החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צדק פואטי

מאת:
הוצאה: | 2018-04 | 418 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

צדק פואטי עוסק בהיבטים רבים ומגוונים של החיים היהודיים בישראל, סביב מעגלי השנה והחיים. זוהי בחינה ביקורתית של ההתנהלות האישית והחברתית מתוך אהבת האדם ומתוך הערכה למורשת התרבות שלנו.

 

הספר עוסק בשאלות הגדולות על אלוהים אמונה וכפירה, על אדם וחברה, על מידות ומוסר, על קיימות וסביבה, על הזהות היהודית ישראלית ועל האהבה, התשוקה והיחסים האסורים.

 

הוא מציע תיקונים רבים הן לאופן שבו אנו קוראים את מקורות היהדות, הן לאופן שבו אנו מפרשים אותם והן לאופן שבו אנו מתנהגים מבחינה חברתית.

 

כל אלה מוצגים לקורא באופן קצר אך מעמיק, מעשיר, נוגה, רציני ומשעשע; במגוון סוגות ספרותיות, סיפורים קצרים, שירים, פיוטים ומאמרי דעה; ובמגוון לשונות, מן הפואטיקה הנאצלת ועד לשפת הרחוב הירושלמית החביבה של שכונת קטמונים שבה גדל המחבר.

מקט: 4-1272-205
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


התבוננות פואטית

לאחר שאחשוורוש הנבוך מטכס עצה כיצד לנהוג בוושתי המורדת, הוא מחליט להוציא צו מלכותי לכל הגברים שבממלכה “לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שׂרֵר בְּבֵיתוֹ' (אסתר א, כב). פרשני מקרא הבינו את הביטוי “שורר' כמו “שררה' ולכן על כל איש להיות “כופה את אשתו' (רש'י) או “מושל באשתו' (אבן עזרא). עד שבא פרשן אחר, עלום שם, שכתב את אחד מהחיבורים המכוננים של עולם הקבלה, “חמדת ימים'. שם הוא מספר כי נזדמנו לידיו פיוטי האר'י, שהתקין לשבת, “להיות כל איש שורר בביתו מדי שבת בשבתו'. המחבר ממיר, לפי מיטב מסורת המדרש, את משמעות הביטוי משררה לשירה. לשרור בבית משמעו לשורר שירה בבית. מי מאיתנו לא היה מסכים לפרשנות חביבה שכזאת?!

בכל אישה ואיש קיימת הנטייה הטבעית להתבוננות פואטית על החיים, על העולם ועל מה שמעבר לו. כל אחד מאיתנו הוא משורר בתוך מעמקי נשמתו ומטבע בריאתו. זוהי תגובה אסתטית, אופיינית לנפש האדם, המתעוררת כל אימת שהוא מביט אל המציאות. פניו של אדם קורנים, רוחו מתרוממת וליבו מתרחב לנוכח מראות, קולות וריחות אסתטיים. יש מי שמצליח להביע חוויות אלה באמצעים אמנותיים ויש מי שנמנעים מלעשות זאת מסיבות שונות. האמצעים האמנותיים להביע את שירת חייו של כל אחד מאיתנו הם רבים ומגוונים. לכל אחד מהם מעלות משלו. אחד האמצעים הקמאיים והנפוצים ביותר הוא הכתיבה הפואטית.

כאשר נתקבלתי כצעיר “טעון טיפוח' למכינה לאוניברסיטה העברית, נאמר לי כי שתי מכשלות עומדות בדרכי: האחת מתמטיקה והאחרונה, והקשה יותר, הבעה. העברית שהייתה בפי דמתה לזו של עולה חדש, שסיים אולפן בהצלחה מפוקפקת. ככל שנקפו השנים, נתחוור לי אט-אט כי השפה המילולית היא אמצעי הביטוי החזק ביותר בחיי. בעשרים השנים האחרונות אני מוצא את עצמי יותר ויותר מביט על המציאות סביבי באופן שבו אני מתמלל את תחושותיי האסתטיות. השפה העברית נעשתה בעיניי כמעין אמנות, שבה אני מפסל יצירות רוחניות והן קמות ועומדות לנגד עיניי כאותם פסלי שיש הלניסטים גדולים ומרשימים. כיום ההבעה היא נמל-הבית שלי ויש בכך לקח גדול לצעירים הממעיטים ביכולת הלשונית של עצמם.

משמעה של התבוננות פואטית, בעיני רוחי, הוא הנטייה לראות במציאות שירה. החיים והטבע ממלאים אותנו ברשמים רבים מפעימים, נשגבים ומחרידים. התרבות, ההיסטוריה והספרות מוסיפות לנו אוצר שלם של פרשנויות לאותם רשמים. אנו אמורים לעבד את כל המרכיבים האלה בתודעתנו ולהפיק את היצירה האישית שלנו. תהליך העיבוד, כמוהו כחיבור של פיוט שבו מתחרזים זה לזה חלקי הרשמים ויוצרים יחדיו מבנה פואטי כולל, בעל ממד רוחני עמוק ומלא בשגב רב. תחושות אלה מתחזקות ככל שאנו מצליחים להביא אותן לידי ביטוי בכתיבה. הכתיבה, איננה אלא השלכה של האוצר הרוחני שלי אל ממד מוחשי ומאורגן. די בעיון קל ביצירה המאורגנת כדי להצית מחדש בתודעה את התחושות שהביאו לכתיבתה ולשחזר בכך את עולמי הרוחני בסמוך לכתיבה. התבוננות פואטית פועלת באופן דו-סטרי. מן המציאות דרך התודעה אל הטקסט ולהפך.

כאשר סיימתי את המכינה לאוניברסיטה, וזכיתי למלגת הצטיינות, נדרשתי להחליט מהו תחום הדעת שאני הולך לרכוש. כצעירים רבים באותה העת, גם אני ביקשתי ללמוד מקצוע מעשי המפרנס את בעליו. חב אני את תודתי למי שבחר לדחות את מועמדותי לפקולטה למשפטים. החלטתי המיידית הייתה ללכת אל מקום שליבי אוהב, לימודי התרבות היהודית, היסטוריה ומחשבה. שם נחשפתי בראשונה לעולם ומלואו של שכיות חמדת התרבות שלי, לכאורה. שם גיליתי עד כמה הייתי זר בבית שלי. ניתן לומר שמאז ועד היום אני במסע אין-סופי לחקר המורשת התרבותית שלתוכה נולדתי.

אחד הדברים שהרשימו אותי ביותר במסע הלימודים היה מגוון הלשונות העבריות שאליהן נחשפתי. כל אחת מהן הייתה בעיניי אוצר בלום של סגנונות, של הקשרים ושל משמעויות. תשומת ליבי נמשכה אחר הקצב הפואטי שבו נכתבו הטקסטים הללו. ספרי המקרא השונים, ספרות התלמוד וההלכה, ספרות ההגות והשירה של ימי הביניים והשירה העברית המודרנית השפיעו עליי באופן גורף. חשתי שהתדר הפנימי שלי נעשה מכוון יותר ויותר לאותם תדרים שבאו לידי ביטוי בסגנונות השונים. ככל שהתעמקתי בהם, חשתי שהם דבקים בי ואני מתחיל אט-אט לשלב בלשוני המדוברת והכתובה רכיבים חדשים שלא ידעתי כמותם מעודי. מגמה זו המשיכה והתפתחה עד שקנתה לה שביתה הן באופן שאני חושב והן באופן שאני כותב. שמתי לב לעובדה שסביבתי החברתית ספק חייכה ספק גיחכה לשמע סגנון הדיבור החדש שלי, ואף על פי כן אני בשלי, מתוך שמחה ואהבה.

כבר כאשר העזתי לכתוב את השורות השיריות הראשונות כתבתי אותן כמעין חיקוי של הסגנונות הפואטיים העבריים שהכרתי. גם התכנים עליהם כתבתי היו על פי רוב סביב נושאים ממורשת התרבות היהודית. באופן לא מתוכנן העסיקו אותי במיוחד מועדי ישראל המסורתיים והחדשים. התחנות הללו בזמן היוו תמיד בעבורי כהזדמנות להתבוננות פואטית. הסיפורים, המנהגים והמסורות השונים הקשורים בכל מועד הציפו אותי ברעיונות רבים שאותם הייתי צריך לסדר לעצמי בתודעה ובכתב. מכאן צצה במוחי הכותרת “מועדים לשירה' המלווה אותי כבר שנים רבות. כך, במקביל למאמץ לקבוע עיתים לתורה קבעתי לעצמי מועדים לשירה.

בשירים אלו ניתנה לי ההזדמנות להביע את רגשותיי העזים כלפי אלוהים, חברה ואדם. יש בהם דיאלוג סוער עם עצמי בדבר הזהות התרבותית שלי. הם טעונים באהבה רבה לציוויליזציה היהודית ועם זאת בביקורת קשה כלפי תופעות חברתיות מקוממות הנגזרות ממנה. כמעט כל דברי השבח והגנות מבוססים על רעיונות מן המקורות הקלאסיים של היהדות, מקרא, משנה, תלמוד ועוד. מקורות עשירים אלה מספקים לנו שפע של רעיונות ביקורתיים עוד יותר מאשר אנו מוצאים בעיתונות העכשווית. מכאן גם אופייה הייחודי של שירתי. היא נראית לעיתים קרובות כיהודית מאוד ואולי אף כרבנית מאוד, אך המעיין בה ימצא על נקלה את הספק, את הערעור ויש אומרים את הכפירה. מאחר שאין לכותב שורות אלו עניין לעורר רוגז בקרב הקוראים ובוודאי שלא לפגוע ברגשותיהם, עטופה מרבית השירה באצטלה יהודית שורשית רכה ומלטפת. בסופו של דבר, זוהי איננה אמנות לשמה, אלא זוהי אמנות המגויסת למען האהבה, האחווה, השלום והרעות בין יהודים ובין בני אדם באשר הם. זוהי מבחינתי גישת התיקון, ולכן רבים משיריי מתיימרים להציע תיקונים בעניין אהבת האדם.

במסגרת עבודתי בחברה למתנ'סים השקעתי שנים רבות בעיצוב מתכונות של חגי ישראל בקהילה. חיברתי סדרת חוברות מהודרת, שהופצה במאות אלפי עותקים, ושמשה ככלי בידי מנחי האירועים ובידי המשתתפים מן הקהילה. הייתה זו הזדמנות לקשט את החוברות במעט השירים שחיברתי באותה העת סביב מועדי ישראל. גם עידן האינטרנט והרשתות החברתיות שכבש את חיינו, סיפק לי את ההזדמנות לחלוק את שיריי עם הציבור. הייתה זו הזדמנות לבדוק כיצד יגיב קהל הקוראים. התגובות החיוביות דרבנו אותי להשקיע יותר תעצומות נפש בכתיבת שירים וסיפורים קצרים. אך תופעה מוזרה אחת העיבה על מלאכת הכתיבה. חשתי שככל שאני מתפתח ככותב, נעשו בעיניי היצירות הקודמות פחותות ערך ובלתי ראויות לפרסום. מאגר השירים שהייתי שלם עמהם הצטמצם כל פעם מחדש והחרדה מפני הביקורת דחתה עוד ועוד את פרסום הקובץ. גם עכשיו אינני בטוח אם נכון היה לפרסם ואם כן מה מבין השירים לפרסם. ישפוט הקורא ברוב חמלתו.

בצד השירה, שלחתי יד מעת לעת גם בכתיבת סיפורים ומאמרים קצרים. הסיפורים לא היו ב\דיות מקוריות שלי, אלא חלקי סיפורים שבהם נתקלתי במקורות השונים ובעיקר בספרות המדרש. בהם זיהיתי פוטנציאל עצום לפיתוח רעיוני, לעיצוב ספרותי חדשני וליצירה מעשירה. המאמרים הלמדניים יותר באו להסביר חלק משכיות החמדה התרבותית שלנו. הדבר נבע בעיקר מן הצורך שלי להבהיר לעצמי כמה ממכמניה. השגב שמילא אותי לאורה של כל תגלית ושל כל תובנה, הוא שהניע אותי לחלוק זאת גם עם אחרים.

ככותב בלתי נלאה, שלחתי יד גם בכתיבה עיתונאית. בספר זה כמה מן המאמרים שפרסמתי בעניינים ציבוריים ובהם כמה מסרים שנועדו לתיקון החברה. בהם שטחתי את טענותיי כנגד עוולות כלפי קבוצות זהות שונות אם על ידי המדינה ואם על ידי קבוצות דומיננטיות בחברה בישראל. תחושת רדיפת הצדק הלכה והתחזקה אצלי ככל שעסקתי בעניינים ציבוריים. חלק ניכר של הדברים באו לידי ביטוי בשנים הרבות שבהן שידרתי פינה קבועה בכל יום שישי בגלי צה'ל. שם התמקדתי בעיקר בקו התפר שבין התרבות היהודית והחברה בישראל. ניסיתי, כפי חולשת כוחי, להתריע על חוליים חברתיים ותרבותיים של יהדות ארץ ישראל. בעיקר עמדתי על תהליכי ההקצנה והקוטביות המסכנים את המרקם החברתי בישראל.

בחרתי לקרוא את ספרי זה “צדק פואטי' מאחר שהוא מציע כמה תיקונים הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. בוויכוח על תפקידה של האמנות, עמדתי חד-משמעית. אמנותי איננה אמנות לשמה אלא אמנות בעלת מגמות חינוכיות חברתיות. בראש ובראשונה לצורך חינוך עצמי ואולי לאחר מכן להציע לקהל הקוראים מעט מניסיוני, מחוויותיי ומן הלקחים הגדולים שלי על החיים. אפשר שחלק של הדברים יסבו אי-נחת לקוראים כאלה או אחרים. הייתי מודע לכך הן בעת כתיבתם והן בעת עריכת הדברים. קשה הייתה עליי עד מאוד מלאכת העריכה בעיקר משום שחששתי מפגיעה ברגשות חלק מהקוראים. אני מבקש את סליחתם מראש. למי שימצא חן ושכל טוב בדבריי, אין לי אלא להודות מקרב הלב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צדק פואטי”