החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גבעת רם

מאת:
הוצאה: | 2014-10 | 200 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:


המחבר יעקב גרשון

אמיר שפירא, תלמיד לתואר שני במדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים, מחפש תעסוקה לפרנסתו. הוא מוצא את עצמו במוסד ציבורי בתפקיד זוטר, ועד מהרה מקודם למשרה בכירה ללא כל סיבה נראית לעין. עבודתו עומדת בסתירה להשקפת עולמו, וכפתרון, הוא פותח במסע ביורוקרטי-אקדמי רצוף מהמורות, במהלכו מתבררות לו עובדות תמוהות על הסביבה בה הוא חי, ועליו עצמו.

"גבעת רם" – ספר מרתק על מציאות ביורוקרטית של תחילת שנות השבעים בירושלים, הנכונה גם לימינו אלה.

מקט: 001-1720-001
מסת"ב: 978-965-565-062-4
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

באופן רשמי הייתי רשום כתלמיד מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למדעי החברה. היו לי מורים טובים או בכל אופן, מעשיים. אבל מעשי זה לא בהכרח מעניין. באותה תקופה, תחילת שנות ה-70', כבר החזקתי בתואר ראשון והתכוונתי לנפנף בתעודה בראש חוצות ולומר, לעצמי ולכל האחרים, שעשיתי את זה. הצלחתי לסיים דבר שהתחלתי, מה שיאפשר לי התחלה חדשה ואולי גם משמעות חדשה. מצד שני, זה עלול היה להתפרש כסתם נפנוף בפיסת נייר. חסר משמעות וחשוד ברברבנות. אז לא עשיתי את זה. מסגרתי את התעודה אחרי שצילמתי כמה עותקים, ואפסנתי אותה במגירה.

ומה עכשיו?

ובכן, קודם כול היה עלי למצוא תעסוקה לפרנסתי. עם זאת, כהמשך מתבקש, גם נרשמתי ללימודי תואר שני.

מצאתי עצמי משתרך בתור בלשכת התעסוקה לסטודנטים של קמפוס גבעת רם. להפתעתי זומנו לי שלוש הצעות לבחירה. כמו בהרבה מקרים אחרים בחיים בחרתי לפי התחושה. ככה לפחות חשבתי, ונקלעתי להליך שנמשך לא פחות מחמש שנים ולא הביא אותי לשום מקום שבו רציתי באמת להיות. נראה שהמצב הזה מאפיין, מן הסתם, את רוב הבחירות של בני האדם באשר הם. בדיעבד לא מצאתי בכך נחמה וזה גם לא היה חשוב.

הבחירה נעשתה והגעתי למקום ברחוב ויצמן בירושלים, קרוב לקמפוס, שנקרא "המוסד לביטוח לאומי, משרד ראשי". מניסיוני המצומצם, כשנתיים, במקום הזה, אני יכול להעיד שלא מצאתי שם לא מוסד, לא ביטוח ולא לאום. אבל אולי זו רק הבעיה האישית שלי. ומה כן מצאתי? קצת מזל חסר כל קשר למוסד למעט העובדה, שהוא נקרה בדרכי בין כתליו. המזל הזה נקרא בשם והשם היה: מינה.

מינה הייתה בת תשע עשרה ואני בן עשרים וארבע. ראיתי אותה לראשונה כשזומנתי ללשכת המנכ"ל, בקומה החמישית והעליונה של הבניין. במשרדי שבקומה הרביעית, שאותו חלקתי עם עובד נוסף בשם בוק, הוגדרתי כ"עוזר א' למנהל כוח אדם" ובתוקף תפקידי זה נקראתי אל המנכ"ל כדי לקדם את פניה ואת שילובה בעבודה של עובדת חדשה. קבלת פנים לעובד חדש, קל וחומר עובד זוטר, בלשכת המנכ"ל, לא הייתה ההליך המקובל אבל לא ידעתי עדיין במה או במי מדובר.

עד אותו היום, הארבעה ביוני 1971, לא דרכה כף רגלי בלשכת המנכ"ל. למעט הקומה לא ידעתי בדיוק היכן היא ממוקמת. התחלתי לפסוע במסדרון הארוך ונעזרתי בשילוט שלצד הדלתות עד שהגעתי אל "ד"ר ישראל כץ, מנהל כללי". דפקתי על הדלת וזו נפערה בפני כמעט מיד. מולי ניצבה אישה בגיל העמידה, רזה להחריד, שערה צבוע שחור ופניה חרושים קמטים דקיקים.

"אה, אתה בטח מכוח אדם," אמרה.

"כן, כוח אדם," אמרתי, ללא ביטחון רב בשיוכי לאותה מחלקה.

"בבקשה, תיכנס, המנכ"ל ממתין לך," אמרה שחורת השיער ומיהרה אל דלת מהודרת שעליה נכתב, "המנהל הכללי". היא הקישה על הדלת, לא חיכתה לתגובה, פתחה אותה, החליפה כמה מילים עם מי שנמצא בפנים ופנתה אלי, "בבקשה, תיכנס."

הדבר הראשון שבו הבחנתי כשנכנסתי היה מה שקודם הגדרתי כמזל. מינה. מובן שלא היה לי מושג מיהי או מה שמה ולמה היא נמצאת בחדר הזה. החדר היה אפלולי והואר במנורה דקורטיבית, שניצבה בפינה, ליד ארונית ספרים, אבל נוכחותה האירה אותו.

ד"ר כץ התגלה כאדם לא גבוה, קצת שמנמן, אדיב באופן יוצא דופן, עם מבטא זר, עיניים שחורות שמקרינות טוב לב וחף מכל מניירות. "אה, מר שפירא. אני שמח שהגעת מהר כל כך," אמר כאילו אני זה שעושה לו טובה בעצם הגעתי אליו ולא הוא שמעניק לי את הכבוד בעצם המפגש עמו. לרגע שאלתי את עצמי איך הוא מכיר אותי בשמי.

ד"ר כץ המשיך ואמר, "תכיר, זאת מינה שטרן. היא תשולב במוסד, באגף הגבייה." הוא פנה אל מינה, שישבה על כיסא מסתובב מול שולחנו כשפניה וגופה מופנים אלי, אל דלת הכניסה, ואמר, "אני מעביר אותך לידיו הנאמנות של מר שפירא. הוא יסביר לך את נהלי המוסד ויחתים אותך על הטפסים המתאימים. תודה לך. מר שפירא?" סיים בפנייה אלי.

מינה התרוממה מכיסאה בלי לומר מילה, נדה בראשה אל כץ ונעצה בי את עיניה הגדולות. משלא הגבתי חזר המנהל הכללי ואמר, "מר שפירא?"

רק אז התעשתי ואמרתי, "אדוני המנהל הכללי, אני מבטיחך נאמנה שהעלמה שטרן תקבל את כל הטיפול הדרוש והראוי כדי להיקלט בהצלחה בין כתלי המוסד לביטוח לאומי."

ד"ר כץ נראה מופתע מסגנון הדיבור שלי ולאחר השתהות קלה אמר, "אני בטוח בכך, מר שפירא. בטוח בכך." הוא פנה אל מינה ואמר, "בהצלחה לך, גברת שטרן. וכל טוב."

כשיצאנו מחדרו של המנהל הכללי אמרה לנו שחורת השיער, "בהצלחה לכם, רבותי. בהצלחה." לא בדיוק הבנתי למה היא מאחלת זאת לשנינו. חלפנו על פני המבואה ששימשה את המזכירה כחדר קבלה, מינה לפני ואני מאחוריה, ויצאנו אל המסדרון. בבניין הייתה מעלית אבל בחרתי לרדת לקומה הרביעית ברגל. הובלתי כשמינה מאחורי. נקישות עקביה העידו שהיא הולכת בעקבותי אבל כשהגעתי לחדר שלי והסתובבתי לאחור, חלפה על פני פקידה על עקבים והמשיכה במסדרון עד שנבלעה בכניסה הראשית של הארכיב. את מינה לא ראיתי לא בקצה המסדרון, ליד המדרגות, ולא בצד המוביל אל הארכיב.

אפילו שזה לא היה הגיוני פתחתי את דלת המשרד, גיליתי את פרצופו של בוק ושאלתי, "מישהי נכנסה לפה הרגע? עובדת חדשה?" בוק, שעל פניו שררה הבעה קבועה של התנצלות, משך בכתפיו. "אף אחד לא ניכנס לפה בחצי השעה האחרונה חוץ מחיימוב, סגן מנהל כוח אדם." סגרתי את הדלת ועמדתי במסדרון בלי להוציא הגה. "ידיו הנאמנות של מר שפירא," אמר המנכ"ל. אז איפה היא?

אחרי הצהריים, בתום העבודה והארוחה עם בוק במזנון המסובסד שבקומת הקרקע, הלכתי ברגל לכיוון הקמפוס. בכל יום שלישי בחמש הייתה לי שעת קבלה במסגרת החוג למדע המדינה, בחדר שהוקצה לי בבניין הספרייה הלאומית. סטודנטים שנה א' היו אמורים לבוא לשם להתייעץ אתי. זו שבחרה לי לשמש לה כאסיסטנט הייתה ד"ר זינגר, שהעבירה שיעור בשם "מושגי יסוד בתרבות הנגד".

האוויר מחוץ למוסד היה קריר אבל יבש. כיפות של סלעים לבנים בלטו מפני הקרקע. פה ושם צצו רקפות, נצמדות אל שורשי הכיפות הלבנות וצובעות אותן בגוני סגול קלים. השמים היו בהירים לגמרי. בצרור המפתחות שבכיסי היה המפתח לחדר שבבניין הספרייה. שם יכולתי לקרוא, לנמנם, לעשן. רק לעתים נדירות נכנס מישהו. הגעתי לשערי האוניברסיטה, חלפתי על פני הבריכה שבחזית וחציתי את הדשא המעוטר בעצי נוי שונים אל רחבה שלפני בניין הספרייה הלאומית. גם שם הייתה בריכת נוי מלבנית. התיישבתי על מעקה האבן הנמוך של שפת הבריכה וסטודנטים חלפו על פני בדרכם בין הבניינים. לאחר הפוגה קצרה עליתי במדרגות לקומה השנייה וגם כאן, כמו בביטוח הלאומי, חדרי היה בשורה של חדרים בצדו של מסדרון ארוך.

הגעתי אל החדר, מספר שמונה עשרה, שלפתי את צרור המפתחות מכיסי, הפרדתי את המפתח המתאים, פתחתי את הדלת וסגרתי אותה מאחורי. מולי עמד שולחן עץ מלבני פשוט עם שני כיסאות, אחד מכל צד. חוץ מעיתון יומי, מקופל לשניים, לא נמצא שם שום פריט נוסף. התיישבתי על הכיסא ופרשתי לפני את העיתון, שמן הסתם הושאר על ידי המתרגל ששהה בחדר לפני. חיכיתי שהזמן יחלוף. בערך ברבע לשש נשמעה דפיקה רפה על הדלת. אמרתי "יבוא" אבל לא הייתה תגובה. שוב נשמעה דפיקה רפה. קמתי לפתוח את הדלת אבל היא נפתחה לאט, כאילו מעצמה. את חלל המסדרון שנפער כלפי חסמה דמות של אישה, כבת תשע עשרה. היא עמדה לומר לי דבר מה אבל אני הקדמתי אותה ואמרתי, "את המזל שלי."

  1. :

    רומן מרתק,סוחף, מותח וגם משעשע שלא יכולתי להניח מהיד עד לסופו מעורר המחשבה. כילידת ירושליים התחברתי לתיאור המקומות בהם מתרחשת העלילה ותיאור הדמויות גרם לי להרגיש כאילו אני צופה בהן ממש. הסיפור והרקע יגרמו לכם לחשוב על הדברים עוד זמן רב לאחר סיום הקריאה..מומלץ בחום!

  2. :

    ספר מבריק, שנון ומרתק מפי אחד הכותבים העולים!

  3. :

    אינטיליגנט ומוכשר, שווה קריאה!

  4. :

    קראתי את "גבעת רם״ ונהניתי. הזכיר לי את השנים של שלהי האוניברסיטה . קצת פילוסופיה,קצת סקס ויש גם עלילה.המוסד לביטוח לאומי היה שנוא עלי מאז ומתמיד. ליסטים ברשות החוק. לוקח יותר מדי ממי שהוא יכול ולא מעביר כל מה ולכל מי שצריך.גם פקידיו מתוארים בצורה אוטנטית.קנאתי בגיבור המוכנס למיטתו של 4 (!)נשים אות ואיכותיות ללא שום מאמץ מצידו .האירוע עם מינה שטרן בשירותים מעניין. העברית תיקנתי והניסוח קצר וברור.חסרים תאורי רגשות.״משהו מהמזנון״?הזכיר לי עובדי מדינה עם חשבון פתוח. בקליפת האגוז: נהניתי, וזה מה שחשוב….

  5. :

    מעניין! קריא! מהנה! על תופעה עגומה בחברה הישראלית בשנות ה-70
    בהחלפת שמות אקטואלי!!! לזמננו.

  6. :

    יעקב גרשון הוא חבר מתקופת גולני.אני מודה וגאה בזאת.זה עתה סיימתי לקרוא את ספרו המצולם כאן.יש בסגנון הכתיבה משהו מאוד מדוייק.רצוף וקצת חצוף.שוב האדם הקטן מתמודד מול מערכות אדירות ויכול להם הפעם.כדאי לקרוא במיוחד שמאחורי התמימות לכאורה יש שכל ישר שלא נותן ליצרים ויש כאלה.לסטות מהגשמת המטרה.

הוסיפו תגובה