החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ערן סולומון

ערן סולומון - מוסיקאי במקצועו, מורה ומחנך. יליד 1969. ירושלמי. בשנים האחרונות נאלץ להיענות לקריאה פנימית, תובענית, לכתוב. התוצאה הייתה שורה של סיפורים קצרים וכמה ארוכים; כולם בז׳אנר ה"מנצח" לשיטתו - ז׳אנר הפנטזיה. להיות יוצר בראש מעייניו, כך ששינוי המדיום ... עוד >>

חבלי יקיצה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 55 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

ששת הסיפורים באסופה חבלי יקיצה הנם ששה חלומות (ולעתים סיוטים) הסובבים סביב מסתורין השאלות הקיומיות של האדם; של בחירה חופשית, מציאות הבורא, ומשמעות מעשה האדם וקיומו בעולם. אלו הן שש אגדות בהן חלום ומציאות, הטבעי ומה שמעליו, משמשים בערבוביא.

 

שָקול

נער מוצא את עצמו בסיטואציה הדוחקת בו באגרסיביות לחזור אל שורשיו מהם נתרחק, אך הוא מגלה לבסוף,שדבר לא יוכל להסיר ממנו את אחריות ההחלטה…

חוט של חסד

התרחשות קוסמית עצומה יוצאת לדרכה בגלל מעשה קטן של חסד…

דברך אמת

בחור צעיר מתעורר בוקר אחד למציאות קפקאית המטילה ספק בכל מה שהאמין בו; הוא – וגם כל הסובבים אותו…

סיעתא

אב צעיר לילדים המתחבט בשאלות חינוך ילדיו זוכה להתגלות הקשורה לנשמות שושלת משפחתו…

לפני הרצון

זוג צעירים נזרקים מתוך מסע בלונה לפארק לתוך מסע אחר לגמרי בו הם מגלים תגליות על עצמם ועל מהות הקיום…

חבלי יקיצה

יצור שאול קטלני עושה את דרכו לכוון טרפו הטהור והקדוש, דרך תת מודעם של כמה נפשות תועות…

על המחבר



ערן סולומון – יוצר, מורה ומחנך. יליד 1969. ירושלמי.

למרות שעיסוקו המרכזי הוא מוסיקה, בשנים האחרונות נאלץ ערן להיענות לקריאה פנימית, תובענית, לכתוב. התוצאה הייתה שורה של סיפורים קצרים, וכמה ארוכים; כולם בז׳אנר ה"מנצח" לשיטתו – ז׳אנר הפנטזיה. להיות יוצר – בראש מעייניו, כך שמוסיקה, ספרות, או חידושי תורה, הם לא יותר מאשר "מעבר מחדר אל חדר", מבחינתו.
עוד יצירות בתחום הסיפורת ניתן לקרוא ב Kindle Amazon. ליצירתו המוסיקלית ניתן להתוודע בערוצו ב YouTube, וכן בקליפ המופיע כאן, מעל הטקסט, של שיר שכתב לאחרונה באנגלית, בו הוא מתבונן על הנשמה כ"סדן הלב". כמורה,ערן מלמד באופן קבוע מוסיקה, יהדות, ומה שביניהם.

אפשר לדבר עם ערן ב [email protected] או דרך ספר הפרצוף

מקט: 9-62840-751-8
מסת"ב: 978-1-62840-751-8
מאמר על הספר בעיתונות
הספר באתר עברית
עמוד הפייסבוק
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שָקוּל

זה כאב. מאוד. כל כך – שלא ראה כלום כמה שניות, רק שחור בעיניים. וכמעט מיד הרגיש שתי זרועות איתנות תומכות בו ומושיבות אותו על המדרכה. איזו שטות, חשב. למעוד כך. וההשפלה – שזה קרה באשמתו. כי לא הסתכל לאן הוא הולך. היה עסוק בסלולרי שלו. אם זה לא היה כל כך כואב זה היה מצחיק. אולי באמת היה מישהו שם ברחוב שהתפקע מצחוק מהמחזה. אך משום מה, היה נדמה לו שהרחוב ריק. ומי שאחז בו – לא צחק. אדרבא, הוא שמע מתוך הכאב את קולו:

"נסה להירגע. אני יודע שזה כואב, אבל נדמה לי שזה לא שבר…"

הכאב הצטמצם מעט, כאילו בתגובה לדברי האיש, והוא פקח את עיניו. תחילה הסתכל על כף רגלו הימנית, שדווקא נראתה לו מונחת בתנוחה לא טבעית במיוחד; ואחר כך נעו עיניו לאורך השרוולים השחורים של החליפה של מי שאחז בו, אל פניו המזוקנות. היה זה אדם בעל חזות חרדית עם חליפה וכובע, ומשום מה היה קשה לקבוע את גילו. השערות היו שחורות, אך לא היה ברור אם זה צעיר המגדל זקן, או איזה רב לא מאד מבוגר. אך המבלבל מכול – היו עיניו השחורות, שהיה נדמה כאילו בערו באש שחורה.

"בוא אעזור לך עם המכשיר. הוא קצת התפזר…" אמר האיש בנימה מבודחת, כשעיניו יורות אור כהה. הוא רכן קדימה לאסוף את חלקי הסלולרי, שמהחבטה התפרק מסוללתו ומכיסוי ההגנה שלו.

מעניין אם זה עוד פועל, חשב הנער. אך כשהאיש הניח בידו את החלקים, הוא רק הכניסם בחיפזון לכיס חולצתו. הוא יבדוק אחר כך… עכשיו – כואב לו מדי. הוא צריך לראות מה יקרה הלאה איתו.

"תודה," אמר לאיש הזה, שצץ משום מקום. באמת היה נדמה לו שכאשר קרתה המעידה הזו – לא היה איש בסביבה.

"בשמחה, ידידי!" אמר האיש.

"בוא נראה אם אתה יכול לצלוע לאיזה מקום יותר נוח מאמצע הרחוב…"

אבל הוא בכלל לא היה יכול לצלוע. הכאב היה – תופת. ובעצם, הרגל באמת לא נראתה טוב. הבחור הזה לא ממש מבין ברפואה, חשב הנער.

הוא גם לא היה יכול לעצור בעד מחשבה לא כל כך יפה שנכנסה לו לראש, שזה סך הכול די צפוי – בהתחשב בכך שאדם כזה מן הסתם סגור כל החיים בתוך לימוד תורה. הסיכוי שעבר איזו השתלמות בעזרה ראשונה, די "שואף לאפס". אבל הוא ניסה לעצור בעד ההרהור הזה, וכשנכשל – הרגיש די רע עם עצמו. לחשוב כך על מישהו שכרגע עסוק פחות או יותר בהצלתו, או לפחות בהצלתו מן הצורך לזחול באמצע הכביש…

המחשבה האחרונה שוב העירה את תשומת ליבו לריקנות הבלתי שגרתית של הרחוב הזה. זה רחוב די סואן בדרך כלל בשעה הזו, חשב לעצמו. בעצם כבר המון זמן לא שמעתי מכונית…

"בוא! לא נורא! תשען עלי. ננסה להגיע לגדר הזו ליד פתח חדר המדרגות, שם תוכל לשבת ונראה מה עושים," אמר האיש והחל לתמוך/לשאת אותו כשהוא מקפץ על רגלו הלא פגועה לעבר אותה גדר.

"אני לא יכול ללכת בכלל."

"אז נצטרך לקרוא למישהו. אולי בכל זאת כדאי שתבדוק אם הדבר הזה שלך עדיין פועל; אולי תוכל להתקשר למישהו."

ה"מנגינה" של "הדבר הזה שלך" לא מצאה חן בעיני הנער כלל. היתה כאן איזו נימת התנשאות שרק מי שעדיין מצליח להסתובב בעולם בלי סלולרי יכול להשמיע.

בעצם, האיש או הבחור הזה מצא פחות ופחות חן בעיניו, וזה רק הלך והסתבך לו בפנים, על רקע העובדה שהוא עובר האורח היחיד שנחלץ להצלתו ברחוב. ככל הנראה הוא גם היה היחיד הנמצא ברחוב באותם רגעים… למה זה לא היה יכול להיות אחרת? שיהיה כאן איזה חילוני טוב לב שיעזור לו… ואיפה נעלמו כל אנשי הרחוב?! אפשר לחשוב שעכשיו שבת אחה"צ!

אבל זה רק הלך והחמיר.

בזמן שהחל להרכיב את חלקי הנייד, כשהוא נשען על הקיר וחושב אל מי בדיוק לצלצל (הרכב אצל אביו בעבודה, אימו בבית, הסבא והסבתא הגרים בעיר – עכשיו בחו"ל… האם צריך לצלצל פשוט לאמבולנס ולהסתבך באשפוז?) בעוד הוא עסוק במכשיר ובמחשבות אלו, לבוש החליפה שהרפה ממנו כעת ונשען גם הוא על הגדר, העיף בו מבט נוקב מתחת לשיפולי כובעו ואמר: "אתה יודע שאנחנו כבר בסוף?"

למה הוא מתכוון עכשיו, האיש הזה?

"למדת מספיק כדי לדעת את זה. ועכשיו אנחנו על כף המאזניים."

זה כבר ממש לא צלצל לו טוב באוזניים. מה הדיבורים המשיחיסטיים האלה? ומאיפה הוא יודע מה למדתי?

"שמע, תודה שעזרת לי, והכול, אבל תעשה לי טובה – תן לי להרכיב את הסוללה, בלי לבלבל לי את הראש עם כל מיני גוג ומגוג!"

יופי. למה הייתי צריך להגיד דווקא "גוג ומגוג"? אם היה לו ספק מאיפה באתי, עכשיו הוא כבר יודע.

"רגע, אין מצב?" אמר האיש.

"מה הכוונה 'אין מצב'?"

"ש…גוג ומגוג?"

למה מרוח החיוך הזה על פניו? כי הצליח לחשוף אותי כל כך מהר?

לא להיכנס איתו לשיחה הזו! הוא עשה לי טובה (אמנם הוא בטח מגדיר את זה "מצווה") וחבל שנגמור את זה בעצבים.

"הנה הרכבתי. נראה אם זה פועל."

זה פעל. איזה מזל!

"מזל!"

"ברוך השם."

איזו מין אבהות מתנשאת מצדו – לתקן אותי. רק בגלל שהוא מאמין שהכול בפיקוח עליון כלשהו, כאילו חוקי הטבע צריכים שיתמכו בהם כל רגע ורגע כמו איזה איש זקן… למה הוא לא יכול לכבד אותי ואת דעותיי?

הוא כמעט התפרץ, אך משהו עצר אותו.

בעצם, למה אני קופץ עליו? אולי הוא לא התכוון באמירה הזו להחזיר אותי בתשובה? הרי זו צורת ביטוי שגורה אצלם –"ברוך השם" – על כל דבר… אפילו בלי לחשוב על מה מדברים…? אולי זה אני שסתם עצבני ורגיש?

"תשמע, תודה על מה שעשית – נראה לי שאוכל להסתדר מכאן לבד."

"כן, בפרט שזה הרי רק נקע!" אמר החרדי והכאב ברגלו נחלש עוד קצת.

"איך קוראים לך?"

הנער לא ענה מיד, בגלל הזעזוע. זה היה כמו שוק חשמלי קל. הוא התנודד לרגע, כי היה ברור לו לחלוטין הפעם שהיה קשר בין המילים של האיש לתחושות ברגלו. התזמון היה פשוט מדויק מדי.

"יותם," נפלטה המלה מפיו, באיחור.

"יותם, תשמע. אתה מבין הרי מה באתי להגיד לך. אתה מרגיש את זה בעצמך. העולם הרי עכשיו fifty-fifty-… כף המאזניים. ואתה יכול להטות…"

מה קורה כאן לכל הרוחות? מה ה"סרט" הזה?! – להירגע.

צריך להסביר את כל זה בצורה רציונאלית… רק רגע…

עומד לפניי איזה משיחיסט מה"סרוטים" האלה. הוא מנסה להשפיע עלי – ומוכרחים להודות שזה נעשה בדרך מתוחכמת למדי – לחזור בתשובה. הוא מנצל חולשה רגעית של בחור במצוקה (וזה כבר תרגיל "מלוכלך") להשיג את מטרותיו, כדי "לתקן עולם במלכות ש-די" כמו שהם נוהגים לומר; במילים אחרות לדאוג לעולם הבא של עצמו, שהבטיחו לו אלה ששטפו לו את המח. ועכשיו הוא מנסה לשטוף לי את המח ולהשפיע עלי ללכת באותה דרך…

אבל איך מסבירים את מצב גלי הכאב ברגל השבורה שלי? יש מצב שהוא מין שמאן או איזה רופא אליל שיודע להעריך את הרגשותיו של אדם פצוע שנקרה לפניו, במין דיוק כזה, ולנצל זאת בשבריר של רגע למטרותיו הנלוזות? והיכן המכוניות והאנשים של הרחוב הזה? ומאיפה לעזאזל הוא צץ?

"תראה, אף אחד לא מכריח אותי לעשות את מה שאני עושה; כך גם אותך אף אחד אינו יכול להכריח. זו החלטה שלך."

"החלטה שלי – מה?" אמר יותם, וקולו שלו נשמע לו קטן ומבוהל ממה שהיה רוצה שישמע. הוא גם נמנע מלהסתכל לאיש הזה בעיניים – המטרידות, השחורות, והמעצבנות האלה.

"החלטה שלך אם להסביר את כל מה שקורה בדרך טבעית, צירוף מקרים, אחיזת עיניים, וכל זה. אתה יודע… תמיד תהיה אפשרות כזו, לפרשן את העניינים. טוב, לא תמיד… אבל כל עוד אנחנו כמו שאנחנו… וזה יכול להשתנות בן רגע. הרי בעצם בשביל זה אני כאן…"

הוא רצה לשבור את הדו-שיח הזה, ומהר. ולהתרחק מהאיש הזה. אבל הוא לא היה יכול עדין ממש לזוז מהר (למרות שהרגל השתפרה פלאים), והוא רצה (או הרגיש שהוא חייב) לשאול אותו שאלה.

"תגיד, אבא שלי שלח אותך?" שאל, למרות שזה הסגיר סופית את דתל"שיותו. אבל הוא היה מוכרח. אולי הפעם זה יהיה הוא שמערער את הבטחון בדיאלוג הזה…

אך חבוש המגבעת לא נראה מתבלבל אפילו לא לרגע. אותו בטחון עצמי מרגיז. ומאחר וכששאל את שאלתו, חזר והישיר מבט אל תוך עיניו – היה נדמה לו שראה איזה ניצוץ נוסף נדלק בתוככי אש האנטי חומר התדירה הבוערת שם.

"את אביך אני לא מכיר – אישית. אבל אני לא מתפלא שאני מדבר כמוהו… חוץ מזה, אתה 'איש ההגיון', לא? נראה לך הגיוני באמת שהוא שלח אותי?"

לא. זה לא נראה הגיוני.

"אבל אתה יכול לומר שאביך שלח אותי, כי אנחנו באותו צד. באמת גם אתה. והוא באמת דואג לך."

דואג לי… ממש! אבא שלי רוצה שאהיה כמוהו.

זו הרי היתה מכה איומה למשפחה, מה שהוא, יותם, עשה… אבל הוא היה חייב. בכך הוא האמין.

"אמרת שאתה לא מכיר אותו, אז מאיפה אתה יודע על הדאגות שלו – כלפי?"

התוקפנות בדיבורו עזרה לו לשמור על קור רוח לנוכח כל מה שקורה כאן. כולל השקט הזה, שלפתע הבחין שירד על העולם. מין עצירת נשימה. שום מכונית או עובר אורח.

"ואתה חושב שאתה יודע על הדאגות שלו?"

שיטת המענה בשאלה היתה עוד דבר בלתי נסבל באיש הזה, אבל יותר בער לו לענות על השאלה מאשר לתקוף את השיטה.

"כן! אני מכיר טוב את אבא שלי! אני יודע טוב מאוד איך הוא חושב. הוא חושב שכולם צריכים להיות – כמוך. ואם הם יהיו כמוך, תבוא איזו גאולה מיסטית לעולם."

"ואתה לא מאמין במיסטיקה…?"

"לא. ממש לא."

"אז מה אתה חושב קורה כאן?"

טוב. זו כבר ממש תוקפנות. וגם הצהרה מפורשת שכל הנעשה, מכוון – ומכוון כלפיו.

אבל המח עובד מהר. אחרי מצוקה ראשונית שלא ארכה הרבה, המפלט נמצא: "קורה כאן – שאני חולם. או תחת היפנוזה או משהו."

ועוד המציא משהו, המח הזה, רק שהוא הצטער שנתן לזה לצאת החוצה: "חלום, בגלל איזו מועקה או נקיפות מצפון שמטרידות אותי… הזיה של המח…"

"Fair enough," אמר החרדי, שיותר ויותר השתמש בשפה 'קוּלית' שהיה מצפה יותר מעצמו, מאשר ממנו – עם המגבעת והכול.

"הכול יכול להיות באמת רק חלום או אחיזת עיניים. יש סיכוי כזה. אמרתי לך – תמיד תהיה לך הברירה להחליט – כן או לא. מאמין או לא. בחירה חופשית, לא? אבל אמרת 'חלום'. בוא נחלום ביחד עוד חלום. חלום מוכר."

פה כבר באמת העניינים יצאו משליטה.

לא היה לו זמן אפילו לחשוב אם הוא הפך במקרה לחלק מסרט מדע בדיוני… אבל הרחוב נעלם, וגם החרדי נעלם, וגם הוא נעלם. הוא לא ראה יותר את עצמו – את ידיו, גופו, רגלו הכואבת. הוא הפך להיות נקודת מבט. צופה ללא גוף. והוא ראה דברים שהכיר. לא אישית. לא שהיה שם. אבל דברים שהכיר היטב. ספרו לו עליהם. פעמים רבות לזרא. אבל הפעם זה לא היה סיפור. הוא ראה את הדברים ממש. הוא ראה. וראה בבת אחת. למרות שהיו שם המון מראות – עשרות, מאות, אין ספור מראות שונים – קלט את כולם כאחד. כאילו הם היו באמת – דבר אחד.

הוא ראה מסעדה בוערת, מפוצצת, וילד בלהבות זועק לאביו, בלהבות גם הוא, והאב אומר לבנו: "יהיה בסדר. תגיד איתי: שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד."

וחייל ישראלי עם אותן מילים בפיו מזנק ושוטח את עצמו על חפץ כהה שחור, מגונן על חבריו מההבזק והפיצוץ שבא מיד לאחר מכן…

ואחורה בזמן… דלת הרמטית נסגרת, חייל עם צלב קרס על שרוולו פותח שסתום של גז, ובתוך זעקות הנחנקים, שוב, אותה קריאה…

ואש. אש שואגת, הולכת וצומחת, ומטפסת במעלה קרשים וחבילי זמורות עד לבימה, עליה עומדים אנשים קשורים לעמודי עץ, עם זקנים מאפירים ועיניהם נשואות לשמים הבלתי נראים, המכוסים בענני עשן השריפה.

ועוד ועוד מראות.

והוא קולט את כולם בסקירה אחת…

ונהר שחור גועש. זורם בערוץ משונן באבנים אימתניות. ועל מדף סלע ארוך ענק, קבוצה גדולה של אנשים נשים וטף, חסרי נשק, כשמאחוריהם חגורה מתהדקת של אבירים לובשי שריון שרשרת וצלבים על כותונותיהם, חרבותיהם עקובות מדם, שוחקים והוללים, הולכים ומתקרבים אל חסרי ההגנה; והללו, בתחילה אחד אחרי השני, אחר כך בקבוצות קטנות, אחר כך כאיש אחד, קופצים מעבר לקצה – ואותה זעקה בפיהם בהתנפצם אל הסלעים; עד שלא נותר מהם אחד, על הסלע, עבור מאכולתם של אבירי הצלב.

אבל אין אדם בעולם שיכול להכיל את זה, וזה המשיך והמשיך. כל המראות נפרשים והולכים לפניו, בבת אחת, והוא מבין כל מראה ומראה, וכואב כל מראה ומראה.

כמה כאב.

זה עבר את גבול היכולת. החלה איזו תנועה פנימית בנפש שלו, מצד אל צד, כאדם המנסה להשתחרר מכבליו; לא לראות יותר – לא לראות. והוא פקח את עיניו.

והנה חלום?

  1. :

    מגניב!
    מתי הספר הבא?

  2. :

    אחלא ספר אבל אין הנחתום מעיד על עיסתו

  3. :

    ספר מהמם. שווה קריאה. סוחף מלא בפלפל של מח גאון אבל גם בתמימות ופשטות של אמונה ושל בן אדם שיודע שזאת האמת.אהבתי לגמרי.

  4. :

    ספר מצוין! מעורר את הדמיון והמחשבה. סוחף אותך לעולמות שאולי מונחות כאן ממש לצידך אך היה צריך את הספר כדי לעורר אותך לעניין שהן מונחות שם בכלל…

הוסיפו תגובה