החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיפור שמתחיל בדמעות

מאת:
הוצאה: | 2010 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"בניגוד לכל מה שחשבתי שידעתי, התברר לי שאת שלוות הנפש שרובנו מחפשים בשלב כזה או אחר בחיינו, אפשר להשיג גם בתוך הכאוס הקיומי היומיומי של המציאות הישראלית."

גל פיגועי ההתאבדות שפקד את ישראל הוביל את העיתונאית אושרת קוטלר בנגל למשבר מקצועי ואישי. סיפור שמתחיל בדמעות הוא יומן מסע אמיץ וחשוף שבו מספרת קוטלר בנגל על השאלות הקיומיות שייסרו את נפשה ועל התהליך שעברה כשחיפשה אחר תשובות בשלושה תחומי דעת שונים: הפסיכואנליזה, הפילוסופיה של שפינוזה והזן. סיפור שמתחיל בדמעות מכוון את הקורא למצוא את השקט הפנימי שלו בלי לברוח להודו, בלי לברוח לאשרם, בלי לברוח בכלל. להפך.

“אושרת קוטלר חושפת באומץ משבר בחייה האישיים והמקצועיים ואת דרך הייסורים שעברה עד שנחלצה ממנו. זהו מסמך אישי־ספרותי מרגש ומרתק, שעוסק בחיינו כאן ועכשיו, כתוב בלהט, בכנות ובחן רב.“

אלי עמיר

“סיפור שמתחיל בדמעות הוא ספר מרתק ונדיר על מדף הספרים העבריים בני זמננו. מה שמתחיל בהצצה במשבר האישי שאליו נקלעת מי שמופיעה בסלון ביתנו כמעט שני עשורים ערב ערב, הופך, בשילוב ייחודי ואינטליגנטי של כתיבה אוטוביוגרפית ותיאורטית, למסע מאלף בשלושה מחוזות רחוקים־קרובים של התרבות האנושית: הפסיכואנליזה, הפילוסופיה של שפינוזה והזן. קוטלר בנגל, המשמשת כמורת הדרך של מסע זה, מציגה את מושגי היסוד של שלושת הפרויקטים התרבותיים הללו, תוך כדי כך שהיא משכנעת את הקוראים בדבר הרלוונטיות שלהם לחייהם, כאן ועכשיו.“

יובל גובני, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב

אושרת קוטלר בנגל, ילידת יפו, 1965, עיתונאית, עורכת ומגישת חדשות. מתגוררת בהוד השרון עם בן זוגה ושתי בנותיה.

מקט: 15100545
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


זה סיפור שמתחיל בדמעות.

אפילו את התאריך שבו התחיל הכול אני זוכרת; בגלל המבוכה הגדולה: יום הזיכרון 2003. כמה ייחלתי אז שיִפְטְרו אותי מהגשת תוכנית הזיכרון השנתית הקבועה. חששתי שביום הזיכרון הזה, אחרי שלוש שנות סיקור אינטנסיבי של האינתיפאדה, תיסדק מסכת השליטה העצמית — כלי ששום קריין או מנחה אינו יכול להפריז בחשיבותו — אולי אפילו תקרוס לגמרי.

העייפות הנפשית היתה גדולה. תספרו שלוש מאות שישים וחמישה ימים של מוות, של אלימות, של טמטום ממשלתי, של עוני, בערות, שחיתות, מלחמה, איומים, פיגועים, מה לא. שלוש מאות שישים וחמישה ימים כפול שלוש שנים, אפילו יותר, והנה אני מתייצבת ערב־ערב, בשש בדיוק, לספר לאומה עד כמה שפר גורלנו ולשאול למה — למה זה כך ולא אחרת? לקח לי שלוש שנים להבין שבעצם לאף אחד אין תשובה.

ואז באו הדמעות. בשידור חי. לעיני מיליון צופים בקירוב.

לא שיש לי בעיה לבכות, ממש לא. במשפחה שלנו זה כמעט אינסטינקט להזדהות עד כדי דמעות כמעט עם כל דבר. גם לא בכיתי מכיוון שהבנתי שאף אחד לא יכול לשנות את מצבנו הלאומי; את זה עוד לא הבנתי אז. בכיתי כי משהו בתוכי החליט למרוד. ללא ידיעתי, ללא ברכתי, בלי שום הזמנה, ובלי שאבין למה. במבט לאחור אני אפילו שמחה על הבכי ההוא, אף שבאותו רגע שנאתי את עצמי. הדמעות המביכות הניעו אותי לצאת למסע שהתחיל אז, נמשך עד היום, ואני מקווה שלא ייגמר לעולם. את זה אני רוצה לחלוק איתכם.

יום הזיכרון 2003 — תחילת המסע

זה קרה במהלך ריאיון עם דודתן של שתי פעוטות בנות שנתיים ושלוש, שמחבלים פלסטינים רצחו את הוריהן לנגד עיניהן במהלך נסיעה משפחתית שלווה הביתה. הרצח אירע במרחק לא רב מביתי באותם ימים, בגבולות הקו הירוק, רבע שעה נסיעה מתל אביב, בכביש המוביל לירושלים, קצת אחרי מודיעין. המחבלים ירו מצדי הדרך, ההורים נהרגו, הפעוטות ניצלו. מה שנותר למצלמות הטלוויזיה לצלם היה שרידי המכונית, כמה כתמי דם על הכביש וצעצועי ילדים מוטלים בערבוביה במושב האחורי. זה היה עוד פיגוע שסוּקר בצורה נקייה. מורגלים בשגרת המוות, כבר חסכנו לעצמנו את עוגמת הנפש הכרוכה בהתמודדות ממשית עם המציאות. הריאיון הזה לרגל יום הזיכרון אמור היה לחלוף על פנַי בלי להשאיר שריטה עמוקה מדי. לכאורה עוד אירוע שגרתי של פיגוע ירי מבית היוצר של האינתיפאדה השנייה. מספר הנפגעים, הקטן יחסית, אפילו לא הצדיק בזמנו פריצה מיוחדת לשידור. אלא שהפעם, שנה לאחר האסון, זועזעתי עמוקות. משהו השתנה. שתי בנותי היו אז בערך בגילן של היתומות. שבריריותו של הגורל היתה בלתי נסבלת.

הזמנו לאולפן את הדודה, שהפכה באחת לאֵם לשתיים. רצינו לדעת איך נראים חייהם של היתומות ושל הוריהן המאמצים שנה לאחר האובדן.

שוב ושוב קראתי לפני השידור החי את דברי הפתיחה שניסחתי, תקציר יבש של פרטי האירוע. הקפדתי לצְפּות כמה פעמים בחומר שצולם ביום הפיגוע ובימים שלאחר מכן: תיעוד של הפעוטות משחקות בתמימותן בגינת ביתן בצעצועים דומים לאלה שהיו מפוזרים בגינת ביתי. עשיתי כל מה שאומנתי לעשות כדי לשמור על המסכה.

עד אותו יום השיטה עבדה. תמיד.

אלא שכבר בפתח הריאיון, הבנתי שהפעם זה לא יֵלך. באותו יום זיכרון מלאו שלוש שנים וחצי לאינתיפאדה השנייה. שלוש שנים וחצי של נגיעה בעצבים החשופים של עשרות מרואיינים ששָכלו את יקיריהם. לא אהבתי את הראיונות האלה. לא אהבתי, אבל קיימתי אותם. בהתחלה עשיתי את זה כדי לנחם, להשתתף בצער, להציע כתף. אבל ככל שהשְכול הפך סדרתי יותר, זה היה בלתי נסבל. מצד אחד לא היה אפשר להתעלם. מצד שני אין כל ערך חדשותי לריאיון עם הורה או אח שכול. מצד שלישי, זוהי מציאות חיינו. האם להתעלם מכל הכאב הזה ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר? ואם לא מתעלמים, מה כבר אפשר לשאול אדם שאיבד את כל עולמו? כל ראיון שכוֹל הפך לסיוט. כבר בהתחלה סירבתי לראיין הורים שכולים. הכאב שלהם הכה בי עד כדי כך, שסיכן את היכולת שלי להמשיך ולתפקד כמנחה מראיינת. אבל גם הראיונות עם מעגל הקרובים השני היו קשים: אחים, דודים, חברים, בני דודים — כולם חלפו לפני בסך, מנסים נואשות להנציח את יקיריהם בחמש דקות של ריאיון טלוויזיוני, מבקשים למצוא נחמה רגעית בעצם הפומביות ובאשליה שדיבור על הטרגדיה האישית שלהם ישנה משהו ברמה הלאומית.

דמותה של אם צעירה אחת, למשל, ששכלה את בתה התינוקת ואת אמה בפיגוע, רדפה אותי שבועות. מיד בתום השבעה היא ביקשה להתראיין בתוכנית, בכתה בשידור חי והתחננה שיפסיקו את הטירוף: “להתפשר, לוותר, רק להפסיק להרוג זה את זה”. כן, זה את זה. גם במעמקי כאבה המדמם לא שכחה האישה המדהימה הזאת שהטרגדיה הנוראה שלה היא גם מנת חלקו של הצד האחר. היא לא עצרה אצלי. חדורה בשליחות הכאב שלה, הלכה האם השכולה־יתומה גם לסי־אן־אן, לסקיי, לאיי־בי־סי ולסי־בי־אס, כדי לומר לעולם כולו את אותו הדבר: “הפסיקו עם זה!”

וכך שמעתי את תחנוניהן של עוד ועוד משפחות שכולות, שהבינו שנקמה לא תחזיר להן את יקיריהן, אלא רק תִגְבּה את חייהם של אחרים.

התחנונים לא עזרו. דבר לא השתנה.

פיגוע רדף תגובה אלימה שרדפה פיגוע, וחוזר חלילה. שגרת המוות נעשתה שגרה של דם, שאדיו המחניקים כיסו עוד ועוד בתים בישראל. ודבר לא השתנה.

ריח המוות מקהה את החושים, בשלב מסוים מפסיקים להריח אותו. במשך השנים שמתי לב איך הרגשות סביבי נאטמים. אפילו תחנות הרדיו הפסיקו לשדר שירי אֵבל אחרי פיגועים. אוטובוס מתפוצץ, מחבל מתאבד בבית קפה, עשרות נפגעים, ואחרי כמה שעות הכול נקי, התנועה זורמת, החיים ממשיכים. עורך מוזיקלי מעז לשדר מוזיקה רגילה, והנה חוזרים לשגרה, לטרדות היומיום. הכאב נשאר נחלתם של בודדים.

אצלי זה לא עבד. לא הצלחתי להתרגל לשגרת המוות. כל יום של פיגוע היה יום של מלחמה פנימית קשה. היָגון נספג לתוכי, בלי שאוכל לסנן את הכאב, בלי שאצליח ליצור מעטפת מגן. ולעומתו החובה לשדר, לשמור על קור רוח, למסור מידע.

אחרי שנים של סיקור פיגועים כבר פיתחתי שיטות: את ראיונות השכול הקלטנו כמעט תמיד לפני שידור התוכנית, כדי שיהיה אפשר לעצור ולהתחיל מחדש — לא רק בגלל המרואיין, אלא גם בגללי. כל האמצעים לשימור המסכה היו לגיטימיים.

ובכל זאת, למה להתאמץ? למה לא להיות בן אדם ופשוט לבכות? תחשבו על זה רגע: שבע מאות אזרחים נהרגו באינתיפאדה השנייה. אילו הייתי מרשה לעצמי להיות אנושית, הייתי צריכה ללכת הביתה. התפקיד הראשון של מראיין אקטואליה הוא להביא מידע ולנסות לנתח אותו, כדי שמישהו יבין משהו בתוך הטירוף המשתולל. את הדמעות רצוי להשאיר לכרית. ואכן הרטבתי עשרות כריות בדמעותי בלילות רבים ללא שינה.

ואחרי כל זה עוד היו אידיוטים שחשבו שאנחנו מראיינים הורים או אחים שכולים כדי להגדיל את הרייטינג או כדי לשפר את מראה התוכנית. הייתי שמחה לראות אותם שורדים יום אחד, שבוע אחד, לא יותר, את המלכוד התקשורתי הכרוך בסיקור פיגועים שמסרבים להיעצר. כמה טיפשים יכולים להיות מבקרי טלוויזיה לפעמים. כמה רעים. כמה בורים.

כל הגיהינום הרגשי הזה עלה על גדותיו באותו יום זיכרון בשנת 2003, ותפס אותי לא מוכנה, למרות כל ההכנות. הפעם לא הקלטנו את הריאיון מראש — אחרי הכול מדובר היה בפיגוע “ישן”. חלפה כבר שנה. אף אחד לא היה אמור לאבד שליטה. את המשפט הראשון עוד צלחתי בקול יציב:

“לפני כשנה נסע זוג צעיר לביתו בתום חגיגה משפחתית.” נשימה. “במושב האחורי נימנמו שתי בנותיהם, בנות שנתיים ושלוש.” עוד נשימה, הפעם מהבטן. “מחבלים שארבו לרכב בצד הדרך התחילו לירות לעברו. האב נהרג במקום…” עצירה, רעידה קלה בקול… עוד נשימה. “האם נפצעה קשה ומתה מאוחר יותר מפצעיה בבית החולים.” רעידה בקול, התעלמות, נשימה, מנגנון אוטומטי מופעל… “כשהגיעו כוחות ההצלה למקום, הם מצאו את שתי הפעוטות, עדיין בתוך המכונית, קוראות שוב ושוב להוריהן.” עצירה, נשימה, עוד נשימה, לפתוח את הפה, להמשיך לדבר, אסור לעשות את זה, אסור לעצור. אבל שום דבר לא קורה. שום הגה לא יוצא מהפה, ורק הדמעות מטפסות במעלה הגרון. שיתוק. נקודה.

המצלמה ממשיכה לצלם. רק אני בפְרֵיים. אין לאן לברוח.

בשלב הזה הייתי אמורה לִפנות אל הדודה שישבה והמתינה לצדי כדי להציג אותה לפני הצופים. אבל הדמעות חנקו את גרוני. בתוכי השתולל מאבק אלים בין הרצון להשתטח על השולחן ולהתאבל בבכי גלוי על גורלן של אותן ילדות, שבקלות יכלו להיות בנותי, ובין החובה המקצועית לשמור על המסכה. זה נמשך לא יותר מעשר שניות. השקט, זאת אומרת. אלא שבמונחים של זמן טלוויזיה מדובר ביותר מנֶצח, בוודאי כשאת המנחה ופיך יבש ובגרונך מטפסות רק יבבות של בכי.

“סליחה,” מילמלתי לעבר האישה ההמומה שישבה מולי; אף אחד מהצופים עוד לא ידע בכלל שהיא שם. “סליחה, אני כל כך מצטערת…” כל כך התביישתי. הורדתי את הראש להסתיר את הדמעות והתפללתי שהבמאי ימצא איזה חפץ אחר להתמקד בו. כל מה שאמרתי לעצמי לא עזר. הבכי היה שם ואיים להתפרץ החוצה ולפרק סופית את המסכה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה!

הרמתי את הראש, הדמעות כבר זלגו על לחיי, והבטתי בדודה.

“שלום לך, אני באמת מתנצלת על ההתפרצות,” אמרתי, ספק מדברת ספק בוכה. “אחרי הכול, לךְ יש כמה סיבות טובות יותר לבכות.” המילים חזרו, הרגע חלף, גימגמתי איכשהו את דרכי הלאה. המשכתי בריאיון.

זה היה כמו טיפוס על צוק חלק, בלי חבלים.

מקץ חצי שעה ושלושה ראיונות טעונים לא פחות, שבהם כבר שמרתי על מרחק גדול מסיפורי השכול והאובדן, יצאתי מהאולפן נבוכה ומותשת. מבחינתי היה זה כישלון מחפיר, הפגנה מושלמת של חוסר מקצועיות. בחוץ חיכו לי כל אנשי הצוות — הבמאי, העורכת, התחקירנים, רכז המערכת. כולם ניגשו לחבק אותי.

“לא נורא,” שמעתי שוב ושוב. “לא נורא, זה יכול לקרות. זה רק אנושי.” “אל תיקחי את זה כל כך קשה.” “זה היה מרגש.” “הרגישו שנלחמת בדמעות. זאת לא היתה הצגה לטלוויזיה.” ושוב: “לא נורא.” אבל בעיני זה כן היה נורא. חיכיתי לשיחת הנזיפה של המנכ”ל והעורך הראשי.

היא לא הגיעה.

נפלאות דרכיה של הטלוויזיה ועוד יותר מזה של צופיה: הפכתי ליקירת האומה. “המגישה הרגישה”, כך כינו אותי, לחרדתי, לא מעט מצופַי והשפיעו עלי אהבה. הדמעות שלי שיחררו כנראה את בלוטת הדמעות הקולקטיבית. הישראלים מאוד אוהבים לבכות על עצמם, והאמת היא שלא חסרות להם סיבות.

כמיטב מסורת ההדחקה, שכל מגיש טלוויזיה במדינה מדממת כמו שלנו חייב לאמץ לעצמו, איפסנתי את האירוע המצער עמוק במגירת השכחה. לעצמי הסברתי שזאת היתה מעידה חד־פעמית, תוצאה של עבודה קשה מדי ומעורבות רגשית גדולה מדי בשאלת גורלנו הלאומי. הקיץ עמד בפתח. סמכתי על החופשה השנתית, האמנתי שהיא תחזיר לי את שלוות הנפש ויחד איתה את השליטה העצמית. אלא שגם זה לא קרה. כמעט חודשיים של חופשה מענגת בארץ ובחו”ל לא עשו דבר. שישה חודשים אחרי המקרה הזה הגיע המקרה השני, והפעם גרוע יותר, מכיוון שלכאורה לא היתה לי סיבה אמיתית לבכות.

מות המנצח

זה קרה ביום שבו הלך לעולמו זיקוֹ גרציאני, המנצח הבולגרי הקשיש של תזמורת צה”ל. האיש, שגם הקים את התזמורת, היה בעיני תמיד סמל ליהודי הגולה, הנרדף, שקם לתחייה בארץ ישראל ושיקם את כוחו במדינת היהודים. פליט מוּזיקָנְט שניצח בשרביטו הקטן על הצבא החזק ביותר בעולם, לזכר כל אותם מוזיקנטים יהודים שהובילו בנגינת כינור את אחיהם למשרפות, ואחר כך הושמדו בעצמם. לא הכרתי אותו אישית, אבל בכל פעם שניצח על נגניו הוא הקסים אותי בחיוך הקבוע שלו ובהתלהבותו הגרומה והגאה: כוכב ישראלי מסוג אחר — צנוע, לא מתבלט, אוהב אהבת נפש את עבודתו. את כל זה היה אפשר לראות גם בלי להכיר אותו באופן אישי. אלה שעבדו איתו לאורך השנים דיברו עליו באהבה גדולה, אפילו בהערצה.

גרציאני נפטר ממחלת הסרטן, ובטקס ההצדעה האחרון שערכו לכבודוו חייליו־נגניו, שבועות ספורים לפני שמת, הם ניגנו ובכו. שידרנו את הקטע הזה ביום מותו, ואז זה קרה שוב: לבי התפקע וגרוני שוב נשנק. גרציאני כאילו לקח איתו בלכתו את כל מה שהתגעגעתי אליו בישראל של פעם: את הערכים, את האמונה, את הכבוד, את התרבות, את צִדקת הדרך. מכל זה לא נשאר בעיני דבר.

אחרי שלוש שנים של אינתיפאדה התברר לי שפיתחתי שנאה עזה למקום שחייתי בו כל חיי, למדינה שמילדות לימדו אותי לאהוב, למקום הזה שהיה אמור להיות מפלט ליהודים הנרדפים והפך אותם לישראלים רודפים. זאת היתה תחושה בלתי נסבלת; כמו לגלות שאתה שונא את הוריך בשעה שאתה רואה איך הם קמלים וגוועים לנגד עיניך, מלאי פחד מזרים, יורים לכל עבר, ובד בבד הורגים גם את עצמם.

כל זה חלף במוחי בעשרים השניות שבהן הקראתי את קורות חייו של המנצח גרציאני. הרגשתי שאני מסכמת את חייו ומספידה את מדינת ישראל באותה נשימה. עשרים שניות. זה הכול.

המעידה המקצועית היתה פחות מורגשת הפעם. רק חדי האוזן והעין מבין צופַי הבחינו בסערת הרגשות שלי. גם מבקרי הטלוויזיה לא ממש שמו לב. אבל מבחינתי נפל דבר. הבנתי שאיני יכולה להמשיך, שאני צריכה ללכת, לקחת פסק זמן. לא רק מהעבודה. מהכול.

אחרי שלוש שנים של התמודדות יומיומית עם תחלואי החברה הישראלית ועם חוסר האונים המתסכל של מנהיגיה; אחרי שהבנתי סופית שבעתיד הנראה לעין לא תקום כאן הנהגה אחרת, יצירתית, נועזת, אמיצה, שתפסיק לגלגל את האחריות למצבנו אל אויבינו, החלטתי להתנתק, ליצור לי בועה. רציתי לעזוב את המדינה המדממת שלימדה אותי לשנוא אותה למרות אהבתי. רציתי ללכת — כדי להתגעגע. ללכת — כדי ללמוד לאהוב אותה מחדש. ללכת — כדי לחזור.

כל מי שסיפרתי לו על תוכניותי חשב שאני משוגעת. כולם. חברים, אחים, קולגות, אפילו בן זוגי עומר חשב כך. האמירות השגורות הזכירו לי שאני “לא הולכת ונעשית צעירה יותר”, ש”לעזוב עכשיו קריירה משגשגת זה אומר בעצם להמית אותה אחת ולתמיד”. עומר הגדיל לעשות כשהזכיר לי ש”בחוץ מחכות אינסוף צעירות מוכשרות שרק מחכות לתפוס את מקומך על המסך”. ובנוסף, אף אחד לא ממש הבין על שום מה סערת הרגשות הגדולה: “בסדר. קשה כאן. נכון. לכולנו קשה כאן. אבל בחוץ הרי לא טוב יותר”. כל חברַי ששהו תקופות ממושכות בחו”ל נהנו להזכיר לי שוב ושוב כמה לא קל להיות ישראלי מחוץ לבית (כאילו כאן אנחנו מלקקים דבש). “נכון שהקיום הישראלי מזכיר יותר חבית של חרא,” הסכימו איתי כולם, “אבל לפחות הריח מוכר.”

“אתם תהיו שם בודדים, לבד. החברים יחסרו לכם. חוץ מזה, את הרי יודעת איך זה אצל יהודים. בסופו של דבר יש רק מקום אחד לחיות בו ולהרגיש מוגנים, לטוב ולרע.”

נו, זו היתה הבדיחה המוצלחת מכולן. ביטחון קיומי ליהודים בישראל? במהלך שנת 2002 וגם ב־2003 זו היתה בדיחה מקאברית: איש לא העז לצאת מביתו. עשינו זאת רק כדי למלא חובות בסיסיות כמו לימודים ועבודה. גם את החברים פגשו כולם בבית. בתי הקפה, בתי הקולנוע, תיאטראות, אולמות בידור, מסעדות, קניונים, חניונים, נותרו כולם בשיממונם, ממתינים בדלתות פתוחות ועם גדודי מאבטחים בשכר מבזה לבואו של המחבל המתאבד הבא. אחרי חמישים שנות עצמאות השכלנו להקים לנו גטו לאומי משל עצמנו. ולזה קראו חברי האינטליגנטים ביטחון.

מה שטוב לך

היחידה שחשבה אחרת היתה אמא שלי.

זה מאוד הפתיע אותי. האישה שכל חייה היו רדיפה מתמשכת אחרי הקריירה, שכל הווייתה היתה עבודה סיזיפית, ארבעים וחמש שנה, שתים־עשרה שעות ביום, כל יום — היא לא ראתה שום בעיה ברעיון המשוגע שלי לעזוב. להפך. היא חשבה שזה רעיון מצוין.

“באמת?” שאלתי אותה בתדהמה. “את לא חושבת שאני צריכה לחשוש מזה?”

“לא,” היא אמרה. “את עייפה. את שחוקה. את סובלת. זה ברור. והרי לא חיים בשביל לסבול. תעשי מה שטוב לך. ואם לנסוע מכאן יגרום לך להיות מאושרת, סעי. ממה לפחד? מהעתיד? הרי תמיד תוכלי לעבוד. תמיד תוכלי לפרנס את עצמך. ואם אנשים אחרים יתפסו את המקום שלך, יהיו עוד מקומות. אם לא בטלוויזיה, אז במקומות אחרים. תעשי מה שטוב לך עכשיו. דאגות זה בזבוז זמן. יהיה בסדר. אני תמיד אהיה כאן בשבילך. וחוץ מזה — הכול לטובה,” הזכירה לי את המנטרה הקבועה במשפחות הספרדיות. “הכול לטובה. תמיד.”

“ומה איתך? נהיה רחוקים כמה שנים. נשאיר אותך לבד?”

“אז אני אבוא לבקר. אל תדאגי, איזָ’ה מִיָה,1 בקיץ אני אהיה הבייביסיטר לילדות ואתם תיסעו לטייל ולבלות קצת. הכול יהיה בסדר. לכי אחרי הלב שלך. בלי לפחד משום דבר.”

1 ילדה שלי.

זה היה מפתיע. מאוד מפתיע. אבל במחשבה שנייה, אמא תמיד היתה אישה בלתי צפויה. עוד באותו יום התחלתי לטוות את תוכנית הבריחה שלי.

כאילו יחד

למען האמת, מעולם לא תיארתי לעצמי שכך יתפתחו חיי. מי דמיין בכלל קריירה משגשגת בתקשורת, חוזי שכר נפוחים וחוג מעריצים, שעד היום מתמיהים אותי כשהם מבקשים ממני חתימות ברחוב? למה, מי אני? מדונה?

כל מה שאבא שלי רצה ממני אי־פעם הוא שאהיה ראש ממשלה או לכל הפחות שרה או חברת כנסת. לא יותר. את גולדה מאיר, למשל, הוא העריץ. אם היא יכולה, אז אני בוודאי מסוגלת לעשות עבודה טובה לא פחות.

“תכירו, זאת עורכת הדין שלי,” היה מציג אותי בגאווה כבר בגיל חמש. כשהייתי בכיתה א’, הוא התעקש לדבר איתי בצרפתית העילגת שלו, מזכרת ישנה מאמו המנוחה שהיתה בכלל בולגרייה. הוא לימד אותי מהי דמוקרטיה, הסביר איך התנהלה יוון העתיקה, מי היה גליליאו, מדוע רק נדמה לנו שכדור הארץ הוא שטוח ועוד כל מיני דברים חיוניים למי שעוד לא למדה אפילו לכתוב את שמה.

אהבתי מאוד את השיחות האלה. גדלתי בבת ים, בבניין דירות על חוף הים. כל מה שניבט מהקומה השלישית היה הכחול הגדול. דלותה של העיר הסתתרה מאחורינו, יחד עם מוזיקת הטברנות הרועשת והזונות. בגיל שש לא היה בכך שום דבר חריג. עולמי היה קסום ומלא: ים, בית ספר, שיעורים בפסנתר ובבלט, אימוני נגינה יומיומיים בסלון כשאמא מלווה אותי בשריקותיה, אחריות על האחים הקטנים שלי, קצת חברים, עוגות אקלר קטנות על הבוקר, מתנה מהדוד סרג’יוֹ הרומני, שניהל מאפייה קטנה בקומת הקרקע של הבניין. את כל הקושי והעוני לא ראיתי; וכמובן, הדוד סרג’יו לא היה דוד אמיתי. “דוד” היה שם תואר שהתבקשנו להצמיד לכל אדם מבוגר שנקרה בדרכנו.

יום שישי אחר הצהריים היה בדרך כלל זמן ההגיגים של אבא, ולקינוח קיבלנו גם שקיעה מרהיבה ביופייה. מדי פעם היינו מודדים כמה זמן לוקח לשמש לטבוע בתוך המים שהלכו והאדימו. לצד האבטיח והגבינה הבולגרית שאכלנו, זאת היתה הוכחה שבועית לשלמותו של העולם.

אבא היה לסירוגין שרברב ומורה לנהיגה. אמא עבדה בחברת ביטוח ולימים נעשתה מנהלת בכירה. אשת קריירה בשנות השישים לא היתה מחזה שכיח, ושני האנשים שאהבתי יותר מכול לא ממש ידעו איך להתמודד עם המהפכה הפמיניסטית: זה לקח עוד עשר שנים ושני ילדים, אבל בסוף הם נפרדו.

ארבע שנים לפני שאבא עזב את הבית סופית, עברנו לרמת השרון הצפונית. לא שאהבתי משהו בעיר הולדתי, אבל התגעגעתי געגוע נואש אל הים ואל השיחות עם אבא שנגמרו זה מכבר. היו לו דברים חשובים יותר לעשות, כמו להתרחק מאמא כמה שיותר, ולבלות עם נשים אחרות, אפילו עוד יותר.

חוץ מזה, הוא ואמא לא הפסיקו לריב, ולי לא היה לאן לברוח. במשך שנים נשמעו הערבים המשפחתיים שלנו פחות או יותר כך:

“את לא יודעת מה זה לפנק גבר!”

“אתה באמת מצפה שאגיע הביתה לפניך רק כדי לחכות לך עם נעלי הבית ואמבטיה חמה? איפה אתה חי, בימי הביניים? אם אתה רוצה כזאת אישה, לך תמצא לך גיישה.”

“כל מה שמעניין אותךְ זה עבודה, עבודה, עבודה! יש גם דברים אחרים בחיים!”

“כן? באמת? ומי יממן את החיים האלה? אתה אולי? הרי בלי המשכורת שלי היינו יכולים להיקבר בבת ים!”

“תלמדי לדבר אל בעלך!”

“מי אתה חושב שאתה? אני אצעק עליך כמה שאני רוצה!”

וכו’ וכו’, וחוזר חלילה בריטואל אינסופי של כאב.

שׂדות התותים שליד צומת הכפר הירוק היו תחליף עלוב לכחול הגדול. הייתי רצה לשם כל פעם שהקירות החדשים, שעוד לא אומנו לספוג את הצעקות הישנות, היו מאיימים להתפרק. הייתי מודדת כמה זמן לוקח לשמש לשקוע אל תוך השדות. איכשהו זה בכל זאת הצליח להרגיע אותי, אף על פי שהים המשיך לככב בחלומותי, גואה ועולה, מאיים להטביע את כולנו.

יחסית לעשירי המושבה המיוחסת, היינו בעצם עניים, מה שלא הסתדר כל כך עם שאיפותיה של נערה בת שלוש־עשרה למצוא את מקומה בחברה החדשה ולהיות מקובלת. הנה דוגמה קטנה ומהותית ביותר, נכון לשנת 1978: אדידָס וליוַוייס היו פסגת המותגים אצל החבר’ה ה”נחשבים”. לי לא היו, לא אדידס ואף לא ליווייס אחד, רק חיקויים מביכים תוצרת שוק הכרמל או רחוב אלנבי. כשכבר קנו לי משהו, זה תמיד היה אחרי התמקחות נוקבת. שנאתי את זה. בגבעת הלבונה, בני הטייסים לא היו צריכים להתמקח. זה היה סימן של חוסר טעם, תרבות קלוקלת. אני הייתי שם — בצד של החיקויים — מנסה נואשות להיות מקורית, מה שאומר בגיל שלוש־עשרה להיות פשוט כמו כולם.

לא עבר יום בלי שאחד מחברי העשירים היה מגיע לבית הספר עם אביזר אופנתי חדש מחו”ל, מתנה מהוריו כמובן, ומשוויץ בו. אצלי, משחר ילדותי, כל ריצה מתלהבת אל הדלת, כשאבא הגיע הביתה ובידיו חבילות, היתה נגמרת באותה תשובה: “מה זאת אומרת מה הבאתי לך, מותק שלי? את עצמי הבאתי; זה לא מספיק?” זו היתה המתנה שלי תמיד, אבא בכבודו ובעצמו. זה לא השתנה אף פעם, ואפילו את זה הוא לקח בשלב מסוים לבית אחר.

פילסתי את דרכי בזכות זוג רגליים חטובות, כישרון ריקוד מסוים ושׂכל. איכשהו זה גם הצליח, אבל תמיד הרגשתי שאני אחרת. לא ממש שייכת. את תופעת רמת השרון לא אהבתי אז ואיני אוהבת גם היום. התנהגות ראוותנית, בזבזנית, יהירה ומנקרת עיניים פשוט מעצבנת אותי.

את התיכון גמרתי בהצטיינות, הוכחה לכל המפונקים שאני יכולה להיות לא פחות טובה למרות שאין לי ליווייס. גם התעקשתי כמובן לעשות את זה בשתי ידיים קשורות מאחור, ובעברית פשוטה — לחיות כל השנה בים, לנפק אישורי מחלה מזויפים בשם אמא ולקחת את הבגרות בהליכה. זה עבד. גם הפיזוזים שלי בהרקדות עבדו. מהר מאוד הפכתי אחת מהחבר’ה. כאילו.

כשהייתי בת שש־עשרה עזב אבא את הבית, אבל התעקש לבוא כמעט כל יום שישי לארוחות המשפחתיות. משפחה פתוחה, יעני. זה היה סיוט כמובן. מטומטם לגמרי להתגרש ולהישאר קצת ביחד בשביל הילדים. תקשיבו לילדה מנוסה — תעזבו את זה. אם החלטתם להתגרש, תתגרשו. אל תבלבלו לנו את המוח בכאילו. אשליית המשפחה המאוחדת כואבת מדי.

המתח לקראת הביקור השבועי של אב המשפחה המזויפת היה מתחיל כבר אחר הצהריים. אבא היה מגיע עם כמויות אדירות של אוכל. תמיד. ארגזים של גבינה בולגרית מלוחה מהשוק. עוד ארגזים של תפוחי אדמה, כרוב, גזר, תפוחים. קרטונים שלמים של קמח. עוד קרטונים של ביצי משק מהמושב, מה לא. האיש לא ידע לקנות בקילוגרמים, רק בעשרות קילוגרמים. לא שחָסַר לנו אוכל, אבל מבחינתו היינו כל שבוע מוכנים מחדש למצור בן חודשיים על מדינת ישראל. אילו היתה פורצת מלחמה, כל השכונה היתה יכולה להזין את עצמה לשובע מהמטבח שלנו.

את אמא זה היה מוציא מהכלים, אבל למעננו היא לא אמרה דבר. שתיקתה היתה הדבר הקולני ביותר שאתם יכולים להעלות בדעתכם. לא העזנו לנשום לידה כשהוא היה מודיע על בואו.

ואז היה מתחיל ריטואל הסבָּלות.

כולנו נקראנו לסחוב ארגזים. עוד ועוד ארגזים כבדים. מי שהתלונן על המשקל ספג צעקות. אחי גיל, שהיה אז בן שמונה בסך הכול, חטף יותר מכולנו. הוא הרי היה הגבר של המשפחה. מילא שהבנות יתלוננו, אבל הוא?

“רכיכה! איך תִ־תִ־תִ־ת־תמודד עם ה־ה־ה־החיים, אם אתה מִ־מ־מ־מתבכיין עליהם כבר עכשיו כשטוב לך כל כך!” היה אבא מגמגם וצועק עליו. פגם הדיבור שלו היה משתלט עליו בעיקר ברגעים של רִתחה קיצונית. “תלמד ל־ל־לסבול קצת, להתחשל, ז־ז־זה לא יזיק לך!”

אמא כמעט תמיד שתקה או עברה לדבר בלדינו כדי לשמור על כבודו של אדון הבית שעזב את ביתו. “דֵשָה לוֹ, דשה. נוֹ גְריטָאס, נו טֶה נְיֶירְוואס. אֶס קְרִיאָטוּרוֹ צ’יקוֹ. די, בַּסְטָה,”2 היתה מוחה חלושות ומשתתקת.

2 עזוב אותו, עזוב, אל תצעק. זה ילד קטן. מספיק.

כאילו לא הבנו. וכאילו זה הזיז לו. שום דבר. את האוויר בפינת האוכל אצלנו בבית, בימי שישי בערב, היה אפשר לחתוך בסכין. איזה סכין? מסור לא היה מצליח לבקע את גלי התעוקה והתסכול של כולנו.

כעסתי עליו נורא. לא, לא כעסתי. בעצם אפילו שנאתי אותו. למה לטייח את האמת? אמא היתה הרוסה, ואני הפכתי באחת למין הורה, לא רק של אחַי, אלא גם שלה. ככה זה כנראה עם ילדים בכורים.

תמונה אחת שלא עוזבת אותי מאותה תקופה: אמא שקועה בקריאת רומן בסלון, הבילוי הקבוע שלה שנים ארוכות אחרי שאבא עזב; מעולם לא היו גברים אחרים; מעולם לא היו מחזרים; רק עבודה־בית־עבודה וחוזר חלילה. אנחנו היינו הכול. רק למעננו היא חיה. זה היה ברור. זה גם נאמר כל הזמן. האחריות היתה חונקת, ענקית, משתקת. קיומנו התַקין היה תנאי לקיומו של האדם החשוב ביותר בחיינו, האדם שהעניק לנו את נשמת אפינו, אדם שלמענו הייתי מוכנה לעשות הכול והרבה יותר מזה — אמא.

אמא קוראת רומן בסלון. איך יוצאים לבלות עם החברים ביום שישי בערב כשאמא קוראת בסלון? לא יוצאים. בוודאי לא כולם יחד. יש “תורנות אמא” בין האחים. לא משאירים אותה לבד.

בסביבות שבע בערב היינו מתכנסים באחד מחדרי השינה, כדי שלא תשמע את השיחה. “אתם יוצאים היום?” הייתי שואלת בלחש את הצעירים. שאלה רטורית כמובן, כי כולנו תמיד שמחנו להימלט אל חֵיק החבורות שלנו, מחוץ לבית המחניק. כולנו ביקשנו לצאת וכמה שיותר. באופן מפתיע לא זכורות לי מריבות בנושא. הסתדרנו איכשהו עם התורנות הזאת. כל אחד בתורו.

איך עומדים מול שלל המחויבויות של ניהול משק הבית, שנחתו על ראשינו? לא עומדים, פשוט מקבלים משימות ומבצעים אותן. גם ככה לאמא מספיק קשה.

איך מתווכחים עם אמא כשהיא מעצבנת? לא מתווכחים. למה להעיק? היא מספיק אומללה גם ככה. אחרי הכול — “אנחנו בלבד סיבת אושרה”. חובה עלינו להיות טובים וצייתנים, אחרת נזיק לה.

איך בכל זאת עוברים ילדות מאושרת? משכנעים את עצמנו להאמין שתמיד יכול להיות גרוע יותר.

ההדחקה הופכת להיות מנגנון קיומי.

מורשת אב

אבא עזב ואני הרגלתי את עצמי לחיות בלעדיו, מתרחקת במכוּון מכל משאלה שלו בנוגע לעתידי, מכל התוכניות שעיצב עבורי; מכל סוג של סמכות או חברות שניסה להציע לי במשך השנים. או כך לפחות האמנתי רוב חיי. להיות ראש ממשלה? שרה? חברת כנסת? תעשו לי טובה, שאף אחד לא יצחיק אותי עם ההזיות של אבא. פוליטיקה לא משכה אותי מעולם. לא היו לי גם שום תוכניות להיות ראש ממשלה. אני רציתי להיות כמו אמא. רק כמוה. אבא הואשם בפירוק המשפחה שלי והפך להיות סיפור צדדי במסכת חיי.

ובכל זאת, במבט לאחור, כנראה לא במקרה בחרתי לעשות את התואר הראשון שלי במדע המדינה. לא במקרה, מיד אחרי הלימודים, ניסיתי להתקבל לעבודה במשרד החוץ. ויותר מהכול, גם הרומן המפתיע שלי עם הגשה ועיתונות טלוויזיה היה בעצם מהלך מתוכנן לגמרי מצדי, אף שתמיד היה נדמה לי שנקלעתי לתוכו בטעות.

למה היה נדמה לי שחיי עוצבו להם ללא כל כוונה מוקדמת? כיוון שבאמת לא היתה שום כוונה כזאת, לפחות לא במודע. העובדות לכאורה מספרות את הסיפור. מדע המדינה היה ברירת מחדל. כשלימודי רפואה ירדו מעל הפרק בגלל רתיעה מבתי חולים, לימודי משפטים נפסלו בגלל השעמום והנדסה, שלא לדבר על מחשבים, לא היו רלוונטיים לכישורַי, כשבשום אופק אקדמי לא נראתה בתקופה ההיא מגמה לעיתונות — במצב כזה מגיעים בלית ברירה לבניין מדעי הרוח או לבניין מדעי החברה. ומדע המדינה עוד היה תואר מעשי, לעומת פילוסופיה, שבאמת עניינה אותי.

גם אחרי הלימודים, עם הכניסה לעולם הטלוויזיה, זה התנהל באופן דומה. מי חשב בכלל על עיתונות טלוויזיה? עיתונאות היתה רחוקה ממני כמו נחיתת האדם הראשון על הירח. הרי רק מי שהכיר מישהו בעולם העיתונות יכול היה בכלל לחשוב בכיוון הזה. מבחינתי זה היה חסר טעם.

איך בכל זאת זה קרה? שוב, כאילו במקרה: לא התקבלתי למשרד החוץ, ההמשך המעשי היחיד לבחורה שיש לה תואר במדע המדינה. לכן המשכתי לעבוד כדיילת אוויר בעודי מחפשת משמעות מקצועית לחיי. אבל אז התברר לי שקולי הרדיופוני מושך תשומת לב על סיפון המטוס: “ברוכים הבאים לנמל התעופה בן גוריון. השעה כעת היא ארבע ושלושים אחר הצהריים. אנחנו מקווים שנהניתם במהלך הטיסה ומקווים לראותכם על אחת מטיסותינו בעתיד.” הקול והאינטונציה מצאו חן בעיני נוסעַי, ורבים מהם הציעו לי שוב ושוב ללכת ולעבוד ברדיו. בשעשוע מסוים נרשמתי לקורס קריינות, רק כדי לבדוק אם הם צודקים. ואז בתום שלושה חודשים התברר לי שחוש השמיעה של הישראלים כנראה מוצלח.

דבר הוביל לדבר. מלחמת המפרץ הראשונה השאירה אותי די מובטלת. לא היו כמעט טיסות. שוק העבודה בישראל נכנס לקיפאון עמוק עקב מטחי הטילים שנחתו על ראשינו כמעט כל ערב, לכן ביקשתי להתנדב לעבודה ברדיו.

כשבקול ישראל סירבו, פניתי לרוממה. כששם סירבו, הגעתי למִנהלת ההקמה של הרשות השנייה. והשאר היסטוריה קטנה בשבילי: שלוש שנים של התנסות מעשית בהפקה, בימוי, עריכה וכל צד אפשרי אחר בחייה של תחנת טלוויזיה צעירה. ואחר כך מכרז ערוץ 2 המסחרי, חברת החדשות. וזהו, אני כאן. הכול מקרי כביכול.

כמה אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים משהו על עצמנו, נכון? האמת היא שרוב הזמן אנחנו משקרים לעצמנו בלי לדעת את זה בכלל, ואחר כך משלמים על כך מחיר גבוה.

אני חייתי את רוב חיי הבוגרים בפיכחון מסמא. אילולא הדמעות באותו יום זיכרון, הייתי ממשיכה לשקר לעצמי עוד הרבה זמן.

לא משנה לאן ניסע

אז בגיל שלושים ושמונה, עם שתי ילדות קטנות, משׂרה נחשקת, משכורת מצוינת, בן זוג אוהב ובעל אחד לשעבר, החלטתי שהגיע הזמן ללכת.

תמיד הייתי מפיקה מצוינת, מנהלת כזאת, כמו אמא שלי. רק תגיד מה המשימה, ותוכל להיות בטוח שזה ייעשה; מהיר ויעיל. אחרי הדמעות שטרפו את הקלפים, פניתי לעומר אהובי, שתמיד אמר שהוא מוכן לעשות בשבילי הכול, וביקשתי לנסוע.

“לא משנה לאן,” אמרתי לו יום אחד על המרפסת. “כל מקום יותר טוב. רק בוא נעזוב את בית המשוגעים הזה לכמה שנים. ננשום קצת, נחיה קצת בלי לפחד, נדמיין שאנחנו נורמלים, ואז נחזור. נכון לעכשיו, אני רועדת מפחד כל פעם שהבנות מבקשות ללכת לקניון, ואתה יודע שזה לא נורמלי ללכת לבית קפה או מסעדה ולבחור את מקום הישיבה לפי הערכה מחושבת של זווית ההתפוצצות של המחבל. אתה קולט איך אנחנו חיים? השתגענו לגמרי אם אנחנו מסכימים לזה. בשביל מה לחיות אם זה מה שיש למקום הזה להציע לנו? אפילו גני הילדים ובתי הספר כבר לא בטוחים, וכל המאבטחים השכירים האלה לא מרגיעים אותי אפילו לרגע. אני חוששת לחייהן. באמת. בוא ניסע, לא לנֶצח, רק לכמה שנים. אולי בינתיים יגיעו ימות המשיח, אולי ירדו חוּצָנים לכדור הארץ ויכריחו את כל המשוגעים כאן להפסיק להרוג אחד את השני. אולי יפרוץ שלום בטעות, מי יודע? הכול יכול לקרות.”

עומר שלי הוא סמל הישראליות היפה: צבר גבוה, יפה, חכם, רגיש וקצת מאצ’ו. אם יש עתיד למדינה הזאת, הוא נציג נאמן שלו. יזם היי־טק שמקים ומוכר חברות, חולם לקדם את האנושות ומתמלא אושר אמיתי למשמע שירי הלהקות הצבאיות או כל זמר ישראלי נושן אחר. לעומר לא היה דחוף לנסוע מכאן. בכלל לא.

“את יודעת שזה בכלל לא פשוט,” אמר לי באותה שיחה. “נכון שאני עומד למכור את החברה ולפתוח בגיוס הון כדי להקים חברה חדשה, אבל מה את מצפה שאני אעשה בחו”ל? חברות היי־טק ישראליות עובדות בדרך כלל מישראל; לא מאירופה ולא מארצות הברית. הפיתוח נמצא כאן וזה לב העניין, לפחות בהתחלה.”

“כן,” השבתי. “אבל חברות היי־טק גדולות מחזיקות מחלקות שיווק בכל העולם. יש גם חברות בנות. אני בטוחה שהרבה ישמחו להציע לך תפקיד ניהולי בחו”ל.”

“נכון,” נאנח עומר. “אני מניח שזאת אפשרות די ריאלית, אבל בחיים שלי לא הייתי שכיר, ובגילי זה לא הזמן להתחיל. אני לא בנוי לזה. אם ניסע רק כדי שאני אכנס לדיכאון מעבר לים, לא עשינו כלום, נכון? זה בכלל לא פשוט.”

“אז אל תהיה שכיר. תגייס כסף ותקים חברה בחו”ל. זה מה שאתה עושה, לא? אז אולי תחפש הזדמנות עסקית חדשה בארצות הברית, במקום בישראל. זה לא פשוט, אני יודעת. אבל גם לגייס כסף כדי להקים חברה חדשה בארץ בתקופה הזאת זה לא פשוט. אז למה לא לנסות? אל תגיד לי שאתה נהנה לחיות כאן.”

עומר קירב אותי אל חיקו. “אני לא נהנה לחיות כאן, אבל אני גם לא סובל כל כך.”

“אבל אני כן!” התנערתי מאחיזתו. “אני כן,” הציפו דמעות את עינַי. “ואני בכלל לא בטוחה שאם לא נעשה משהו דרמטי בקרוב, תשב לידך מישהי שתוכל לדבר איתה בכלל. אני נובלת, אני מאבדת את שמחת החיים שלי, את התקווה. כבר הפסקתי להאמין שיום אחד הכול יהיה טוב. אני אדם אופטימי, תמיד הייתי. אתה יודע את זה. והיום אין מישהי יותר פסימית ממני. אני לא אוהבת את מי שאני הופכת להיות. אני שונאת את המִרמור הזה, את הדיכאון, את חוסר התוחלת. אתה כנראה לא מבין עד כמה אני מיואשת. אני מיואשת! אין עתיד למקום הזה. לא עכשיו, ואני גם לא בטוחה שאי־פעם. אם לא ישתנה כאן משהו מהותי מאוד, נמחק במו ידינו את המדינה הזאת או שנהפוך למדינת אפרטהייד. זה לא הטרור. זה אנחנו! אני לא מסוגלת לסבול את החידלון שאנחנו חיים בו. המדינה הזאת מתנהלת כמו חנות מכולת בלי בעלים, ולאף אחד לא אכפת. כולם עסוקים בלדמיין שזה יעבור איכשהו. כולנו חיים כמו בנות יענה מחורבנות במטווח, והכי גרוע זה שהצליחו למכור לנו את הסיפור הזה שאין ברירה. אפילו השמאל חושב שאין ברירה. אבל יש ברירה! ואני התעייפתי מלחכות שהציבור הישראלי יבין את זה. בסוף הרי נתפשר, נוותר, נחזיר שטחים, תקום מדינה פלסטינית. אבל עד שייכנס לנו השכל לראש, ימותו כאן עוד אלפים. לי אין שום כוונה להקריב את הבנות שלי או את עצמי או אותך על מזבח הטמטום הלאומי. בוא ניסע. אני לא חיה בשביל הדורות הבאים. אני חיה עכשיו. ואני חייבת ללכת מפה. חייבת.”

עומר נותר ללא מילים. שתקנו. בסוף הוא נאנח וחיבק אותי שוב.

“בסדר,” הוא אמר. “בסדר. אני מסכים לנסות. אני מודה שזה לא בוער בעצמותי, אבל אני מבין שמבחינתך אין שום דרך אחרת. אני לא מבטיח להצליח. אבל אני מבטיח לנסות. תצטרכי להתאזר בהרבה סבלנות. זה לא דבר שעושים בשבוע, גם לא בחודש או חודשיים.”

כעבור שלושה חודשים הודעתי בעבודה שתוך חודשים ספורים אני עומדת לנסוע לחו”ל בעקבות בעלי. העורך הראשי לא אהב את הרעיון, אבל היה מוכן ללכת לקראתי. בשלב הזה כבר היו לעומר כמה הצעות עבודה בארצות הברית, ואני התחלתי לארגן את עתידי המקצועי. העובדה שאף אחת מההצעות שהיו על הפרק לא מצאה חן בעיניו לא הפריעה לי לקדם במרץ את תוכנית ההימלטות שלי. מבחינתי לא היה שום מוצא אחר.

אחרי שהסברתי בעבודה שאין ברירה, אני חייבת לנסוע, הובטחה לי משרת כתבת החדשות בארצות הברית. הבית, שנתן לי את כל ההזדמנויות המקצועיות בחיי עד לאותה נקודה, לא הכזיב גם הפעם.

את הבת הגדולה שלחתי לשיעורים באנגלית כדי להקל את קשיי ההסתגלות הצפויים. אפילו בחרנו את השכונה המתאימה בניו ג’רזי — בניין יוקרתי וגבוה על ההדסון, צופה אל נופה המשכר של מנהטן; ברכת שחייה, חדר כושר, ספרייה, חדר אירועים וחדר משחקים, מרכז קרוב של היו־ג’יי־סי ובתי ספר מצוינים בסביבה. כמעט הכול היה מוכן למעבר.

משסומן ואורגן היעד, פניתי לטפל במשימה הקשה מכול: בעלי לשעבר. היה לי ברור שאם בתי בכורתי נשארת בארץ, שום נסיעה לא באה בחשבון מבחינתי. המפתחות לבואה עמי, לפחות באופן חלקי, היו בידי אביה. פתחתי גם איתו במשא ומתן.

רבנו זה עם זה חודשים. זה היה מכוער וגם כאב. אחרי אינסוף כעסים, צעקות, דמעות הדדיות וטריקות טלפון זועמות הצלחנו להגיע להבנה: שלוש שנים. זה הזמן שהוקצב לבריחתי. את הילדה התחייבתי לשלוח ארצה פעמיים בשנה כדי שתוכל לשהות עם אביה. ידעתי שאני עומדת להכאיב לה, אבל באותה נקודה לא יכולתי להכיל דבר מלבד כאבי שלי. כשנגיע לגשר נחצה אותו, דיקלמתי לעצמי כל פעם שנשמתי פרחה מבהלה לנוכח המחשבה שאני הולכת להפריד את בתי מאביה. יש הרבה ילדים להורים גרושים שחיו תקופות בחו”ל, אמרתי לעצמי. היא ילדה חזקה. היא תתגבר. אם אני אהיה מאושרת, גם לה יהיה טוב יותר, מכרתי לעצמי מנטרה ישנה ששמעתי פעם מפסיכולוגית ילדים אחת. לבתי לא אמרתי כמובן שום דבר. חיכיתי שעומר ימצא את ההזדמנות העסקית הנכונה באמריקה. חיכיתי שפיסת הפאזל האחרונה תיפול למקומה הנכון.

פתח יציאה

ההתארגנות לקראת עזיבת הארץ היתה הדלק שאיפשר לי להמשיך ולסבול את כל מה שקרה סביבי באותם ימים. התנהלתי בַּמרחב כמו רובוט מתוכנת: שלושה עיתונים כל בוקר, סימון כותרות פוטנציאליות לצורך מעקב טלוויזיוני, מהדורות האינטרנט, מהדורות הרדיו, ישיבת מערכת בתל אביב, נסיעה לירושלים, ראיונות מוקדמים מהדרך, עשרה מיליון טלפונים בין שתיים לחמש וחצי אחר הצהריים, איפור, ז’קט, מצעד המרואיינים מתחיל ונגמר, ישיבת ניתוח והכנה ליום המחרת, שעה נסיעה הביתה והתמוטטות ליד שולחן ארוחת הערב, לצד הבנות שרק בשעה שמונה וחצי הצליחו לספר לי לראשונה כל מה שעבר עליהן באותו יום. עצבנית ומותשת, הייתי מתפללת שהן ילכו כבר לישון. ואז היה מגיע הזמן שאחרי ארוחת הערב, זמן האיכות של בנותי עם אמא שלהן. הבקשה שהכי הפחידה אותי היתה: “אמא, את יכולה לקרוא לי סיפור?” אלוהים, כמה פחדתי מהקול הצייצני והמקווה הזה בתשע בערב. איזה סיפור? מי יכול לקרוא עכשיו את “מיץ פטל” לילדה בת שלוש, בפעם המאה וחמישים אלף, בלי לקבל התקף לב מרוב עייפות?

למזלי עומר היה שם כמעט תמיד ולקח את המושכות לידיים. כמו יצור על־אנושי, הוא אף פעם לא היה עייף מדי. הגדולה, בוגרת הרבה מכפי גילה, קראה אותי בלי שום צורך במילים. הסיפורים נחסכו ממני וכך גם חייה הצעירים. רגשות האשמה רדפו אותי. הייתי, לפחות בעיני עצמי, אמא מחורבנת.

התיעוב מכמות הטמטום הלאומי שנדרשתי לעסוק בו שוב ושוב מדי יום הגיע לרמות כאלה, שחברינו ידעו שלידי לא מדברים על “המצב”. התחביב הפופולרי ביותר בקרב הישראלים נמנע מחברַי הטובים. למזלי, עדיין יש כאלה שאוהבים אותי מספיק כדי לוותר על תענוגותיהם, גם אם התענוגות האלה מזוכיסטיים במהותם.

פיגוע רדף פיגוע שרדף חיסול שרדף פיגוע כנגד, מעגל אינסופי של אלימות עיוורת. בודדים היו אלה שהציעו דרכים אחרות. ניסיתי בכל כוחי לתת להם פתחון פה, ראיינתי אותם שוב ושוב, ישראלים ופלסטינים כאחד. אימצתי, כמוצאת שלל רב, כל יוזמת שלום אזרחית חדשה. פעם בשבועיים הייתי מזמינה את מובילי היוזמות האלה לאולפן כדי לשמוע על התקדמותן. קיוויתי שאולי השפיות העממית משני צדי המתרס תגבר על האטימות המדינית. זה לא עזר. אף אחד לא הקשיב להם.

המצב הכלכלי הלך והידרדר. כלכלת השוק הקפיטליסטית שמתנהלת כאן לא ממש מתאימה למדינה שתשעים אחוז מתקציבה מופנה למלחמה ולהתיישבות בִּשטחים, שממילא יפונו במוקדם או במאוחר. החזקים ישרדו תמיד, אבל הם, כידוע, המיעוט. מעמד הביניים מצא את עצמו נאבק על הלחם, פשוטו כמשמעו. הפכנו לאחת המדינות שבהן אחוז העניים הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי, וכל זה עוד לפני שדיברנו על מערכת החינוך, על קריסת הערכים ועל העובדה שילדי ישראל, שפעם נחשבו נזר המחשבה המקורית, מתחרים על תואר הילדים המטומטמים ביותר בעולם.

אין מה לומר, עם סגולה.

את כל זה ניסיתי כאמור לשכוח. כל יום התאמצתי לשכוח, בעודי מראיינת אנשים שפעם הצליחו לפרנס את משפחותיהם בכבוד, ועכשיו ניסו למכור איברים מגופם כדי להביא לחם הביתה; ניסיתי לשכוח, בעודי יושבת חסרת אונים מול אנשים שלא קיבלו משכורות חודשים ארוכים, בלי שלאיש יהיה אכפת שאין להם מה לאכול; בעודי מתעדת פרובוקציות יזומות של אמהות חד־הוריות שהתייאשו מהמאבק הקשה מנשוא לגדל את ילדיהן; בעודי מדווחת בשקדנות על עוד פיגוע ועוד יוזמה התקפית ועוד הורה שכול ועוד שורה אינסופית של נשים, גברים, זקנים וטף שהבליחו בתודעתנו לרגע — עשרים שניות הספד — עד הפיגוע הבא; בעודי שואלת ללא הפסק שאלות שלאף אחד לא היתה שום תשובה עליהן, ועדיין אין.

“למה אנחנו לא מנסים ליצור דיאלוג מחודש עם הפלסטינים?”

“כי אין עם מי לדבר.”

“למה חולים סופניים, ששילמו ביטוח בריאות כל חייהם, לא זכאים לקבל תרופות מצילות חיים?”

“קופות החולים בגירעון. המדינה לא יכולה לממן אותן יותר.”

“למה קשישים עריריים, ששילמו ביטוח לאומי, מקבלים מהמדינה פרוטות ונאלצים לחטט בפחי זבל כדי להתקיים?”

“כי תקציבי הרווחה מנופחים מדי. יש צורך להקטין את ההוצאה הממשלתית, כדי לאפשר למשק לצמוח.”

“אבל תקציב המדינה מסתכם במיליארדים. כשרוצים, תמיד אפשר למצוא רזרבות, גם בעידן של קיצוצים. למה לא לתמוך בחלשים?”

“משום שהעוגה התקציבית קטנה מדי וגם תקציב הביטחון מכביד על הקופה.”

“אז למה לא לצמצם את תקציב הביטחון? אחרי הכול יש שלום עם מצרים ועם ירדן, ועיראק כבר לא רלוונטית. עוד מעט לא יישארו לנו אויבים להילחם בהם, ותקציב הביטחון הוא עדיין בור ללא תחתית!”

“עשינו כבר מעל ומעבר. אם נמשיך לצמצם, נסכן את ביטחון המדינה. ואם שכחת במקרה, אנחנו נמצאים במלחמה, המלחמה בטרור!”

“אז למה לא לנסות ליצור דיאלוג מדיני כדי להפסיק את הטרור?”

“כי אין עם מי לדבר.”

“אפשר להיפרד, להקים גדר — לחזור לקיר הברזל של ז’בוטינסקי. אם אין עם מי לדבר, לפחות נגן על עצמנו טוב יותר.”

“גדר הפרדה? להחזיר שטחים במתנה? זה יהיה פרס לטרור! וחוץ מזה, זה לא מעשי, תקציב המדינה לא יעמוד בזה.”

וכך הלאה וכך הלאה. הייאוש בהתגלמותו.

הדבר היחיד ששמר אותי במצב של שפיות יחסית היה ההכנות לנסיעה לארצות הברית. היתה לי עוד תקווה לחיים נורמליים, במקום אחר.

באוקטובר, אחרי חצי שנה של חיפושים, הודיע לי עומר שזה לא הולך. ההצעות שהגיעו מאמריקה לא טובות מספיק.

“תראי, יקרה, באמת שניסיתי. אבל שום דבר לא מאתגר אותי מספיק. זה לא מה שאני מחפש בחיים. ובגילי אין יותר מדי זמן להרפתקאות של כאילו. באמת שניסיתי הכול. חצי שנה אני מתאמץ לאתר יוזמות עסקיות מעניינות בארצות הברית, וחוץ מהצעות עבודה כשכיר, בכירוֹת ככל שיהיו, שום דבר לא מתרומם. לעומת זאת בארץ יש ארבע חברות מרתקות שאפשר להוביל קדימה. ההזדמנויות שלי נמצאות כאן, לא בשום מקום אחר, נכון לעכשיו. אולי בעוד כמה שנים זה ישתנה. אבל כרגע זה המצב. אני מצטער, באמת שאני מצטער, אבל אם אני אתפשר על משהו רק בשביל לנסוע, אני אהיה אומלל וזה יהיה רע לכולנו. אני לא סובל כאן כמוך, לא בוער בעצמותי ללכת מכאן בכל מחיר, אולי תנסי בכל זאת לעבוד בלי להיות כל כך מעורבת רגשית?”

המומה, התבוננתי באהובי מפנה לי עורף. המריבה היתה קשה.

“אתה חושב רק על עצמך!” הטחתי בו בזעם. “אתה לא מבין שאתה גוזר עלי חיים של דיכאון? אני לא מסוגלת לחיות בגטו הישראלי שיצרנו לעצמנו. קשה לי אפילו לנשום כשאני חושבת שאין לנו לאן ללכת. נגזר עלינו לחיות כלואים לנצח בתוך המורסה המדממת שהתפתחה כאן. אתה חי בעולם הגדול, אתה לא מרגיש רבע מתחושת המצור שאני חיה בה יומיום. בארץ ההיי־טק הבינלאומית אתם אפילו לא מדברים ביניכם עברית! נסיעות לחו”ל בשבילך הן עניין טבעי כמו הפקקים בדרך לתל אביב. זה אפילו מעייף אותך! ויותר מהכול — אחרי שאתה מתעצבן מכותרות הבוקר של העיתון, אתה הולך להתעסק עם המצאות ופטנטים, אבל אני חוזרת לשאול עוד פעם את אותן השאלות השחוקות שאף אחד מהגאונים שמנהלים את המדינה הזאת לא מסוגל להשיב עליהן. ובדרך אני סופגת, בלי שום יכולת סינון, את כל צער היתומים וההורים השכולים שנגזר עליהם לחיות וגם למות בארץ אבותינו. ניסית לשחות פעם בבִיצה של חרא בלי להיות מעורב רגשית? אני צוללת לתוך החרא הזה כל יום מחדש. צוללת ולשה אותו באינסוף שיחות עקרות. אתה עובר ליד הביצה, מעקם את האף בגלל הסירחון, וממשיך הלאה לטוקיו, לניו יורק או לשנחאי. בטח שזה לא בוער בעצמותיך!”

עומר ניסה לשכנע, לרַצות, לאהוב, להציע סופי־שבוע אינטנסיביים בחו”ל, לממן לי חיים של בטלה בישראל.

“אמרתְ שאם זה לא יֵלך, תפסיקי לעבוד; שתיקחי חופשה ממושכת,” הוא הזכיר. “תתנתקי, תנקי את הראש. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו. אולי תמצאי עיסוק חדש? את יודעת שהחיים כאן יכולים להיראות הרבה פחות גרועים אם לא מתעסקים כל היום רק בחדשות.”

“זאת אומרת שאתה מציע לי להפוך עיוורת, חירשת ואילמת?” השבתי.

“לא. תנסי להסתכל למקומות אחרים, יש עוד חיים כאן. לא הכול פוליטיקה ומלחמה.”

“אבל אין לי מקצוע אחר! זה המקצוע שלי! ואם אפסיק לעבוד כשאני נמצאת בארץ, ולא נמצאת בחו”ל באיזו שליחות, מיד ישימו עלי תווית של משוגעת, פריקית, סוג של לוזרית. רק אתה יכול להיות סיפור הכיסוי שלי! אתה מכיר את המדינה הזאת. ככה זה עובד כאן! אין רחמים על מי שמתעייף!”

עומר הביט בי במבט אומלל. “אבל אני לא יכול לחיות את חיי כדי להיות סיפור הכיסוי שלך. אני אוהב אותך בכל נפשי, אבל את מבקשת ממני להיות אומלל כדי שאת תהיי מאושרת. זה לא יעבוד.”

הבטתי בו, מרוקנת מכל תחושה. כל האפשרויות נראו לי כמו ריצה מבוהלת במבוך, בלי שום מפלט. זה היה חסר טעם. עומר צדק. ביקשתי ממנו להקריב את אושרו למעני. זה אף פעם לא יכול לעבוד. רק בַּסיפורים מוֹכרים לנו שזה אפשרי, במציאות זה לא הולך. הגעתי למבוי סתום, ולא היה שם שום פתח יציאה. אפילו לא סדק.

עזר כנגדי

ריחמתי על עצמי בערך חודש, עד שהבנתי שאני מפרשת לא נכון את כל מה שעובר עלי.

זה קרה באחד מאותם לילות לבנים שעברו עלי במחוזות הייאוש. שכבתי במיטה לצדו של עומר, והשינה נדדה ממני והלאה. השעה היתה אחת או שתיים בלילה. מי סופר. התבוננתי בו ישן, ולשם שינוי לא כעסתי עליו ועל יכולתו הגברית והמעצבנת לישון בכל מצב, ולא משנה כמה המצוקה גדולה.

עומר הוא אהבה גדולה שגם יודע לאהוב, תכונה נדירה בדרך כלל אצל גברים תוצרת כחול־לבן; לפחות אלה שאני נתקלתי בהם. חיינו אז יחד חמש שנים, הולדנו ילדה מדהימה, אבל כל בוקר מחדש נשבעתי לא להתחתן איתו. אחרי שנכווים פעם אחת, עושים כל מיני דברים משונים כדי לא להישרף שוב. שמרתי בקנאות על עצמאותי הכלכלית. זאת היתה חומת המגן שלי מפני כישלון נוסף באהבה: לא לסמוך על אף אחד, גם לא על היקרים לי ביותר. רק על עצמי. עכשיו כל זה היה חייב להשתנות. לא שחשבתי להתחתן. ההתמסדות הטקסית איבדה כל משמעות בעינַי. אבל הייתי חייבת להתחיל להאמין באהבתו או, יותר נכון, להתחיל להאמין בקשר בינינו.

הדרך היחידה לשמור על השפיות היתה להתנתק מהעבודה, לקחת פסק זמן, לנסות ליצור בועה של שלווה בתוך הגיהינום הפרטי שלי. עובדה, היו כאלה שגם הצליחו. לא מעט מחברינו הטובים בסך הכול מרוצים כאן מאוד. נכון, תמיד מקטרים, אבל הֵיי, מתי היה קל במדינה הזאת? עברנו כבר כל כך הרבה, נעבור גם את זה. זה פחות או יותר היה מצב הרוח הכללי שסבב אותי בתקופה ההיא.

אבל להפסיק לעבוד וגם לשלם מחיר מקצועי יקר בגלל זה — משמעות הדבר היתה להסכים להיות תלויה בעומר, להסכים לוותר על חומת המגן, להיות חשופה לעתיד של אי־ודאות; בקיצור, להאמין באהבה.

זה כבר היה קשה מדי.

ואז, ברגע אחד של פיכחון, הבנתי שבעצם מדובר במבחן, אולי המבחן הקשה ביותר שזימן לי הגורל. תמיד הייתי פטליסטית, אבל כשאת במצוקה, קצת קשה לזכור שגם הדברים הקשים שמזַמן לך גורלך הם רק הקדמה לעתיד טוב יותר. עד היום הוכיח את זה ניסיון חיי הקצר בכל פעם מחדש בדייקנות רבה. “כל עכבה לטובה” הוא משפט שקל לי מאוד להזדהות איתו. ועדיין קשה לזכור את זה כשבעיה כלשהי מאיימת להטריף עלייך את דעתך.

באותו לילה, בשבריר שנייה של מחשבה צלולה, הכול נעשה ברור. ברגע אחד התברר לי איך אוּכל לפתור את הפלונטר הרגשי שנקלעתי אליו, וידעתי שזה חייב לקרות כאן, במקום שיצר את הפלונטר, ולא בשום ארץ רחוקה. זה לא יעבוד בשום מקום אחר. בדרך אצטרך גם לוותר על המגננה שיצרתי סביבי. אצטרך לוותר, לפחות לזמן מה, כך הבנתי, על הביטחון הכלכלי העצמאי, לוותר על הקריירה, אבל בעיקר לוותר על הפחד מפני הלא־נודע; או, בקיצור, להתמסר לגורלי.

לעומר היה תפקיד חשוב בקביעת הגורל הזה. לראשונה הבנתי את משמעות הביטוי “עזר כנגדי”. חשבתם על הצמד הזה פעם? איך בן זוג יכול גם לעזור וגם להיות נגדך? זה היה עוד סימן. אל תחשבו שאני מטורפת. עומר האוהב עמד כמכשול בפני החלטה, שבסופו של דבר לא היתה עוזרת לי, אף על פי שהשתוקקתי אליה בכל מאודי. הוא סירב להיעתר לה; לא מתוך קשיות עורף, לא משום שלא רצה או לא ניסה לעזור, אלא משום שידע שלא ימצא את מקומו מעבר לים. אבסורד לחשוב שיזם היי־טק לא יצליח למצוא את ההזדמנות הנכונה בארצות הברית, אבל זה בדיוק מה שקרה. לראיה, הצעה קוסמת במיוחד, שעלתה וירדה מהפרק במהלך חיפושינו, שבה והוצעה לעומר חודשיים בלבד אחרי שוויתרנו על רעיון הנסיעה, אלא שאז כבר לא הייתי מעוניינת לנסוע. מצאתי את דרכי במקום שניסיתי לברוח ממנו.

הגורל לא רצה שאסע, ועומר היה שליחו. באותו לילה הבנתי שבסירובו הוא מכריח אותי להתמודד עם השדים הרדומים ביותר בנפשי. בכך הוא משמש עזר כנגדי.

למחרת החלטתי לעזוב את העבודה; בשלב ראשון, לשנה.

המהומה היתה גדולה. עמיתַי לא הבינו וקינאו בי באותה המידה. רבים חשבו שמדובר במזימה לעבור לעבוד אצל המתחרים, לעורר עניין, מה לא? הפכתי ל”אייטם” לוהט. כולם רצו לדעת מה קורה, מה התרגיל. אולי במקרה ירדתי מהפסים? איך לעזאזל עוזבים עמדה נחשקת ויוקרתית כל כך בשביל שום דבר? הדפתי את כל הבקשות לריאיון, פרט להסבר קצר באחת מתוכניות האירוח בטלוויזיה. הרגשתי מחויבת להסביר את הדבר לצופַי, שהשפיעו עלי רוב מכתבים ותשומת לב אוהבת. אמרתי תודה והלכתי הביתה.

זו היתה אחת ההחלטות החשובות ביותר שקיבלתי אי־פעם.

אבן מתעופפת

כל מה שנכתב עד כה היה בעצם רק הקדמה לסיפור האמיתי. ברגע שעזבתי את עבודתי התחלתי מסע מרתק אל תוך נפשי. לראשונה בחיי התחלתי להבין איך פועל העולם ומה מקומי בתוכו. את המסע ליוו שלושה קולות: הפסיכואנליזה, הפילוסוף ברוך שפינוזה ותורת הזן בודהיזם.

מפגש חברים בבית קפה על שפת הים בהרצליה זימן לי מבט ראשון לנבכי הגותו של שפינוזה, הפילוסוף היהודי שחי באמסטרדם במאה השבע־עשרה. היה זה ידידי היקר אילי גורליצקי, שחקן, זמר ופילוסוף לעת מצוא, שפתח את השער.

ישבנו בבית הקפה, עומר ואני יחד עם אילי וחברתו, אהובת נפשי, והשיחה עסקה באותם דברים שעליהם אפשר לדבר עם גורליצקי, כלומר על פילוסופיה. הוא היה שקוע באותם ימים בכתיבת רומן ספרותי, היסטורי־פילוסופי, שגיבורו שפינוזה.

תענוג לשמוע את אילי מדבר על כל דבר שבעולם, אבל התענוג הגדול ביותר הוא להאזין לו כשהוא מתלהב ממשהו. אז מתפרצת מתוכו אש השחקן שלא כבתה בו מעולם, והוא כובש אותך בדבריו ומושך אותך לתוך מחול אינטלקטואלי מענג. כל מה שנדרש באותם ימים כדי לקבל את הפרץ הזה היה לשאול את גורליצקי איך מתקדם הספר על שפינוזה.

דרך אגב, שנה לפני כן נהנינו באותה צורה ממשנתם של הרמב”ם והחכם המוסלמי אבּן רושד. אז הכרתי את בנדיקטוס שפינוזה היכרות שטחית, מהסוג שמחביאים במגירת הזיכרון הכללי: עוד יהודי גאון, מורד במוסכמות, שכָּפַר באלוהים והוחרם; עוד עילוי שמעולם לא זכה להכרה בחייו, אלא מאות שנים אחרי מותו.

באותה שיחה קסומה על חוף הים הקים גורליצקי עבורי את שפינוזה לתחייה:

“תארי לעצמך את מסלולה של אבן במעופה,” ניסה להמחיש לי את עיקרי תורתו של שפינוזה על רגל אחת. “שימי את עצמך במקומה. נניח לרגע שבני האדם הם כמו האבן הזאת. לנו נדמה שאנחנו מנתבים כל רגע ורגע במסלול חיינו ושיש לנו היכולת לבחור, אבל למעשה גורלנו קבוע מראש, בדיוק כמו גורלה של האבן. שפינוזה הוכיח באמצעים לוגיים לחלוטין,” המשיך גורליצקי, “שאיננו שונים מהאבן כהוא זה. רק נדמה לנו שאנחנו מעצבים את גורלנו, אבל למעשה הכול קבוע. הדברים מתרחשים בדיוק כפי שהיו אמורים להתרחש. גם הפעולות שלנו, שנדמה לנו שהן עצמאיות, הן בעצם הכרח. לא באמת בחרנו בהן. מהבחינה הזאת אנחנו בדיוק כמו האבן. שערי בנפשך מה היית אומרת על האבן אילו היא היתה חושבת שהיא יכולה להשפיע על מסלול נפילתה. מצחיק, לא?”

גורליצקי המשיך ותיאר את האלוהים של שפינוזה, הלוא הוא הטבע האינסופי על כל גווניו ותופעותיו. ואני נשביתי בקסמו של הרעיון. נראה לי שהפילוסוף ההולנדי הוכיח בכלֵי ההיגיון את כל מה שתמיד ידעתי אבל לא הצלחתי להסביר.

באותו ערב, חודשים ספורים לפני שעזבתי את עבודתי, רשמתי לעצמי שיום אחד, כשאוכל לעסוק במה שבאמת מעניין אותי, אתחקה אחרי ההוכחה של שפינוזה. אם מישהו יצליח לשכנע אותי לוגית בכוחה של מחשבה רציונלית, שהפטליזם הטמון בי הוא לא גחמה אלא אמת, החיים עשויים להיות הרבה יותר פשוטים. כך לפחות חשבתי.

סטודנטית

ב־28 בפברואר 2004, בחדר 302 בבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, התברר לי שזה כנראה לא הולך להיות כל כך פשוט. החזרה לסטטוס של סטודנטית נטולת דאגות בגיל שלושים ושמונה היתה אמנם חוויה משכרת, אבל כך נראה המפגש הראשון עם הגותו של שפינוזה:

“בסיבת עצמו אני מבין את שמהותו כוללת קיום, או את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים”.

זה מה שאמר לי גורליצקי?

זה היה המשפט הראשון ב”אתיקה” של שפינוזה. הסתכלתי על המפלצת המילולית הזאת בתדהמה, יחד עם כיתה שלמה של תלמידים שלמרות גילם הצעיר, גילו עניין לא צפוי בפילוסוף היהודי. אם עד אותו רגע הערכתי את עצמי כאדם אינטליגנטי למדי, בא המשפט הזה וצחק לי בפרצוף. אחרי כמה שניות של מועקה, שעמדה בחלל הכיתה האקדמית, הבנתי שאני לא המטומטמת היחידה. אחרי השתיקה התחילו צחקוקים, אחריהם צחוק גדול יותר, ובסופו השתוללות כללית. אחריה בהינו כולנו במרצה במבט נבוך. אם פילוסופיה היא אהבת החוכמה, חשבתי, אז זאת הולכת להיות אהבה נכזבת, כנראה.

למזלי, האיש שעמד לפנינו חייך חיוך קטן והרגיע: “זה בסדר. אתם לא לבד בסיפור הזה. פילוסופים הרבה יותר מנוסים מכם עמדו נבוכים מול הניסיון לפצח את משמעות המשפט הראשון ב’אתיקה’ של שפינוזה, כי הוא כולל בתוכו סתירה בלתי אפשרית. אבל זה בדיוק סוד קסמו. יש למישהו רעיון לְמה הכוונה?”

שוב שתיקה.

“אוקיי, נתחיל מאלף.”

במהלך השעתיים הבאות התחיל המשפט השפינוזי הראשון בחיי לקבל משמעות.

אם מתחקים אחר ההיגיון של שפינוזה, מבינים שהדרך הרציונלית היחידה להתייחס אל החיים ומה שאנחנו עוברים בתוכם, היא דרך הדטרמיניזם. כלומר: כל מה שקורה או קיים הוא הכרחי. אין שום אפשרות אחרת. האמירה הזאת, בשפתו של שפינוזה, היא אמירה לוגית ומנומקת היטב, ומכך נובע כוח קסמה בעיני. עם זאת, כדי להתמודד עם הדטרמיניזם של שפינוזה, חייבים להכיר את האלוהים שלו. המשפט הראשון ב”אתיקה” הוא הצעד הראשון בדרך להיכרות הזאת.

בערב, מיד אחרי שהשכבנו את הבנות לישון, פצחתי בהרצאה משלי באוזני עומר ושיחזרתי את הפנינים ששמעתי מהמרצה שלי. הדחף לחלוק עם מישהו את התובנות החדשות היה גדול אפילו יותר ממראה פניו המנומנמות של יקירי, שסיים זה עתה שתים־עשרה שעות עבודה רצחנית.

“אתה מבין,” הרצאתי לו בהתלהבות על המרפסת שלנו. “כדי לבדוק מה זה אלוהים, שפינוזה הולך לחפש את הסיבה הראשונה, את הבסיס, את נקודת ההתחלה, את אותו הדבר שיצר את הכול, כלומר את הדבר שהיה בעצם הסיבה של עצמו.

“כדי להתחיל בבדיקה הוא קובע שלכל דבר שקיים יש סיבה חיצונית לו. קביעה הגיונית, לא? השולחן לא היה שולחן אילולא הנגר שייצר אותו. האדם לא היה נולד אילולא הוריו. הפרח לא היה צומח, ללא הפריית האבקנים שהתפזרו ברוח. העגל לא היה בא לעולם אם פר לא היה מרביע את אמו. האוקיינוסים לא היו נוצרים, לולא הפשרת הקרחונים בתום עידן הקרח. כדור הארץ לא היה נוצר אילולא המפץ הגדול. וכן הלאה וכן הלאה, עד אינסוף.”

“אוקיי. אני איתך. תמשיכי,” הבליע עומר פיהוק.

“הדבר היחיד שאין לקיומו סיבה חיצונית,” התעלמתי מהפיהוק, “הוא אותו הדבר שכולל בתוכו את כל הדברים האחרים; שאין לו סיבה מולידה. כלומר: זאת המציאות בכללותה, במשמעות הרחבה ביותר שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו, וגם הרבה מעבר לכך. המציאות האינסופית הזאת היא הדבר היחיד שיכול להיות הסיבה של עצמו.”

“אבל מה הקשר בין המציאות לאלוהים?” השחיל עומר שאלה רלוונטית.

“כי אם אנחנו מחפשים את המקור לכל הדברים — וזאת הרי הטענה הראשונה כלפי אלוהים, שהוא ברא את העולם, נכון? — אז אנחנו חייבים לעקוב אחרי הסיבות של הדברים. אם אלוהים ברא את העולם, כפי שנהוג לטעון, אז הוא חייב להיות סיבת כל הסיבות. כלומר: רק הוא יכול להיות הסיבה של עצמו, הסיבה לקיומו; זה אומר שהוא קיים בלי שום סיבה חיצונית. וזאת בדיוק ההגדרה של המציאות האינסופית. רק היא יכולה להיות הסיבה של עצמה. ובגלל שאי־אפשר להתווכח עם העובדה שהמציאות קיימת — הרי אנחנו חיים בתוכה — אז יש אלוהים.”

עומר חייך אלי ממוטט. “אל תיעלבי שאני לא נפעם מהגילוי הפילוסופי. זה באמת מעניין ויש לי גם הרבה מה להגיד לך בעניין הזה. אבל קודם כול זה לא הוגן, כי כמו שאני מכיר אותך, את כבר ישבת וקראת את כל הביבליוגרפיה של הקורס. אני צריך רקע כדי להבין את זה טוב יותר. וחוץ מזה, שמת לב מה השעה? עוד מילה אחת על אלוהים, והוא לוקח אותי אל חיקו. נמשיך מחר אולי?”

הסתכלתי עליו מאוכזבת. בקלות יכולתי להמשיך עוד שעות. העייפות היתה ממני והלאה. סוף כל סוף הלהיב משהו את מחשבתי. מוחי דהר קדימה, ערני לחלוטין. אבל ויתרתי לו. שלפתי מהספרייה את הספר הקצרצר של יוסף בן שלמה על שפינוזה והטלתי אותו בחיקו.

“אוקיי, הערב אני מוותרת. אבל אלה שיעורי הבית שלך.”

קוֹפַּנְגאן

בחצות עומר כבר הלך לישון; פתחתי שוב את “אתיקה” של שפינוזה.

המבנה התחבירי של המשפט הראשון בספר נשאר בלתי אפשרי, אבל המילים התחילו להתחבר לכדי רעיון.

קראתי אותו שוב, מבינה שאם מחליפים את הביטוי “סיבת עצמו” במילה מציאות, המשפט הופך ברור יותר. משהו מעין זה: במציאות אני מבין דבר מה שמהותו היא קיום, וטבעה אינו יכול להיות מושג אלא בעצם קיומה.

האלוהים של שפינוזה שווה למציאות האינסופית. כלומר: האלוהים של שפינוזה לא ברא את העולם, אלא הוא העולם. כאדם חילוני היה לי קל מאוד לקבל אלוהים שכזה.

השעון האלקטרוני הקטן שבתנור המטבח הצביע על השעה אחת אחר חצות. השקט המהול בריחם של יקירַי, הישנים בבית, אפף אותי כמו שמיכה נעימה. המחשבה שבבוקר לא מחכה לי שום עיסוק מחייב מילאה אותי בשמחה מנומנמת. המשכתי לדפדף ב”אתיקה”. חיפשתי עוד הגדרות לוגיות לאלוהים.

נאמן לתקופה שבה חי, תקופה שבה החלה המחשבה המדעית להחליף את האקסיומות הדתיות, כינה שפינוזה את האלוהים שלו העצם.

לפי שפינוזה, אין עצמים נפרדים. יש רק עצם אחד, עצום ומאוחד. כל הדברים האחרים בעולמנו, שאליהם אנחנו רגילים להתייחס כאל עצמים נפרדים, הם ביטויים של השלם האינסופי. כולנו, אם תרצו, וכל דבר שסובב אותנו, מהווים חלק מהאלוהים של שפינוזה.

גם המחשבה הזאת מאוד מצאה חן בעיני, אף שעד שהגעתי אליה העביר אותי הפילוסוף ההולנדי שאימצתי לי דרך ייסוריה של ההוכחה הלוגית. תפתחו את “אתיקה” ותיווכחו בעצמכם. אי־אפשר סתם לקרוא את שפינוזה, כיוון שכל משפט עמוס בנימוקים, בהוכחות ובהפניות רבות למשפטים שקדמו לו. אילולא ההסברים המקדימים והרצון העז שלי להבין איך אפשר לנמק פטליזם באופן רציונלי, לא הייתי עומדת בזה.

הנחתי על ברכי את הספר התובעני והשענתי את ראשי על מסעד הספה. עיני שרפו מרוב קריאה, והשעון דילג משעה לשעה במהירות. עכשיו סימנו המחוגים שתיים בלילה. קופאנגאן, האי התאילנדי הקסום, מילא את מחשבותי: יום אחד ישבתי שם על ראש צוק קטן שנישא מעל הים. נהגתי לטייל מעל המפרץ הזה, ששימש לי בית במשך כחודש, מדי בוקר. ושם, על הצוק, הרגשתי את זה. לרגע קצר הייתי חלק מהשלם האינסופי, ממש כמו ששפינוזה מתאר.

גם חמש־עשרה שנה אחרי הישיבה ההיא אין לי שום בעיה לחזור לשם בדמיוני וליהנות מהשלווה שעטפה אותי. במשך השנים נהגתי לעשות זאת כל אימת שהמציאות היתה קשה מדי או מייאשת.

זה היה קסום.

אני זוכרת שבתחילה התבוננתי מטה. עשרים מטר מתחתי, ממש למרגלותי, התנפצו להם גלים נמוכים על קירות המצוק, נזרקים בעוצמה ואז נשאבים לאחור רק כדי להידחף שוב בעוז כנגד אותו הצוק. הייתי מהופנטת. זה נראה כמו מאבק אינסופי, סיזיפי, חסר תכלית. כמה מתסכל, חשבתי. אבל זה הרי מה שכולנו עושים כל הזמן. רצים קדימה בכל כוחנו, מסתערים על עוד אתגר ועוד אתגר, רק כדי לספוג מכות, לסגת אחורה, להתארגן מחדש, ואז לפרוץ שוב קדימה כדי להגשים עוד מטרה. כמה מייאש. הגלים המשיכו להילחם בשצף קצף למרגלותי, ואני הרמתי את עיני והתבוננתי במפרץ. כמעט לא הזזתי את ראשי, שינוי זווית של סנטימטרים בודדים. אבל שם, רחוק, הכול היה שקט. המפרץ היה שלֵו לגמרי. הרמתי את מבטי מעט יותר וראיתי את החוף בצדו האחר של המפרץ ואת בקתות הקש הקטנות, שהיו מפוזרות עליו, מִקלט לכל מיני מוֹדטים שבאו להתייחד עם השקט. מאחורי הבקתות התנשאו באופק הרים ירוקים ואחריהם עוד איים. רוח קלה נשבה, וחוץ מציוץ הציפורים ואוושת הרוח בעלים הכול היה שקט. שלווה אינסופית. בהטיה קטנטנה של המבט החיים נראו אחרת לגמרי. הכול היה הרמוני, ואני הייתי חלק בלתי נפרד מההרמוניה הזאת. מאותה נקודה ואילך היה לי ברור לגמרי שאלוהים קיים. כל דבר סביבי אמר לי זאת.

מה שעוד התחוור לי אז, בישיבה על הצוק, היה חשיבותו של המבט. אם נשכח להרים את עינינו מעבר למאבק ההישרדות היומיומי שאנחנו מצויים בו, נפסיד את החיים. כשקשה, כדאי להביט אל מעבר ליעד. האמת נמצאת שם, השלווה נמצאת שם, גם אלוהים.

שפינוזה הוכיח לי, בכתיבה רציונלית בלתי מתפשרת, לפעמים מעיקה, שזה נכון.

בשלוש לפנות בוקר צעדתי חרישית בין חדרי הבית. נכנסתי לחדרה של בתי הגדולה והתבוננתי בה ישנה, זרועותיה מוטלות מעל לראשה, השמיכה מופשלת מעל גופה השחום, נשימתה שקטה. רכנתי ונשקתי לה קלות, מתענגת על ריח הלילה שלה, מתגעגעת לחיבוקיה התינוקיים, שאבדו ואינם עוד. המשכתי לחדרה של התינוקת השנייה שגדלה מהר מדי, עדיין מחבקת אותי בגיל ארבע, אבל בחופזה, כמו בטקס, בלי שום התפנקות תינוקית. מצאתי אותה נוחרת קלות באותה תנוחה, זרועות ורגליים פשוקות לצדדים, ללא פחד. בנותי ישנות ללא מורא — שלא כמוני, חשבתי. נישקתי אותה על מצחה והיא מיד רטנה על ההפרעה והתהפכה על צִדה. נכנסתי לחדר השינה בשקט, כדי לא להעיר את עומר, והשתחלתי מתחת לפוך.

לראשונה זה שנים הייתי מאושרת.

הכי קרוב לגן עדן

אחרי חמישה ימים הודיע לי בן זוגי החרוץ שהוא מוכן להמשיך בשיחה. עשינו את דרכנו צפונה לסוף־שבוע בצימר קטן שבעליו הבטיחו לנו שהוא הדבר הכי קרוב לגן עדן במדינת ישראל. העובדה שהיישוב הקטן שנסענו אליו יושב מאה מטר בקו אווירי מגבול לבנון, גבול שסיפק לנו במשך השנים אינסוף תקריות ירי, הפגזות והרוגים, היתה שולית בעיניהם, והאמת שגם בעינינו. בשבילים הירוקים של הרי הגליל העליון בואכה הרי הלבנון קשה להאמין במשהו כה מופרך כמו מלחמה, גם אם שבע מאות ידיעות חדשותיות טורחות להזכיר לך את זה כמעט כל יום בשנה. חוץ מזה, כבר חודשיים בערך היה שם שקט. צה”ל נסוג מרצועת הביטחון, ו”באורח פלא” הגִזרה היתה שקטה.

כיביתי את בוב דילן שהתנגן בחלל המכונית והתבוננתי בעומר הנוהג.

“אוקיי, יש לנו איזה שעתיים לשרוף, אז דַבּר.”

“קראתי את הספרון של בן יוסף על שפינוזה, אבל המסקנה שלך שהוא מוכיח שיש אלוהים קצת נמהרת, לא? גם אני מסכים עם מה שהוא מכנה אלוהים. קל מאוד לקרוא למציאות אלוהים, אבל זה בדיוק כמו לומר שבעצם אין אלוהים, לא? הרי אנשים דתיים לא ירוצו להסכים עם הזיהוי ששפינוזה עושה בין האלוהים לטבע.”

“אני לא יודעת לְמה דתיים יסכימו ולמה לא. גם יש גוונים ביהדות. גם בקבלה למשל מדברים על אינסוף. וגם שם רואים בכל דבר שסובב אותנו את האלוהי, שלא לדבר על החסידות הברסלבית. מהבחינה הזאת זה מאוד דומה.”

“כן, אבל לפי שפינוזה אלוהים לא ברא את העולם. וביהדות זה היה תפקידו הראשון, כזכור לך. חוץ מזה אלוהי הדת יודע בדיוק מה הוא עושה. לכל דבר יש תכלית, יש מטרה, שום דבר לא מקרי, הכול מכוון. ויש גם שכר ועונש, כמובן. אם שפינוזה אומר שאלוהים שווה מציאות, קשה לי לראות בתוכה יד מכוונת או מדיניות של שכר ועונש. מה יודע לעשות האלוהים הזה של שפינוזה, אם את מתעקשת לקרוא לו ככה. יש חוקיות למציאות שלו? יש מטרה? זה הרי ברור שאין שום יד מכוונת.”

“קודם כול, לי זה בכלל לא ברור. עוד אף אחד לא הוכיח לי שאין.”

“נו באמת,” ליכסן אלי עומר מבט. “שוב הגענו למיסטיקה המזרחית שירשת מבית אמא? דיברת איתי על הוכחות רציונליות לקיום האלוהות.”

“נכון, אבל אני רק בתחילת הדרך. ההוכחות הלוגיות עוד יגיעו. בינתיים ברור לגמרי שהאלוהים של שפינוזה לא מתנהג כמו האלוהים התנ”כי, וזאת בדיוק הסיבה שהוא מלהיב אותי כל כך.”

שתקנו, גומעים את נופי הגליל הירוקים. טיפסנו בכביש המתעקל מעל קריית שמונה לכיוון משגב עם, בדרך לכביש הצפון. עמק החולה ואצבע הגליל נפרשו לפנינו טיפין־טיפין עם כל עיקול נוסף של האספלט השחור. מהר מאוד התגלה הנוף במלוא הדרו, פסיפס של שדות מעובדים, יישובים קטנים ואגם החולה המתורבת, זֵכר קטן ומעוצב לביצה התובענית שגבתה פעם את חייהם של מאות חלוצים, כך מספרים. עכשיו זאת שמורת טבע מרשימה.

“אלגוריה נחמדה לעתידה של המדינה,” חלפה במוחי מחשבה. “אם נצליח לייבש את כל הגועל נפש הקיומי שלנו, אולי גם אנחנו נהפוך לשמורת טבע אקזוטית שבה הרקב הפנימי רק משמש דשן פורה לצמיחה, ולא למוות… בטח, מחר בבוקר,” גירשתי את המחשבה הילדותית בטרם הבשילה לכדי אמירה טיפשית.

מאחור הציצה הכנרת, לפנינו מבין העננים נגלה ראשו של החרמון. אינסטינקט בלתי מודע גרם לי לנשום עמוקות ולהיאנח. אם רק הייתי יכולה לקחת את גלויַת הנוף הזאת ולהעתיק אותה לאיזה חור באוקיינוס השקט, החיים היו יכולים להיראות אחרת לגמרי.

תמיד מדהים אותי הפער בין השלווה הגלילית למלחמה המתחוללת עשרה קילומטרים משם. כאילו הנוף הבראשיתי מצליח להעלים בתוכו את הרוע האנושי. ואולי זה רק משום שבאתי מתל אביב הדחוסה, וכמו כל עירונית מתלהבת איבדתי כל קשר למציאות? קול קטן בראשי הזכיר לי: מי שחי כאן מרגיש טוב מאוד את הדי המלחמה.

“אבל למה זה כל כך חשוב לך להגדיר מהו אלוהים?” הקפיץ אותי קולו של עומר וקטע באחת את הרהורַי. “למה לא להסתפק בהנחה הרווחת שאלוהים פשוט לא קיים?”

שתקתי. התבוננתי שוב בנוף. היה לי קשה לנסח במשפט רהוט אחד את כל עוצמת הרגשות שעוררה בי הפילוסופיה של שפינוזה.

“לא יודעת,” עניתי לבסוף. “אולי בגלל שמסקרן אותי להתחקות אחרי הסיבות לדברים שקורים לי בחיים, ואולי בגלל שאני מחפשת היגיון או משענת בכל הטירוף שבתוכו אנחנו נמצאים. וחוץ מזה, נכון שאין שום הוכחה לקיומו של אלוהים, אבל אף אחד גם לא הוכיח לי שהוא לא קיים. אם כבר מדברים על לוגיקה ומחשבה רציונלית, זה נראה לי לא רציני לשלול את קיומו של אלוהים, בדיוק כמו שזה נראה לי לא הגיוני להניח שהוא קיים. בשני המקרים מדובר בהנחה לא מבוססת.”

“אבל תסתכלי סביבך,” ענה לי עומר. “אם לכל דבר יש סיבה וכל דבר שקורה קשור לדבר אחר עד אינסוף, וזה האלוהים של שפינוזה, אז תסבירי לי איזו תועלת יש במוות של תינוק, למשל. זה קורה כל הזמן. מה הטעם בזה? איזו תכלית זה משרת? בן של עובדת שלי, בן שנתיים, לקה בסרטן. הוא איבד את הראייה ואחרי שנה של ייסורים מת בזרועותיה של אמו. איזו סיבה יכולה להיות לדבר נורא כל כך? שום סיבה. וזאת בדיוק ההוכחה לכך שאין שום אלוהים, אין יד מכוונת. הכול כאוס. מקרי לגמרי, אקראי לגמרי. אי־אפשר לחפש היגיון בטירוף. כי פשוט אין היגיון!”

שתקתי. בטני התכווצה לשמע הסבל הנורא. עומר צדק. איך אפשר להסביר ייסורים של ילד? איזו תכלית אלוהית משרת העניין הזה בדיוק? איזו תכלית משרת כל הסבל בעולם הזה? לשם מה הוא קיים, ואיזו סיבה יכולה להיות לכך? מובן שלא היו לי תשובות לשאלות האלה.

“מה אני אגיד לך,” נאנחתי. “ברור שאתה צודק. אבל באותה נשימה אני גם יודעת שאתה טועה. זה לא הגיוני, נכון. אבל תסתכל על הטבע הזה שאנחנו נוהגים בתוכו. הכול כל כך הרמוני, כל כך מושלם, מתמזג, משתלב בשלמות. מחזור המים בטבע, דבורים שמפרות פרחים, הרוח שמפזרת אבקנים, הגאות והשפל. השמש והירח, תחשוב על יחסי הגומלין בין כל היצורים החיים והצומחים בטבע. שים רגע את בני האדם בצד. אנחנו תמיד מקלקלים את הכול. אבל בלעדינו העולם הוא הרמוני לגמרי, ופועל ביחסי גומלין מתוחכמים מאין כמוהם. עם כל האכזריות שבטבע, זה נראה מסודר מדי בשביל לקרוא לזה כאוס.”

“אני מסכים שבלעדינו הטבע נראה הגיוני והרמוני,” אמר עומר. “אבל את לא יכולה לשים את בני האדם בצד. אנחנו כאן. ואם לאמץ את הפילוסופיה של שפינוזה, אז גם אנחנו חלק מאלוהים, החלק שמקלקל את כל התיאוריה שלך על הרמוניה, שלמות ותכלית. זה אולי מצער, אבל זאת המציאות.”

“כן, אבל דווקא בגלל שאנחנו חלק מהמציאות האינסופית של שפינוזה ובגלל זה חלק מהאלוהים שלו, אולי כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתבונן אל מעבר לעצמנו ולראות את ההיגיון הכללי,” אמרתי. “במחשבה שנייה זה אולי הדבר העיקרי שאני מנסָה לעשות — להבין אם יש סדר עליון שמכוון את חיי אל איזו מטרה עלומה או שהכול מקרי. אתה מבין שכולנו חיים בתוך סתירה אחת גדולה? אם נאמץ את המחשבה הרציונלית שלך ונאמר שאין לנו שליטה על גורלנו כי הכול כאוטי, אז למה כל החיים שלנו הם מאמץ מתמשך לעַצב את הגורל שלנו? זה הרי לפעול נגד חוקי ההיגיון שלנו עצמנו. למה אנחנו מתאמצים לסדר לעצמנו את החיים כל הזמן, אם ממילא אנחנו לא מאמינים שיש סדר או היגיון בעולם? משהו מאוד עקרוני במשוואה הקיומית הבסיסית של כולנו שגוי מהיסוד.”

עכשיו הגיע תורו של עומר לשתוק. אבל אחרי הרהור קצר ושני פיתולי כביש המשיך בדבריו: “את לא ממש צודקת. הרבה פעמים אנחנו כן מצליחים לעצב את הגורל שלנו. הנה: רציתי ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה, אז הלכתי ללמוד בטכניון ואחרי כן גם עבדתי כמהנדס אווירונאוטיקה. יש לנו יכולת להוציא לפועל את מה שאנחנו מאוד רוצים.”

“יפה,” עניתי, “אז אם ככה לא הכול מקרי.”

“לא, העובדה שהלכתי ללמוד בטכניון לא היתה בגלל אצבע האלוהים. זה היה דבר שאני רציתי בו.”

“ומה עם כל הפעמים שבהן נורא רצית משהו, אבל לא הצלחת להשיג אותו?”

“הוא שאמרתי, אין חוקיות, אין סדר ואין שום היגיון עליון. לפעמים מצליחים, לפעמים לא. אף אחד לא יכול לדעת מראש שום דבר.”

“אוקיי, ניצחת בסיבוב הזה, למרות שאתה עדיין נמצא באותה הסתירה שאני מדברת עליה. מצד אחד אנחנו חושבים שאנחנו מעצבים את הגורל שלנו, אבל באותה נשימה מאמינים שהכול אקראי וחסר היגיון. אבל רק התחלתי עם שפינוזה, כידוע לך. עיקר התורה עוד לפנַי. וחוץ מזה, אם נחזור לסיבה שבגללה אני מתעניינת בו כל כך, אז עכשיו אני יכולה לומר לך על זה משהו יותר מדויק: כי אם הוא צודק והכול באמת הכרחי — וזה מה שהוא מתיימר להוכיח — אולי יהיה לי קל יותר להתמודד עם מציאות מטורפת מהסוג שמספקת לנו בשפע המדינה הנהדרת שלנו. יהיה לי גם קל יותר להתגבר על התסכול שהותיר בי הניסיון הכושל לשנות את המציאות הזאת.”

עומר זקף גבות בשאלה. “לשנות את מה?”

“כן, זה אולי יישמע לך יומרני, אבל רק עכשיו אני מבינה שבשלוש השנים האחרונות ניסיתי לשנות את המציאות באמצעות העבודה שלי. האמונה שהתקשורת יכולה לשנות דברים מהותיים היא בדיה! שלוש שנים ניסיתי לשנות, ולא הצלחתי. אז עכשיו אני מחפשת דרך להכיל את כל השיגעון והמוות, ועדיין להמשיך לחיות כאן, במקום שמכאיב לי כל כך, המקום הזה שאתה לא מסוגל להיפרד ממנו.”

“אני מבין שאין לי זכות דיבור עכשיו.”

חייכתי אליו. “בינתיים לא. אבל תמשיך להתווכח. זה עוזר לי להבין טוב יותר את מה שאני קוראת ואת מה שאני עושה. אולי בסוף אני אפילו אשתכנע שיש לנו ארץ נהדרת…”

מקץ שלוש שעות הגענו ל”סוף הדרך”, סופה של הדרך האמיתית שנסענו בה וגם שמו של הצימר שהתגלה לפנינו במלוא יופיו והדרו. הבקתה הקטנה ניצבה על גבעה מוקפת ואדי גדול וירוק. מולנו התרוממו גבעות הטרשים של דרום לבנון ומאחוריהן הרי הלבנון. על מרפסת העץ רחבת הידיים בפינה אחת היה תלוי ערסל, ובפינה השנייה חיכה לנו ג’קוזי פתוח שהבטיח סוף־שבוע חם למרות הסתיו.

רק בעברית אפשר לכנות חוויה מדהימה בשם סופני כל כך כמו “סוף הדרך”. לסלנג יש דרכים משלו לסמן באופן פשוט ומדויק את הפסיכוזה הלאומית. רק אנחנו מסוגלים לתאר חוויה חיובית כמשהו טרמינלי שאין ממנו מוצא. באותו סוף־שבוע לא היה זה רק שמו של הצימר, לא רק סופו של הגבול הישראלי הרשמי, וגם לא רק איכותו של הזמן שבילינו בג’קוזי המשותף. זאת היתה הגדרה מדויקת למצבי — סוף הדרך: נהדר אבל חסר תקווה. מקסים אבל ללא כל עתיד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפור שמתחיל בדמעות”