החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הברית

מאת:
הוצאה: | 2018-12 | 339 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

בעולם העתיק המלא כישופים ועבודת אלילים, יוצא אברהם העברי יחידי למלחמת חורמה נגד כוחות הרשע של המלך נמרוד. הוא מושלך לכבשני האש של אור, שומע את קריאת הבורא, לומד את סודותיו מנח, שם ועבר, זקני שושלת שומרי הסודות, פוגש באהבת חייו ומיטלטל בין ניסיונות לאתגרים בדרך להגשמת שליחותו.

 

בכל דור קמים עלינו לכלותינו, ואף על פי כן, עם ישראל כן, חי ובועט, בצד השני של ההיסטוריה. הספר הזה מחבר תכלית עם ראשית, ואת דור העתיד לדור שנתן לנו חיים.

מקט: 4-1272-251
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

1996 לברה”ע (גיל 48) –

אור כשדים – כבשן האש

 

ביום שמלאו לאב-רם ארבעים קרא לו נח לבוא אל חדרו. “הגיע הזמן למלא את שליחותך, בני,” אמר לו. “שא אישה והקם משפחה שתמשיך את שושלתי.”

דמעות עלו בעיניו של אב-רם. נח היה האב שלא הכיר והוא חשש להפסידו.

“לימדתיך כל שיכולתי,” עלו דמעות גם בעיני הזקן. “עתה הגיע זמנך לצאת ולבשר לאנשים את האמת. לך,” אמר בחספוס, מבקש להסתיר את כאבו, “וכשתמצא את המיועדת לך, אתן לכם את ברכתי ואחתן אתכם בגינתי.”

אב-רם הנהן, צעד לעבר חדרו וארז את חפציו המועטים, לבו מתכווץ בכאב.

עשרים שנה למד בחשק רב ובמנוחת הנפש את סודות הבורא עם שלושת אבות השושלת ומוריה. וככל שלמד את תורת סביו, השיג בדרך האמת והבין שכבר בימי אנוש טעו בני האדם כשאמרו שהואיל והאל ברא כוכבים ומזלות להנהיג בהם את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד, ראויים הם לשבחם. ועשו צורתם ונשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו עוד. והיו אביו ואמו וכל הדור עבדים לצורות עץ ואבן עד שאבדה האמת מדרכם, וחייב הוא לעבור ביניהם ולהעמידם על טעותם.

מששב לחדרו של נח ניצבו בו שֵׁם, בבגדיו היומיומיים, ועֵבֶר, בבגדי מסע.

“רבות חיכינו לרגע הזה,” טפח עֵבֶר על כתפו בידידות.

אב-רם חייך אליו במבוכה.

“עֵבֶר יוצא אל הארץ הטובה, ארץ העברים, ואני אצטרף אליו שם בקרוב,” אמר שֵׁם, “כי עדיין לא הסתיימה שליחותי כאן.” הוא החליף עם נח מבט עתיר-משמעות.

“מאז המבול, איש לא שמע אותו,” קרא עֵבֶר. “בדעתי ללכת לאבן השתייה, המקום שממנו ברא את העולם, ולזעוק אליו.” הוא נשתנק. “אולי יענני.”

הם התחבקו בדממה. אב-רם נפרד מהם, תוהה אם יראם שוב. כמה עלובים היו חיי לולי הכרתים, חשב.

כשיצא אל הגנים התנתק מהארמון ומגדליו, מגשריו ומביתניו. מה לי כי אעבוד את הבורא לבדי וכל העולם טועים יהיו אחר נמרוד ותעתועיו? אמר בלבו. לביתי אשוב ומבית אבי אתחיל לפרסם לכול כי אל עליון בורא שמים וארץ וזן ומכלכל את בריותיו. הוא לבדו אמת, ונמרוד וכל אליליו, שקר.

 

כשאב-רם יצא משער הארמון ונכנס אל העיר, הופתע למראה השינויים הרבים שחלו בה, שכן בשנים שבהן התגורר במעונו של נח השתדל לצאת מהעיר במהירות ולא השתהה ברובעיה. מפעם לפעם פגש בחבריו והתעדכן במעשיהם ובחייהם, אך חמק מכל מפגש שעלול היה להביא לזיהויו.

כעת מצא עצמו מהלך בינות אנשים רבים יותר משתיאר שרחובות העיר יכולים להכיל. אנשים מכל השבטים, הצבעים והגילים מילאו את קצווי הכרך, רובם נהרו אל המגדל שהיתמר מעל המקדש שנבנה על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר. אב-רם השתאה כאשר הבחין שלמגדל צורת אדם בעל שתי רגליים ושתי ידיים, וראשו מציץ מעל העננים. הוא נעשה מלבנים שרופות מעורבבות באבני בהט שחורות ומבריקות שנכרו במכרות שיש שנפתחו בכל רחבי הממלכה והובלו בעגלות עד למרגלות המגדל. שרשרת אינסופית של בני אדם שעמדו על מדרגות פתלתלות העבירה מיד ליד אבנים מתחתית המגדל עד לרום קצהו.

ומעלות היו למגדל. במזרחו, היו עולים האנשים ומעלים הכלים והמזון, ובמערבו – היו יורדים. מרוב שגבה המגדל, לא הגיעו החומר והלבנים אצל הבונים בעלותם אליו עד מלאת לעולים שנה תמימה, ולכן אולצו בוני המגדל לישון במגדל בקומה שאליה הגיעו, והיו מורשים לרדת ממנו רק פעם בשנה.

עגלות רתומות לחמורים, פרים וסוסים, עמוסות סלעים, מזון, בדים ועורות, זרמו כל העת לעיר. רוכלים מכרו מרכולתם בירידים מתחלפים, ובכיכרות העיר הופיעו בכל שעות היום והלילה זמרים נודדים ואוכלי אש ולהטוטנים שהיו כל כך גמישים עד שנכנסו לתוך צינורות מעוגלים או נגעו באצבעות רגליהם במצחם. ילדים צנומים וזבי חוטם התרוצצו בקהל, קיבצו נדבות, גנבו מזון מדוכנים או התבוננו במופעי הרחוב. חיילים לבושי מדים שחורים מצבא נמרוד התהלכו ברחובות, עושים סדר, אוסרים את הגנבים ושורפים מורדים בכבשני האש שבשערי העיר.

אב-רם, שהורגל בדממת הארמון או בצלילי הטבע, טבע בביצת הקולות. לשפות הכשדית, הבבלית, השומרית והאכדית נוספו לשונות חדשות, אולם דווקא את לשון הקודש מיעט לשמוע.

כשעבר אב-רם למרגלות המגדל צנח לפתע גבר מהקומות העליונות ולבנה שאחז בידו נשמטה ממנה ונשברה לרסיסים. צליל ריסוק גולגולתו ואבריו גרם לאב-רם חלחלה, אולם קבס וזעם עלו בו כשאיש מהסובבים לא מיהר לרוץ אליו, בעוד רבים שעטו לעבר הלבנה והרימו את שבריה, צער ניבט מפניהם.

מה לאנשים שאין לבם זע למראה מותו של אדם, אך אבלים הם על נפילתה של לבנה, תהה בעודו מתבונן בנחשול האדם שסובבו.

הוא כרע ליד המת ושאל את העוברים ושבים לאן יש לשאת את הגופה. רוב האנשים התעלמו ממנו, עד שאיש זקן שחלף על פניו הצביע על כבשן האש שבער ברחבה שלפני המגדל. אב-רם נשא את המת בזרועותיו והשליכו אל האש. הלהבות אחזו בבד הקרוע ושרפוהו. אב-רם התרחק מהמקום במהירות.

“בלע ה’, פלג לשונם,” ביקש. חברה שאינה דואגת לחלשים שבה סופה להיכחד. אף שחלפו רק כשלוש מאות שנים מאז המבול הגדול, נראה שבני האדם לא למדו דבר.

 

כשהגיע לביתו של תרח ברובע העשירים התלבט אב-רם מה יעשה. רצה לפרוץ את השער ולצעוק: אבא, אמא, אני כאן! אך זכר שכלל לא בטוח שהם רוצים בו. לאט לך, אמר לעצמו. טיפס על עץ אלה עבות שצמח מול השער והמתין.

השמש נעמדה ברום השמים ודהתה כשלפתע נפתח השער וכרכרה מהודרת רתומה לשני סוסים חומים יצאה ממנו. עגלון ישב בקדמתה, אוחז במושכות ומדרבן את הסוסים.

“לא יבוא זר בשערי ביתי עד שובי מחרן!” בקע מתוך הכרכרה קולו העז של תרח. “זוז כבר, חמור!” צווח על העגלון.

המשרת הצליף בסוסים, וגלגלי הכרכרה שעטו ברחובות העיר.

אב-רם ירד בזריזות מהעץ וניער את אבריו. אני חייב למצוא אותה, חשב.

כבעבר, איגף את החומה, מצא בה פרצה ונכנס לבית דרך דלת צדדית. עצם עיניו ודמיין את דמותה של אמו, גופו מובילו במסדרונות הבית כמו חי שם מאז ומתמיד. הוא עלה בגרם מדרגות רחב, חלף על פני כמה חדרים והגיע לדלת סגורה, שעליה נקש. כשנפתחה, עמדה שם אמו, יפה ואצילית, לבושה בשמלה כחולה כהה, צעיף בצבע כחול השמים מכסה את שערותיה. היא התבוננה בו בהפתעה שהפכה לשמחה ופתחה את הדלת בתנועה רחבה.

הוא נעמד באמצע החדר, מגמדו בנוכחותו. אמתליה פכרה אצבעותיה ונעה בעצבנות, כמו לא יודעת כיצד לנהוג בבן שהופיע שוב לאחר שסולק מבית אביו.

“עֵבֶר סיפר לי שאתה מתגורר בביתו של סבא נח,” לחשה בלשון הקודש. “התגעגעתי אליך, בני.” קולה נשבר.

אב-רם התבונן בה בעיניים חודרות, אך שתק.

“התרצה להצטרף לבוני המגדל? כך תהיה לך תעסוקה,” שאלה כדי לקטוע את הדממה.

אב-רם הניד בראשו לשלילה. “לא. באתי לגלות להם את האמת,” אמר. “אנשים שבוכים כשלבנה נופלת ונותרים אדישים למראהו של אדם מת…”

“האמת?” קטעה אמתליה את דבריו באימה. “יודע אתה שהמלך נמרוד לא יהסס להוציאך להורג בכבשני האש שלו אם רק יחשוד שאתה מורד במלכותו?”

“מלך שהורג אנשים רק משום שהם מתנגדים לשליטתו אינו ראוי להיות מלך!” קרא בזעם.

“לא אסכים לאבדך שוב!” קראה. “בוא איתי,” הורתה והובילה אותו אל חלקו האחורי של הבית. היא נכנסה לקיטון קטן וחשוך שחלונו פנה לגינה האחורית.

“צר לי, בני,” נאנחה. “כאן תהיה בטוח.”

אנחתה קרעה את לבו.

היא התבוננה בשק הקטן שנשא על כתפו. “האלו כל חפציך?” שאלה.

“מעולם לא הייתי זקוק ליותר,” ענה בפשטות.

“אביא לך מבגדיו של הרן כשאוכל. היציאה משם,” הורתה בראשה. “ואבקש מהטבחית להאכילך מתי שתרצה,” הוסיפה, מסבה אליו את גבה, גרונה נשנק.

בצעד אחד נעמד לפניה. “לעולם אל תרגישי אשמה, אמי,” זעק, מתבונן ישירות בעיניה. “את נתת לי את חיי, לימדת אותי כל מה שאני יודע ואהבת אותי, ועל כך אהיה אסיר תודה לך לעולמים.”

הוא חיבקה והיא נמסה אל זרועותיו החזקות.

 

בימים הבאים חג אב-רם סביב ביתו של הרן, נושא עיניו בציפייה עם היפתחו של השער, מתפלל ששַֹרַי תצא ממנו. בשנים שבהן התגורר אצל סבא נח הייתה שַֹרַי חיזיון זוהר שליווה את שנתו ויקיצתו, חיזיון שעטפו כשמיכה של אור כשלמד והעניק לו שלווה וכוח ותעצומות לב ברגעי משבר. ידע שהיא חציה השני של נשמתו כפי שידע שהוא נושם.

“וַיַּפֵּל ה’ אֱלֹוהים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה’ אֱלֹוהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶה אֶל הָאָדָם,” שח נח כשדנו בנושא הזיווגים. אב-רם זכר היטב את שיחתם. “החיוּת – אותו חלק עליון הנמצא באדם ומחייהו עולה לעליון על מנת לקבל שפע חדש של אור רק במצב של חוסר הכרה. לכן גם האדם בעולם הזה יכול לקבל את השפע הרוחני רק במצב של תרדמה. כך קרה עם סבא אדם כשהבורא העניק לו שפע חדש בצורת אישה.”

“האם העיר הבורא את סבא אדם לאחר מכן, או שממשיך הוא לנום את שנתו? ואולי אך יצורי חלומו אנו?” שאלו אב-רם.

“אכן סוד נעלם טמון כאן,” צחק נח. “אולי תהיה האחד לחשפו.”

באותו לילה, לפני שנרדם, ביקש אב-רם מהבורא שייתן לו לעלות למעלה, לעולמות העליונים, להוריד מהם סודות לתחתונים.

 

כשראה אותה יוצאת עם אמתה משער ביתה וצועדת במהירות לכיוון היריד, שמלת תכלת עוטפת את גופה ברוך, תלתליה המרדניים מתנפנפים על מצחה, חישב לבו של אב-רם להפסיק לפעום. גל האושר הפתאומי ששטפו היה עז כל כך, שכל תאי גופו נרעדו.

שַֹרַי חצתה את הכיכרות הריקות מאדם והוא נעמד לפניה בפתאומיות עד שכמעט התנגשו.

אחוזים זה בזה במבטיהם, בלבם, בנשמתם, עמדו במרכז הכיכר, שותקים. אב-רם נשם עמוקות את ריח היסמין שאפף את שערותיה האחוזות על קדקודה בסיכה. רצה ללטף את גבותיה הגבוהות, דמויות הציפורים, את לחייה, את תנוכי אוזניה, לגעת בכל חלק מגופה ולהתענג על רכותה. רצה לדעת אותה, לשמוע את רחשי לבה, להבין את רצונותיה ולהיענות למחשבותיה, להגן ולשמור עליה. היא הייתה האישה היפה ביותר שראה מימיו, אך יופייה הפנימי הוא שנגע בלבו בעמקות ללא חקר.

חיכית? רצה לשאול.

אני שלך, רצתה לומר.

“את מוכנה?” לחש.

“מאז ומעולם,” ענתה.

 

החופה נערכה בליל ירח מלא עטור כוכבים בגינת ביתו של נח. שַֹרַי לבשה שמלה לבנה שהאירה את תווי פניה והעמיקה את יופייה. נח, שֵׁם, שדחה את מסעו אל הארץ הטובה, הרן וטֶפַח אשתו ולוט בן-הרן בנם התבוננו במחזה בתדהמה. אב-רם לבש אף הוא גלימה לבנה שהתקינה עבורו אמתליה, ומעליה טלית חדשה שתפרה לו שַֹרַי. עורות חדשים שהכין עבורו שֵׁם עיטרו את מצחו ואת זרועו השמאלית. גם נח ושם נשאו טוטפותיהם על מצחם וזרועם, וטליתות לבנות עטפו את גופם, עד שנדמו שלושתם למלאכי עליון.

“כסה את ראש כלתך,” הורה נח לאב-רם.

אב-רם פנה אל שַֹרַי שניצבה לידו ועיניה דומעות. בידיים רוטטות הניח על ראשה הינומה עשויה תחרה לבנה שקיבל מאמו. שַֹרַי עצמה עיניה, מתענגת על קרבתו של האיש שאת נשמתו זיהתה, שואבת כוח מהמגע המרפרף של ידיו על ראשה.

“מי ייתן ובית קדוש יהיה הבית שתקימו,” נשא נח אל-על את גביע הכסף מלא היין אותו אחז בידו, אחר נתנו לאב-רם. “אבן נוספת בשושלת שומרי הסודות. שליחות גדולה מיועדת לכם, ילדיי, שאותה תוכלו להגשים רק בארץ הטובה. השתדלו להיות ראויים לבורא עולם, וזה לזה.”

הדממה מסביב התעצמה כשחשף אב-רם את פניה של שַֹרַי, השקה אותה מן היין ולגם ממנו בעצמו.

“הבורא מחפש שותף שעמו יוכל להשלים את מעשה הבריאה,” המשיך נח בדבריו, נועץ מבט שקול בזוג שלפניו. בימים האחרונים לא באה טיפת יין לפיו וגרונו ניחר. “עשיתי כמיטב יכולתי,” לחש. “השאר תלוי בכם.”

הוא השתתק, ולאחרים נדמה לרגע שהוא נמצא בעולם אחר, רחוק.

לאחר זמן התעשת והעביר מבטו לאטו על פני צאצאיו. “כל אחד מכם יכול להמשיך את שושלתי, אך רק זכי הלב יכולים להבין את הסודות האלוהיים, להוליד עַם של נביאים ולגאול את העולם. זכרו, בניי,” קולו התחזק, “שכגודל הזכות, גודל המבחן. כדי לדעת מיהו משרתו האמיתי, יציב בפניכם הבורא ניסיונות מפרכים. עמדו בהם, וחיו.”

 

בסיום הטכס קרב הרן לאב-רם ושַֹרַי שישבו ליד אמתליה וסעדו את לבם לאחר יומיים של צום, נושא מבט שואל אל אמו.

“אחיך הבכור הוא,” אמרה אמתליה לבנה הצעיר. “במערה בחרן ילדתיו עת נגזרה גזירת המוות על זכרי השבט, ושם השארתיו לגורלו.” קולה נשבר ושַֹרַי הניחה את ידה ברוך על זרועה לנחמה.

“אחי,” חזר הרן על המילה בפליאה, “ועתה גם חתני. אני שמח.” הוא חייך אל הזר שנעשה קרוב לו. “האם אבא יודע?” שאל.

אמתליה הנהנה ועצמה את עיניה בכאב. “לצערי, המפנה עורף לאמת, מאוים מזה הנושא אותה בגאון.”

“יהא על אבינו ללמוד לקבלו, כי בשר מבשרנו הוא,” אמר הרן. אחר פנה לאב-רם ושאלו: “התרצה לעבוד בחנות המשפחתית?”

אב-רם שתק, אך המילים הדהדו בראשו. החנות המשפחתית. המציאות עלתה על כל דמיון. לא רק שהתאחד עם אמו, אלא שזכה להכיר את אחיו ואת אחיינו ופגש את רעייתו. תודה לך, הודה לבורא הנעלם ולבו עלה על גדותיו.

 

כשגופם נפגש – אור בצורת ראש נגע באור בצורת גוף.

וכששני החצאים התחברו לכלל שלם, נישאתי על ים סוער ושופע שבו תהייה ופליאה והודיה היו למערבולת סוחפת של נשימות וחיות ומגע.

ותהי בי השלמה.

 

הרן הועיד לזוג הצעיר בית לבנים צנוע בפאתי גינת ביתו, ובחודשים הבאים נהנו אב-רם ושַֹרַי משגרת יומם החדשה. לאחר השכמתם עם שחר היה אב-רם מניח את הטוטפות על ראשו ועל זרועו השמאלית ומתפלל לאל עליון במילים שלמד מסב-סבי-סבו, בעוד שַֹרַי עמלה על ארוחותיהם. ריחות המאפה שעלו מתנור החמר הקטן שניצב בפינת החדר התערבבו בריח בושם היסמין העדין שעלה מגופה והולידו באב-רם תחושת ביתיות וביטחון שליוותה אותו במהלך כל שעות היממה.

לעתים הלכו יחד לשוק לערוך קניות, ופעמים עבד אב-רם בעבודות מזדמנות כדי לפרנסם, שכן לא אווה להשתתף בעבודת האלילים של בני משפחתו. כשישב או שכב לצדה, הייתה נוכחותה רכה ושופעת ומילאה את לבו עונג, וקיומה בחייו מילא אותו השראה. לא פעם נפעם אב-רם למשמע רעיונותיה העמוקים של שַֹרַי, שפתחו בפניו צוהר להבנת נפש האדם. למרות, ואולי משום תפיסתה הנשית שהייתה מנוגדת לשלו, הרחיבה נקודת מבטה את תפיסת עולמו עד שקולה השתלב בקולו הפנימי והעשירו.

“האם כל העולמות בנויים מזכר ונקבה?” שאלה כשדנו בנושא.

אב-רם הנהן. “נראה שרק באור אינסוף, באחדות פשוטה הם.”

“הזאת תכליתנו?” חייכה, והוא נמס. “להגיע לאחדות פשוטה גם כאן?”

“איני בטוח שהדבר אפשרי בגוף,” הודה במבוכה, “אך עלינו לשאוף לאחדות זו בכל רגעי חיותנו.”

כשנגעו, נרעד מגלי החום שעלו ממנה, ולא ידע היכן הוא מתחיל והיא מסתיימת. אחדות אלוהית זה להיות איתה, חשב.

 

בשנים הבאות ביקר אב-רם ביריד באוּר כמעשה שבשגרה. נהג לעלות על אחד הדוכנים ולדבר עם העוברים ושבים על קיומו של אל עליון, ועל השקר שבעבודת הפסלים. היו שלעגו לו והשליכו עליו תפוחים רקובים, והיו שכעסו ורצו להכותו מכות נמרצות אילולא הקפיאם מבטו. אך מעטים עצרו והקשיבו לו, נושאים ונותנים עמו בדברים.

יום אחד שאלו בחור נאה מבני שבט חם מדוע הוא מתנגד לדרכו של נמרוד, מלכם.

“עבודה לפסל מעשה ידי אדם אינה דרך האמת,” ענה אב-רם. “אל עליון בראנו כדי שיכירוהו כל יצוריו וראוי לאבד ולשבר כל אלילי האבן שלהם כדי שלא יטעו בהם העם המדמים שאין אלוה אלא צורות אלה,” הוסיף.

“האם ניתן לראות את האלוה שלך בעיני בשר ודם?” שאלו הבחור בבוז.

“לא,” קרא אב-רם. “אין הוא אדם או פסל, ולכן אין לו דמות וצורת גוף. יחד עם זאת, הוא ברא את כל המציאות, הוא ראשון והוא אחרון ואין עוד מלבדו.”

“אם אינך יכול לראותו, כיצד תדע שהוא קיים?”

“אני פשוט יודע,” ענה אב-רם, מישיר מבטו אליו.

הבחור הצעיר התבונן בו ארוכות. “אני מבין,” אמר חרש.

ההבנה החדשה שנזרעה באיש שמולו הכתה בהם כמו הבזק הברק, ולבו של אב-רם התרונן. הוא באמת מבין, חשב.

“מה שמך?” שאלו ברכות.

“אליעזר,” אמר הבחור והתרחק.

“אם תרצה לשוחח, אני כאן,” קרא אב-רם אחריו, הזמנה בקולו.

אליעזר המשיך בדרכו.

 

באחד הימים נאלץ הרן לנסוע לעיר הסמוכה וביקש מאב-רם ושֹרי למלא את מקומו בחנות הפסלים שביריד.

“אם אכנס לחנות הפסלים, יראה הדבר כאילו מסכים אני עם מעשיהם,” שיתף אב-רם את שַֹרַי בהתלבטויותיו.

“ביכולתך לסרב,” ענתה.

“לא אוכל,” לחש. “זמן כה רב התפללתי להכיר את בני משפחתי.”

“אולי עוד הזדמנות הקרה האל בפניך להורות לאנשים שלא לעבוד פסלי אבן,” ענתה שַֹרַי בשלווה.

אב-רם הנהן. “נתפלל שנעשה שליחותו נאמנה.”

עם בוקר הגיעו השניים לחנות והתבוננו בשתיקה בעוברים ושבים. איש חסון ושרירי נכנס לחנות ופסע לעברם.

“גיבור אני,” אמר לאב-רם באשורית. “תן לי אלוה כמותי.”

נטל אב-רם פסל אחד שנישא גבוה מעל כולם ואמר באותה שפה: “הב לי הכסף וטול אלוה זה.”

הרים האיש את הפסל הגדול בידיו, כשוקלו, ושאל: “וכי אלוה זה גיבור?”

“אינך יודע משפט האלוהות?” ענהו אב-רם. “זה העומד גבוה מכולם, הוא הגיבור מכולם, ולך נתתיו.”

האיש חייך בפה חסר שיניים.

“מהן שנותיך?” שאלו אב-רם.

“בן שבעים שנה אנוכי,” ענה האיש והטיל על השולחן כמה מטבעות כסף.

“אוי לאיש שהוא בן שבעים ומשתחווה לזה שנעשה היום,” לחש אב-רם.

השליך האיש את הפסל על הדוכן בחמה, נטל כספו והלך לו.

בהמשך היום נכנסה לחנות אלמנה, לבושה בשמלה מרופטת. “אישה ענייה אני,” אמרה לשֹרי בכשדית, “תני לי אלוה כמותי.”

נטלה שֹרי פסלון זעיר והגישה אותו לה. “בעניותך, טלי לך אלוה זה,” אמרה בשפתה.

ביד רועדת שלפה האישה מטבע זעירה מכיס שמלתה והושיטה אותה לשַֹרַי.

“האם ילדים בביתך?” שאלה שֹרי.

“בעלי בנאי במגדל היה ונפל ממנו לפני זמן ומת,” ענתה האישה, “ובביתי שישה יתומים קטנים ולחם אין. חשבתי שאולי הוא,” הצביעה על הפסלון, “יוכל לעזור לי.”

קרבה שֹרי לאלמנה ואמרה ברוך: “פסל אבן אינו יכול לדבר, לשמוע או לסייע בעדך, אך אנחנו בני אדם,” היא הביטה על אב-רם שהנהן, “ויכולים לפעול למענך.” היא שלפה מכיסה מספר מטבעות כסף ונתנה אותן ביד האישה שהביטה בה כמוכת תימהון.

“זה יותר מדי,” לחשה.

“קני לילדיך מזון ומלאי כל צרכיהם, ובכל פעם שיחסר לך דבר, בואי לביתו של הרן בן-תרח משבט שם ובקשי את שרי בת-הרן.”

השיבה האישה את הפסלון לדוכן ונישקה את ידי שַֹרַי בהכרת תודה עמוקה.

“אל תודי לי,” משכה שֹרי את ידיה ממנה במבוכה. “הודי לאל עליון שברא את כולנו וזן אותנו ונותן לנו מטובו כדי שנוכל לסייע לאחרים.”

חייכה האישה בעיניים דומעות והלכה לדרכה.

“מדוע אין בעלי הקניין מסייעים לאלו שאין בידיהם דבר?” שאלה שַֹרַי את אב-רם. ביניהם דיברו תמיד בלשון הקודש.

“כי לא לכולם לב טוב כשלך,” ענה, עיניו מביעות את שהחסירו המילים.

באותו רגע נכנס תרח לחנות.

“סבא תרח!” אורו פניה של שֹרי. “ברוך בואך! השלום לך?”

“השבח לכל האלים, בתי!” ענה תרח בחיוך מרוצה. “נחור ומילכה, שמביתם שבחרן שב אני, עושים חיל ומוכרים לפחות שניים שלושה פסלים בכל יום, ובימים טובים אף חמישה ושישה…” לפתע נתקלו עיניו של תרח באב-רם והוא כמעט נחנק. “מה מעשיך כאן?!” קרא.

“ברך אותי סבי,” אמרה שֹרי. “זהו אב-רם, אישי. לא ידענו מתי תחזור, ושֵׁם ביקש לצאת למסעו אל הארץ הטובה, אז נישאנו בשעה טובה בביתו של סבא נח…” קולה דעך למראה פניו הכעוסות של תרח.

אב-רם נעמד לידה בדממה, כמבקש להגן עליה מפני הבאות.

“אישך?!” תרח הביט באב-רם. “לא רציתי שתיוולד וקיוויתי שלא תשרוד שם, במערה…” בצעד אחד קרב לאב-רם וסטר בחוזקה על לחיו.

“סבא, לא!” נזעקה שֹרי והחווירה, מבקשת בתורה לגונן על אב-רם.

אב-רם לא זע.

תרח נעץ בהם מבט מצמית ואחר שעט החוצה. “לוואי ולעולם לא היית נולד!” זעק.

לאחר שנדמו קול צעדיו עוד נותרו אב-רם ושַֹרַי בשתיקתם. “מדוע הוא שונא אותך כל כך?” שאלה לבסוף, מישירה מבטה לעיניו של אישה.

“הוא מעולם לא רצה בי,” ענה אב-רם בכאב. “עצם קיומי מערער על צורת חייו ואמונתו. אני האמת שהוא מסרב לראות.”

“את חייהם של אנשים כה רבים העשרת, אב-רם,” חיבקה שַֹרַי את בעלה ודמעות עלו בעיניה, “ואת שלי יותר מכולם. אל הארץ הטובה עוד נלך, אהובי, ומשם יאיר אורך על העולם כולו.”

חיבוקו העז היה תשובתו.

 

כששבו לביתם באותו ערב, שאלם הרן כמה פסלים הצליחו למכור.

“אף לא אחד,” ענתה שַֹרַי כמצטערת.

“הכיצד ייתכן הדבר?”

“נראה שהם לא אהבו אותנו,” צחק אב-רם. “ברגע שנכנסו וראונו, נסו על נפשם. אולי אותך חיפשו.”

הרן הביט באחיו במבט חוקר.

“סיפרתי להם על כל התכונות הטובות של אליליהם – שהם שומעים ומדברים ועושים כל מה שמבקשים מהם – אך למרות זאת לא הצלחתי למכור להם דבר,” אמר אב-רם ומשך בכתפיו.

“שומעים ומדברים?” שאל הרן בחוסר הבנה.

“הם לא שומעים ומדברים?” חזר אב-רם על שאלתו.

“אני לא יודע,” ענה הרן במבוכה. “אך אם הם באמת קיימים ויש להם כוחות, לא הייתי רוצה להרגיזם.”

“הרן,” הביט אב-רם בעיני אחיו הצעיר במבט מלא רחמים, “אחי, עד מתי תפסח על שני הסעיפים? חייב הנך להחליט מהי האמת ולפעול לפיה,” לחש.

“לא כולם בטוחים בה כמוך, אב-רם,” הטיח בו הרן.

 

באותן שנים גדלה אוכלוסיית אוּר ועמה גדלו הצפיפות, החולי ומקרי המוות, בפרט ברובעים העניים. אנשים רבים עזבו את העיר ואכלסו את הממלכות שבין החידקל והפרת עד לים הגדול. היה אב-רם הולך ממקום למקום באוּר או בעיירות, בכפרים ובערים הרחוקות יותר, קורא בשם אל עליון ומלמד את בני האדם לעבדו, בעוד שַֹרַי הולכת ומדברת עם הנשים.

באחד הימים שבה שֹרי מביקור אצל אמתליה ועיניה לחות. אב-רם התבונן בה וחש שלבו יוצא אליה. “ארזי לנו שמיכות וסיר לבישול,” אמר, “ונצא מהעיר.”

שֹרי הביטה בו בשאלה, אך אספה את חפציהם בשתיקה. אב-רם הוסיף לתוכו את סכינו.

במשך שישה ימים צעדו השניים לאורך העיר. הם חצו את שער המתים ויצאו אל הכפרים הסובבים את אור, וכעבור שלושה ימים נוספים הגיעו לאזור פראי על גדת נהר הפרת, ושם חנו.

 

בפעם הראשונה מאז נישאו, השאירו אב-רם ושַֹרַי את העיר מאחוריהם ומצאו עצמם בחיק הטבע. שֹרי גילתה באופיו של אישה צד שלא הכירה, פראי וצוחק ומשוחרר. חיש קל הצית אב-רם מדורה שעליה בישלה שַֹרַי נזיד ריחני והוסיפה תבלינים וצמחים שמצא בסביבה. לאחר מכן בנה מבנה עשוי זרדים שגגו פתוח לשמים, והם התבוננו בירח ובכוכבים עד שנרדמו בתוכו, חבוקים. בבקרים קטף לה אב-רם פרחים ושזר אותם בצמות שקלע לה, וכשירדו בפעם הראשונה לנהר והוא גילה שהיא חרדה מן המים השוצפים, נשאה על כתפיו ושחה איתה מגדה לגדה. במשך ימים שהו במי הנהר והוא לימדה לשחות, עד שהצטרפה לשחיותיו.

עם כל יום שעבר, השילה שֹרי מעליה את כבלי התרבות והמנהגים המאולצים ונראתה יפה וזוהרת מתמיד. היו מדברים שעות, שותקים ארוכות או צוחקים, והזמן כמו עצר מלכת. הוא היה מאושר מאי פעם, והיה שמח להמשיך כך כל חייו.

לילה אחד, כשישבו ליד המדורה בדממה, הבחין שפניה מתקדרות. הוא הניח זרוע מגוננת על כתפיה, קרבה אליו וחיכה.

“דיברתי עם סבתא אמתליה,” אמרה לאחר זמן.

אף שלא הבין מדוע, עצר אב-רם את נשימתו.

“שאלתיה מדוע, בגיל שלושים ושמונה, לאחר שמונה שנות נישואין, טרם נפקדתי.” קולה נמוג. “היא שאלה אותי שאלות שונות ובדקה את בטני.”

אב-רם חש בדחיפות שעלתה מתוכה ואחז בידה.

“היא אמרה שהרחם שלי… נראה שלעולם לא אוכל ללדת.”

מילותיה חתכו בלבו. שֹרי פרצה בבכי, שהלך וגבר. “כה רציתי ללדת את בנך, אהובי,” לחשה.

אב-רם רק חיבקה. “אומנם אמי היא מיילדת השבט ובת לשורה ארוכה של מיילדות,” לחש לה, “אך היא אינה בורא העולמים. הכול יכול לקרות.”

שַֹרַי השפילה מבטה. רצתה בכל מאודה להאמין לדבריו, אך עמוק בתוכה ידעה שאמתליה חשה במצבה לאשורו.

הוא אחז בסנטרה והרים את ראשה אליו. “לא תמיד מבינים אנו את דרכי האל, אך מאמין אני מעבר לכל אמונה שהוא טוב ומיטיב, שהרי הוא זה ששלחך אליי.”

“ואותך אליי,” לחשה והתכרבלה בין זרועותיו. הבכי התישה, והיא עצמה עיניה ונרדמה. אב-רם נשאר ער כל הלילה. ככל שחשב על כך, הבין שאין הדבר בידיו.

 

עם הזמן נקבצו סביב אב-רם אנשים רבים שהלכו בדרכו. ואף שלבו כבד עליו שבן אין לו להמשיך את שושלת שומרי הסודות, שתל בלבם העיקר הגדול הזה וישב ולימד והורה את האמת לכל מבקשיה, איש איש בלשונו. והיה מודיע לכל שבבואו לעולם העליון שומע האדם את הרעש הגדול היוצא מאלפי רבבות מלאכים קדושים שמקדשים ומשבחים את הבורא שבראם בחדווה ובשמחה, ונזכר שכשהיה בעולם העשייה נתן לו האל מעלה גדולה זו להקדיש ולפאר את שמו בכל עת כצבא מרום והוא התעצל וביטל זאת בחפץ נשפו, וייבוש וייכלם עד עומק נשמתו.

ראשון לכל השואלים היה אליעזר מבני חם, שביקרו מדי שבוע, פעם או יותר. ולא אמר אליעזר לאב-רם מי אביו, ואב-רם לא שאלו, אלא שמח לטפחו וענה על שאלותיו וקיבלו אל שבטו כאילו היה אחד מהם, עד שהחזירו לדרך האמת.

 

לאחר שנים של עמל עלה וצמח המקדש “א-סג-אילא” (אכדית) – “הבית הנושא את ראשו” או “בית יסוד לשמים ולארץ” שנבנה לאל נמרוד או בשמו האחר מרדוך, המורד הגדול, עד שראשו של פסלו השחור של נמרוד נעלם במרומים.

פעם פגש אב-רם את אחד הבנאים ביורדו מהקומות העליונות שבהן שהה חודשים רבים. “מדוע נבנה המגדל?” שאלו.

“בכיפת השמים כלואים מים עליונים,” ענהו האיש. “אחת לאלף ותרנ”ו שנה, כשרוצים האלים להעניש את בני האדם, פותחים הם את ארובות השמים ומציפים את העולם. עירנו היא ‘באב-אילי’, שער האל,” הוסיף בגאווה. “אם נחסום את השער, לא יוכלו האלים לפגוע בנו לעולם.”

“לא הבנתי,” אמר אב-רם, “האם רוצים אתם שמרדוך ישלוט בכל העולם ויעשה בכם כרצונו, או שאתם מורדים בו ובשל כך בונים את המגדל שיעמוד כנגדו?”

הביט בו הבנאי בעיניים מזוגגות ולא ידע מה יענהו.

למראהו צחק אב-רם, וצחוקו נשמע עוד שעה ארוכה לאחר שעזב את המקום.

 

באותו לילה נכנס אב-רם לחנותם של אביו ואחיו, ניפץ את הפסלים במקל שהביא עמו והותיר על כנו את הפסל הגדול מכולם. נתן בידו את המקל והלך. כשהגיע הרן למחרת בבוקר לחנות וראה את המתרחש, הזעיק את תרח. זה הורה להביא אליו את אב-רם.

“האם אתה אחראי להרס הזה?” הצביע תרח בזעם על החנות החרבה.

“לא אוכל הסתיר את האמת מפניך, אדוני,” הרכין אב-רם את ראשו. “אמש חלפתי על פני אישה בנשאה פנכת סולת לאלים. משהבחנתי שכוחה אינו עומד לה, נכמרו רחמיי עליה ונטלתי את הסולת והגשתיה לאלים. החלו הפסלים לריב. זה אומר: לי מגיע ראשון, וזה אומר: אני ראשון. קם זה,” הצביע אב-רם על הפסל הגדול, “לקח מקל ונפצם, ולא הצלחתי לעצור בעדו.”

“מדוע זה תשטה בי?” שאל תרח בקור. “יודעים אנו שפסלים אינם יכולים לזוז או לדבר.”

“ולא ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר?” נשא אב-רם את עיניו אל אביו והביט בו במבט נוקב.

באותו רגע נשמעה מן החוץ מהומה רבתי.

“חיילי נמרוד בדרכם לעצרך, אב-רם!” פרץ אליעזר לחנות, מתנשף. “ברח כל עוד תוכל, ואני אעכבם!”

“הנסיך אליעזר-נברדזן בן-נמרוד בן-כוש,” אמר תרח והשתחווה לפניו, “לכבוד הוא לי לראותך בחנותי.”

כרע הרן והשתחווה לפניו אף הוא.

עוד הם כורעים לפניו, וחבורת חיילי המשמר המלכותי לבושי המדים השחורים פרצה לחנות. הם הביטו לכיוונו של תרח, שהצביע על אב-רם.

“בשם המלך נמרוד,” קרא קצין שנעמד מולו. “מורד הנך במלכות! אם תתנגד למעצרך, ניאלץ להורגך!”

שניים מהחיילים אחזו באב-רם, שהתבונן באביו ובאליעזר בתדהמה.

“לא!” נזעקו הרן ואליעזר, מנסים לחלץ את אב-רם מאחיזתם.

“חדלו!” קרא אב-רם בסמכותיות.

בן רגע השתררה דממה.

“אינני ירא מנמרוד ולא אתן שתקפחו חייכם עבורי,” אמר בטון שקט. “אבוא עמכם,” אמר לחיילים ויצא עמם מהחנות.

צעד אב-רם בראש וחיילי נמרוד מקיפים אותו, ותרח והרן ואליעזר צועדים בעקבותיהם. בהמשך הדרך הצטרפו אליהם אנשים נוספים והתהלוכה הלכה וגדלה, עד שהגיעו לכבשני האש שלמרגלות המגדל.

 

חמש אמות מכל צד הקיפו עצים את הכבשן, וגובהם חמש אמות. וליד הכבשן מעלות אבן אליהן הועלו הנידונים שהושלכו אל הכבשן הבוער ומעל זרמי האש הלוהטת היתמר המגדל השחור שראשו בשמים.

שמועות על לכידתו של המורד במלכות נפוצו ברחבי העיר ובני שלוש השושלות החלו נוהרים אל רחבת המגדל.

לפתע נראה נמרוד לבוש גלימתו ההדורה דוהר על סוסו השחור לכיוון הכיכר. בלפיתה עזה בלמו, והסוס הרים את טלפיו הקדמיות ונזדעק. זינק המלך מסוסו והתיישב על כיסא אבן שצפה על הכבשנים.

“אתה הוא זה הממריד את העם כנגדי?” צעק נמרוד לאב-רם בכשדית. “וכי אין אתה יודע שאני הוא אדון כל המעשים השולט בחמה ובלבנה, בכוכבים ובמזלות ובבני האדם?”

“רק אמת דיברתי,” ענהו אב-רם בשלווה בלשון הקודש.

למשמע דבריו, השתתק ההמון.

“מספר אני להם שבן אדם הנך, שאלוה אחד בראך ואת כל נבראיו והוא בלתי-נראה.”

“שתוק, כלב בן כלב!” קרא נמרוד. “כיצד תהין לדבר כך אל מלכך?!”

“מנהגו של עולם שחמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב. למחר תצווה על החמה שתצא במערב ותשקע במזרח, ואני מעיד בך שאדון העולם אתה. ועוד, אם אדון כל המעשים אתה, ודאי כל הנסתרות גלויות לפניך. אמור לי מה בלבבי ומה עתיד אני לעשות?”

ההמונים התבוננו במחזה בתימהון. איש מעולם לא דיבר כך אל המלך וחי.

“לא אדון העולם אתה,” הוסיף אב-רם להקניטו, “אלא בנו של כוש בן-חם, עבד לעבדים והמקולל בבני נח.”

לשמע מילותיו, עלו זעקות שבר מכל עבר.

“מורד הנך במלכות,” נזדעק נמרוד, “ודינו של מורד להישרף חיים!”

“אתה הוא המורד באל עליון, האחד והיחיד!” הכריז אב-רם בעוז.

פחד נראה בעיניו של נמרוד. “השתחווה לאש ואשקול לחוס על חייך!” אמר.

“אשתחווה למים שמכבים האש.”

“יפה אמרת, השתחווה למים!”

“אם כן, אשתחווה לענן המלא במים.”

“השתחווה לענן,” הסכים נמרוד.

“אשתחווה לרוח שמפזר הענן,” המשיך אב-רם.

העם עמד בדממה, משתהה לחילופי הדברים.

“יהי כן. השתחווה לרוח,” אמר נמרוד.

“אשתחווה לאדם הסובל את הרוח ומחזיקו בתוכו.”

“בפני בני עמי ללעג שמתני?” קרא נמרוד, “השתחווה אליי, עבד, ולא, הריני משליכך אל האש, ויבוא אלוהיך שאתה משתחווה לו ויצילך ממנה!”

לפתע נראתה כרכרתו של תרח קרבה לכבשנים, וממנה זינקו אמתליה, שֹרי ולוט בן-הרן.

“מלכי, אנא חוס על חיי בני!” כרעה אמתליה בפני נמרוד וזעקה בכשדית.

“הזהו הבן שהזהירוני מכשפיי מפניו?” שאל נמרוד בתדהמה. אחר פנה לתרח: “הזה בנך המת?!”

תרח החוויר.

“הגיע הזמן לסיים את המלאכה!” נעמד נמרוד וקרא בזעם לחייליו, מסמן להם לאחוז באב-רם. אחר פנה אל תרח ואמר: “אולי אחוס על חייך כדי שתראה את קצו של בנך במו עיניך.” ולהרן הורה, “במצוות מלכך, הוסף אש לעצים ותינצל!”

הרן נע על מקומו באי-נוחות, השפיל עיניו ונשך שפתותיו.

“זרקו את שניהם לכבשנים!” צעק נמרוד, זועם אף יותר משום תגובתו של האח הצעיר.

“לא את בָּנַיי!” קראה אמתליה והשליכה עצמה לפניו.

“אמא, לא!” הזדעק אב-רם, משתחרר בכוח נפילים מהחיילים שאחזוהו ומזנק לעברה. בטרם הצליח להגיע עדיה, פגע כידון בבטנה והיא נפלה על האדמה, דם מבעבע מפצעה.

החיילים עטו על אב-רם והרן שנאבקו בהם, אך אלו היו רבים וחזקים מהם. הם כפתו את ידיהם ורגליהם וגררו אותם למעלות הכבשנים.

באותו זמן נראה שאנדרלמוסיה פושטת בכול. אחד מאנשי המגדל הגדול ביקש מחברו באכדית להגיש לו מעדר, אך חברו נתן בידו עפר. עמד הבנאי והיכהו ופצעו בראשו. פנה אחר לחברו באשורית וביקשו שיעביר לו קרדום. הושיט לו חברו מגרפה. קם הבנאי והיכהו ופצעו בגופו. הלחימה שהחלה על הקרקע פשטה אל כל קומות המגדל, איש פוצע וחובל והורג באחיו. החיילים ביקשו להשתלט עליהם, אולם גילו שגם שפתם לפתע אינה מובנת עוד.

כשהגיעה הקבוצה הנושאת את אב-רם והרן לראש מגדל האבן, נשבה רוח עזה. נפלו החיילים מהמגדל ונשרפו חיים.

ריצדו להבות הכבשן ברוח, רוקדות ריקוד אדום אל מול הקהל אחוז הטירוף. חבורת חיילים נוספת ששלח נמרוד השליכה את שני בני תרח אל כבשני האש הבוערים.

בנפילתו מן המגדל נעו שפתיו של אב-רם בתפילה חרישית: “אלוה כל האלוהים, מוסר אני נפשי על קדושת שמך.”

נפל אב-רם לאש ונעלם.

השכיל הרן לצאת מהכבשן, ונצרבו בני מעיו ונפל שרוף על גופת אמו לפני תרח אביו, שמירר בבכי.

 

לפתע רעדה האדמה וראש המגדל נע במרומי השמים. שרפה אחזה בו ואבני השיש השחורות החלו מתרסקות על העומדים בכיכר. שקע המגדל עד שלישו ונקברו חיים הנמצאים בתוכו ומתחתיו. אחז לוט בתרח ודחפו לכיוון הכרכרה, ושֹרי תרה אחר אב-רם שהופיע מכיוון הכבשנים בריא ושלם. סוסי המרכבה החלו להשתולל באימה למראה האש והיו רומסים את האנשים תחת פרסותיהם אילולי זינק אליעזר בן-נמרוד על גב אחד מהם, אחז במושכות והדהירו.

כמחצית העולם נפלו אז באש, נקברו חיים באדמה או נמחקו בשיטפון המים של הנהר שעלה על גדותיו. הצליח נמרוד לקפוץ על סוסו ולברוח, ואלו ששרדו, נמלטו ונפוצו על פני כל האדמה.

נשאר שלישו ההרוס של המגדל כתמרור אזהרה מפני גאוות האדם ויהירותו.

 

 

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן-בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת-אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הברית”