החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עיזבון

מאת:
הוצאה: | 2016-02 | 217 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ארבעה מספרים מגוללים את קורותיה של משפחה שהייתה "ההבטחה הגדולה" של דור הצברים: יעל, יפהפייה תל אביבית מרירה; אורי, פלמ"חניק שברא עצמו מחדש; הבן הראל והבת הילה. כל אחד מהם מספר גרסתו בשפתו הייחודית, וכך נוצר מעין "רשומון" משפחתי, אם כי כל סיפור מתמקד בחלק אחר של התקופה.

יעל חושפת בגילוי לב את האגוצנטריות שאפיינה אותה ואת אורי, ואינה סולחת לו שנטש אותה במחלתה. אורי רואה בעצמו קורבן להתעללות מתמשכת שממנה ניצל בנס, לדבריו. הראל מתאר בשפה מחוספסת ולגלגנית את קורותיו של בטלן מקצועי, שניצל קרובי משפחה ואחרים – עד שנרתם לטפל ביעל החולה עד ליום מותה. ואילו הילה מזגזגת בין ימיה כנערה בין ציפורניה של אימה לבין הווה – שבו היא מוצאת מסתור בחיק משפחתה. האם היא היחידה שנותרה שפויה או אולי סובלת יותר מכולם?

הסיפור הוא "רומן מפתח", השואב השראה מחיי המחברת.

עינת גשרי, ילידת סוף שנות החמישים, שכונת בית הכרם בירושלים.

את לימודיה התיכוניים סיימה בגימנסיה רחביה. במהלך שירותה הצבאי הייתה מש"קית חוויה וידיה"א. לאחר שחרורה, למדה צילום במכללת הדסה ואמנות במדרשה לאמנות (כיום חלק מן המדרשה בבית ברל). בעלת תואר שני בחינוך לאמנות ותואר שני נוסף מהמחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר אילן; נושא התזה שלה הוא "הפלמ"ח בראי הצילום", ובמסגרת עבודתה זו זכתה בכמה מלגות הצטיינות. כיום מלמדת אמנות ועיצוב בתיכון שבקיבוץ גבעת ברנר ומרצה לשעבר במכללת אחווה. מתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לשניים.

מקט: 4-575-330
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


לפני הכול

הייתי שמחה אילו מישהו אחר היה מקבל על עצמו לפתוח את הפצע הזה, אבל כבר ברור לי שאף אחד חוץ ממני לא יעשה את זה. הייתי איתם, עם כולם, שמעתי אותם מספרים את הצד שלהם. בדרך כלל לא אמרתי מה שתשמעו ממני כאן. כמעט תמיד לא היה מקום להשחיל מילה.

מבחינתי, הכול התחיל ביום שבו יצאה אימא שלי מבית חולים. בתחילת חופשת הפסח של כיתה ז' אשפזו אותה, והחיים בבית הפכו להרבה יותר נחמדים. פתאום היה שקט בבית אחרי תקופה ארוכה של צעקות, רהיטים שנזרקו לכל עבר וזכוכיות שבורות.

כל אחד בבית עשה מעכשיו מה שהוא רוצה בלי להפריע לאחרים. אף אחד לא צעק עלי ולא העניש אותי. אפילו אבא היה בבית, כאילו פתאום נגמרו לו כל ימי העבודה בתל אביב. יכולתי לישון ולקום מתי שרציתי, ללכת לאן שרציתי ולחזור מאוחר, ממש כמו בחופש אמיתי. החובה היחידה הייתה ללכת פעם ביום לבקר את אימא בבית החולים "הדסה".

יום אחד חזרתי בצהריים מבית הספר, ואימא ישבה בסלון. אבא והראל לא היו יותר, ואיתם נעלמו הרבה דברים. הבטתי בסלון שהיה ריק. נעלמה ממנו הספרייה הגדולה עם הספרים של אבא שהייתה כמעט בכל הסלון.

מאז שאימא חזרה והתיישבה בסלון בלי הספרייה, סבתא שלי, שגרה באותו בניין, לא הפסיקה ליילל ולצווח: "מה כבר עשית לו, שהוא עזב אותך ועוד ככה, במצבך?" בערב, אחרי שהיא בכתה ללא הפסקה, בא דוד שלי איציק, האח הצעיר של אימא, עם עוד שני גברים. הם לקחו את סבתא בכוח מהספסל הלבן, שדווקא הוא נשאר בבית, ולידו עמדה העצבונית הדוקרנית.

מאז סבתא נעלמה לה (עוד לפני שהתמוטטה ואשפזו אותה בבית חולים פסיכיאטרי), וככה נשארנו לבדנו, אימא ואני. בעצם, ככה התחלתי לשמוע את הצד שלה. אם רציתי ואם לא. נפגשתי עם אבא, ומובן שהייתי חייבת לשמוע גם את הצד שלו. במכונית. לפחות את החלק עד הגירושין. את השאר השלמתי בעצמי. לפני החתונה שלי התברר לי שגם אח שלי מוכרח לשפוך כל מה שהיה לו, על שניהם וקצת גם עלי. לפי מה שקרה אחר כך אני מבינה שהסיפור שלו הוא מין אליבי. מי יודע. גם את הסיפור שלו השלמתי בלעדיו.

ואל תשכחו, גם לי יש מה להגיד.

בלי התנצלות אחת אי-אפשר. לפעמים, כשקיצרתי קצת את החזרות ואת הקללות, השתרבבו לדברים של אימא ושל אבא מילים של הדור שלי. זה לא בכוונה. נסו להבין: זה כמו שהם וגם אחי הגדול עשו דברים לא בכוונה. אין מה לעשות, ככה זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עיזבון”