החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

החצוצרה נתבישה

מאת:
הוצאה: | 1910 |
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

6.00

רכשו ספר זה:

סיפור מאת חיים נחמן ביאליק.

מקט: 2-565-010

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

את הדברים שלהלן שמעתי מפי אורח לסדר של פסח, איש-צבא יהודי מחיל המלואים, כבן ארבעים, שנקרא השנה למלחמה, ובליל ראשון של פסח נזדמן עמי למסבה אחת. ואני מוסר בזה את דבריו כמו שהם, בלי פרכוס:

"זאת לי הפעם השניה בימי חיי" – כך פתח איש-הצבא ואמר – "שאני מסב לסדר אל שלחן זר. בפעם הראשונה עלתה לי כך בהיותי עוד נער קטן כבן תשע – הדבר אירע איפוא בערך לפני שלשים ושתים שנה – ואולם אז "פסחו" עמי בבית זר כל בני ביתנו" אבי ואמי, אחי ואחיותי, ואפילו משרתנו סטיוֹפי. הא כיצד? שואלים אתם – מעשה שהיה כך היה:

אבי בא עם ביתו לגור בכפר קטן סמוך לעיָרה יום אחד, בסך-הכל יום אחד, אחרי שנאסרה על היהודים הישיבה בכפרים. אלו הקדים לבוא שמה יום אחד, לא יצא מה שיצא; אבל אֵחר יום אחד – וגזר דינו נחתך. ולא שהיה עברין לתאבון או להכעיס, אלא אנוס היה לכך על-פי המשמרת שנתּנה לו שם באחד היערות הקרובים. ומשום פרנסה אין משגיחין לא בעבירה ולא ביסורים התלוּיים בה. שוטרי אותו הגליל נראו אמנם מתחלה כמחמירים, אבל בעיקר הדבר היו גם נהנים הנאה מרובה; סוף סוף יפה להם יהודי אחד הדר באיסור מעשרה בהיתר, שזה – עץ פרי, ואלה – אילני סרק. ובאמת לא היו ימים מועטים ובין שני הצדדים, כלומר, בין אבא בעל העבירה ובין השוטרים שומרי משמרת החוק, נקבעו "יחוסים נורמליים": הוא וביתו דרו בכפר, והם קבלו, כל אחד ואחד לפי "כבודו", את כסף חקם מדי חדש בחדש, מלבד מתנות ארעי, כגון דמי יום-טוב ומלוות קטנים שלא על מנת להחזיר, ומלבד כל מיני דורונות ותקרבות, בין לימי אידיהם ובין לכל ימי ההולדת של הסטנובוי ושל אשתו ושל כל ילדיהם, בני אדם הללו, הרי יודעים אתם, אינם מזלזלים בשום מתנה: זוג ברבורים אבוסים, חביונת יין, בקבוק יי"ש, מאה ביצים, כובע סוכר בנרתיקו הכחול, ליטרא תה, כּרֹכֶת טבק, תרמיל גבינה לחה, "אזני המן" – את הכל הם נוטלים. וכמה נקיי דעת הם! הסטנובוי, למשל, מעולם לא תבע אלא בקש. "יוסי – היה אומר לאבא, כשהוא מניח כף יד כבדה על שכמו – "צו נא, בבקשה, להביא לי מיערך עצים להסקה; החורף הרי ממשמש ובא"; או "אל נא תשכח, חביבי, לשלוח לי כאלף רעפים! הלא אתה: גגי צריך תקון".

האוּריאַדניק עקום העין – זה דרך אחרת היתה לו: דבר שנתן בו את עינו העקומה, היה משבחו. "איטה" – היה אומר לאמי, כשהוא מביט בעינו העקומה אחרי תרנגולת שמנה מנקרת באשפה שבחצרנו – "היכן מצאת תרנגולת משובחת זו?" – והיו בטוחים, שאחרי שבח כזה נמצאה אותה התרנגולת הנאה מוטלת כפותה על-גבי השחת בעגלתו הכחולה של האוּריאדניק. ומתכון היה אותו האוריאדניק לבוא לביתנו בימי שבתות ומועדים דוקא, ודוקא בשעת הסעודה. אך ישבו בני הבית אל השלחן – וכנגד החלון מבחוץ צצו מיד מאליהם סוס הצהוב ועגלתו הכחולה של האוריאדניק, והאוריאדניק עצמו בתוך העגלה. מה לעשות? מראים לאורח פנים יפות ומזמנים אותו לסעודה. הזמירות נדחות, הספר שאבא מעין בו בין תבשיל לתבשיל נסגר ומתפנה אל הצד, והבל פי שכור נודף ומטמא את השלחן בשיחה תפלה, ופעמים גם בדברי קלסה, שמחויב אתה לקבלם כבדיחות נאות ולמלא עליהם פיך שחוק של הנאה, בשעה שבשרך נעשה חדודים-חדודים והיד נקמצת לאחוז בעורף אומרם ולהשליכו החוצה.

אכן ברבות הימים הסכינו עמו בני הבית ולא היו חוששים לו עוד; ופעמים, לאחר שהטיל זה לתוך גרגרותיו מלוא הבקבוק יי"ש ונתבסם כל צרכו, אף היה מצטרף עמנו לנגוני הזמירות, וכמובן, על-פי דרכו, בעקימת פה ולזות שפתים, וכשהוא ממצמץ בתוך כך בעינים שתויות, מדושנות ושוחקות לבעלת-הבית ופושט דרך אגב את ידו בשפחתנו פּרַשה, שקצה שמנה ומחוטטת פנים. רק מלמדנו לבדו, שהובא מן העירה, לא יכול בשום פנים להסכין עמו, כמו שלא הסכין גם עם הכלב הקשור בחצרנו לשלשלת. שניהם היו עליו תמיד כחדשים והטילו עליו אימה יתרה, אף-על-פי שהיה אבא מעלה מס מיוחד גם בשביל גלגלת נוספת זו של המלמד.

כך עברו עלינו בכפר חמש שנים. בתוך אותו הזמן בנה לו שם אבא משלו, מעצי יערו, בית קטן, ולחנוכת הבית הזמין אליו גם את כל אכרי הכפר וערך להם שלחן מיוחד. מאחורי הבית השתטחה וירדה במדרון גנת ירק גדולה, שזרעתה אמא. ברפת עמדו שלש פרות חולבות ובארוה – שני סוסים. בחצר היו מנקרים תרנגולים ומקרקרים אוזים ואפרוחיהם. בשלולית שלפני החצר שכשכו בני אוזים ובמגרש הקרוב רעו עגל וסיח. הכל כדרך אנשי הכפר. הפרנסה היתה מצומצמת, החיים דלים, אבל היו בהם מעט שלוה ונחת.

כל ימות החול היה אבא שוהה ביער, ובערבי שבתות וימים-טובים היה חוזר בעגלתו לביתו ומבלה יום או יומים במסבת אשתו וילדיו. הילדים היו שומרים עת בואו על-יד דרך היער בקוצר רוח ובלבבות חרדים מגיל. אך נשמע מרחוק, מקצה היער, הכלה סמוך לכפר, קול מצלות צמד סוסיו – מיד התנערו כצפורים ורצו לקראת העגלה בתרועה ובצהלה: “אבא, אבא!" וכרגע והנה כלם מטפסים ונופלים בחיק העגלה ומתרפקים על אבא. זה יושב על ברכיו, זה נתלה בצוארו וזה משמש בכיסיו, לראות מה מתנה מוליך אבא שם. אפילו משרתנו הרכב, הוא הוא גם שומר היער, סטיוֹפּי, בחור מגודל ובעל כתפים, אף הוא משתתף בשמחה, מַבעה שניו הלבנות והמוצקות בחיוך של תענוג, וכדי להנות את הילדים יעורר שוטו בכל כח והסוסים ישאו את העגלה אל הבית ב"סערה".

לא אמרתי לכם עוד, כי באותו כפר עצמו דר מכמה שנים, ובהיתר, עוד יהודי אחד, זליג שמו: ביתו שלו עמד בראש גבעה הכפר ושלנו – בתחתיתה, ושני בתי יהודים אלה, בעמידתם הפרושה קצת משאר בתי הכפר ושבנוי קומתם ותואר גגותיהם וחלונותיהם, נראו כשכונה קטנה בפני עצמה. עד מהרה נדרסה בגבעה, מלמעלה למטה, רצועה דקה, שביל קטן, שנמתח בין הדשאים כפסקת הלובן בקדקד שער, ושתי החצרות נקשרו על ידו קשר של קימא. מלמד אחד לילדי שני הבתים ומשפט אחד ליושביהם. כל אחת משתי בעלות-הבית יודעת מה בקדרת חברתה, שולחות הן זו לזו ממטעמי תבשיליהן וממאפה תנוריהן, משאלת שכנה לחברתה קדרה, מרדה ונפה. נמנות ביחד על אגודת ירק, על קופה של ביצים ועל זוג של תרנגולים. בלילי החורף ובימי הקיץ הארוכים באה אשה לבית חברתה או לסטיו שלה לשם שיחה בטלה, להתליע קטניות, לטגן מרקחת, או לשם מריטת נוצה וסריגת פוזמק בחבורה.

לא עברו ימי שכֵנוּת מועטים – והקשר בין שני הבתים נתחזק. השכנים נהפכו למחותנים. אבא היה מטופל בבנים זכרים ונקבות, והבן הבכור שמואל כבר מלאו לו עשרים, ולענין עבודת הצבא "בעל זכות" היה; ולעומתו זליג היה מטופל בנקבות וזכרים ובתו הבכורה זלדה הגיעה לפרקה. עמדו וכתבו "תנאים" והגבילו את יום החתונה. לא עמדה לו "זכותו" לחתן ונלקח לעבודת הצבא, ולתוגת כל בני שני הבתים נדחתה החתונה עד עדן ועדנים, כלומר, עד אחרי מלאת לו לחתן שנות עבודתו בצבא.

לעל דבר אחד היה אבא מצטער הרבה: על שאין "מנין" קבוע בכפר, ושבת או יום-טוב בלי תפלה בצבור, היה אומר אבא, חצי טעמם נטול. כל נפשות הגברים בני ה"מנין" שבכפרנו לא היו אלא שבע, ארבע בביתנו: אבא, שני אחי הגדולים והמלמד, ושלש של בית זליג. ומיום שיצא אחי לעבודת הצבא עמדו על שש. ולפיכך שמחה יתרה היתה לו לאבא, כשהזמין לו הקדוש-ברוך- הוא אורחים לשבת, או מסוחרי העצים הבאים ליער או מפקידי היער חבריו, ואם מן היהודים המחזרים בכפרים, כגון רוכל, זגג וכדומה. בכגון זה היה אבא שולח מבערב להודיע את פסח-איצי החלבן, יהודי פשוט חשוך בנים, שהיה דר יחידי עם אשתו העקרה ופרותיו החולבות בחַוָּתו הבודדה שבאחד העמקים הקרובים, מהלך תחום שבת אחד מן הכפר, וזה היה משכים ובא לביתנו בשבת בבקר, הולך דרך גנות וקרפיפות, כשהוא מעוטף מתחת לסרבל שבתו בטלית לבנה, כדי להצטרף לעשרה. לא שהיה זהיר כל כך בטלטול – רוב בני הכפרים הרי אינם מן המדקדקים במצוות המעשיות – אלא מכיון שמקימים תפלת שבת בצבור, הרי יש לעשות המצוה כתקונה. בשעת הדחק, היו מצרפים למנין קטן וחומש בידו. ומשתכפו המנינים, הביא אבא לביתו מן העירה גם ספר תורה מוצנעת מתחת לפרוכת בארון קטן, והקציע לה בחדר הלמוד זוית מיוחדת, שהיתה מטלת עלינו, הקטנים באותה שעה, בקדושתה הצנועה אימה מסתורית. קריאת התורה על-ידי מלמדנו בנגון הטעמים בתוך העדה הקטנה, הכפרית, העטופה טליתות ומזוינת במשקפים ובחומשים, היתה משרה על בקר השבת בבית נעימת קדש מיוחדת, שהרגישו בה, כמדומה, אפילו כלי הנחשת, הנוצצים בטהרתם מכנגד, מעל גבי השִדָה, ומחיכים לנו בזהרם חיוך רך וענוג של שבת. ובחדר הסמוך, מאחורי הקיר, היתה עומדת באותה שעה אמי בשמלת שבתה הנקיה ובמטפחת משיה, סדורה העבה בידה, שפתיה רוחשות ועיניה מתמלאות דמעות גיל, שפירושן, בקירוב, כך: "אמנם נדחים אנו בכפר, שרויים בין הגוים, אבל אל חסד אלהים, אל רחום וחנון, את עמו לא יטוש ולא יעזוב, הוא נתן לנו ברחמיו את השבת והשכין בביתי את תורתו הקדושה והטהורה". לכבדו שבת כזאת, שהיה בה מנין לקריאה, היתה אמי מוסיפה מאתמול פשטידא יתרה, ואחר התפלה כבדה את בני המנין ביי"ש לקידוש ובדובשניות והטעימתם מכל מעדני השבת. היהודים שותים גמיעות גמיעות קטנות, כדרכם, ומברכים את אבא ואת אמא: "לחיים, יוסי, יהי רצון שתהיינה ישועות ונחמות בישראל, ולחיים, איטא, יהי רצון שישוב אליך מהרה בנך". ואמא נאנחת ועונה: "אמן כן יהי רצון, רבונו של עולם".

ופעמים שנפקד ביתנו בסעודת רעים ובהלולא קטנה. בליל מוצאי-שבת של חרף, שחלה בו זביחה של עגל או שחיטה של אוזים וטגון שומנם, היה השוחט של העירה הסמוכה, יהודי פקח, לבוש נקיים תמיד, בעל אבנט רחב ובעל שיחה נאה, בא לביתנו באדרתו ובנרתיק חלפיו ומביא עמו עלינו ריח של יהדות העירה וקצת התרוממות רוח. לכבוד המאורע של אותו הלילה היו מתכנשים ובאים לביתנו תיכף אחרי הבדלה כל בני המנין: המחותן ר' זליג ואשתו ובניו, החלבן פסח-איצי ואשתו העקרה ושנים שלשה מפקידי היער, שהוזמנו לכאן על-ידי אבא מערב שבת. יושבים מסביב למיחם רותח על השלחן, שותין חמין ומזיעים. אבא וזליג משחקים ב"עזים וזאב", והמלמד עומד עליהם ומתנענע, כלומד גמרא, ונותן עצות לשני הצדדים גם יחד. פקידי היער – רובם גחכנים ועליזי רוח – מבדחים את דעת הנשים. פסח-איצי החלבן אינו מוציא מקטרת המַחורקה מפיו וממלא את הבית עשן ועפוש, ואחי הבכור, היודע נגן, עומד ופורט על כנורו "חסידית" או "וואלאכית".

אך הנה הובא השוחט הביתה – "ברוך הבא! שבוע טוב!" – והכל מפנים לו מקום בראש השלחן. לאחר שהוא שותה בחפזון שתים שלש כוסות תה ומתחמם, הוא יוצא בכנפות מקופלות, בשרולים מופשלים ובמאכלת נוצצת – מראה גזלן – ל"בית המטבחים", כלומר, לרפת, לעשות שם מעשהו בעגל ובאוזים הכפותים. כלבי החצר שומעים צריחות האוזים הנכפתים וגעית העגל הנעקד והנם צובאים על הרפת ומצפים מתוך המיה של רוגזה וקוצר רוח לחלקם בפסולת הטבח, המושלכת לאשפה. בגמר השחיטה והבדיקה – השוחט שב הביתה ותופס מקום בראש השלחן ומראהו כבראשונה, מראה יהודי שו"ב בעל צורה, בעל אבנט רחב ובעל שיחה נאה. "העזים והזאב" נעזבים וכל הפיות פונים אליו. ר' גדי – כך שם השוחט – הרי זה יושב בירמולקתו הנקיה של סמט, שמצח לבן ורחב מבהיק תחתיה, ומספר מעשיותיו. מעשה באליהו הנביא, זכור לטוב; ומעשה בבעל שם טוב, זכרונו לברכה; ושוב מעשה בהסבא משפולא, זכותו יגן עלינו; ועוד מעשה באחד מל"ו צדיקים… הכל משתתקים ומשימים אזנם כאפרכסת. ה"רבי" יושב בעינים עצומות, זקנו המדולדל בידו, מתנענע כלומד גמרא ושומע בכונה גדולה, כשהוא מתאנח כל רגע מלבו אנחות של יראת שמים. פסח-איצי מתעטף בענן מקטרתו וכובעו שמוט כלפי מעלה. פקידי היער, קלי קלים אלו, הכבידו ראשם פתאם ואחת הנשים הצנועות ממהרת להחביא קווצה מרדנית מתחת למטפחתה. המיחם אף הוא מנמך קולו ומזמזם בחשאי. הס! שיחתו של השוחט, שיחה ערבה, מתונה ומוטעמת, נובעת בנחת, זולפת טפין טפין מתוקות ובאה אל הלב כצרי וכסם חיים. העולם, אם כן, איננו הפקר עדיין, שומר ישראל לא ינום אפוא ולא יישן…

אחרי כן – סעודת "מלוה מלכה", שתחלתה משקה – יי"ש ומִשרת פירות בתוספת גלדי שומן, קורקבנים וכבדים מרוסקים של האוזים השחוטים, אמצעיתה – שוב משקה בצירוף תחמיץ רותח ומעלה הבל ולביבות ממולאות, וסופה – עוד הפעם משקה עם זמירות בפה ונגינת אחי בכנור וברקודים של התלהבות עד עלות השחר. החלבן פסח-איצי, זה היהודי השתקן בכל ימות השנה, יש שהיה יוצא בלילה כזה פתאם מגדרו ומגיע עד לידי מדרגה עליונה של התלהבות. הולך היה ומרקד ומזמר עד כדי טרוף הדעת, עד כלות הנפש, ובתוך רקודו היה משליך מעליו קפוטתו, פניו כלפיד אש, עיניו עצומות, כפיו פרושים ברחמים, והוא מרקד ושואג בקול: "ישראל עם קדושים, הרי אני כפרת צפרנכם הקטנה!" או בבכיה: "יהודים בני רחמנים, הניחו לי ואשָרף על קדוש השם. חוסו עלי, עקדוני והעלוני על המוקד. הוי, הוי, לבי נשרף מאהבת ישראל!"… וכך היה מרקד ושואג ובוכה עד שהיה נופל על הדרגש כמת, ולמחר, בבקר השכם, כשנתפכח, היה מתגנב ובא אל ביתו, חוזר אל פרותיו ומעשה חלבו ואל מקטרתו ומשתתק שוב לזמן מרובה.

רוב ימי החגים היו עוברים עלינו בשמחה שלוה וצנועה, מסובה בתוגת חשאין. הפרישה מן הגוף היהודי, פרישה מאונס, מורגשת בימים אלו לבני הכפרים ביותר, והלב מתמלא געגועים. החצי של "לכם" מתקיים כהלכה: אכילה, שתיה, שינה, בטלה, אבל החצי השני של "לה" פגום. אין בית-המדרש, אין צבור יהודי ואין כל. ופעמים שאין אפילו מנין מפני שהמלמד עולה לביתו בימים אלו, ואורח אף הוא אינו מצוי, כי מי גם עני שבעניים יוצא מביתו בימי החג? וכשמתלקט מנין בקושי – מה טעם, בעונותינו הרבים, יש בהקפה של ספר תורה יחידי או בנענועים של לולב בודד. סדר הבקורים לכבוד יום-טוב אף הוא איננו גדול ביותר וקורת רוח מרובה אין בו. בית המחותן זליג ובית פסח-איצי מבקרים בבית אבא, בית פסח-איצי ובית אבא – בבית המחותן זליג, בית אבא ובית זליג – בבית פסח-איצי, – וכל המחזור תם. יושבים בשעת הבקור איש בבית שכנו, מפצחים אגוזי-יער וזרעוני דלועים, מספרים חדשות שנתישנו, מנקשים באצבעות על-גבי השלחן ומפהקים עד כדי כאב הצדעים.

משיצא אחי הבכור לעבוד בצבא נוספה בכוס היגון החשאי של אמא טפה חדשה, שרשומה היה נכר ביותר בימי שבתות ומועדים. החבורה בבית נתמעטה, הכנור של אחי היה תלוי על הקיר, אלם וגלמוד כל הימים. ומקומו של הבן הבכור, הפנוי בשורת הילדים מסביב לשלחן, נראה לאמא תמיד כחלל של שן אמצעית עקורה או של אצבע כרותה. כל עת שהיתה מחלקת מנות התבשילין בין המסובים היתה נושאת עינים נוגות אל המקום הפנוי ההוא וכובשת אנחתה, שלא לחלל שבת או יום-טוב.

עם האכרים שבכפר הלך אבא בשלום ובמישור.בא לכרות את היער נוספה פרנסה בכפר. הללו מן האכרים עובדים ביער, הללו מוציאים אל העירה הקרובה עצי הסקה ובנין למכירה, והללו מוליכים עצים אל התחנה הקרבה של מסלות הברזל. עצי בנין היו מצויים לאכרי הכפר בזול ובתשלומין לשעורים, ומתוך החורבות העקומות וצריפי העפר עלו מעט מעט בנינים טובים בעלי קומה: בית חדש, אסם, רפת, מכלא. שנים שלשה גגי תבן נתחלפו בשל רעפים ופרצות רבות בגדרות נסתמו. היו אמנם מקרים, שעצי הבנין באו לידי אחד האכרים ב"משיכה" – כפר שיער קרוב לו, אי-אפשר לאכריו בלא זה – אבל אבא לא היה ממצה, על-פי רוב, על ה"מושך" את עומק הדין, ופעמים אף עשה עצמו כמתעלם. סוף סוף הרי בתוכם היה יושב, ובאיסור, ויפה ליהודי השלום. אכרי הכפר כבדוהו על כך כבוד מרובה, ויש שהיו מביאים לפניו את תגרותיהם ומשפטיהם הקטנים. אבא ידע לדבר עמהם בלשונם ועל-פי דרכם: את האחד פיס, את השני הוכיח ובשלישי גער – וכל הצדדים יצאו מלפניו מרוצים. עם המכובדים שבהם היה בית אבא אף מחליף משלוח מנות בפורים: בית אבא שולח להם "אזני-המן" ולחמניות והם מחזירים תרנגולת חיה, ביצים, תרמיל פרגים. אחד מהם, וסילי, אכר פקח ובר-דעת, ידיד ישן לאבא, לא נמנע אף מלשלוח את בנו הקטן לחדר מלמדנו, כדי ללמדו שם בין שאר הילדים את מעשה הכתב – בכפר בן ארבעים בתי אכרים לא היה שום בית-ספר, כשם שלא נמצא בו גם בית-תפלה וכהן – ופיטקא – כך שם הגוי הקטן שנתיהד, יודע היה על-פה הרבה פסוקי תפלה, חצי ה"קדוש" ורוב ספורי החומש, ממה ששמע מפי חבריו היהודים אן ממה שקלטה אזנו שלא במתכון, וכותב היה רוסית באותיות עבריות בדרך מסורסת, משמאל לימים דוקא. בליל קלנדא היו באים שקצי הכפר ומזמרים את זמירותיהם מאחורי חלונותינו, ואומנתנו הזקנה יבדוחה מוציאה להם מן הבית חלה לבנה, כיסנין ממולאים פולין וקטניות ופרוטות קטנות. בימי האביב היה אחי הבכור שמואל יוצא לחורשה הקרובה ומתקין שם, מעץ לחברו, נדנדה, שהיו מתנענעים עליה כל ילדי הכפר, של הגויים ושל היהודים ביחד. ובימות החורף התקין להם מִזחָלות, שהחליקו בהן הילדים מראש גבעת זליג לתחתיתה. בערבי הקיץ יש שהיו מתלקטים זאטוטי הכפר, בחורים ובתולות, ה[מסביב לביתנו, אחי שמואל עומד בחלון ומנגן בכנור מבפנים והם יוצאים במחולות ורוקדים מבחוץ. דרך אגב: אותה הזקנה יבדוחה אמנה בביתנו שלשה ילדים ודבקה בהם ובבית-אבא בכל לבה. מטפלת היתה בילדים באמונה: מאכלתם ומשקתם, מישנתם ומעוררתם, מזרזתם כאחת היהודיות על לבישת טלית קטן, על כסוי הראש ועל אמירת "מודה אני", על תלמוד ויראת שמים, מרחקתם בחרדה מתערובת כלי בשר בכלי חלב. כשחלה אחד מהם היתה מביאה בסתר צלוחית "מים קדושים" ומַזָה עליו לרפואה.

הכל, כמדומה, עלה יפה. דרה לה בנחת משפחה קטנה יהודית באחד הכפרים הקטנים, ומה רעה בכך? – והנה בא השטן וקטרג, וברגע אחד נהפך הכל לתהו ובהו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החצוצרה נתבישה”