החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בחורף

מאת:
הוצאה: | 1904 | 160 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

במאי 1921 נרצח ברנר בפרעות שהחלו על ידי קהל אבלים בלוויה של ילד ערבי בבית הקברות הסמוך לביתו – בית אברהם יצקר, בשכונת אבו כביר שבעירו יפו. עם ברנר נרצחו גם בני משפחת יצקר, והסופרים יוסף לואידור וצבי שץ. המקום, שבאותה עת היה חלק מיפו, הוא היום רחוב קיבוץ גלויות בדרום תל אביב. כ-150 מטר ממקום הרצח עומד כעת "משכן ברנר וחבריו" – מרכז הנוער העובד והלומד, שהוא שחזור לבית יצקר וקיימת בו תערוכת הנצחה לנרצחים.
ברנר ביחד עם אחד העם הטביעו את חותמם על התרבות והלכי הרוח של הפועלים.
"בחורף" רומן על החיים היהודים במאה התשע עשרה.

מקט: 2-005-017
לאתר הספר הקליקו כאן
סקירה
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

בן נסיכים ורוזני ארץ אינני. משפחתי אינה חומר לכותבי היסטוריה. אבי הוא בנו של איזה ר' ליזר ע"ה – בתואר זה הוא עולה לתורה – ואמי גדלה בבית ר' ברוך, ר' ברוך גולדה'ס, ר' ברוך המוזג.

את ר' ברוך זה יזכירו בני צ. עיר מולדתי עד היום באנחה. יהודים כאלה מתמעטים והולכים.

הוא מת עלי כשהייתי עדיין נער קטן, ומדמות פניו נשארו בזכרוני רק מצחו המקומט וזקנו השחור, השֵמי, ובנוגע לעובדות ומעשים, עולה לפרקים על זכרוני, וגם זה מקוטע ומטושטש, מתוך אד-ערפל, סדר-כניסתי לחדר בשנת ארבע ומחצה לימי חיי, שהיתה על-ידי ר' ברוך זה שאמר: "ילך לו ירמיק לשחק בחדרו של ישראל מלמד-דרדקי; יהודי עני צריך לפרנסה". עוד זאת: יום-יום לפנות ערב הייתי יושב על סף בית-המדרש, ששם היה "חדרנו" בעזרת-הנשים, ומחכה ל"זקני" זה בכליון-עינים. בבואו להתפלל מנחה היו כיסי קפוטתו הארוכה מלאים בשבילי שזיפים, אגסים, דובדבניות… יוכל היות, ששברי הזכרונות האלה עולים על לבי מפני שהיו נזכרים בביתנו אחר-כך, כשגדלתי כבר: בשעות של עצבות ובדידות היה תוכן זכרונות כמו אלה חביב על אמי ביותר להתחיל בהם שיחותיה עמדי.

– התזכור, ירמיה, איך היה הוא מכסך בלילות בחַלט השחור?..

בימי מחלתו האחרונה היה ביתנו רשות-הרבים. העיר התנודדה. אולם הוא היה שלו, בדיחות-דעתו וליצנותו לא עזבוהו עד הרגע האחרון.

– שונרא זעירא! – היה פונה לאחד ממסוביו, בעל מרה שחורה ביותר – למה ישבת, בעל-בכי שלי, בקרן-זוית ותורד את ראשך? אי, שוטה! לעצבות מה זו עושה? התעורר-נא, קומה-נא, יוקח נא מעט מים, מימיו של ה"רבי", ותשפוך אל מנורתך הקטנה – ורוַח לך. אין מה להתעצב! הדרך קרובה… יהודים אנו, פתי!..

שעה אחת לפני מותו ניחם ובירך את הכל, גם אותי הפעוט העמיד אבי תחת כפיו לברכני, הוא מיששני – עיניו כבר כהו – והביע את רצונו שאהיה יהודי כמו שראוי להיות… כעבור שעות אחדות העירני אבי משנת-ילד עמוקה ויוליכני להיפרד "ממנו". על הארץ, מסביב לגוף מכוסה שחור, עמדו נרות דוקים. הבית היה מלא אנשים.

השם "ר' ברוך גולדה'ס" היה יותר מדויק מחברו: "ר' ברוך המוזג". המזיגה בעיקרה היתה עסקה של זוגתו "גולדה אשת החיל". מעשיו שלו היו: תפילה, חסידות וצרכי הכלל. וזה הדבר האחרון היה מוכתר בפי גולדה בעידן-ריתחא בשם "פזרנות ושיכרות".

בימים שלפני החג, ובכלל בכל שעת הדחק, היו כמעט כל אביוני העיר, וביחוד החשובים, הנכבדים והביישנים שבהם, שוחרים את פני ר' ברוך לקבל "גמילות חסד" ממנו. וכש"הפלונית" לא היתה יכולה להתאפק והיתה מתחילה להשמיע במרום קולה, אז היה "מטורף-הדעת" משתמש בנועם-לשונו ומדבר על לב ה"עזר שכנגדו". הן ודאי הוא, שבמצוה גדולה כזו גם היא רוצה כמותו, אלא שלבה מהסס, שמא ילך ממונה לאבוד, – הרי הוא מציע להלווה להביא משכון, להטריח את עצמו ולהביא את אדרת-החורף. לימים, בשעת-הצורך, היה בא בעל-המשכון ולוקח את חפצו בחזרה –

– את צועקת, גולדה, בוודאי צדקת בצעקתך… אבל בלי כעס, אשתי. הגידי בעצמך, מה לעשות? ולדידך – טוב שלא ילך יהודי לבית-המדרש בימים טובים לישראל? – נו? התראי, עתה את בעצמך מבינה, שאחרת אי-אפשר היה לעשות!

אפס, לעדות בעלת-דברו, נקל היה ל"היפקע" עוד יותר – משיכרותו. זה היה חסרון גדול, אחת ממגרעותיו בעצם. עוד טוב היה מה שבכל הימים לא בא "משקה" אל פיו, חוץ מכוס אחת קטנה לפעמים אחר התפילה; ואולם די להם ל"יומי דפגרא" שבמשך השנה למרר את חייה. הוא היה מביא אתו מן הקלויז את כל ה"חבריא", וחוץ ממה שהיו מכלים כל מיני מזונות שבכל הבית, ואף אלה שבחורים ובסדקים, בודקים וגוזלים כל מיני המאפה והפשטידה שבתנור ובמרתף, מוצאים ובולעים כל הקישואים והחמוצים, המוכנים לימות החורף במרתף שבחצר, – היו עוד עושים "תל-עולם" בדירה כולה, והוא בראש כולם. מתחילים הם לכאורה בנחת, בעינים עצומות למחצה ובניגון נוגה, אטי, יהודי, מחייה-נפשות, אך סוף-סוף הם יוצאים מדעתם, מרקדים עד יציאת הנשמה והוא אוחז בכתף כולם, "מבמבם" לא בקולו, מכה באצבע-צרדה, צווח "לעילא ולעילא!" – ומהפך את העולם…

אמנם, זה היה רק הצד האחד של הענין. באמת גרם ר' ברוך לפלג-גופו גם רגשי תענוג בתהילתו ותפארתו.

תפילתו היתה בלחש, בעמידה דוממת על מקום אחד, בלי נענוע כל שהוא, בביטול-היש גמור. אך פעמים שהיה מתנער וצועק בכל כוחו: "אבי שבשמים! אבי שבשמים!", ולא היה משגיח בעבירה שבידו, הפסקת "קריאת שמע" או "שמונה עשרה".

היה מעשה וסיפרו דברים לפני הרבי ואמר: "נו"…

____

אמי יהודית – זוהי "בת ישראל" בתכונתה ובחייה. לפנים, בימי עלומי הטובים והאידיאליים, הייתי אוהב להתמוגג בהרהורי-שירה על דבר עינוייה, סבלנותה וגבולי-עולמה ולחזות בה סמל "האשה העבריה", כמו שמתארים אותה סופרינו ממין הידוע. ויש גם שהייתי מציגה בדמיוני מול אבי, לאמור: הוא הנהו שלום גציל המלמד ותו לא, אבל היא – היא צנועה, היא כשרה, היא סבלנית, היא מסורה לבעלה ולילדיה, היא… באחת, היא – "אשה עבריה"!

עתה… עתה – לא כלום. "אשה עבריה" – בוודאי: יהודיה עניה סובלת יסורים.

היא גוצה. פניה הולכים ומתקצרים בתחתיתם ומלאים גומות קטנות, עקבות מחלת-האבעבועות. חזה נופל. עיניה לא גדולות, רכות, ובשחרירות הרטובה של אישוניהן נוצצת איזו הגדת יגון אוכלת לב.

כשהיתה נערה – סיפרה לי פעמים רבות – היתה לא מכוערה וגם אהבה לצאת במחולות. אפס מחלת-האבעבועות, שחלתה בה בשנת השבע-עשרה לימי חייה, וחייה אלה גופם – חיי יתומה בבית גולדה הקפדנית, אשת ר' ברוך ע"ה – שללו ממנה גם את יפיה גם את עליזותה.

אביה ר' ירמיה ב"ח היה למדן גדול חולה-שחפת. היא נתייתמה בקטנותה. ואף שקרובתה היתה גולדה ולא ר' ברוך קרובה, בכל זאת עלתה לו לר' ברוך בקושי הסכמת זוגתו לאסוף את היתומה אל ביתם. הם היו חשוכי בנים, אך עסקיהם היו תמיד ברע מפני "שגעונותיו" של בעל-הבית. אולם לאחרונה זכרה המוזגת, כי לפה המיותר יש גם ידים עוזרות – ועשתה רצון בעלה.

בימי מחלת אמי נלחם "אביה הטוב" בכל כוחותיו עם הסכנה – ויוכל לה. ואולם כששבה החולה לאיתנה ונתנה אל לבה את תארה ומצבה – בחרה מוות מחיים.

אפס קולו העדין של גואלה ומצילה לא חדל לנחמה:

– אל תיראי, בתי, אנכי לא אתנך ל"עם-הארץ"!

והוא הקים הבטחתו.

בליל שבת אחד – והיא אז עלמה בת-עשרים עומדת בשידוכים, אך בלי הצלחה – הביא ר' ברוך אתו מבית-המדרש אורח ליטאי צעיר לאכול על שולחנו, כמשפטו כל הימים. בתוך הסעודה התפלפלו, הוא והאורח, בדברי תורה. וכששאל ר' ברוך את אורחו למצבו, הודיע זה שפנוי הנהו. אחרי שיצא האורח מן הבית והלך ללון בקלויז, נתן הוא, אביה המיטיב, מבט חנון בה, ויאמר:

– אברך יפה, "מתנגד"… אבל יודע את הנקודות השחורות.

והיא הבינה. הוא, אמנם, לא מצא חן בעיניה, עיני עלמה, מפני שהיה לא-יפה וגם מבטאו הליטאי היה מוזר באזניה. אך כלום תחווה היא את דעתה? וכי היא עוד תתפנק? כלום בעל-עגלה או סנדלר טובים הימנו? כלום צריכה היא להיות כפוית-טובה ולהרהר אחרי מעשי ר' ברוך? אם "הוא" מוצא חן בעיני ר' ברוך – מסתמא הוא יודע!

ולא ארכו הימים, וזוג חדש, בלויית כל דרי העיר ותופים ושושבינים ונרות דולקים ור' חנן-נתן מרא דאתרא, ניצב אצל גל האשפה שבחצר-הקלויז תחת וילון מרוקם, פרוש על ארבעה כלונסאות. מזל טוב!

____

אבי הוא אדם בעל קומה ממוצעת וגסה, שרטוטי פניו מגושמים, חוטמו ושפתיו עבים, עיניו אמוצות-אפורות וזקנו ירוק-צהוב. בימי עלומיו היה מרבה לעסוק בזקנו זה לסרקו ולעגלו – עתה הוא גדל באין מפריע.

בתורת-החיים שלו כתוב: הכל כמנהג-הסביבה. עם חסיד תתחסד ועם משכיל תתמשכל. הווה רך כקנה, ולפני "נגיד" – כדונג.

הוא אוהב את עצמו וחס על ערכו ביותר, אבל בנקל הוא מתכוץ, מתרגל, מסתגל. שאיפתו היותר רצינה היא: להיות גם הוא איש בין הבריות, בא בין הבאים ומדבר בין המדברים…

הוא יליד ליטא. את אביו שואב-המים המחוסר-לחם לא ידע, כי מת עליו בילדותו. אבל, למרות דעתו את האמת, הוא חושב לו לחובה ולנכון בצ., במקום שאין מכירים אותו, להתפאר בכבוד-משפחתו ולספר לכל, שהוא מגזע גבירים ורבנים, וה"גדול" ממינסק או ה"אדיר" מקובנה קרוביו הם.

גם הוא, כאמי, גדל "יתום". יולדתו, שאחרי מות אישה נשארה אלמנה שוממה, ו"תחייה" את נפשה ממכירת פול ועדשים מבושלים, שלחתו מביתה. ויתע הנעזב והמשולח ברחובות, מעוטף בסמרטוטים ועטוף ברעב, ואיש-איש דואג לו ומכהו על שאינו יודע את ה"קדיש" כראוי. אחרי שגורש מן ה"תלמוד-תורה", התחנך ב"ישיבות" הגדולות שבערי ליטא הקטנות. אחרי שלמד למדי את האמנות להתרפס לפני הכל ולהונות כל איש, אף את מי שאין לו כל שייכות אליו, ואין צריך לומר את ראש-הישיבה, המשגיח, נותני לחמו ובאי הקלויז, לעשות תעלולים לחבריו, להתכבד בקלונם ולקנות לבבות בהתפארות תמידית, ש"מתמיד" הוא בלימודו מאין כמוהו, – נהיה משנת החמש-עשרה לימי חייו למלמד תינוקות בכפרים, כלומר: לחוטב-עצים, שואב-מים, נושא עביט של שופכין, נותן חציר לבהמה וממלא-מקום-מטרה לרגשי-השררה של הגברת הכפרית – הכל כנהוג. אחרי שעמד במשרה זו ארבע-חמש שנים, מלאו לבו לנסות את מזלו בנכר ונדד לערי הנגב ברוסיה, נפעל מסיפורי-הנפלאות שסיפרו בימים ההם כל המלמדים השבים לביתם בליטא מ"מרחקים". כשבא לעיר צ., נשאר שם, בקחתו את יהודית אמי לו לאשה, או יותר נכון, בהילקחו ליהודית אמי לאיש.

____

נישואי אבי, כמו נסיעתו לארץ נכריה משולל ידיעת איזו אמנו או מדע, היו, כמו שאומרים, מעשה בעלמא, בלי חשבון-הנפש, בלי מטרה ניכרת, שלא מדעת. ובכן, כשנדמו כלי-הזמר המתופפים, נתעורר הדומה-למלך וראה לתמהונו, כי… הוא אסור בעבותים! אז נקבע הרעיון במוחו, שיש פה איזו תרמית מסתתרת. לו נדמה, שהוא קיווה תמיד לגדולות – הוא הלא נסע למרחקים, הוא היה "צפור-דרור", עשה כל מה שלבו חפץ, ועתה – חותן זר, "חסיד שוטה", חותנת "ארורה", אשה מכוערה… מאין כל אלה?

ויתקצף.

פלג-גופו ראה את התפרפרו בכלוב – ויצא לבו. היא הלא לא רימתהו, היא ניתנה לו כדת משה וישראל, ומה הוא רוצה? מה הוא מתרגז? מפני מה פניו נזעמים?

ושני הצדדים, שבאמת לא טעו במקחם, לא שבעו רצון. ר' ברוך, אחרי שהיה אנוס שלא לקיים את הבטחתו ב"תנאים": לתת מאה רובל נדוניה ובגדי שבת ויום-טוב כמנהג "בעלי-בתים", נוכח, כשראה את כל מעשי הנקמה, שהליטאי עושה לחברתו-בחיים החפה מפשע, כי "מתנגד גמור" הוא…

ומצב הענין הורע מיום ליום. עקרת-הבית, גולדה אשת-החיל, נרגנה על "הפיות האוכלים חינם" עד לבלתי נשוא. להישאר בבית ר' ברוך לא היתה לה"זוג" שום אפשרות, והתמרמרותו של האברך היה לה במה להתגלם. לא פרוטה אחת, לא בגדים ואף לא מזונות!

הנשואה הצעירה התענגה ב"ירח זהבה". היא "החלה להבין" פתאום את כל עוונה הגדול, את כל אשמתה הנוראה. לפני מי ובמה חטאה – על שאלה כזו לא היתה יודעת להשיב, אבל היא חשה מאד בחטאתה. היא שתקה. בשביל שלום גציל שלה היתה מוכנה לבוא באש ובמים, לעבוד למענו כל עבודת-פרך יומם ולילה, אך ישכח-נא חטאה הגדול לפניו…

נפלו המגדלים! גם בתחילה לא היה, אמנם, נעלם ממנה, שהמזונות על שולחנה של "פלונית" אינם אלא הבטחה בלבד, שכל עמלה במשך עשר שנים רצופות בבית-המזיגה, כל תלאותיה יומם ולילה בטיפולה עם השיכורים, כל עבודתה, ששללה ממנה את הכל, – כל אלה לא יזכרו ולא יפקדו מלפני גולדה אומנתה; אולם היא קיוותה כי מאת הרובלים, הנזכרים ב"התנאים", יבואו לה לישועה. היא לא ידעה עד כמה התמוטט מצבו של איש-חסדה והיתה בטוחה, שהוא לא יחלל את דברו. היא חלמה חלומות-זהב: היא תעשה איזה עסק קטן, חנות-מכולת… היא תהיה המפרנסת, בעלת-בית לעצמה, והוא – אברך-משי, כבודה ועטרתה… וכל זה כלה בעשן. שניהם מחוסרי-כל, "מתים שנים במחולות-המחנים". והוא עוד אינו ממית אותה!.

אולם הוא הסתפק בזה, שמירר את חייה, שאיים עליה, כי יעזבנה והיתה ל"עגונה" עד עולם.

והשכנות טובות-הלב כבר התחילו להשתתף בצערה, לעורר מספד באזניה על מזלה הרע, לקלל את המשומד ימח שמו, את ה"נחש", גולדה הטובה, שהיא חייבת בכל, וגם לרנן אחרי ר' ברוך עצמו, שגם "בחטמו הוא – זבובים במחילה מכבודו".

העגונה-לעתיד קיבלה נחת מכל הצדדים.

ואולם "המתנגד הגמור" לא הפיק את זממו. ר' ברוך לא שם לב לאזהרת אשתו, שאיימה עליו, כי "יקבר בתכריכים זרים", והתפשר עם "חתנו" בשארית יכלתו: נתן לו חלק מספריו, הניח לו שטר-ירושה על "מקומו" בקלויז והשתדל בכוח-היכבדו על בני העיר לאסוף לה"ליטאי שלו" חדר-ילדים ל"זמן" הבא.

ומאז יושב אבי על "כסא המלמדות" עד היום הזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בחורף”