החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על דונדי שוורץ

דונדי שוורץ, יליד 1961, חי עם משפחתו בקיבוץ בנגב המערבי. כתבות וסיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו בעיתון 'ידיעות הקיבוץ'. ... עוד >>

מוב וזגורי והמחפר הענקי

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 347 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

לאחר שחווה קושי נפשי עמוק, מוב נשלף מבית החולים על ידי חבר ילדותו, מטלופ זגורי, שגם הוא עבר לא מעט בחיפושו הקדחתני אחרי מטרתו בחיים. מטרת חיים זו טמונה באופן מוזר במוב עצמו ובאופן מוזר עוד יותר, במחפר נורא הקודח ללא לאות חור בעומק מטורף במעבה כדור הארץ הכחול, קידוח שתוצאותיו הרות גורל וביכולתן לשנות את העולם.

זהו סיפור מופלא על ידידות, נאמנות ויריבות – ועל מה שביניהן, המסופר ברגש, הומור וחן. מוב וזגורי והמחפר הענקי עוסק בשפיות ואי שפיות, בחמלה מול השונה מאיתנו, ובנתינה אינסופית – מול גרימת נזק בין בני האדם – בעולם שרק לכאורה נראה מאוזן ויציב.

זהו סיפור שלו היה קורה, הרי שכולנו היינו יוצאים נשכרים, מוחים דמעה וצוחקים לסירוגין, בעודנו תוהים בחוסר מודעות: מוב… זגורי… המחפר… למה זה קרה? וחוזר חלילה…

 

דונדי (דני) שוורץ פרסם עד כה שני ספרים 'משהו משל עצמו' ו'חברה טובה'. כותב סיפורים קצרים בעיתונות הקיבוצית. חי בקיבוץ בדרום. 'מוב וזגורי והמחפר הענקי' הוא ספרו השלישי.

מקט: 4-1272-264
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

 

מוב ליקק את ארטיק האננס המוגלד שאחז בידו האחת. “היה לי מנהג כזה במוסד, לספור זבובים,” אמר לבן זוגו לשיח, מטלופ זגורי.

“אני הייתי מאשפז אותך לעוד שבע שנים על מנהג כזה עד שתיפטר ממנו,” ענה זגורי ושניהם צחקו. שניהם ידעו שהחיים הם בדיחה מחורבנת, ושניהם טעמו את טעמו של הפסד גדול.

למוב זו הייתה עלמה יפה הנקראת רות, שבגדה בו ונסעה לארצות הברית ממש כשהציע לה נישואין. ומטלופ? הוא היה גאה רק בדבר אחד, על כך ששרד את פרשת קניית הבניין הכי גבוה בדרום תל אביב, רק כדי לגלות שהוא מיועד להריסה שנה אחר כך. הוא היה גאה בעובדה שלא שם קץ לחייו, מפני שעתה היה שקוע בחובות של מיליוני שקלים, ללא יכולת לשקם, ולו במעט, את הבניין ההרוס. רק מגרש מלא חורבות היה לו, מלא חתולי רחוב עזי מבט ועכברושים גדולים, המפחידים גם את הגיבור ביותר בגופם הגדול והמשוער.

“לשיר זה כמו להיות ירקון,” אמר מוב וזרק את הארטיק האכול למחצה לפח הקרוב אליהם בשדרות חן בתל אביב.

“אתה בא למשחק היום?” שאל זגורי והסתכל בבחורה נאה שחלפה לידם רכובה על אופניה. זו הייתה תקופה של קיץ, ובקיץ נהגו בנות המין היפה לרכוב על אופניהן עם בגדיהן הקצרים – מחזה שגם מוב וגם מטלופ זגורי אהבו במיוחד.

“בטח, בטח שאני בא,” אמר מוב והתבונן במודעת משקה קיץ מתנייעת על צדו של אוטובוס דוהר.

“עדיין נזיר, אה?” חייך זגורי קלושות. “מתי תמצא כבר מישהי?”

“יש לך בעיה עם זה?” שאל מוב.

“האמת שלא… בטח שיש לי – אתה בן ארבעים ושלוש למען השם!” התפרץ זגורי.

“אז מה? אתה בן שלושים ותשע? ארבעים? עשית ילד פעם? לא, נכון? אני עשיתי ואיבדתי אחד, עוד בטרם נולד. זה לפחות משהו.” עיניו של מוב ירקו אש.

“מכבי בטח תנצח היום שלוש-אפס,” ניסה זגורי להטות את השיחה.

“כן, היוונים חלשים ואין להם את טקטיקוס,” הרגיע מוב את עצמו.

שניהם ידעו כי בריב זה לא ילך. שנים שלא נפגשו, מאז ההופעה האחרונה בהחלט של להקת “מניפסט שלוש”, שמוב היה הזמר שלה וזגורי נגן הבס והמתופף. הם עשו דרך ארוכה מאז עד להתמוטטות של מוב. עוד בימי התיכון העליזים בערבה הם היו צמד בלתי נפרד. אחר כך המשיכו יחד כצמד מוזיקלי שהכה גלים בתחילת שנות התשעים, ואף הגיע לפריז הגדולה ומילא שם אולמות.

זו הייתה הצרפתית של מוב רחלי (כן, זה היה שם משפחתו) שהתנגנה יפה כל כך בפיו ובגרונו הערב עד מאוד. קול קטיפה היה לו, קול של שאנסונרים גדולים, וההגשה… איזו הגשה מרגשת הייתה לו לשירי אהבה ורעות, איזו פליאה מחודשת הייתה בקולו בכל פעם ששר על הטבע הגדול או על אהבה נכזבת. הוא שר על אותה אהבה קשה שזוכים לה מתי מעט בעוצמה כזו שתשבש את דעתם לשמונה שנים, שמונה חודשים ושמונים ושמונה שעות. ואז חברו הטוב בא להוציאו משם, מבית החולים לתשושי נפש, לאחר מסע שכנועים ארוך ומתיש מול צוות הרופאים, שאישר לבסוף את הניסיון הזה.

בליל בדולח אביבי, כשהרוח לא ייללה בחוץ, הגיעה אל שערי בית החולים מכונית קאדילק שחורה, וממנה יצא מטלופ זגורי כשהוא נושא בידו מזוודה מלאה בכסף. השוער קיבל קצת ממנו, ואחר כך גם אחראי המשמרת. כעבור זמן קצר ישב זגורי עם דוקטור המאירי, שהיה אחראי על החוסים, ושוחח עמו חמש שעות. זגורי התוודה כי הוא מעניק את הכסף האחרון שיש לו עלי אדמות כתרומה אלמונית לבית החולים הפסיכיאטרי, וכי מעכשיו הוא זה שיישא בהוצאות המחיה ובהישרדותו הנפשית של חברו מימי התיכון, מוב רחלי.

“אף פעם לא הבנתי איזה שם משפחה זה רחלי,” אמר הרופא הנודע בתום חמש שעות מרתוניות של שיחה על מצבו הנפשי של מוב ועל ההמלצות להמשך שיקומו, ובכלל זה הוראות רפואיות על תרופות שיצטרך לקחת עד סוף ימי חייו ועוד.

“זו הייתה תאונה,” הסביר זגורי. “אביו של מוב, זכרונו לברכה, היה אוהד שרוף של מכבי חיפה. הוא אהד את קבוצת הנשים שם, אתה מבין? הוא היה אדם מורכב מאוד, אבא של מוב. הייתה שם שחקנית אחת, ‘קיצונית סופה’ שנקראה רחלי שטיינהרדט. היא הייתה מלכת השערים של ליגת הנשים הישראלית בכל הזמנים. היא הייתה שחקנית כל כך טובה שקבוצה דנית שמה עליה עין ורכשה אותה במיליון דולר ממכבי.

“היום שבו עזבה רחלי את הארץ עם ארבע מזוודות היה יום גשום, ואבא של מוב לקח את בנו האהוב ואותי – היינו בסך הכול בני שבע או שמונה – לשדה התעופה, כדי לומר לה מילים אחרונות בטרם תיסע. ‘את המלכה שלי. אני אקרא את שם משפחתי מעתה רחלי, ולא היימליך’, אמר לה האב הזה, שמת שנה אחר כך והותיר את מוב ללא אב. בכל אופן, זה הסיפור על שם המשפחה רחלי. זה לא סתם שם.” מטלופ זגורי הוציא את מפתחות הקאדילק השחורה מכיסו והחל לשקשק בהם. זה היה תמיד האות שלו שהשיחה בינו ובין בן שיחו תמה.

“אני רוצה שתחתום על אלה, ואחר כך ניגש למוב ונסביר לו מה הולך לקרות. זה עשוי להיות הרגע הכי טוב או הכי רע במהלך הטיפול המסור שקיבל מאז השתבשה דעתו,” אמר דוקטור המאירי, ושומה חומה נרעדה קלות בצד לחיו הימנית.

“אחריך, דוקטור,” אמר זגורי וקם כדי לצאת מחדר הישיבות.

“זכור כי אם לא ילך שם בחוץ, הוא תמיד יתקבל בברכה בין כותלי בית החולים שלנו,” הישיר הדוקטור את מבטו אל תוך עיני הברזל הכחולות של בן שיחו, ויצא כדי לבשר למטופל אחד מני רבים, שהנה הגיעה השעה לצאת חזרה לעולם הגדול – אולי לתמיד.

המשחק נגד יוון היה באצטדיון בלומפילד ושוטרים גדשו את המקום, כרגיל. מוכרי המשקאות הרוויחו הון ממכירת לימונדה, והצופים השמיעו קריאות עידוד וקללות בערבוביה הרגילה, עד כי לא היה ברור אם הם אוהבים או שונאים את שתי הקבוצות המתאמצות לכבוש שערים על המגרש הירוק.

השעה הייתה אחת-עשרה בלילה בעת שהשניים עברו דרך שערי בלומפילד אחרי ניצחון שתיים-אחת ליוונים. “אז מכבי כבר לא תהיה בגביע אירופה השנה, הא?” אמר מישהו לחברו, שעמד לידם בתור ליציאה מהמגרש החוצה. “חבל על הכסף של כולנו, כל הכרטיסים היקרים שנקנו הערב – חבל עליהם, בזבוז מוחלט,” אמר חברו והסתכל במוב וזגורי שהקשיבו לשיחה.

“לא נורא, יש את שנה הבאה,” אמר מוב לשניים וחייך חיוך שהייתה בו גם משובת נעורים ישנה שניעורה לפתע, וגם עייפות גדולה מן החיים.

“אנחנו הולכים לפאב, חבר,” אמר זגורי וטפח על כתפו של מוב. זגורי היה גבר נאה: מטר שמונים וקצת של רוזי ובלי כרס, כתפיים בריאות וזוג זרועות בעלות שרירים ארוכים אך חסונים, ורידים בולטים בידיים ומצח חרוש כמה קמטים, שככל שהמצב נעשה קשה, העמיקו. הייתה לו בת-צחוק מלגלגת מעט יותר מדי לנוכח תלאות החיים החולפות והקטלניות שבהן, וזוג רגליו נתון במכנסי ג’ינס משופשפים או חדשים, או מכנסי בד לבנים. אך תמיד לבש מכנסים ארוכים, גם בקיץ הישראלי. היו לו אף נשרי מעט ובולט, שיזוף ים-תיכוני, שיער מקורזל מעט, אך צפוף מאוד ומפגין כוח, ולבסוף העיניים – היו אלה עיני בדולח כחולות עמוקות שצבען התחלף, לפי עונות השנה, לירוק אזמרגד וכחול נייבי לסירוגין. העיניים האלה עוד הפגינו כוח. הליכתו הייתה כשל ספן המודד את צעדיו היטב מפני הטלטלות הרבות שסיפון החיים עלול לזרוק אותו בעוד שנייה.

“אני צריך לקחת קודם כדורים,” אמר מוב.

“יש לי כאן,” הוציא זגורי חפיסה מכיסו והכניסה שוב.

כשהיו באוטו שאל מוב את זגורי בפעם הראשונה למה הוציאו מבית החולים. “זה היה בגלל חלום שלי,” ענה לו זגורי.

“איזה חלום?” שאל מוב וחגר את חגורת הבטיחות.

“זה חלום שחלמתי בערב חג הפסח האחרון; אתה ואני קודחים חור ענק בכדור הארץ ונוסעים לבטן האדמה עם איזו מכונה מופלאה צהובה-ירוקה, ואנחנו מחייכים עד גג העולם. זה הכול.” זגורי הניע את האוטו מבלי להסתכל בידידו. “חתיכת חלום.”

“אתה יודע שאף פעם לא התגברתי עליה, על – ”

“כן, אני יודע, וזה בסדר גמור. אתה יכול להמשיך להרוס את החיים שלך כמה שאתה רוצה ולחזור לבית החולים שלך ולבלות שם את הפנסיה,” הפסיק אותו זגורי והחל נוסע. “אנחנו הולכים לפיק-אפ בר. כן, כן, לראות חתיכות שרוצות את זה. זה משהו שלא הספקת לראות לפני שהשתגעת. יש פה נשים שאם אתה מדליק אותן, הן מוכנות לצאת איתך ללילה אחד ואז להגיד ‘שלום, חבר’.”

“אני לא רוצה לראות את זה.”

“למה לא?”

“כי זה זול מדי,” אמר מוב ודמעה זלגה על לחיו המחוספסת. מוב היה פעם איש יפה. גם היום יכול היה להיות מרשים לו היה מטפל בכרסו הקטנה, מחזק את שריריו ומפסיק ללכת כל הזמן עם מכנסי שלושת-רבעי בעלי כיסים נפוחים בשלושה צבעים: כתום, חאקי ושחור. עיניו החומות והגדולות היו בוטחות פעם וישירות, ואילו היום חששניות וממהרות להסיר את מבטן מול עיניו של מישהו אחר. הוא היה גבוה מהממוצע ובעל עור בהיר ואף חיוור מדי, עקב שהותו הממושכת במוסד. למרות כל אלו היה בהתנהלותו על פני האדמה חן מיוחד, שהיה בו נופך של יופי פנימי עשיר ובלתי מנוצל. לו היית מיטיב להביט בו, היה שובה את לבך. נשים הסתכלו בו לא מעט בצעירותו, עד שהיא קטפה אותו יום אחד ועזבה אותו מתבוסס בביצה רגשית בלתי אפשרית, ולא הותירה בו את הרצון לחיות. למען השם, הוא רצה להתחתן איתה!

“יש שם טוסט גבינה הכי מדהים שטעמת, וזה הולך עם סודה עם נגיעות לימון, עם קוביות קרח שקופות ו- ”

“או-קיי, ניצחת, בוא נלך לשם,” אמר מוב וחייך חיוך ילדותי של מישהו שמגלה אט אט שחופשי הוא. “איך תממן אותי?” שאל בהמשך הנסיעה הלילית ברחובות תל אביב.

“יש לך ביטוח לאומי לא רע, ולי נותר עוד קצת כסף בארנק. האמת היא שאני לא יודע… אני רק יודע שיש לי חלום ביד, חצי חבר שחזר מהכפור ומגרש ענק שעומד ריק. או יותר נכון מלא בחורבות של בניין ישן ושעוד מעט העירייה קונסת אותי על זיהום סביבתי אם לא אפנה משם את כל ההריסות.” שפתיו של זגורי רטטו בכאב רגשי כשאמר זאת. הוא חרג מהמנהג שסיגל לעצמו – לא להסתכל בבן שיחו בעודו נוהג- והסתכל במבט חטוף בחברו. חיוך קטן עמד בזווית פיו של מוב, כאות שהוא מעריך חוסר שפיות כאשר הוא נתקל בו.

“אתה יודע מוב, רות לא הייתה שווה אפילו את הציפורן של זרת שמאל ברגלך. כן, ככה אני חושב.” זגורי החנה את האוטו בחניון לילה אפלולי, ורק בוטקה בודד עם שומר זקן היה בו. מוב לא אמר מילה, וזה הרגיז את זגורי. “אם היא הייתה יכולה לעשות את זה עם אחרים, זה אומר, חביבי, שהיא הייתה – איך להגיד את זה? – פתוחה להצעות שונות, בעודה מטפחת איתך את הנישואין ההזויים האלה שבגלל סיומם נכנסת לשמונה שנים לבית משוגעים. אתה חושב שאני לא השתגעתי מזה שהלכת לשם? אתה חושב ששנתי לא נדדה בלילות כשחשבתי על זה? על העוול של היותך שם? אתה חושב ש- ”

“אני חושב שדיברת מספיק!” צעק מוב ופתח את הדלת כדי לצאת מהמכונית השחורה והגדולה.

“עדיין חושב שאתה נעלה כזה על כל בני האדם, הא?” גיחך זגורי. “אז תן לי להגיד לך משהו, אתה עדיין כזה ואנשים לא כל כך אומרים לך את האמת בפנים, והאמת היא שרובם כבר לא סופרים אותך. תן לי לחדש לך משהו, מוב רחלי, אני – ”

“אני לא רוצה לשמוע את זה! לא מעניין אותי מה שיש לך להגיד לי, טוב? סתום את הפה!” צעק מוב וכאב היה בעיניו.

“טוב, טוב, אני אשתוק, אבל – ” התחיל זגורי לומר ויצא אף הוא מהמכונית לחניה החשוכה.

מוב הסתכל בו מעברו השני של הרכב ומילותיו הבאות קפאו בעלטה. “יש לי חשבון בנק,” אמר מוב בשקט וברגש כזה שהותיר בידידו כווייה בלב. הוא אמר זאת כאילו היה ילד שיש לו ממתק בכיס ולא רוצה לספר עליו לאיש.

“בוא, בוא ניכנס, מוב, בוא ניכנס,” אחז זגורי בזרועו של מוב והובילו לתוך הפאב הסואן.

המארחת החטובה מאוד הובילה את שניהם למקום טוב על הבר ואיחלה להם ערב נעים. אחר כך הלכה שוב לכיוון הפתח הצר ועטוי מקרמה עם זכוכיות שקופות, שבהקו בצבעוניותן באורות חלל המקום. “תזמין לך טוסט גבינה עם איזה תוספות שאתה רוצה. יש אנשובי, בצל, גבינת עזים, נבטים, פלפל קלוי חריף, פטריות. בקיצור, כל מה שתרצה. ותזמין על לחם כפרי, זה הכי – ”

“אתה לא חושב שיש לי פה כדי לומר מה שאני רוצה, זגורי?” שאל מוב ותהה למה באמת זגורי הוציאו מבית החולים. איך יהיה עכשיו ב”אזרחות” אם יראה, ולו להרף עין, מישהי שתסתכל בו באמת, אפילו לשנייה. הוא תהה מה חבריו במוסד עושים עתה. הם בטח לוקחים את המנה היומית שלהם וקוראים ספר, או צופים בטלוויזיה במועדון. הם בטח מתכננים את היום הבא בין כותלי בית החולים, בתקווה שיעבור במינימום של סבל היאות למעמדם של חולי נפש.

איציק המת בטח אומר עכשיו לאחות הזו, נו…ירחמיאלה, ושהוא אוהב איך שהיא מתלבשת, והיא אומרת לו שישמור את ההערות שלו לעצמו ולא יביך אותה. רוני גורל לא רוצה, כרגיל, לקחת את הכדורים שלו ויש ויכוח שלא נותן לאחרים לישון. מחר בבוקר יעירו אותם האחים בחיוך עייף ויתחילו יום חדש ובטוח בבית החולים הזה, שהיה כמו בית בשבילו במשך שמונה שנים. חברו לחדר, שמעון, בטח כבר גמר לספר לדוקטור המאירי על ההזיות שלו בנוגע לקרב עם כרישים אנושיים בדרום אתיופיה, ושולמית היפה כותבת עוד שיר ומכניסה אותו כמו תמיד למגירה שלה. ורק מחר בבוקר בשיחה היומית היא תתבקש להביא אותו ולהקריא לכולם.

האם עכשיו הוא היה קורא את הספר העבה והקטן הזה שכתב המאמן האישי האמריקני ההוא? זה שנעשה מיליונר בעצמו מלאמן אנשים להצלחה. מה יש? גם למשוגע יכולות להיות שאיפות להצליח בגדול בעולם המאוס הזה; אותו עולם שהכניע אותו שוב ושוב. הוא קרא את הספר הזה אחורה וקדימה ואחורה שוב, וידע כל משפט שבו בעל פה. האם זה מעיד על כך שיש לו עדיין החוצפה להצליח בגיל כה מבוגר ולאחר שספג בעוצמה את נחת זרועם של החיים?

האם היה שמח יותר להישאר במקום המוגן הזה בבית החולים, מאשר להסתובב עם מטלופ כמו שני לוזרים? באופן מביך, מתברר שהם אינם מוצאים שפה משותפת אחרי שנים. האם היה שמח להישאר שם מאשר להסתובב בלב תל אביב במועדון של פיק-אפ עם אנשים הרבה יותר יפים וצעירים ושצחוקם הוא בלי הציניות שלו ושל חברו הוותיק שחזר לפתע שוב לחייו.

האם כדור הארץ עדיין מסתובב באותו הקצב? אט אט חדרה לתודעתו העובדה שבזמן ששהה בבית החולים המשיכו אנשים בתל אביב לחזר זה אחרי זה, ולעשות אהבה, לבגוד, לכעוס ולאהוב. אנשים כאן עובדים בעבודות מעניינות יותר משהיו בזמנו, ומי שרע לו בעבודה עושה מאמצים למצוא אחרת. כן, העולם המשיך בלעדיו. איך הולך השיר הזה של מאיר אריאל? “העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור.” כן, כן. הנה הוא נזכר במילים.

“מה תרצה אדוני?” קולה של מלצרית ענוגת צוואר קטעה את הרהוריו. היא לבשה שמלת ערב אדומה ונאה וחייכה אליו. מוב כחכח בגרונו. “אני רוצה בבקשה טוסט גבינה עם כל התוספות.”

זגורי השמיע קול צחוק פתאומי. המלצרית הסתכלה בשניהם וחיכתה. משלא נאמר דבר נוסף הסבירה למוב כי יש שתים-עשרה תוספות.

“זה בסדר, אני רוצה את כולן, את מבינה? הייתי במקום רחוק הרבה זמן. אני רוצה לטעום מהכול.” חברו הסתכל עליו בעיניים מרוככות.

“מה, חלית בסרטן והבראת או משהו כזה? אני סתם מנחשת, סליחה אם אני…” חייכה המלצרית חיוך חמוד.

בפעם הראשונה בשמונה השנים האחרונות שמח מוב שהוא חי. “כן, בערך. אפשר להגיד שהייתי חולה הרבה זמן והבראתי ו… זה כמו ים בלי סירה, שיש בים חור והמים פורצים פנימה ולא החוצה כמו שמתבקש…”

“אני חושב שהיא הבינה אותך, מוב, ועכשיו תגיד לה מה אתה שותה,” מטלופ זגורי חזר גם הוא מהמתים ברגעים אלה של מבוכה נעימה.

“בירה קורונה.”

“הרגת אותי, אתה שותה בירה?” הרעים זגורי בקולו.

“הפרסומת הכי יפה בטלוויזיה,” אמר מוב וחברו הבחין שחיוכו היה מעט רחב יותר מהחיוכים הקודמים שראה אצלו. זה נסך בו תקווה, אולי אם יבדר אותו יותר יזכה גם לחיוך אמיתי, ממש כמו פעם.

“איך קוראים לך, חמודה?”

“אינה. ומה בשבילך?”

“אני אקח את מה שהוא לוקח,” ובקול שקט יותר אמר למוב, “הולך רגע לשירותים, בסדר חבר?”

“בסדר,” הפטיר לעברו מוב והחזיר את תשומת לבו למלצרית. “כמה זמן את עובדת כאן?”

“שישה חודשים, ואם ירצה השם עד סוף התואר הראשון.”

“אני גם למדתי פעם הנדסת מים… שנה וחצי… ואז…”

“ואז?”

“ואז השתגעתי קצת…” מוב השפיל את עיניו.

“העולם כידוע לך אינו מקום שפוי במיוחד גם ככה, אז למה להשתגע?” שאלה המלצרית.

“זה לא היה תלוי בי,” מוב הישיר אליה את עיניו. מישהו קרא בשמה, והיא הסתכלה בקורא וסימנה שעוד רגע היא באה אליו.

“אין דבר כזה, בטח שזה היה תלוי בך, קח אחריות על החיים שלך.” במבעה סימנה שיש לו עוד משפט אחד שהוא יכול להגיד לה לפני שתלך.

“את… פנויה?” מוב חייך את אחד החיוכים היותר עצובים שלו.

“רגשית כן… זוגית לא, כי כרגע יש לי מישהו, מעט מדי זמן לרומנטיקה, זה מה שמאפיין אותי אולי בימים אלה. מקווה שעניתי לך, נתראה.” ומבלי לחכות לתשובה התקדמה בתוך קהל באי הפאב הצפוף כשהיא מרימה את המגש העגול שלה מעל ראשי האנשים.

בינתיים זגורי חזר ושניהם דיברו קצת על יום המחר. “אני קם מוקדם והולך להליכה של שעה בים, רוצה לבוא?” שאל זגורי.

“לא, אני לא חושב,” השיב מוב.

“טוב. תישן.”

“אני קם בשש,” ציין מוב.

“אז תקום בשש.”

“אני רוצה לחזור לשם, עכשיו,” אמר מוב בנימה של תבוסה.

“אין מצב כזה, מצטער,” זגורי היטיב את ישיבתו. “ראית איזה בנות יפות יש כאן?”

“לא מעניין אותי,” אמר מוב. הוא היסס רגע נוסף. “למה הוצאת אותי משם?”

“כי אני רוצה לעשות משהו טוב לאנושות המחורבנת, זה למה.”

“לא, באמת למה?”

זגורי כחכח בגרונו מעט, אחר שאל, “אתה מכיר ים?”

“מכיר,” ענה מוב.

“העומק שלך כמו הים, והעומק שלי כמו בריכה. אתה עץ דקל גבוה ויפה שקימטו אותו על לא עוול בכפו. אני לא מוכן לראות עצי דקל מפוארים קורסים אל תוך עצמם, אני רוצה לטעום את התמרים. מוב, אתה יכולת להיות שם עד שתזדקן, אלא שאז היית מתעורר יום אחד ותוהה למה לא עשית אחרת. זה כמו קיבוץ שיתופי שם, שמושתת על חוסר שפיות. ככל שאתה לא שפוי, אתה זכאי לחיות שם ולהעביר את חייך בין הכתלים הבטוחים והמוגנים לכאורה של המוסד הטוב הזה. הדוקטורים הם לא אישה. ערב אחד עם אישה – ואני לא מדבר על לזיין בכלל – ערב אחד כזה עם אישה שמדברת אליך ומתייחסת אליך יפה שקול כנגד מאה שנים של היותך חוסה שם. אתה עוד רוצה לאחוז אישה בזרועותיך, מוב?” שאל זגורי והתנשם ממאמץ השיחה.

“אני חושב שכן,” ענה מוב.

“הנה הטוסטים שלנו מגיעים,” זגורי החווה בראשו לעבר המלצרית. “זו בחורה שהיית עושה לה טובה? כן או לא?”

“כן.”

“אז זו התחלה, אתה רשאי לבכות עכשיו.”

“למה לבכות?”

“על שמונה שנים שבזבזת שם בעבור בחורה שלא שווה אותך ולעולם לא תהיה,” אמר זגורי.

“יש לי רישיון ישן לרכב מסחרי,” חייך פתאום מוב.

“מצוין, אשיג לך עבודה כנהג בחברת גינון. עושים שם משלוחים של עציצים לכל אזור גוש דן,” יישר זגורי את חולצתו מעט. “הייתי רוצה לזיין הלילה,” סיכם.

“אני רוצה לחזור לשם.”

“אתה מסוגל להלך בלילה בשטח בלי לפחד?” שאל זגורי.

“כן.”

“בוא נלך לבית החולים שלך ברגל מכאן, זה בסך הכול כמה שעות בהליכה מהירה. כשנגיע תחליט אם אתה רוצה לחזור לשם או לא. זו העסקה.”

“בסדר.”

אינה התקרבה לשולחנם והניחה לפניהם את המנות שהזמינו קודם. “תאכל את הטוסט שלך,” הציע זגורי, ולמלצרית, שהסתכלה לרגע אחד יותר מדי על מוב, אמר, “תודה לך, יקרה.”

“אני מקווה שינעם לכם,” אמרה בנימוס והלכה לה.

שניהם אכלו בשתיקה. מוב חשב על הליכה ארוכה בלילה ולא הצליח להבין מדוע חשב שזה רעיון טוב. משום-מה זה התחבר לו עם הקושי להחליט אם הוא נותן צ’אנס לתקופה הזו עם זגורי בתל אביב. הוא לא רצה לעבוד בתור נהג. הוא חשב שזה יהיה נחמד להיות נוכח מחר בשיחת הבוקר עם חבריו לבית החולים ואפילו לאכול את ארוחת הבוקר המוגשת שם, למרות שלא אהב כל כך ביצה קשה ותה. הוא מעד פעם אחת יותר מדי בחייו והפצע דימם במשך שמונה שנים ארוכות וקשות. במהלך אותן שנים היה עד להיותו אדם בלתי שפוי בעליל, הלוקח כדורים וחי על שיחות מוטיבציה מאנשים שלא הכירוהו בילדותו. הוא אהב פרחים; פרחים סימלו עבורו משהו נקי.

הוא רצה למחוא כפיים למלצרית הזו, אינה. היא הייתה שובבה כזו וחמודה אמיתית. הוא תהה אם הוא יישן טוב בלילה הראשון שלו מחוץ למוסד. הוא תהה אם יהיו לזגורי סבלנות וכוח רצון להתמודד עם חולשתו, כי רבה היא. הוא תהה על החלום שסיפר לו עליו ושגרם לו לבוא ולשחררו משם; חלום שבו שניהם נוסעים בתוך האדמה במכונה מעולה ומחייכים וצוחקים.

הוא תהה אם המלצרית הייתה מנפנפת אותו אם היה לוחץ עליה קצת לדבר איתו יותר ואולי אפילו לצאת לסרט. הוא תהה אם הייתה מכירה אותו לעומק ומה הייתה אומרת לו היה מגלה לה שאושפז לשמונה שנים בבית חולים פסיכיאטרי. הוא הסתכל בזגורי האוכל בשקט ובריכוז, ואחר כך הביט בכל הגברים והנשים שהיו בבר. הוא דמיין בפעם הראשונה, מזה זמן רב, מה היה קורה לו היה נוגע באחת הנשים שהסתובבו שם. הוא נזכר בזמנים שהיו להם כשהופיעו ברחבי המדינה במופע השקט והנעים שלהם שנקרא “פרי בשל”. זה היה מופע שבו שרו שניהם שירים שכתב מוב בעטו השנונה – שירי אהבה עדינים מרובי כאב נסתר; שירים על הטבע הגדול ועל הארץ הקטנה שלהם שאהבו פעם יותר מהיום. מוב נהג לדבר עם הקהל ולהקסים אותו במיני חיזורי סרק לבביים של אדם צעיר וסקרן שרוצה לחוות הכול. זגורי היה אחראי על ההומור והסרקזם. הוא היה מעיר הערות על בן זוגו למופע והקהל היה פורץ בצחוק על חשבונו של מוב, וזה לא היה אכפת לו כלל.

“אנחנו נצא עוד חצי שעה בערך,” קטע זגורי את הרהוריו של חברו. “האוטו יישאר כאן. אתה תיקח איתך סוודר ואני את נעלי הספורט שלי. אנחנו נגיע לפנות בוקר לבית החולים ונסתכל עליו מבחוץ. אז תחליט אם אתה הולך לשם או בוחר בחיים.”

“טוב.” מוב אכל בכל פה ותהה מדוע אביו היה חייב לקרוא לשם המשפחה שלהם רחלי. לפתע השמיע צחוק קצר כשחשב על כך. “אבל למה אנחנו קודחים עם מכשיר מופלא באדמה?” תהה בקול תוך כדי לעיסת הטוסט.

“כי ככה חלמתי, זה הכול,” הפנה אליו זגורי את מבטו. “חשבתי שמשוגעים מושפעים קשה מחלומות. אני אישית לא מאמין, ומעולם לא האמנתי, בכוחם של חלומות, אבל החלום הזה זה משהו אחר… היה בו משהו פנטסטי.”

“מה פנטסטי כל כך?”

“לא יודע, סתם הרגשה. כשקמתי ממנו היה לי נדמה שמצאתי פתרון לחיי.”

זגורי המשיך להתבונן בחברו. “איך הקורונה?”

“מעולה,” השיב לו מוב.

אחרי שסיימו את האוכל והשתייה והתבוננו קצת באנשים בדממה, יצאו השניים מהבר ונסעו לדירתו של זגורי. הם משכו יחד את מזוודתו של מוב במעלה המדרגות לקומה שלוש, וכשפתח מטלופ את הדלת עם מפתח הרב-בריח, חטף מוב התקף חרדה. עיניו נעשו זגוגיות ובלתי ממוקדות והוא דיבר חלש מאוד.

“מה קורה לך?” שאל זגורי ומיקם את המזוודה ליד קיר המבואה.

“התקף חרדה, אני חושב,” אמר מוב והתיישב על הרצפה כאילו הוא מתכונן להתקפת טילים על הבית.

“זה בסדר, תירגע. תנסה להירגע, הכול בסדר… אתה רוצה כוס מים? לקחת את התרופות שלך?” שאל זגורי.

“לא, לא, תודה. תן לי לשבת ככה כמה דקות. אל תתייחס אלי…” פניו המודאגות של מוב שידרו שהכול השתבש אצלו.

“מה אתה חש?” שאל זגורי ונעמד מולו.

“כאילו התכווצתי לגודל של מיקרוב,” השיב מוב במאמץ והתכווץ עוד יותר.

רחמיו של זגורי נכמרו עליו. “יש לך חבר שאכפת לו ממך, מוב,” אמר בריקנות רגשית בלתי מודעת. האמת שזגורי עצמו החל להתכווץ מכל זה.

“זה יכול לעבור גם,” אמר מוב. “בבית חולים היו נותנים לי קפה ומאפה וזה היה עוזר. גילתה את זה אחות אחת, נעמי. אהבתי אותה כל כך… איפה את, נעמי? איפה את עכשיו?” שאל מוב חלושות.

“אני הולך לקנות לך קפה ומאפה, יש פה ‘רולדין’ למטה. סגור, אל תזוז. אני כבר חוזר, בן אדם,” אמר זגורי ודהר למטה בריצה.

קול צעדיו הממהרים של זגורי במורד המדרגות הלכו ונחלשו, ומוב הסתכל סביבו. היה שם שולחן מהגוני אליפטי ענק שעליו ניצבו פסלים אפריקנים כל כך יפים, שמוב שכח לרגע את התקף החרדה. פסל אחד נראה כמו שד עם עיניים ירוקות וגוף דמוי פר. הוא היה מגולף בעדינות וחלק למראה. מוב רצה לגעת בו, אך פחד לקום, שמא התקף החרדה יחזור אליו ביתר שאת. הפסל השני היה של אישה אפריקנית שחורה, ששדיים גדולים ועגולים היו לה. רגליה היו מכוסות בבד אדום וכובע נחושת בהיר עיטר את ראשה, ושתי צמות שחורות ודקות זלגו ממנו. זה עניין מאוד את מוב והוא הרגיש איך החרדה עוזבת אותו מעט לנוכח הפתעתו האסתטית לטעמו הפרטי של זגורי. הוא הביט בקירות. היה שם ציור מקורי של בומה מדון – לוחם שוורים המנצח בתנופה את השור המסתער. מוב ידע שתמונות אלה היו אולי חיקוי לעבודותיו של פיקאסו הגדול, או לפחות הרעיון של הצייר הפיגורטיבי מדון, אך זו הפעם הראשונה שהוא הסתכל ללא הפילטר המחשבתי של ביקורת האומנות, ונהנה מאוד לראות את צלליתו של לוחם השוורים שצוירה ביד אומן משובח. הוא נפנה מלוחם השוורים והבחין בתמונה קטנה של בק שניצבה בפינת האוכל. זה היה אחד מאותם אגסים שלו, וציפור ברזל מאחוריו. הוא התפלא ממש על טעמו המשובח של זגורי. וזה לא הכול – היו שם ליתוגרפיה חתומה בכתב ידה של הציירת האמריקנית, ג’ורג’יה אוק’יף – פרח אדיר ממדים בתקריב נפלא בצבעי אדום שחור וצהוב, וגם ליתוגרפיה חתומה של סלבדור דאלי – דמות אלוהית המתיזה מעין תרסיס חיים על האדם הראשון בתהליך הבריאה. זה כבר הוציא חיוך קטן מפיו הבשרני של מוב, והוא התאושש כמעט כליל מהתקף החרדה שלו.

בעודו סוקר את החדר סביבו, נכנס זגורי עם קפה חם בכוס קרטון ומאפה שקדים. “חיממו לך את זה,” אמר לחברו והניח את המאפה והקפה על שולחן האוכל במטבח.

“בוא,” קרא זגורי בקול עמוק ורך שהפתיע את מוב באמפתיה שלו. לפתע ראה מוב לנגד עיניו זיקוקי דינור וזה עזר לו לקום וללכת בצעד בוטח ולא של אדם כושל לעבר המטבח. “בכל פעם שאני רואה זיקוקים בדמיון שלי אני יודע שההתקף הולך לעבור,” הסביר מוב והתיישב, ורק אז לגם לגימה ראשונה של קפה מאז יצא מתחומי בית החולים לחולי נפש.

באותו לילה של תחילת מאי 2015 הייתה הפגנה אלימה וענקית של יוצאי אתיופיה במרכז תל אביב. הם חסמו כבישים והכו שוטרים – ושוטרים הכו אותם ופיזרו גז מדמיע. השדרנים באמצעי התקשורת ציינו שזו אחת ההפגנות הקשות ביותר שידעה ישראל, ומסך האלימות הזה של בני העדה המופלים לרעה – בשל גזענות, לדבריהם – גרם לרבבות אנשים ברחבי המדינה לצקצק בלשונותיהם ולומר שהנה עוד סיפור עצוב הופך למשהו מוחשי ונוכח בחברה הישראלית השסועה גם כך.

בעוד מוב לועס את הקרואסון הטעים ונהנה מרגעים ראשונים של שקט שלאחר ההתקף, הסיע זגורי את המזוודה שלו לחדר פנימי והדליק בו מנורת קריאה אחת מעל למיטה וחצי. הכריות שהיו מונחות עליה והסדינים הפרחוניים היו נקיים למשעי. על מדף ליד המיטה נערמו זה על זה ספרי הגות וספרי הדרכה כיצד לחיות חיי אושר – כל אחד לפי דרכו. היה שם ספר פסיכולוגיה חיובית וספרי צילום ואומנות על מדף אחר, גם הוא קרוב למיטה, אך קצת מעליה. שטיח פרחוני עבה היה פרוס על הרצפה וארון בגדים לבן השתרע עד התקרה. מטלופ זגורי החל להעמיס אל תוכו, בידיו החסונות, את בגדיו וציודו של מוב. הוא רצה כל כך שהלילה הראשון של חברו יהיה לילה עם שינה טובה. כעבור כמה רגעים הגיע לחדר מוב עם הקפה שלו וחייך, “אתה ממזר גדול,” אמר לו, ונראה שבעיניו חזר ניצוץ של פעם.

“קח את התרופות שלך, הן כבר בחדר האמבטיה. יש כאן שני חדרי אמבטיה,” אמר זגורי וקיפל את קצה שמיכת הקיץ בצורת משולש. “יש הרבה רעש בחוץ, מזל שנסעתי דרך הירקון,” תסכול הזדחל לקולו של זגורי. “האתיופים האלה כועסים והם צודקים. אתה יודע, מוב? בבית החולים אולי יש צדדים לא נעימים בשהייה שם, אבל זה מקום מוגן. הרבה הרבה ג’יפה מתרחשת כל הזמן בארץ הקטנה הזו, וזה נחסך מכם, מכל החולים שם. אתם חיים בבועה, בועה טובה, אולי, אבל כאן זו המציאות. והערב, ברחובות האלה הפגינו אלפי כהי עור נגד גזענות. היו פצועים ונשפך דם, גם אצלם וגם אצל השוטרים. אני לא בא להתפלסף, אבל אני כואב את כאבם של האתיופים. הם מסכנים, העלו אותם לכאן במבצע הכי יפה בעולם ואחר כך דפקו אותם כמו זיתים. חראם עליהם…” סיכם זגורי והדליק את האור הגדול בחדר.

“אני אלך לקחת את התרופות, אחי. תודה על הקפה והמאפה, זה היה יפה מצדך,” אמר מוב ויצא משם. “החדר מקסים,” אמר בקול רם לפני שנכנס לשירותים.

בחוץ נשמעו יללותיהן של ניידות המשטרה וזגורי הפעיל את מכשיר הטלוויזיה חמישים ושישה אינץ’ כדי לצפות במשדר המיוחד שהיה בערוץ אחד. לפני שסיימו את המשדר, נפלה עליו עייפות והוא תהה בפעם המאה אלף אם כדאי לו ללכת לצחצח שיניים, או שמוטב לו להירדם על הספה. שמיכה דקה ונעימה שאהב כל כך הייתה כבר מונחת עליה. הוא שנא לקום באמצע הלילה ולחוש שפיו הלא מצוחצח צורב בחוסר ניקיונו. הוא מיקם את ראשו על כרית אדומה כחולה ורכה וחייך. לא היה לו אכפת כמעט מכלום כעת. הוא ידע כי מה שהוביל אותו להוציא את חברו מבית החולים היה אולי מאחז עיניים דמיוני, או תעתוע הדמיון המוזר שלו, אך הוא חש בטוח שהוא עושה משהו טוב לשם שינוי. הוא תהה אם לילו הראשון של מוב בדירתו יניב איזה חלום מעניין, או אולי חלום אפל שידריך אותו להוציא את האורח שלו מהבית מהר ככל האפשר. כשנרדם זגורי בת-צחוק דקה נתגלתה על פניו התשושות. אפילו יתוש הקיץ שהתנפל על אפו לא גרם לו להתעורר. היתוש עקץ אותו והקיז פחות ממיליליטר של דם מתוך האיש שעמד בפעם הראשונה מזה זמן רב במילתו וביצע את הבלתי ייאמן – חילוצו של חברו, מוב, מאושפז אחד מני רבים בין בתי החולים לחולי נפש העמוסים לעייפה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מוב וזגורי והמחפר הענקי”