החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אבוא בלי אוויר

מאת:
הוצאה: | 2012 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אישה אחת מגיעה לגיל 50 בדקה ה-90.
כבר עשתה וִי על הכול, כמעט: משפחה, קריירה, שִגרה מטופחת ופלוגה של חברות ממש-טובות.
אלא שאז, במקום לשבת רגל על רגל, בוקר אחד היא לא יכולה יותר ככה. כמו מרמיטה שמתעוררת משנת חורף, כל הרעָב שבעולם בפֶּה שלה, והיא חייבת, ממש מיד, עוד חיים.
אמת אמת, מי שרוצָה לחיות יותר מפעם אחת צריכה למות יותר מפעם אחת, היא יודעת. אז היא תמות ואז תחיה, שוב. רק שאת החיים האלה, השנִיים שלה, היא תרוץ בלי אוויר. עד הקצה.
זהו זה, בתמצית, הסיפור כולו: אישה בגודל בינוני, 1.68 מטר, 56 קילוגרם, רצה מול טונות של מציאוּת. נשמע לכם כּוֹחוֹת?

אבוא בלי אוויר הוא סיפור אוניברסלי מאוד ועם זאת פרטי ומקורי להפליא. זהו תיאור לא מפוּלטָר ולא מצונזר של שינוי אישי באמצע החיים; מסמך מרתק, עמוק, מצחיק ומדאיג, מרוצף בּאֱמֶת, הכתוב בעוצמה מסעירה ומאיר מזווית חדשה את חיינו כיצורים זוגיים והוֹרִיים, נשים וגברים כאחד.
הילה בלום

מקט: 15100528
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


התסריטאי שלי הוביל אותי לדֶד־אֶנד.

זה לוקח המון זמן לא להתרגל למשהו. במיוחד כשלהפסיק להתרגל אליו לא מסתדר לנו עם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. אבל יום אחד, באמצע הכול, מגיע לפעמים רגע שצריך למשוך לתסריטאי שלנו בשרוול וללחוש לו באוזן, האלוֹ, די עם האימפרוביזציות, עכשיו תסדר לנו הפי־אנד. אבל שמח. כי פעם סיפרתי לאיזה נהג מונית על סרט נהדר שראיתי, ובאמצע ההתלהבות שלי הוא שאל, תגידי, יש לסרט הזה הפי־אנד־שמח? כי אני מזמן החלטתי, הוא אמר ביַדעָנות, לא הולך לסרטים עם הפי־אנד־עצוב.

זה לקח לי המון זמן לא להתרגל למשהו, ובדרך לשם היו לא מעט משיכות בשרוול.

למשל זאת. איתַי, אמרתי ערב אחד לפני שנים לילד שלי, לא הגיע הזמן שתעזוב את התיכון הדפוק שלך ותלך ללמוד מוזיקה ברצינות? איזה בזבוז זמן זה עכשיו, בגיל המלבלב שלך, לא לתת את עצמך עד הסוף לְמה שקורא לך. במקום לשבת בכיתה ולחשֵב פונקציות ומטריצות, לֵך עם הלב שלך, קח את הגיטרה, את הפסנתר, לֵך לטייל איתם. מה פיזיקה עכשיו, ואזרחות, וארבעים ילד בכיתה אפורה וכו' וכו'. בסוף הנאום הנסער שלי הילד שלי הסתכל לי ישר בעיניים ואמר בלי למצמץ, אמא, את צריכה שינוי בחיים? תעשי אותו. עזבי אותי, אני טוב לי ככה.

משיכה בשרוול. בוקר אחד, מול ארון הבגדים, הילדה שלי לא מוצאת חולצה ללבוש לבית הספר (דנה נולדה רביעית ואחרונה, והיא הערבייה שלנו. כי פעם, כשנסענו כולנו במכונית, הקריין ברדיו אמר שלפי סטטיסטיקה אחרונה כל ילד רביעי בישראל הוא ערבי. היא פרצה בבכי. איך לא סיפרנו לה שהיא ערבייה).

אני באה לעזור לילדה שלי. אולי החולצה הזאת, אולי זאת. אבל דנה זועפת. זאת קצרה מדי, זאת משמינה, זאת חונקת בגרון, זאת של חורף, זאת מדי פסים, זאת לא נעימה בגוף. עוברות כמה דקות. דנה מסתכלת עלי במבט מֵבין ועגול להפליא ואומרת בהרבה חמלה, אמא, חבל על המאמץ שלך, החולצה שאני רוצה זאת החולצה שאין לי.

את צריכה שינוי בחיים? תעשי אותו.

החיים שאני רוצה זה החיים שאין לי.

לוקח המון זמן לא להתרגל למשהו.

אז פיטרתי את התסריטאי הוותיק והנאמן שלי. כי הגיע הזמן לעלות על נעלי הליכה, להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפס על איזה הר תלול. והתסריטאי שלי, על סף פנסיה, כבר בנעלי בית וגופייה ולגמרי לא בעניין של להזיע.

זה קשה לאללה, לשנות את הסיפור של עצמך באמצע החיים, להתחיל לספר לעצמך סיפור חדש על מי אתה, ומה אתה רוצה להיות, ולמה, אבל אם יש איזה הפי־אנד־שמח בקצה המנהרה, אקדח הזינוק ירה את הירייה שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אבוא בלי אוויר”