החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פינטו – שם פרטי

מאת:
הוצאה: | 2017-12 | 268 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אופיר עמר לא רוצה שירחמו עליו, רק הזדמנות להתחלה חדשה: להניח מאחוריו את ירוחם, את הילדות נטולת האב, את הקריירה הצבאית שנקטעה ואת המאבק הכלכלי התמידי. עם מלגת לימודים במכללה יוקרתית ועם אור, החברה החדשה שלו, נראה שאולי יצליח. צעד אחר צעד הוא מנסה להשתלב במרחב התל־אביבי השבע וללמוד את חוקיו. אבל אז הוא פוגש את בת הדודה של אור, גליה, סטודנטית סוערת ונמרצת למשפטים, שמטיחה בפניו של אופיר את כל מה שהוא מנסה לשכוח ולהדחיק.

המפגש בין גליה לאופיר מערער את המעט שהיה יציב בעולמם. מערכת היחסים שלהם נעה בין כעס לתשוקה. לכל אחד מהם תפיסת עולם שונה ו"בור" רגשי אחר, והקונפליקטים ביניהם סוערים ויצריים. כשהם נסחפים למסע חיפוש מטלטל אחרי האב הנוטש של אופיר, הם חושפים סודות מן העבר ומתמודדים עם שאלות של נאמנות למסורת, לערכים ולאמת פנימית.

פינטו – שם פרטי הוא רומן על השיח המזרחי הפנימי, על הקונפליקט של יוצאי הפריפריה עם המרכז, על זהויות צולבות של בני הדור השלישי לעלייה מצפון אפריקה ועל מערכות היחסים הסבוכות של צעירים בתוך משפחות המוצא, מול החברה הישראלית ומול עצמם.

אורטל חזות, ילידת דימונה, עורכת דין. פינטו – שם פרטי הוא ספר הביכורים שלה.

מקט: 4-20-53394
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

מאחורי שולחן עץ כהה ישבו שני גברים ואישה. האישה כחכחה בגרונה והידקה את קשר צעיף המשי שלה. התחשק לו להסתובב וללכת, הרי המקום הזה לא בשבילו, אבל האישה כבר סימנה לו עם היד שיֵשב. הוא התיישב, הוציא את הידיים מהכיסים והזדקף, שיראו שהוא רציני, כמו שאמא שלו אומרת.

'שלום אופיר,' אמרה ביובש. דקלמה לאט שם ותפקיד, קודם את שלה ואז את של שני הגברים שהנהנו בתנועות קצובות. הכותרות היו ארוכות, התמזגו זו בזו. הוא לא הצליח לקלוט כלום, ונזכר במה ששמע פעם בתוכנית בוקר ברדיו, שזו תופעה מוכרת, אנשים עסוקים מדי ברושם הראשוני ולא מצליחים לזכור אפילו אות. 'ספר לנו על עצמך,' ביקשה. שני הגברים הסתכלו עליה כשדיברה. השפתיים שלה היו צבועות בבורדו, ומסביב לעיניים שלה, הכחולות, המימיות, היו כתמים גסים של משחה חומה שהדגישה קמטוטים עמוקים.

החיוך הכי טוב שלו גויס בניסיון לשדר שלווה וביטחון עצמי. הוא השתעל שיעול מאולץ, קצר, לוודא שמיתרי הקול שלו מוכנים. נשימה עמוקה. סדר כרונולוגי. זה קל. 'אני אופיר, אבל את זה אתם כבר יודעים.'

הם לא חייכו.

'באתי מירוחם,' ניסה לייצב את הקול, 'הילדות שלי הייתה… אֶה… הייתה מאוד…' המילים הסתרבלו לו, 'לא פשוטה.' להמשיך? שאל אותם בעיניו.

השלושה הנהנו.

'בתור ילד השתתפתי בכל מיני פרויקטים חברתיים בעיר, סיימתי את התיכון עם בגרות מלאה,' אמר ומיד התחרט. כמה טיפשי מצדו. תעודת בגרות זה לא הישג. 'התגייסתי לצנחנים, לפלס'ר, כלומר לסיירת.' הקול שלו התייצב, 'השתחררתי לפני חודש ואני מאוד רוצה להתחיל ללמוד כאן מדעי המחשב בתוכנית המיוחדת.' הוא נשען לאחור ולגם מכוס המים שניצבה מולו, כשהניח אותה על השולחן הבזיקו אליו סימנים של שפתון הבורדו. הפנים שלו האדימו. 'מתנצל.'

'זה בסדר גמור, קורה,' חייכה אליו כמו שמחייכים לילד קטן. זה שישב מימין נראה משועשע מהתקרית הקטנה. 'אולי תרחיב קצת יותר על הקשיים שהיו בבית?'

כמה שביקשו – סיפר. מדד את המילים. אמר שאמא שלו גידלה אותו לבד. חזר על הניסוחים המנומסים ששינן, השתדל להגיד רק דברים פשוטים, שלא יסבכו, לא יעוררו שאלות גדולות או מורכבות מדי, לא יגרמו להם להרגיש רע עם העושר שלהם.

סיפר על התחנות בחיים שלו. אחת אחרי השנייה עבר בהן, כמו בקו הפנימי של האוטובוס בעיר. חטיבת ביניים, צופים, תיכון, תוכנית כושר קרבי ומשם לצבא. הפלס'ר, סיפר שוב. כבר מכיתה י' היה נעול על זה. למרות שאמרו לו שלא הרבה אצלם מצליחים לעבור, עבר. יצא לקצונה. אמר שרצה לתרום לצה'ל כמו שתרמו לו.

'ואיך היה בקורס?' שאלו אותו.

'סיימתי בהצטיינות,' הוא דחק מחשבה של 'מה היה אם', אמר שזה הפתיע אותו, באמת, העניין הזה, כי כולם שם אנשים איכותיים. לרגע נוצרה שתיקה, אז הוא המשיך וסיפר שלקראת השחרור בדק אופציות, לא יצא לטיול, מה פתאום, חסך כל מה שאפשר והוא מקווה שזה יספיק. 'לימודים זה המפתח להצלחה, ורק עם המלגה תהיה לי אפשרות כזאת.' זה היה משפט שהוא נשבע לעצמו שלא ישכח להגיד.

'למה אתה חושב שהמלגה הזו מגיעה דווקא לך, אופיר?'

הייתה לו תשובה אבל הוא חיכה, גלגל בראש את המילים של אמא שלו: תמיד לקחת רגע לפני תשובה. שיראו שאתה חושב, לא סתם איזה תרנגול קופץ בראש. 'אני לא יכול להגיד על עצמי מה מגיע לי ומה לא.' המילים לא הסתדרו לו בטור ישר. הביטוי נשמע לו לא נכון, אולי אומרים 'להעיד'? מבטו נדד ביניהם. הם לא הגיבו. עקצוץ של אי־נוחות עבר בו והאצבעות שלו חפרו עוד ועוד בבסיס הכיסא, הרגליים התקפלו פנימה. התשובה הדיפלומטית, היפה, המתינה בפה, אבל מה הטעם. התחשק לו להגיד להם שלכל מי שמבקש מגיע, ושאם היו מוותרים על קצת, אפילו על עשירית ממה שיש להם, כולם היו יכולים. התחשק לו להגיד להם שהוא לא צריך טובות ולא את המלגה המסריחה שלהם. אבל שום שולחן לא התהפך ושום צעקה לא נשמעה. החיוך המתוח שלו היה דומה מאוד לחיוכים שלהם, וחשף את הגומות שלו. גומות כמו של אבא שלו, שראה בתמונה היחידה שיש לו.

'לא יודע למה המלגה מגיעה לי ולא למישהו אחר. אני רק יודע שאני צריך אותה, מאוד, ושזו הדרך היחידה בשבילי ללמוד משהו שאני חולם עליו כבר הרבה זמן.' הוא ידע שחלום זו מילה מוגזמת. שנא שמרחמים עליו, אבל איזו ברירה יש לו.

'למה החלטת להשתחרר מהצבא?'

הדופק שלו הואץ. השפתיים שלו התיישרו והמבט הרצין. 'אני… הרגשתי שהסתיים הפרק הזה.' הכתפיים שלו נשמטו מטה ופנימה בניסיון להדוף את הפחד שזחל לו מהבטן לגרון. המג'ד הבטיח לו שלא יהיה שום תיעוד. ובכל זאת – אולי הם יודעים? 'חשוב לי ללמוד, להתקדם.' הכריח את עצמו להזדקף, מי אמר שזו האפשרות היחידה לאחד כמוהו, 'צה'ל זה מקום טוב להתחיל בו, אבל גם באזרחות לא חסר מה לעשות.'

שוב ההנהון היבש שלהם.

'תודה לך על הדברים, אופיר,' חייכה האישה ואחריה חייכו גם הגברים, 'תוך יומיים־שלושה יהיו תשובות.' הוא ראה את החיוך הזה, המשתדל־מאוד־שלא־ובכל־זאת מתנשא. הוא קם ולחץ להם ידיים. האישה אמרה שהיה להם נעים להכיר. הוא אמר שגם לו, למרות ששום דבר במעמד הזה לא היה נעים לו. כמה רצה להיות חד, שנון. כמה התאמן בבית, ובסוף זה מה שנשאר, חיוכים מנומסים מדי.

אי אפשר לדעת, חזרה אמא שלו והתעקשה בראש שלו, לפעמים הכי שקטים הם אלה שמצליחים.

שני ניסיונות נדרשו לו כדי לסגור את הדלת כמו שצריך. כל כך נמנע מלטרוק שלא הצליח לשחרר. העיניים שלהם ננעצו לו בגב, לגלגו.

משב רוח של אחר הצהריים, ספוג בריח הדשא המטופח שהקיף את הקמפוס, קירר לו את הפנים וערבל את החמצן בריאות שלו. הוא הסתובב בין הערוגות המטופחות והבניינים, ניסה לסדר את הפרטים בסיפור שיספר לאור כשתבוא לאסוף אותו. סיפור בלי מלגות ותשלומים, בלי שאלות מביכות. כרגיל ניסה לחשב כמה כסף כבר הוציא החודש. היא הציעה שילכו לאכול משהו ביחד. תמיד בוחרת את המקומות האלה, היקרים, והוא יושב מולה, מרפרף על התפריט, המחירים דוקרים לו את העיניים. חמישים ושישה שקלים לסלט עגבניות בשמן זית, שישים לשקשוקה כמו בבית. רוצה להציע לה שיאכלו פלאפל או שסתם יֵשבו בטיילת, ולא מעז. אז הוא יושב מולה, שותה קולה, ממתין לחשבון שיונח על לוח שחור, כמו חומה בינו ובינה. הבטן מתקוממת, השפתיים מחייכות כאילו כלום, הידיים נשלחות אל הכיס והוא משלם.

מעמד גביית החשבון מנקר כמו פטיש זעיר. הוא עוד ילד, קופאית בחנות במרכז המסחרי מעבירה את הכרטיס. הם עומדים שלושתם, הוא, אמא שלו והקופאית, ונועצים מבט בקופסה הקטנה מפלסטיק, מחכים בתקווה משותפת לצרצור הגואל של תנועת סליל הנייר, שיפלוט פתקית אישור שהעסקה בוצעה. הקופאית מנסה שוב, ממלמלת מילות נחמה על המכשיר שתמיד עושה בעיות, והם מחייכים. היא מעבירה, אבל כלום. בסוף אמא שלו מוציאה צ'קים ושואלת אם מקבלים, והקופאית, שמכירה אותם לא מאתמול, אומרת שברור, אפילו בתשלומים. ואמא שלו קורעת מן הפנקס שניים, שלושה, ארבעה צ'קים וחותמת על כולם בכתב מסולסל, והוא מושך לה בחולצה, רוצה להגיד שזה בסדר, לא חייבים, אבל היא משתיקה אותו במבט, והפריטים נאספים אל תוך שקית צבעונית גדולה. הקופאית אומרת 'תתחדשו' ומלטפת את הראש שלו. הם יוצאים מהחנות ובשקית מכבידה גם האשמה שחוזרת גם היום בכל פעם שהוא מוציא שטרות מהארנק וקונה משהו לא חשוב, והוא מגרש אותה עם הקול של אמא שלו, שמסבירה לו שחיים פעם אחת ושאף פעם, בחיים, לא יחסר להם כלום.

'אולי תעבור לגור פה?' אור הציעה לו לפני כמה ימים כששכבו במיטה שלה, מוקפים בכריות רכות. 'אני יודעת שזה מוקדם, אז מה. להורים שלי זה ממש לא יפריע,' ליטפה לו את העורף, 'להפך.'

ולמה שיפריע? כל כך הרבה רצפה בבית אחד לא ראה אף פעם. יחידה נפרדת, רק בשבילה, בגודל של הבית שלו. הוא לא ענה, היא חייכה והוא אהב אותה על זה, שהבינה את השתיקות שלו, שלא שאלה למה עזב את הצבא או כמה חברות היו לו עד היום או מתי תפגוש את אמא שלו, רק ליטפה.

ליד הספרייה נעצר. עשרים דקות עברו מאז הסתיים הריאיון והוא עוד לא הצליח לכתוב לה הודעה כמו שסיכמו. דוחה את ההחלטה, נשאב למשחק שלאחרונה התרגל לשחק עם עצמו – שקר או שקר לבן, אפילו כאן הצבע עושה את ההבדל. והוא יכול להגיד לה את האמת. שהכול תלוי בזה, שהמלגה הזאת היא הסיכוי היחיד שלו לשלם את שכר הלימוד. זכר הליטוף על העורף צץ בו, מקשה, למה זה טוב, השקר הזה. ובכל זאת, אין שום חוק שמחייב אותו לספר. מה אכפת לה אם היה לו יום אוריינטציה או ריאיון. מספיקה הבושה מול אמא שלו שלא מבינה מה יש לו ללכת להתחנן לאחרים בשביל כסף, הוא לא צריך להוסיף גם את הרחמים של אור.

הקליד: 'נגמרה האוריינטציה, יכולה לצאת?'

קיבל בתגובה תוך שניות לב אדום, ואחר כך, 'בטח'.

על הספסל, ליד השער הראשי, חיכה לה. משב הרוח התחזק, מילא אותו בכמיהה, כמו אז, ביום הגיוס, סיסמוגרף של התחלות חדשות. הוא הסתכל קדימה אל האופק ואז אחורה על הבניינים הלבנים, הגבוהים, המשובצים בזכוכיות קרירות, ועל עצי הפרי הזקופים שכנראה נשתלו ממש עכשיו, וידע שרק לזה חיכה. שעם קצת מזל ומאמץ הוא יוכל ללמוד במקום הזה. צעד אחרי צעד יתקדם, ימצא דירה, אפילו משהו קטן, יכיר אנשים חדשים, יפרוץ את המעגל שסוגר עליו.

בירוחם הוא לא יכול יותר להישאר.

הם הכירו ביום הגיבוש הפלוגתי בחוף בהרצליה.

היא ישבה על כיסא גבוה ליד הבר שעל מרפסת המסעדה. כובע קש ענקי ומשקפי שמש הסתירו את הפנים שלה שהיו מרוחות בשכבה מוגזמת של קרם הגנה. צמה ג'ינגי'ת, בוהקת, נחה כמו נחש על הכתף החשופה שלה.

הוא ביקש לדבר עם בעלת הבית. רצה לברר כמה יעלה לו לפנק את החיילים בארטיקים. היא הצביעה פנימה, על אישה עם שיער חום חלק ומכנסי ג'ינס קצרים. כשיצא מהמסעדה עם ארגז קרטון מלא ארטיקים שניתן לו במתנה היא חייכה אליו.

'הצליח לך עם אמא שלי,' אמרה.

'אמא שלך?'

'כן, אמא. אני ג'ינג'ית כמו אבא שלי.' אמרה במין גאווה והורידה את משקפי השמש, חושפת אינסוף נמשים ועיניים בהירות, משהו בין כחול לירוק. החיוך הפתוח שלה הבזיק אליו.

אם היה לו אומץ היה שואל אם אפשר ומסיר את הכובע מראשה בתנועה בטוחה, אחר כך, בקול אדיש־אדיש, היה שואל אם בא לה, מתישהו, איפשהו, לשתות משהו, כמו שראה את החברים שלו עושים. אבל לא היה לו אומץ. הוא אמר שהוא חייב ללכת לפני שהארטיקים יימסו וחייך אליה בהתנצלות. כל מה שהכיר עד אז זה הוא וליאת, אהבה בתנאי מעבדה. כרטיסי ברכה מנצנצים, דובוני פרווה ובונבוניירות בצבע אדום. ארבע שנים נעו במסלול קבוע מהבית שלו אל הבית שלה, עשו את הדרך הידועה אל עתיד צפוי, מרגיע. לכל מקום הגיעה בשבילו. לאירועים משפחתיים ולכל בסיס שהיה בו, לכל טקס. היא הייתה הראשונה שלו והוא הראשון שלה. היא אמרה שהיא שומרת את עצמה עד אחרי החתונה, והוא כיבד את זה, אפילו התלהב. כשהציע לה נישואים, כי כולם אמרו שכבר הגיע הזמן, הודיעה לו בחגיגיות שזהו, היא לא צריכה לשמור יותר, גם ככה זה לנצח.

כשכל הציוד כבר קופל והאוטובוסים המתינו לאחרונים, חזר לסריקה אחרונה. אור עוד ישבה שם על מרפסת המסעדה, מסתכלת על הים, הצמה שלה זוהרת מרחוק, מושכת אותו לחזור. הוא מלמל חצי שאלה ואת המילה טלפון, והמשיך לגמגם גם כשכתבה על מפית נייר מספר טלפון ומעליו השם שלה, אור, עם כוכב קטן, ילדותי ומזמין, וכשהורידה את הכובע ונתנה לו את המפית ראה את כולה. את המצח הגבוה, את הרווח הקטן בין השיניים הקדמיות, את המבט הנקי משיפוט שזהר לקראתו בציפייה, וחשב שאיתה זה יכול להיות אחרת.

הטלפון שלו רטט, שומר המסך – קיטש של ים מואר באור שקיעה – הבהב מולו. את כל התמונות שלו ושל ליאת מחק, השאיר רקע ניטרלי, נטול מטען, כמו המכללה הזו, עם הערוגות המטופחות והבניינים החדשים.

'מאמי, אני כאן, אתה בא?' צהל הקול שלה בטלפון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פינטו – שם פרטי”