החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אהבותיו הכוזבות של יונתן

מאת:
הוצאה: | 2018-01 | 249 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

יוחנן, גבר גרוש כבן שישים, נתקף בזיכרונות מטרידים על אודות שכנה מסתורית שגרה בקומה למעלה. האם היא דמות ממשית מילדותו או שמא בדה אותה מדמיונו? אביו, מתתיהו, קשיש זעוף ומסוגר, אינו פנוי לשיחות בטלות על העבר, שכן הוא עסוק בריצות מרתון אינסופיות שעלולות להרוג אותו.

ואולי הוא בורח מהסודות שבנו מבקש לחשוף? במונולוג רווי הומור אנחנו מתוודעים אל חיפושיו הבלתי נלאים

של יוחנן אחר תשומת לב ואהבה, אל התקריות המשונות שלו עם הנשים בחייו, ואל יחסיו החמקמקים עם אביו ועם בנו, שאחר קרבתם הוא מחזר במבצעי בילוש מציצניים. באיפוק מלא רגש ובחוכמת לב נדירה, מגולל אילן עמית את סיפורו של אדם המבלה את שנותיו בנאמנות חשאית למה שלא היה לו מעולם, ושחייו מלאים בסימנים נסתרים וזיקות סמויות; אולם־מראות, שבו כל דמות היא שליח של דמות אחרת, וכל אהבה מצטטת אהבה קדומה ממנה. הסתננותם של החיים פנימה, בנימים עדינים אך עיקשים, תשחרר אותו לבסוף מעריצותו של החיפוש, והוא יגלה שהאהבה היא המקום שבו אתה נותן מה שלא קיבלת מעולם.

מקט: 2791040
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

עד גיל ארבע כמעט לא באתי במגע כלשהו עם אישה. מובן שיצאתי מרחם אימי, אבל נפלטתי ממנו כמו הגלקסיות אחרי המפץ הגדול, מתרחק ללא דרך חזרה. לא חיבוק אימהי, לא פטמת שד, לא ניחוח עור. אימא שלי, שתחיה, דחתה אותי מייד כשיצאתי. אומרים שהייתה צעירה מאוד כשילדה אותי. אני חושב שהתייחסה לכל תהליך הלידה כאל ניתוח להוצאת גידול סרטני. אפילו להחזיק אותי לא רצתה. מבחינתה היה אפשר להשליך אותי לאסלה ולהוריד את המים. תמיד שאלתי את עצמי אם היא בכלל התבוננה בי. אני חושב שלא. אבל אני הצלחתי להציץ אליה לשנייה מבורכת אחת בעיני העולל שלי, ומוחי רשם את אחת הצלמיות הראשונות שקלט מהעולם – עיניים יפות גדולות וארוכות ריסים שרפרפו אליי לחלקיק שנייה לפני שהוסט הראש הצידה וחשף צוואר חלבי וענוג. כשהייתי ילד חוויתי שוב ושוב את אותו רגע עלום. זכרתי הבזק של פנים, הבהוב של נוכחות. ישות מלאכית ענוגה וחיוורת ההולכת ומתרחקת ממני. היא סירבה להביט בי, עכשיו אני בטוח בזה. ואולי יש בזה משהו מנחם, כי הייתה אנושית אחרי הכול. בוודאי ידעה שאם רק תביט בי ותקרב אותי אליה לא תוכל להוציא לפועל את תוכנית ההינתקות שלה, כך לפחות אני מקווה. אימא הלכה והתרחקה ממני ואני נישאתי משם, בוכה את בכיי הראשון, מוטל על מאזניים כמו עגבנייה קטנה, ומשם ישר לאינקובטור.

כשהייתי קטן התחמק אבא משאלותיי על אודות אימא. מאוחר יותר סיפר לי שחלתה מאוד ומתה זמן קצר אחרי הלידה. תמיד חשדתי שהוא משקר. למרות זאת הנחתי לזה. אבא שלי היה תייקן גדול. אלמנט עיקרי בעיצוב הפנים של ביתנו הספרטני היה שורות־שורות של קלסרי קרטון. הם סודרו לפי שנים ונשאו מדבקות המציינות את השנה בטוש שחור. לעיתים נוספו עליהן מדבקות צבעוניות קטנות, ששברו את האפרוריות. כל פיסת נייר ביורוקרטית מצאה את מקומה הקבוע בעולמו. קבלה על חלב ולחם מהמכולת זכתה ליחס רציני בדיוק כמו חוזה שכירות. וכל זאת לצד השירים, שאותם לא תייק אלא פיזר בכל הבית (הוא החל להחביא ולתייק את שיריו מייד לאחר שלמדתי לקרוא).

כשלא היה בבית הייתי מחטט לו בקלסרים. דווקא מהקלסר שנשא את שנת לידתי נמנעתי זמן רב. פחדתי לגלות את סודותיו. אבל יום אחד התגברתי על היסוסיי. במהלך דפדוף נרגש ולא ממוקד איתרתי נייר מצהיב: טופס מסירה ושחרור הנושא את חותמת בית החולים. שם נרשמו שמות הוריי: אבי, מתתיהו גרינברג, ולידו ״שם האם: ציונה גרינברג״. רק חתימתו של אבי התנוססה על הטופס. הייתה לו חתימה מרתקת, פקעת חוטים שטווה עכביש מטורף וברשתה נלכדו האותיות ג׳, ר׳, ב׳. הסחורה שנמסרה למתתיהו גרינברג הייתה תינוק שנולד חודש לפני זמנו – יוחנן גרינברג, עבדכם הנאמן.

כשאימא נכנסה להיריון הוא עזב אותה. עד היום איני יודע מה היה הסיפור שלו עם אימי ומדוע פירק את החבילה. אולי הנטישה שלו עוררה את הנטישה שלה. מין אפקט דומינו קטן. אבא עבד אז בחברת הובלות. אף פעם לא הבנתי מאין היה לו הכוח. הוא היה גבוה מהממוצע, אך גופו צנום מאוד. אולי קיווה לקבור את תחושות האשמה שלו בעבודה המפרכת. אבל אלו הלכו וכבדו יותר מכל המקררים והארונות שסחב. כשמתו הוריו בתאונת דרכים, חודשיים לאחר שנולדתי, החליט להתעמת עם אבהותו. האסון גרם לו להבין שהוא בכל זאת רוצה אותי. הם גם הורישו לו סכום כסף נאה ואת הדירה שלהם. הוא כבר לא היה מוכרח להוביל על גבו חפצים של אנשים אחרים. הוא אפילו לא ידע אם אני בן או בת. כשהופיע בבית החולים לקחת אותי, אימא כבר פרשה כנפיים והתעופפה לה.

ציונה גרינברג. אבא לא הִרבה לדבר עליה. העתקתי את שמה המלא למחברת תנ״ך ליד סיכום הפרק על עקידת יצחק. אחר כך השבתי את הטופס למקומו. מאז קניתי לי הרגל, על שער כל מחברת חדשה, בכל נושא, כתבתי: ״שייך ליוחנן גרינברג״ וליד, בקטן מאוד, בכתב גרגיר אורז, רשמתי ״בנה של ציונה גרינברג״. במשך שנים התמדתי במנהג זה בלי לתת את הדעת על כך. עד שיום אחד באוניברסיטה, במהלך שיעור סטטיסטיקה בסמסטר הראשון, הציצה למחברתי בחורה ג׳ינג׳ית מנומשת עם משקפיים עבים. היא איחרה לשיעור והתיישבה לידי כי לא היה מקום פנוי אחר.

״אפשר רגע?״ הסיטה בתנועה מחוצפת את ידי מהמחברת. חשבתי שהיא רוצה להשלים את תחילת השיעור שהחמיצה, אבל היא תקעה את מבטה בעמוד הראשון.

״למה אתה רושם את זה?״ שאלה.

״סליחה?״

״מי זו ציונה גרינברג?״

״אימא שלי,״ השבתי.

״כן, אבל מי זו? כלומר, היא איזו אישיות?״

לא שמעתי בקולה טון מזלזל או ציני. סתם סקרנות ישירה.

״אני לא יודע.״

״איך זה?״

״לא הכרתי אותה,״ אמרתי.

״אוי, אני מצטערת,״ אמרה. מלמלתי שזה בסדר, אבל היא לא יצרה איתי קשר נוסף במהלך השיעור. מאז אותו יום פסקתי מהמנהג הזה. אפשר לומר שהבחורה הזו כמעט הרגה לי את האימא סופית. פעמים כה רבות חשבתי לנסות ולאתר את עקבותיה, אבל תמיד ויתרתי על זה. מכל מיני סיבות. אם היא בחיים, היא אמורה להיות בת שמונים לפחות. אולי היא כבר לא זוכרת את הילדים שכן גידלה, כל שכן את האחד שמיהרה להשליך. ואולי היא נוטשת ילדים סדרתית שכזו. ייתכן שהיא דווקא זוכרת אותי ממרומי גילה, כמו שקורה לפעמים לאנשים קשישים. הם נזכרים פתאום במה שהדחיקו כל ימי חייהם. אפשר שאזכה להיות נצנוץ אחרון בזיכרון שלה, אי צלול באוקיינוס גואה של דמנציה. זכות ראשונים שמתחלפת בזכות אחרונים. דמיינתי אותה נוטה למות, מוקפת בשבט גדול שיושב ליד מיטתה וחושבת עליי, על התינוק שהשליכה, מנסה לדמיין אותי, איזה אדם צמח ממני. מה תעשה אם אצוץ פתאום ואומר ״שלום אימא, זה אני, התינוק שלך״? בוודאי תחבק אותי הפעם, תכנס את ראשי אל צווארה הקמוט, הצהבהב, שהזמן ריפה והקשיח כאחד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבותיו הכוזבות של יונתן”