החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הכול לקחה האש

מאת:
הוצאה: | 2013 | 216 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

18.00

רכשו ספר זה:

כמה שנים לפני המלחמה נישאו אלי ויגאל, חברי ילדות, לאורנה ורבקה, חברות ילדות, והחיים נראו יפים. עד הקרב המר שבו עלה הטנק של יגאל בלהבות. והכול לקחה האש. יגאל נהרג, אלי אושפז בין "מטורפי אלוהים". רבקה ניגבה את דמעותיו, ואורנה לא חדלה לחפש את החיים שהיו.

הרומן החדש של יוסף כהן אלרן, חתן פרס קוגל לספרות תשע"ג, מוליך אותנו למעמקי הנפש של דמויות מכמירות לב שהמלחמה האכזרית הביאה לחייהן כליה וחורבן.

בכתיבתו המעודנת מתאר יוסף כהן אלרן רגשות מפכים בגנזי הנשמה. יד האמן שלו מעלה רגעים של חרדת הלב, השתוחחות הנפש והשתלהבות היצרים, כאב וחידלון מול תקווה והתרוממות.

יוסף כהן אלרן מגיש לקורא עוד רומן שמקורו בחזית הסיפורת העברית.

מקט: 9-548-044-3
מסת"ב: 978-965-548-044-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הרגעים

הן באו לקחת אותי בצאתי מבית החולים. אורנה רעייתי ורבקה חברתנו הטובה. מחזקות זו את זו כדי להוביל אותי הביתה מהמחלקה המוטרפת שבה הייתי מאושפז. וכאילו קרו הדברים בסיפור אחר, של מישהו אחר, בחיים אחרים. כי הכול נראה מנוכר, ואני הייתי זר, והאור העז שהציף אותי כמו לא היה מוכר. כמוהו כאור שזה עתה נברא, שלא הכרתיו מעולם, והנה בא ותקף אותי.

עיניי דמעו, אולי מהברק החדש של החוץ, אולי מן ההלם שהקביל את פניי באור ההוא. וכמו להדהים, דווקא רבקה היא שקרבה ומחתה באצבעה את לחות הדמעות שזלגו אל לחיי מתחת למשקפיים. ונדמה שהתחייכה אליי. ואולי רק ניסתה. אבל זאת הייתה רבקה, לעיני העולם ולעיניה של אורנה אשתי. אלי הטוב, דווקא היא, הפצועה המוכה והנגזלת, שָכולה ללא עת, עיניה השחורות מבריקות, שערה השחור גולש ושמלתה הירוקה בגון הדשא כמו מנסה להחיות את גופה. דווקא היא. ובעודה מביטה אל עיניי ורוצה לחזק אותי היישר מתוך הכאב שלה, מתוך הצער של עצמה ומתוך האבל שבתוכה, קלטתי כמו מתוך הזיה שאורנה שבה לאחוז את ידי. והייתה מצפה. חשתי סחרחורת קלה, היא הבחינה ותמכה בי ועיניה הכחולות הגדולות נתלו בי.

ואז ראיתי שרבקה מנגבת את עיניה שלה, פולטת איזו אנקה קטנה, ואחר כך אוזרת מתוך עצמה את שארית רצונותיה ואת סוף כוחה. והכול מרוחף. לא יציב. כאילו התרככה האדמה ואיבדה את צפיפותה. כמו הייתה זו אדמה זרה וחדשה לי. ואחר נסבה רבקה והתחילה פוסעת אל מכוניתה המסחרית כפולת הקבינה. המכונית של יגאל, חבר הילדות שלי, שחנתה מטרים לא רבים משם. ואני ראיתי את רגליה המשתרגות בלכתה, רכות ומלבינות באור השמש. עד אשר נכנסה לתא הנהג, טיפסה וישבה מאחורי ההגה, תולה בי משם עיניים ומחכה. וכשהתחלנו נעים לעברה חייכה אליי מתוך המכונית והשהתה עליי את חיוכה. כמי שמחייכת מתוך מחאה צורבת לנוכח אלוהי המלחמה.

ואז אמרה אורנה, כמעט לוחשת: "בוא, אלִי."

היא תפסה בידי. חשתי את מגעה, והוא היה ממשי, לח. אבל קולה היה רחוק והד מוזר נלווה לו.

ואחר כך נסענו משם. ואני שאלתי את עצמי לאן, של מי הדרך הזאת ושל מי העיר הזאת ושל מי המקום שאליו מובילים אותי. ומי האישה הזאת ומי האחרת בשבילי. חודשים ארוכים אחרי תום המלחמה ההיא, הנה נראה שסוף סוף חזרתי לעצמי, אבל לא ידעתי אם זה אני. כשם שאורנה הייתה אורנה, אבל אחרת. וכשם שרבקה הייתה רבקה, אבל אחרת. ומי מאתנו יכול לשכוח את הרגע ההוא, את הרגעים ההם, את השעות, את הימים, את החודשים, את הכאב והצער והחשדות והייסורים? איך אוכל אני לשכוח ומי מהן תוכל?

אורנה? רבקה?

* * *

"אלי, זאת אני, אורנה, אשתך. לא רוצה לדבר אתי? לא מכיר אותי? דבר אליי, אלי, דבר אליי." כך הייתה אורנה בוכה חרש, יושבת ומייבבת ליד מיטתי בבית החולים. ואני חצי גופי חבוש, שותק ומרחף, שותק ומתרחק, שותק ומתנכר. והיא מוסיפה, קולה מגיע אליי והוא כמו זר: "דבר אליי, למה אתה לא עונה לי?"

"עידן?" אני זוכר ששאלתי על הילד שלי.

"הוא בסדר." קולה רעד אליי. "הוא שואל עליך. הוא מתגעגע."

ושוב חזרה השתיקה. ושוב חזר הרעד שלא יכלה לראות. שוב צפו מולי הלהבות השחורות. שוב שמעתי את קולו של יגאל זועק אליי. אלי, הוא זעק מתוך הגיהינום שלו, ואולי חשב שאני כבר מת. ואני שמעתי אותו מתוך הגיהינום שלי, ואולי חשבתי שאני כבר מת.

ופעם אמרתי: "רבקה."

והיה שקט. ואחר כך היא לחשה: "רבקה?"

ושוב אמרתי: "רבקה."

"היא לא מפסיקה לשאול עליך," שמעתי אותה. לא ראיתי. לא רציתי. ורק אמרה עוד: "אתה יודע כמה אתה יקר לה. הרי אתה כמו אח שלה. ככה היא אומרת. כמו האח שאין לה. תמיד אמרה ככה. ואני כאן. כמעט כל הזמן כאן, לידך. ואתה, למה אתה לא יכול להסתכל אליי? למה אתה מתנהג ככה? אני דואגת."

"אל תדאגי לי."

"למה אתה אומר ככה? איזה מין טונים אלה? אני אשתך. אני אוהבת אותך. מה אפשר לעשות? אתה יודע כמה פצועים יש? כמה הרוגים יש? אתה ניצלת."

"את יכולה ללכת."

"למה אתה אומר לי ככה? מה, אני הבאתי את המלחמה הזאת, אלי? אני אשמה? אני הבאתי אותה?"

לא ראיתי אותה ורק לחשתי, כמעט אל עצמי: "יגאל הביא אותה, כנראה."

"אני לא מבינה אותך."

"לא יותר טוב שהוא היה כאן?"

"אל תעשה לנו את זה. אל תעשה את זה לעצמך. זה נורא לכולם."

"אולי היה עדיף בשבילך."

"די, אלי, תפסיק."

"היה עדיף בשבילך," חזרתי.

"אני מנסה להבין אבל די, בסדר? מה קורה לך? אולי תסתכל לכיוון שלי? אתה לא רוצה לראות אותי? מה, אתה שונא אותי?"

"לא רוצה לראות אף אחד. לא רוצה לראות אותך. אל תבואי עוד לכאן."

"אלי, אני כבר לא יודעת מה להגיד."

"אל תגידי."

כמו ביום ההוא, ערב המלחמה, כשלא ידעה מה להגיד. כמו אז כאשר שאלתי אם מישהו היה, והיא עמדה שותקת ותהתה עליי. אבל אני ראיתי את יגאל יוצא באותה שעת לפני צהריים מביתי. שפעת לכדה אותי ושבתי מוקדם מאוד מעבודתי. והיא עמדה ושתקה ותהתה עליי והייתה מבולבלת. ובכל הימים שלאחר מכן לא אמרה דבר.

כך היה היום ההוא. ואחר כך נפלו השמים, והעשן היה שחור, וקולו של יגאל בתוך הטנק הבוער לא נשמע. רק אני שמעתי אותו. שומע אותו עדיין.

"אז מה יהיה, אלי?" המשיכה.

"תחשבי שאני מת," סיננתי אליה, לא מביט בה.

"לא אחשוב ככה. למה שאחשוב?"

"אז אל תחשבי," לחשתי וחשתי את גל הכאב.

ועיניה הביטו לעברי והיו מוזרות. לא הבטתי לעברה. אבל בזוויות עיניי ראיתי אותה. והייתה כצל.

* * *

מטורף אני, מטורף. נטרפתי כשראיתי כיצד הטנק שלנו נדלק כמו לפיד והזוועה חוגגת סביבי והתופת בי. ואני ידעתי שיגאל נותר לכוד שם ולא יכולתי לנוע. הייתי משותק וידעתי. כשם שידעתי שהלהבות לוחכות את חייו, ולוחכות את חיי, ולוחכות את החשד והקנאה והייסורים. הכול לוחכת לה האש.

* * *

ודווקא רבקה באה לבית החולים. קמה מאבלה ובאה אליי בלי התראה. ואני, מה היה לי נורא יותר? איזו שעה קשתה עליי יותר? אותה שעה שבה נדלק הטנק ואיבדתי את חברי הטוב, את ילדותי, את נערותי ואת בחרותי, אותה זעקה שעלתה מתוך הטנק הבוער או אותה שתיקה של רבקה בעמדה שם? איזה כאב היה חזק יותר? כאב הבשר החרוך אשר טיפס בי או כאב הכלימה והאשם והצער אשר שיסעו אותי באותה שעה? איך כך הנחתי לו?

בשמלה אפורה באה, פוסעת שחוחה אך נוכחת ומביטה, והשידפון כבר פשה בה. עיניה עמוקות כבאר שחרבה. שׂערה מדובלל כשדה שנזנח. והיה בה כל אותו מדבּר בוער. ואולי היה בעיניה אותו עשן שחור שעלה מעלה וכיסה את השמים. והכול בחטף. בחטף באה. והיא פסעה אליי. פוסעת לאטה, צעד אחר צעד, ועיניה מישירות אליי את מבטן. וכאשר באה כך ואני ראיתי אותה, נחבטתי בתוכי בחזקה. חשתי שאני נהדף בתוך המיטה. כאילו קם עליי הכאב ההוא על מותו של יגאל וחבט בי. רעדתי.

"אלי? אתה בסדר? אלי?"

כך היא שאלה, והיה איזה רעד בקולה. ואורנה עמדה מאחוריה וכמו לא הייתה. לא ראיתי אותה פוסעת לצדה, והנה הייתה מאחוריה. רק את רבקה ראיתי. ואולי לא את רבקה, אולי את יגאל. והרעד אחז בי.

"אלי," נשנקה אורנה.

אבל לא הייתי אלי. רציתי לומר: אני הוא המוות ששב מן המדבר. לא אלי. אני בשר חרוך וכואב, צער וחרדה, לא אלי. אני שארית מעונה. ולא יכולתי. לא יכולתי לשאת את הקול שבא אליי. קיוויתי לאחר, והבכי פרץ, בא בעצמה, חסר בושה. בכי חרדה.

"אל תתייסר בגללי," חשבתי שאני שומע את רבקה. "באתי לראות אותך. דאגתי. לא באתי להכאיב לך. אני אהיה בחוץ," לחשה.

עצמתי את עיניי. ואז משהו גהר מעליי. מישהו. ולא יכולתי. הנה יד לוטפת למצחי. ואחר כך נושקת לי. אלי הטוב, היא נושקת לי. איך כבו השפתיים, איך חרבו בך. איזה יובש. את יודעת למי את נושקת?

הידקתי את עיניי. הצריבה. אילו יכולתי למות. אך לא יכולתי. ואז ניתקה עצמה ממני, ואני שמעתי את תזוזת הבגד ונעל נוקשת מתרחקת. ורק אורנה נותרה שם, צִלה מול עיניי, עומדת חסרת אונים ושותקת.

"לכי. קחי אותה ותיסעו. לכי."

"אתה הורג אותי."

"אני כבר נהרגתי."

"אתה כאן, אתה חי, לא נהרגת."

"יגאל נהרג ואני נהרגתי. הרגו את שנינו."

"מה אתה מדבר!" היא נשנקה לידי.

רציתי לומר לה אַת, את הרגת אותנו. אבל משהו עצר בי ורק אמרתי: "לכי, רבקה מחכה לך."

והיא נאלמה. עמדה שם דוממת, אחוזת רעד, מבולבלת ומוטרפת. אורנה, מה עשית לנו, חשבתי. מה עשית לנו את, מה עשה לנו יגאל, מה עשיתי אני.

ורק רבקה, רק רבקה היקרה. והיא מיהרה להתרחק ובוודאי נחבאת בחוץ ובוכה.

* * *

האומנם הכול קורה בעולם אחר, בזמן אחר, במקום אחר ולאנשים אחרים? אחרי חודשיים, שלושה, יותר, שישה? כמה חודשים חלפו עליי? היה אז סתיו, אחר כך היה חורף, עכשיו תחילת הקיץ. ואחרי כל הזמן ההוא הכתה בי השמש בסנוורים אכזריים.

ואני מתרחק מן המקום שנחבאתי בו וסגרתי את עצמי, ורבקה נוהגת, אורנה יושבת מאחור ואינה מרפה מידי, ואני כמו לא יודע לאן הן מסיעות אותי משם, מן המקום הסגור והבטוח שחייתי בו. ורבקה, האם היא מתבוננת בי דרך המראה של מכוניתה מאחורי משקפי השמש שלה? ומה היא חשה? חומלת עליי? השנאה הייתה ממנה והלאה, מה שנותר זו בוודאי החמלה. וכל מה שהיה בה פעם? החברות שלנו והחום שבינינו והקשר שתמיד היה קיים? מה דינם? מה מצפה לכל אלה? לכל הדברים הטובים ההם שהיו לנו? לי ולאורנה? לה וליגאל? לי וליגאל? לה ולאורנה? לכל אותן חברויות עמוקות שהיו. אך רק את הזגוגיות הכהות של המשקפיים אני רואה, לא יודע אם היא בוכה. בגללי. בגללה. בגלל אורנה שידה מונחת על ירכי. זאת היד שלי, הנה אני כאן, אל תשכח, כאילו אומרת. ואני רואה את הפנים של רבקה, ואת שפתיה ההדוקות שמסרבות לזעוק את אלמנותה הצעירה, ומתוך המרחק והזרות והמוזרות ההם המרחפים סביב אני יודע כמה היא יקרה לי וכמה חום יש בי אליה, ויודע גם יודע שנגזלו ממנה חייה וכמה נגזלו. אבל רק אני יודע. רבקה יקרה. דומה שלמן הרגע הזה אני יודע דברים שקודם לכן לא ידעתי. רבקה האחת והיקרה כל כך. לו רק לא התרסקנו.

* * *

ואחר כך הגענו לבניין שלנו. אותו בניין שבוקר אחד לפני אלף שנה נראה לי לפתע שונה משהיה. אותו בניין שביום ההוא נראה פתאום רע, והיה בו ריח מוזר, ולאור שנשפך עליו היה גוון זר. אבל הנה עצרנו שם. אורנה יצאה מן המכונית, הושיטה לי את ידה כדי שארד בעקבותיה, ורבקה לקחה את צרור המפתחות, הוציאה את עצמה החוצה ועמדה מתבוננת בנו. עדיין הביטה בי מעבר לזגוגיות המשקפיים, ואני ראיתי אותה הודפת את דלת המכונית וצועדת אתנו. נוכחותה בלבלה אותי כשם שהיטיבה לי. סברתי שתיסע לביתה, אך הנה הצטרפה אלינו. חשתי איזו שמחה במקום עמוק ורחוק בתוכי. ובעודי מנסה לבחון את התחושה הרחוקה הזאת כבר עלינו שתי קומות, ואורנה הוציאה מפתחות מתיקה, פתחה את הדלת ומשכה בידי פנימה.

"ברוך הבא הביתה," אמרה בקול צרוד.

עמדתי והתבוננתי בקירות. והתבוננתי ברהיטים. ושלחתי מבט אל המטבח שהכרתי פעם ונראה כל כך מוזר וצר עכשיו. והיה שקט גדול, שקט שצפצף באוזניי והשמיע רחש של פצפוצים רחוקים. והן הניחו לי עם עצמי, רואות אותי פוסע אל החדרים, חדר השינה עם המיטה הזוגית וארון הבגדים, והחדר האחר שבו מיטתו של עידן והארון הקטן שלו, ואחר כך חוזר אליהן, והן מביטות בי ושותקות. ואז נתתי את דעתי שאני עדיין עם משקפי השמש. נשאתי את ידי והסרתי אותם מעל אפי, פסעתי אל פינת האוכל והתיישבתי על אחד הכיסאות.

רבקה אמרה לאורנה: "את רוצה שאביא את עידן מהגן?"

ואורנה ענתה: "לא קשה לך? מה עם נטע שלך?"

"היא בסדר, המלאכית שלי. אימא אצלי. אני יכולה לטייל לגן."

ואז אמרה אורנה, נמלכת בדעתה: "אבל יש קצת זמן, אני אעשה לכולנו קפה."

רבקה שתקה. באה וישבה על כיסא מולי. קבעה בי את עיניה השחורות, והן בהקו אליי. אורנה נכנסה למטבח ורבקה הושיטה לעברי את ידה. אחזתי בכף ידה והיא לפתה את ידי, מנסה לחזק אותי בשארית הכוחות שבוודאי כבר לא היו בה.

"אני רוצה לעשן," אמרתי.

"תעשן, זה הבית שלך."

"הבית שלי," מלמלתי.

אבל איפה הבית שלי? הורגלתי למיטה הקטנה והנוקשה, הורגלתי לחדר המואר של האח התורן, לצעדיה של ברכה האחות, לצלליתו של איציק האח הפוסע בשקט כדי לוודא שאנחנו ישנים, נחים, מסוממים. או מקבל אותי באהבה בלילות הנדודים שלי בחדרו ומצרף אותי לקפה שהוא שותה, מוזג לי מן הקנקן לכוס של קרטון. תהיתי.

"כן, כאן הבית שלך," שמעתי אותה. ומיד הוסיפה: "אורנה מכינה קפה, ועוד מעט אלך להביא את עידן המקסים מהגן כדי שיראה אותך ואתה תראה אתו. כמה הוא יתרגש לראות אותך. הרבה מדיי זמן עבר. כבר חודשים."

"לא יודע," שמעתי את עצמי ממלמל.

היא הנידה בראשה. נוכחותה הייתה קשה עליי. חשתי רעד באצבעותיי. ורציתי שתאחז בידי. שמעתי שקשוק כוסות מהמטבח, וברגע ההוא של השקט ושל הקור פסעה אלינו אורנה והניחה על השולחן מגש קטן. היו עליו שתי כוסות קפה נמס עם חלב וכוס אחת מלאה עד מחציתה בקפה שחור. בשבילי. היא זכרה.

לגמתי ועישנתי. הקפה היה מר ומתוק במידה הנכונה. זה הזכיר לי. ואז חדר העשן לעיניי, והן דמעו. אורנה לא הבחינה או בחרה להתעלם, אבל רבקה תלתה בי את עיניה.

פתאום אמרה: "אני הולכת להביא את עידן. תהיו עם עצמכם קצת."

היא קמה. רק שתי לגימות הספיקה ללגום מהקפה וכבר עשתה שתי פסיעות והגיעה אל הדלת. חשתי את משב שמלתה כשנעה לידי. כמעט נשמתי את ריחה. רציתי לחבק אותה, להקיף את מותניה. רציתי לבקש את סליחתה, לבקש את חברותה היקרה, לבקש את רחמיה. רציתי לבקש את אהבתה.

אבל אורנה אמרה במפתיע: "אין צורך."

ורבקה אמרה: "למה אין צורך?"

ואורנה אמרה לה: "מיד נלך אני ואלי לקחת אותו. הוא כל כך מחכה לראות אותו." כך אמרה ובחנה אותי, מוסיפה ואומרת: "כדאי שנלך לשם שנינו, אלי ואני. הלוא סיפרתי לו מהבוקר שאבא חוזר היום. לכי לנטע. תודה, רבקה."

רבקה שתקה רגע בעודה עומדת ליד הדלת ומביטה בשנינו.

"אורנה צודקת, זה הכי טוב," מלמלה אליי. "ואני בעצם צריכה ללכת גם כן לעניינים שלי. אז תשמרו על עצמכם."

היא חיבקה את אורנה ונשקה לה על לחייה. אחר הגביהה את ידה ולטפה את הלחי השנייה. הגנבתי אליה מבט וראיתי את הברק בעיניה, רואה אותה כך ונושם את ריח גופה. ובעודה בתוך הבית הרכיבה את משקפי השמש על אפה.

"אבל הקפה שלך," נצרדה אליה אורנה.

"לא חשוב, תודה," לחשה ופסעה אל הדלת. עם זאת נראה שמשהו בתוכה רצה להישאר והיה משתרך אחריה. חשתי אותו בקצות האצבעות שהשתהו על כתפי, ואולי זיהיתי אותו. אולי רצתה לגעת בי, בחבר הטוב שהעריצה. ואולי רק רצתה לגעת בדבר האחרון שהיה הכי קרוב ליגאל בשעת מותו.

ואחרי שיצאה ונעלמו נשימותיה ישבה אורנה והביטה בי במבט שלא פירשתי. "אלי, אתה בסדר, נכון?"

הנהנתי בראשי. לא אמרתי דבר. ניסיתי לחשוב וויתרתי. עצמתי את עיניי, ואז חשתי את ידה נחה ברכות על כתפי, כמו חוששת, כמעט מרפרפת. ואחר כך רק האצבעות. כאילו בבלי דעת רצתה לגרש את שארית המגע שהותירה שם רבקה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכול לקחה האש”