1

אימא שלי מתה בגיל 49, במפתיע. לילה אחד היא הלכה לישון ולא קמה. באותו היום, שהתעוררתי, הבית היה שקט. חשבתי שהיא יצאה לפניי והתארגנתי מהר כדי לא לאחר, שטפתי פנים, שתיתי קפה ואכלתי ופלים עם שוקולד, לבשתי מדים מקומטים והתכוננתי לנסוע לעוד יום בבסיס, עשר דקות נסיעה מהבית.

רגע לפני שיצאתי דפקתי על הדלת של החדר שלה כדי להגיד לה שאני יוצא, אבל היא לא ענתה. דפקתי עוד קצת, ואחר כך פתחתי לאט את הדלת. היא שכבה על המיטה עם הכותונת הקבועה שלה, הירוקה בלי השרוולים, השיער פרוש על הכרית משני הצדדים והעיניים עצומות.

‘אימא, את לא צריכה לצאת? אימא?’ חזרתי שוב על השאלה, הרמתי את הקול והתקרבתי ממש עד אליה, אבל היא לא ענתה. נגעתי, בפחד, בלחי שלה, ‘אימא?’ היא לא זזה.

באותו הרגע ידעתי שאימא שלי מתה. הרגשתי כאב עמוק, כמו דוקרן חד של קרח שנתקע לי בלב. רציתי להוציא את הדוקרן מתוכי, לנעוץ אותו בזמן ולסובב לאחור, אבל מסעות בזמן יש רק בסרטים, כאן הדם הציף לי את הנפש בלי לעצור.

התקשרתי לבית של אחי האמצעי, אלי. הוא הזמין אמבולנס והגיע עוד לפניו. מלא בדמעות שכבתי על הרצפה ולא יכולתי לזוז, הרגשתי שבלוק עצום נפל עליי.

אלי ניגש אליה, בדק את הדופק, נענע את הראש שלה ופתאום, בשנייה, השתחרר לו בכי עצום, מלא דמעות, בשתי עיניו ומהאף. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי את אלי בוכה.

האמבולנס הגיע. הם נכנסו בשתיקה, בדקו קצת, עטפו אותה בשמיכה, הרימו על אלונקה ולקחו אותה.

בבית החולים אמרו שמתה מדום לב. חשבתי שהיא צעירה בשביל דום לב, שזה קורה רק לזקנים.

ההלוויה הייתה כמה ימים אחר כך כי חיכינו ששלומי, אחי הגדול, יגיע מחו’ל. הוא גר עם חברה שלו באוסטרליה ועובד בתחנת דלק.

לא הרבה אנשים הגיעו להלוויה. כמה אנשים שהכירו אותה מהשכונה ומהעבודה שלה, כמה מהצבא, חברים שלי ושל האחים שלי, וגם המשפחה הקטנה מהצד של אימא: אח שלה שגר בקיבוץ ליד ירושלים עם המשפחה שלו וסבא וסבתא שלי. אבא שלי גם הגיע, עמד בצד ובכה. גם אותו לא ראיתי בוכה אף פעם, ועם כל הכאב וההלם חשבתי שאולי פעם מזמן הוא בכל זאת אהב אותה, בדרך שלו.

מאותו הרגע שאימא שלי מתה כמעט לא הפסקתי לבכות, אבל לבכי שלי כולם כבר היו רגילים, בגלל זה נראה לי שזה לא הפתיע אף אחד. רק שבהלוויה הבכי היה קשה יותר, הדמעות זלגו בלי הפסקה. לא הבנתי איך יש בשקיות שמתחת לעיניים מספיק מקום לכל כך הרבה דמעות. עם כל דמעה הרגשתי כאב חד בחבל הטבור, זה שמחבר בין ילד לאימא שלו לנצח.

בסוף, אחרי שכולם הלכו, אבא שלי הסתכל עלינו, לא אמר כלום והלך.

מהימים של השבעה אני לא זוכר הרבה. הם עברו מהר. הגיעו אנשים שדיברו איתנו והשתתפו בצערנו, הכול נשמע לי כמו מערבל בטון מלא בחצץ או במילים מאזור הדמדומים. אחרי השבעה נשארנו שלושתנו עצובים ולבד: אני בן עשרים ואחת, אלי בן עשרים ושלוש ושלומי בן עשרים וחמש.

חודשיים אחרי שאימא שלי מתה השתחררתי מהצבא. ביקשתי שחרור מוקדם בגלל המוות שלה, הייתי צריך לארגן כסף בשביל לחיות, אוכל ובגדים וחשמל וכאלה, אבל גם ככה לא הייתי החייל הכי חשוב בבסיס.

כבר למחרת השחרור התעוררתי, התקלחתי, שתיתי קפה עם ופלים מלאים בשוקולד, וירדתי לכיוון תחנת האוטובוס ללשכת עבודה. התיישבתי על ספסל הבטון הארוך בתחנה, אנשים שאני מכיר מהשכונה עברו ואמרו בוקר טוב ושלום, ושניים או שלושה עצרו לשאול איך אנחנו מסתדרים בלי אימא. עניתי לכולם את אותה תשובה ששלומי אחי הגדול לימד אותי אחרי השבעה, ‘קשה אבל מנסים להסתדר.’

הוא אמר לי, ‘תענה קצר כי אם תתחיל לענות להם ברצינות הם ידברו וידברו ולא יעזבו אותך, אז קצר, ארבע, חמש מילים וזהו. אם מישהו באמת ירצה לעזור במשהו הוא יעשה את זה לא במילים.’ ככה הוא אמר לפני שהוא טס בחזרה לאוסטרליה.

חיכיתי לאוטובוס ועצמתי עיניים. נזכרתי באתמול בערב אצל דני ואלון, חברים שלי, שעשו לי מסיבת שחרור מצומצמת במרתף של דני. עישנו שם הרבה עד שעלה לי, בשלב מסוים אמרתי להם שאני חייב לעשות סיבוב להוציא אנרגיה, ואלון אמר, ‘לא כדאי שתסתובב ככה עכשיו ברחוב, מישהו יקלוט אותך,’ וביקש מדני שילך למטבח ויביא לנו משהו לאכול. דני הביא סנדוויצ’ים של לחם לבן עם לביבות תפוחי אדמה מהמטבח של ההורים שלו למעלה, אכלנו אותם מהר, והסיבוב בפנים נרגע, בהינו בטלוויזיה ונרדמתי במרתף של דני על הספה. באמצע הלילה התעוררתי ולפני שיצאתי הביתה מצאתי על השולחן קופסה גדולה שחיכתה לי, ועליה היה רשום ‘מזל טוב. תשתחרר רבידי’. היה בה מלא גראס אפור ירוק.

לשכת העבודה של עפולה, לעומת זאת, הייתה רק אפורה. מבנה ישן, חדרים קטנים, כיסאות פלסטיק קשים, בלי תמונות על הקירות, עם דלפקים מפורמייקה ישנה ומאחוריהם פקידים בלי הבעה על הפנים.

למרות השם ‘לשכת עבודה’ לא כולם חיפשו שם עבודה, בשביל חלק מהם אפשר היה לשנות את השם ל’לשכת אבטלה.’

זו הייתה שיטה — עובדים שנה, מקבלים מכתב פיטורים ונחים שלושה חודשים עם דמי אבטלה, אחר כך עובדים שוב שנה ועוד פעם ועוד פעם. זה קרה כי לא כולם רוצים להיות עבדים ולעבוד קשה, וגם כי העובדים בלשכה לא רצו להכריח את השכן או החבר שלהם מבית ספר לעבוד אם הוא לא ממש רצה. אני הייתי צריך כסף.

כשהפקיד שאל אותי אם אני רוצה לעבוד, עניתי שכן, ואז הוא הפך את זה עוד יותר קשה ושאל אם אני רוצה לעבוד בתחנת דלק, כי זו עבודה מעודפת ומקבלים מענק אחרי כמה חודשים, ועניתי מייד שלא, כי פחדתי שהריח של הדלק יידבק לי לגוף לכל החיים. אז הוא אמר שיש עבודות במפעל או במכבסה של בית חולים, ואני התחלתי להזיע כי נזכרתי שכשהייתי בתיכון ועבדתי בחופשים, שלחו אותי לשם, עשיתי את זה בקושי חצי יום ובצהריים כבר ברחתי מהמכבסה. קלטתי שהאימהות של כמעט חצי מהילדים מהשכונה עובדות שם, ושהן ממש גיבורות כי העבודה שם הכריחה כל היום למיין, לקפל, לגהץ, ועוד בעמידה, שמונה, תשע, ועשר שעות רצוף. את זה הן עשו חיים שלמים. אני כנראה פחות גיבור כי לא יכולתי לסבול להיות שם אפילו יום.

הסתכלתי על הפקיד וחשבתי לעצמי שעדיף למות ברעב וממחלות ולא לחזור למכבסה. במפעלים גם לא נראה לי. אלי, אח שלי, עבד במפעל תריסים באזור התעשייה שבסוף עפולה עילית, השכונה שלנו, ביקרתי אותו שם כמה פעמים, הוא עבד קשה על פס הייצור, חתך חלקי תריסים והעמיס למכולה. אבל הוא לא כמוני, הוא חזק כזה וכמעט אף פעם לא מתלונן.

‘יש עוד עבודות?’ שאלתי את הפקיד בטון חצי מבויש.

‘לא, כרגע לא. תבוא בשבוע הבא,’ ענה.

יצאתי מהלשכה, ובמדרגות ראיתי מישהי שלמדה איתי בבית ספר. גבוהה, שיער קצר ועיניים כחולות גדולות, ועם אף קטן וסולד שהוסיף לה נחמדות.

‘היי,’ אמרתי והיא החזירה לי מבט.

‘היי, מה נשמע?’ שאלה, ‘גם אתה מחפש עבודה?’

‘כן, השתחררתי אתמול ואני צריך כסף.’

הצעתי לה לבוא לאכול גלידה.

היא חייכה, ‘כן, מתאים.’

אכלנו גלידה בשמש הטובה של חודש מאי ודיברנו. היא למדה בשכבה מתחתיי וגם היא בדיוק השתחררה. היא סיפרה לי על הצבא, שהיה לה ‘שירות משמעותי’, ככה היא אמרה. זו הייתה פעם ראשונה בכלל ששמעתי את המילים האלה, את המושג, אבל לא הראיתי, רק חזרתי עליהן בראש כדי להשתמש בהן, אולי פעם.

אחר כך טיילנו לאט, כמו חתולים משועממים ושבעים, כשהתעייפנו התיישבנו על ספסל בגן ציבורי בסביבה ועישנו ג’וינט שהיא הוציאה. היה חמים ונחמד, ולפני שנפרדנו ביקשתי את מספר הטלפון שלה.

התעוררתי בערב בסלון הריק והדלקתי טלוויזיה, לא היה שום דבר מעניין, לא בערוץ הראשון ולא בערוץ השני. אפילו שלהרבה כבר היו כבלים, לנו לא, כי זה יקר.

בבוקר, אחרי הביקור בלשכה, רציתי להביא סרט מהספריית־וידאו בעיר אבל שכחתי, בגלל הפגישה והגלידה שלקחו את הריכוז שלי למקום אחר. שום דבר לא יכול להחזיר אימא מתה אבל יש דברים שיכולים להשכיח את הכאב והעצב לשעה או שעתיים, סרט הוא אחד מהם. גם מוזיקה, גם אנשים, אם הם ממש קרובים אליך, אבל כאלה אין לי הרבה.

הכנסתי למערכת את הדיסק של Low. מהרגע הראשון שראיתי את העטיפה של הדיסק בחנות, נמשכתי וקניתי. על העטיפה יושב ילד עם שיער שטני, נשען על שולחן, שקוע, כותב, אולי מכין שיעורי בית, אולי מצייר. על מה הוא חושב? איזה זיכרון עובר לו בראש? שאלתי את עצמי לא פעם, העטיפה הזכירה לי תמונה ישנה שלי ושל אלון, מכיתה ג’ או ד’ בערך, מכינים שיעורי בית בפינת האוכל במה שהיה הבית של הורים שלי ועכשיו הוא הבית רק של אבא שלי. זו תמונה נדירה, לא בגלל שאין לנו תמונות יחד, יש לנו איזה שש או שבע, אלא בגלל שאנחנו מצולמים מכינים שיעורים, ומרוכזים בזה, שאנחנו עושים דברים שילדים רגילים עושים. מעט מאוד פעמים הכנתי שיעורים ב־13 שנות הלימוד שלי, ואני בטוח שלגבי אלון, מעט זה גם הרבה.

מי שרואה את התמונה שלנו רואה גם קצת קילופי צבע על הקיר, שיער עודף על הראש שלי ושאני לבוש בסוודר ואלון בחולצה קצרה, אבל אלה דברים קטנים, כי חוץ מזה הכול נראה נורמלי.

גם על העטיפה של הדיסק הילד מרוכז, חושב עמוק, גם שם התמונה נראית רגועה ושלווה, אבל כשמאזינים לצליל הראשון הנורמליות מתחלפת בכבדות, הבית מתרוקן, העצב זולג מהקירות ואם מסתכלים עוד פעם בתמונה, הילד מהעטיפה נראה ומרגיש כבר לגמרי אחרת.

Low גרמו לי לבכות, התגעגעתי לאימא שלי. רציתי שהיא תהיה כאן בבית, שתבוא אפילו בתור רוח רפאים, העיקר שאיכשהו תגיע. חיכיתי והיא לא באה ונמאס לי מהעצב הזה. קמתי, התקלחתי ואז נזכרתי בזו שפגשתי בלשכה, התקשרתי אליה. דיברנו קצת, היא שאלה אם יש לי משהו לעשן, עניתי שכן, וקבענו אצלי בבית.

הבית שלנו קטן, שלושה חדרי שינה. אחד לי ולאלי ביחד, אבל אלי כבר גר עם חברה שלו, חגית, בבית משלהם, אז החדר נשאר רק שלי. החדר השני של אימא שלי, בקושי נכנסתי אליו מאז שמתה, והשלישי של שלומי. חוץ מזה יש סלון, מטבח ופינת אוכל מחוברים וקטנים ומקלחת ושירותים, בחדר אחד.

הרהיטים בבית מאוד ישנים אבל לפחות זה בית קרקע עם גינה, וצל וסככה ונדנדה. אימא שלי אהבה את הגינה יותר מאשר את הבית, והיא טיפחה אותה, כמעט בכל יום, זרעה ועדרה ושתלה. אני לא מבין הרבה בפרחים, אז אני לא יכול לתאר אותם בשם, אבל הם היו יפים. אחרי שהיא מתה, בימים של השבעה שלומי ואלי ניסו לשמור קצת על הגינה, עדרו והשקו אבל היה די ברור שהגינה תמות לא הרבה אחריה.

‘היי, לא מצאת עבודה מהבוקר?’ שאלתי אותה כשנכנסה אליי.

‘לא,’ ענתה, ‘אבל אני אמצא מתישהו, או כאן או שאעבור למרכז.’

הסתכלתי עליה כשדיברה, היא משכה אותי.

הכנתי לנו קפה והוצאתי ביסלי ברביקיו. היא שאלה מה אני מתכוון לעשות עם עצמי, ואמרתי שאני לא בטוח שאני יודע, ושיניתי נושא. רציתי לשכוח מהלשכה ומזה שאני צריך כסף. ‘מה בא לך לשמוע?’ שאלתי.

היא הציצה בדיסקים על המדפים בסלון, ‘מה שבא לך, משהו זורם.’

בחרתי ב’שינויים בהרגלי הצריחה’, אפילו שהמילים שלו זורמות בעיקר לכיוון של מועקה. גלגלתי לנו ג’וינט, עישנו, דיברנו על דברים לא חשובים, שתקנו, ואז התחלנו להתנשק. הייתה לה לשון מחוספסת וטעימה. התפשטנו, העפתי מבט מהיר על הגוף שלה, שדיים קטנים וזקורים עם פטמות גדולות וישבן קטן שהשתלב עם הרגליים הארוכות. הזדיינו לאט ונעים, אבל זה לא היה עד הסוף איתה. הרגשתי שגם היא מרגישה לא עד הסוף איתי. כנראה שאנחנו רק ממלאים את הבדידות בתנועות שלנו, חשבתי לעצמי.

אחר כך היא שליש נרדמה לכמה שעות, קמה ונפרדנו. שנינו ידענו שאולי נשכב עוד כמה פעמים, כי זה נחמד וזורם, ואנחנו בסביבה עכשיו, אבל שאין לנו באמת עניין משותף, רק קטעי קישור הכרחיים בין הזיונים.