החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עיר המתים

מאת:
הוצאה: | 2018-03 | 440 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

שלל דמויות בהירות וחיות מאכלסות את עיר המתים, קובץ סיפורים עז מבע ורלוונטי לימינו, מאת י.ל. פרץ; נשים והגברים שלהן, הנמנים רובם ככולם על מעמד אילם ונרמס.
בטון שופע חמלה והומור, שאינו חוסך את שבטו מהממסד הדתי, מזדהה י.ל. פרץ עם מצוקות, כמיהות ופנטזיות של אנשים המנסים לשרוד בביצה הטובענית של החיים, ומעניק לדמויות בסיפוריו קול וקיום ייחודיים ורבגוניים, שימשיכו להדהד בקרב הקוראים זמן רב.

מקט: 4-20-53430
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מבוא:
גלגולים של סופר

כשאלוהים חילק את העולם, קיבל האיכר את האדמה, הדייג את הנחל, הצייד את היער, הגנן את עצי־הפרי, הסוחר את המידה והמשקל, וכך הלאה; והמשורר התבטל לו בְּחורש. הזמיר סלסל לו, העצים לחששו סודות יער מכל סוג… והעיניים, העיניים הפייטניות, לא יכלו להינתק מברכיה של הכובסת ליד הנחל ומלוח הכביסה שבידיה, והוא החמיץ הכול! כשהגיע, כבר חוּלק העולם, לא נותר באמתחתו של אלוהים דבר לבד מעננים, קשת בענן, טל וציפורי שיר. בחוזרו כבר לא מצא גם את הכובסת, היא השיגה לה משרה של מינקת באיזה מקום…

'קח את הבדיה, ברא את עולמך בעצמך!' אמר לו אלוהים.

וכולם קינאו במשורר, עולמו הוא הטוב שבעולמות! האיכר עובד את אדמתו בזיעת אפיו. הדייג גם הוא אינו הולך בטל; לשבור קרח בחורף לא דבר של מה בכך הוא. הצייד מתייגע מריצה וממרדף. להשביח פרי־בר לכלל אגס מעודן לא כל כך קל!… אפילו הסוחר חייב לעשות משהו, לפחות לזייף במידה ובמשקל – אחרת יגווע ברעב. – ורק אחד משורר שוכב על הבטן ובורא לעצמו עולמות!

אבל טעות הייתה בידם. התגלה שנשמתו היא רק מין מצלמה, מכשיר אופטי, והעולם הגדול על כל הסחי שלו, ועם החזירים שבסחי, מצטלמים בו! כל זמן שהחזיר יודע את מקומו, אין מה להתלונן! אבל ברגע שהוא תופס את המקום הראשון – נעשה עולמו של המשורר חזירי כמו עולמנו שלנו…

 

י.ל. פרץ, מתוך 'תמונות מסע'

 

לפעמים יוצא ששמו של אדם מתלבש עליו באופן מסתורי. יצחק לייבוש פרץ היה לא רק פורץ דרך (או דרכים, שכן מעולם לא צעד זמן רב במסלול אחד) – הוא היה כולו פרץ של יצירה ופעלתנות, והוא עורר פרץ של יצירה ועשייה בהיקף בלתי נתפס באחרים שמסביבו, מרחוק ומקרוב. הוא גם נתן ביטוי לכל פרץ וסדק של ההוויה היהודית בנקודת השבר שלה בין העולם הדתי הישן לבין העולם ההומניסטי המדעי המתפתח. בעצב הרוטט הזה הוא נגע באופן שהגיע לליבם של מיליונים.

קשה לתאר במילים ספורות של מבוא את המקום המרכזי ואת המשקל המהותי שהיו לפרץ בעולם היהודי בכלל ובקרב האינטליגנציה היהודית בפרט בשנים שבהן חי, פעל ויצר, ואחריהן. הזעזוע והיגון על מותו, בפסח 1915 בגיל שישים ושלוש, ומבול ההספדים והמילים לזכרו במאות מאמרים, חוברות וכתבי־עת עבי־כרס, מעידים על החותם העמוק שהטביע בבני תקופתו, דור שלם של סופרים ושל קוראים. ('ז'ל… ביד רועדת אני כותב את ראשי התיבות הקצרים, עיניי חשכות מדמעות.'1 או: 'לזכר… רועדת העט באצבע. נחמץ ונלחץ הלב.'2) בהלווייתו בוורשה נכחו 100,000 יהודים. ואחרי מותו קמו בכל רחבי העולם היהודי מאות בתי־ספר, גני ילדים ומוסדות חינוך ותרבות על שמו. באפלת מלחמת העולם השנייה התקיימו בגטו ורשה לבדו לפחות שישים 'אירועי פרץ' – הרצאות, ערבי קריאה, שירה או משחק. בגטו וילנה כתב ז' קלמנוביץ' את 'מבטו של פרץ על הספרות היהודית', ובְבּוּנקר בקראקוב כתב יוסף וולף את 'לקרוא את פרץ' – ניתוח יצירתו וסגנונו – אשר כל פרק בו הועתק בידי המחבר שמונה פעמים והוסתר במקום מחבוא אחר, בתקווה שאחד ההעתקים יימצא אחרי המבול, אם יישאר מישהו חי שיקרא.

הספר שלפנינו מביא כמה מסיפוריו של האוֹמן הגדול (הוא כתב גם מחזות, שירה, מאמרים וזיכרונות); בימי חייו הייתה אישיותו הממגנטת והדומיננטית משמעותית אולי לא פחות מכְּתביו ומאומנותו. ביתו, ברח' צגלאנה 1 בוורשה, עם הכתובת 'י. ל. פרץ מקבל בין השעות 5-3', היה מוקד עלייה לרגל לכל יהודי צעיר ששאף להיכנס בשערי הספרות ולגעת בשאלות של אומנות, תרבות וחברה. זה היה איש שלא חדל להדריך, לעודד, לאתגר, ללמד, לבקר, ליזום, להרצות, להתסיס ולהעז; בקיצור, לפעול באין־ספור חזיתות על מנת להקים, כמעט בשתי ידיו, בסיס לתרבות יהודית חדשה. 'פרץ ברא בעצמו מאה תשע עשרה יהודית,' כתב הסופר יעקב גלאטשטיין.3 ומלך ראוויטש מוסיף: 'אנשי העולם היהודי החילוני התחילו לגלות את עצמם במסגרת העולם החדש המתהווה; יצחק לייבוש פרץ היה האידיאולוגיה שלהם.'4 לא בכדי קראה רות וייס לספר המרתק שכתבה עליו 'פרץ ובריאת התרבות היהודית המודרנית'. וייס אף גורסת בתחילת ספרה כי 'פרט לתיאודור הרצל, לא הייתה לאף כותב יהודי השפעה ישירה יותר על היהדות המודרנית מאשר ליצחק לייבוש פרץ. פרץ אומנם לא קידם תוכנית פוליטית מובנית, אך הוא ניסה לשרטט לאחיו היהודיים 'דרך' שתוליך אותם מעולם דתי אל קיום יהודי חילוני, מבלי ליפול לביצת ההתבוללות'.5

אך למורה הדרך הזה לא היו משנה סדורה, שיטה ברורה ומסר חד־משמעי. להפך: הספקות והסתירות היו חומרי הבעירה של עולמו הספרותי, כשם שסימן הפיסוק המזוהה איתו יותר מכול הוא… שלוש נקודות. הוא חי וביטא במלואם את הסכסוכים הרוחניים שטלטלו את תחושותיו ('הניגוד הפנימי המחריד' שלו, כפי שכינה זאת דוד פרישמן6; 'הקונפליקט הפנימי העצום', במילותיו של דוד ברגלסון7) בלי להחליק אותם או לכסות עליהם באופן מלאכותי. הוא כועס ונושך, הוא חמים ואוהב, הוא בועט בדתיות המחניקה ומתענג על ניגונים חסידיים, הוא אירוני ורומנטי, מקרב ומרחיק, ובכל אלה הוא מושך ומכשף. 'הייתה לו לפרץ,' כתב נחום סוקולוב, 'התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו רעשו, תבעו, קָבלו – אם הייתה ואם לא הייתה סיבה מחוץ; הסיבה הייתה מבפנים: ככה היה האיש! לפעמים מְלֵא עוז, כאלף כְּלֵי תותח, שֶצֶף קצף, רעם ונהם, בלהות שְאול וחתחתי תָּפְתֶה וביעותי לילה, לַבּת חשק, יְקוֹד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד – אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום־יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הווייתו הרוחנית.'8

בימינו, ללא ההילה של האיש כ'גיבור תרבות', וכמעט בלי זכר לעולם שבו הסתובב ופעל, נותרו רק כתביו, המילים על הדפים. האם – ועד כמה – הם מדברים גם אלינו, בימינו ובמקומותינו? תשובת הספר הזה היא: כן, בהחלט, מאוד. פרטים אלה או אחרים שהיו אז נחלת הכלל אולי מצריכים היום איזו הערת שוליים, אבל התחכום, המורכבות והיופי של הכתיבה, האומנות הגדולה דרך הפרטים הקטנים, השלמות של צורה ותוכן, רוחב הנשמה, חריפות השכל וההומניזם העמוק – אלה נוצצים, מפתיעים וחיים, חיים גם היום במלוא רעננותם, וראוי וחשוב כי ייקראו דווקא היום, ודווקא כאן.

מוטיב המופיע לא מעט ביצירתו של פרץ הוא הגלגול: ניגון שמתגלגל מדור לדור ומשתנה, לפעמים נשכח, ואז צץ בלבוש חדש; או, כמו בסיפור (שלא נכלל בקובץ הזה) 'ארבעה דורות, ארבע צוואות', גלגוליה של משפחה המוצגים דרך צוואות שונות; או במחזה הסימבוליסטי 'שלשלת הזהב': ארבעה דורות של משפחת צדיק, התפוררותה והתנתקותה משלשלת איתנה של מסורת מוצקה. קצת עגום לחשוב על גלגולו של הסופר עצמו מאז הופעתו המטאורית בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, היותו למגדלור ומקור השראה לדור שאחריו, הכחדת מרבית קוראיו והסופרים שצמחו בצילו במנגנון ההשמדה של יהודי אירופה, ועד לגלגול הנוכחי בארץ ישראל, אשר בה נוכחותו של פרץ דהויה כמו הרחוב התל־אביבי הקרוי על שמו. מדינת הישראלים מרבה לזכור את החורבן היהודי, אבל זוכרת ומשמרת פחות את מה שנחרב, את חיי התרבות הקדחתניים, מגוון הזרמים השונים, האמנות, השפה. ניצחונן המוחלט של תנועת הציונות ושל השפה העברית גזר שכמעט אין להזכיר או להכיר באמת את ריבוי הקולות והדעות שבעבעו בעולם היהודי עד לא מזמן. כל מה שבין התנ'ך לפלמ'ח מקוטלג תחת הערך 'גלותיות' – נלעגת או סנטימנטלית. כשמתחילים לעלעל בספרות ובעיתונות של העולם היהודי המזרח־אירופי עד למלחמת העולם השנייה, אי אפשר שלא להשתאות על העושר התרבותי, החיים התוססים, רמת הדיונים ותוכנם, וההתחככות הנוקבת בשאלות של מהות. 'וניגון חי, וניגון מת; ושוכחים ניגון, כמו ששוכחים שוכן עפר!' כותב פרץ באחד מסיפוריו. 'אבל ניגון יכול לקום בתחיית־מתים… פתאום נזכרים בניגון ישן, והוא שט לו פתאום החוצה ופורץ מן הפה…'

 

***

 

פרץ הגיח אל מרכז עולם הספרות בגיל מאוחר יחסית, שלושים ושמונה, בקול בטוח של סופר בשל ובוגר, ובמשך עשרים וחמש השנים הבאות היה, מעל כל במה אפשרית, לקול המהדהד והמהותי של זמנו.

הוא נולד (ב־1852) וגדל בעיר זאמוֹשְץ', עיר מבצר עתיקה במחוז לוּבְּלין – אז חלק מן האימפריה הרוסית – אשר 2,475 מתוך כ־4,000 תושביה היו יהודים. שלא כמו מנדלה מוכר ספרים ושלום עליכם (איתם הוא מוזכר על פי רוב בנשימה אחת), הוא לא הגיע מעיירה קטנה אלא מעיר קוסמופוליטית, שנבנתה בהשראת פּאדוֹבָה והרנסנס האיטלקי והייתה מרכז של מסחר, עם אוניברסיטה מקומית. אווירת העיר מרחפת בסיפור 'ימות המשיח' (וכן בספר זיכרונותיו ובמחזהו האחרון, הדרמה הפיוטית והמסתורית 'לילה בשוק הישן'). את לימודי התורה התחיל פרץ בגיל שלוש ונחשב ל'עילוי'. בגיל חמש עשרה, נוסף על הרמב'ם והגמרא שהצטיין בהם, ועל ספרות ההשכלה שקרא (ולדבריו הבין אך לא הרגיש), קיבל ממוזיקאי מקומי, מיכְל הכנר (שיהפוך בעתיד ליואל במחזה 'מה שטמון בכינור' ולמיכל מוזיקנט בסיפור 'מות מוזיקנט'), את המפתח לספרייתו, שהכילה ממיטב הספרות העולמית. במשך חודשים ארוכים בילה הנער בספרייה, בולע ספרים, לומד את מה שהוא כינה 'בית־המדרש שלהם' – ספרות צרפתית, שירה גרמנית, פילוסופיה אנגלית, הקודקס של נפוליאון, חידושי הספרות הפולנית – וחש בעוצמה את תנודת המטוטלת שבין העולם התלמודי לבין העולם החילוני והמערבי, מטוטלת הלבטים שצעירים רבים בני דורו התחבטו בהם.

'בעיקר,' כותב פרץ בזיכרונותיו על חודשי הקריאה האינטנסיביים ההם, 'משכו ותפסו אותי הדיאלוגים – 'הקטעים עם הקווים־צ'יקים'*1 כפי שקראתי להם אז; כשאנשים מדברים. כל קַווצ'יק נראה לי כמו סדק אל תוך נשמה אנושית. האהבה לדיאלוג, לצייר בשפת דיבור, נשארה בי… לספר סיפור אל נכון כפשוטו לא הצלחתי מעולם ללמוד'.9

בנעוריו כתב שירים היתוליים ביידיש; בהמשך זנח את השפה ה'עממית' והתחיל לכתוב שירה בעברית (וגם בפולנית); הוא המשיך לכתוב לאחר נישואיו הראשונים, בְּשידוך שנגרר אליו בלא אהבה; וגם לאחר גירושיו, כששב לזאמושץ', התחתן עם הלנה, האישה שאהב (ואיתה גידל את בנו מנישואיו הקודמים, לוציאן), התמחה במשפטים והפך לעורך דין מצליח. את שיריו העבריים פרסם בכתבי־עת שונים בגליציה וברוסיה (אך הם לא זכו עדיין להד משמעותי). במקביל הִרצה על היסטוריה יהודית, ולימד אנשי־עמל יהודים לכתוב ולקרוא עברית בחוג ערב שיזם בזאמושץ'. כבר אז היה משוכנע כי הפתיחות אל העולם אין משמעותה התבוללות או ויתור על הזהות היהודית. להפך: ככל שהלך והתרחק מן הדת, עודד יותר את התפתחותה של תרבות יהודית ייחודית (אף שהשפה בביתו הייתה פולנית, ובנו למד בבית־ספר רוסי).

חשוב לזכור שבפולין באותה תקופה חיו למעלה משלושה מיליון יהודים, ורק למתי־מעט מתוכם היה ידע כלשהו בעברית. שפת היהודים הייתה רובה ככולה יידיש.

החסידים של זאמושץ' חתרו תחת פעילותו של פרץ והתלוננו לשלטונות, למשטרה, שפרץ מטיף לסוציאליזם. הלחץ עבד, החוגים נסגרו. גורלו של בית־הספר שהקים לילדים היה דומה. לימדו שם מוסר, נימוסים והליכות, תנ'ך, פולנית, רוסית וחשבון. שוב – החסידים הפעילו לחץ, כולל איומים על ההורים, והצליחו לסגור את המוסד ולשלול מארבעים וארבעה הורים מן השכבה הענייה ביותר של זאמושץ' את ההזדמנות להקנות לילדיהם יסודות של חינוך מודרני. בתוך כל זאת עבד פרץ ללא מנוח כעורך־דין משגשג.

ואז נחתה עליו המכה. הוגשו נגדו האשמות – לא ידוע אֵילו, לא ידוע מטעם מי; אויביו החסידים? יריבים פולנים? – ורשיון עריכת־הדין שלו נשלל. חודשים ארוכים הוא עמֵל ומשתדל, מברר ועותר. הוא נוסע לוורשה ומגיע עד סנקט פטרבורג, שם הוא מצליח להיפגש עם שר המשפטים עצמו. תשובתו של השר, לאחר ששמע את דברי פרץ, הייתה: 'אז יהיה עורך דין יהודי מוכשר אחד פחות ברוסיה.' ברוסיה של סוף המאה התשע עשרה (להבדיל, כמובן, מימינו, שבהם הכול בפדרציה הרוסית שקוף להפליא) לא הייתה לאדם זכות להתעמת עם מאשימיו, או אפילו לדעת מי הם ובמה הוא מואשם. הרשיון נשלל ממנו וזהו, אין אפשרות לערער, אין יכולת לבטל. עשר שנים של בניית קריירה, מוניטין ופרנסה טובה ירדו לטמיון.

ואולי, באורח מוזר, צדק שר המשפטים הרוסי. אלמלא המכה הזאת היה ברוסיה עוד עורך דין יהודי מוכשר, אבל הסופר י. ל. פרץ לא היה בא לעולם.

בנקודת השפל הזאת בחייו נודע לו על תוכניתו של שלום עליכם להוציא קובץ של ספרות חדשה ביידיש. הוא שלח לו פואמה ארוכה, 'מוֹניש', ומכתב שבו הביע את ספקותיו בנוגע לספרות יידיש והחמיא לשלום עליכם על כתביו, אם כי לא בטוח שקרא אותם – נראה שהוא מייחס לו יצירות של מנדלה מוכר ספרים (שגם אותן קרא רק בתרגום לפולנית, עדיין כל כך רחוק היה מעולם היידיש). שלום עליכם אומנם פרסם את 'מוניש' – וזו יצירתו הראשונה של פרץ שיצאה לאור ביידיש – אך הכניס בפואמה שינויים ותיקונים רבים משלו. הדיאלוג הראשון הזה היה מבוא לשנים של יחסים חשדניים ועכורים למדי בין השניים. הפיוס וההכרה ההדדית יגיעו שנים רבות לאחר מכן.

על 'מוניש' כותבת רות וייס: 'לא היה עד אז שום דבר דומה לזה ביידיש. היצירה מכוּנה בלדה, אבל הקצב שלה הוא סטַקַטו מודרני, ונראה כי למזמר הבלדה שפה פרטית משלו. הוא מתבדח בניבים של יידיש וזורה מושגים תלמודיים, אבל האם הוא מסורתי או לא? עולמו הוא זה של דרווין, אבל אם כך – מה עושה שם השטן? תכונות שיאפיינו בהמשך את פרץ קיימות כבר ב'מוניש': הסגנון הקצרני הדחוס אשר לא עוצר כדי להסביר או להרחיב; המשפט הלא גמור; הערבוב המטריד של ישן וחדש ההופך את המוכּר למוזר ואת הזר למוכר.'10

מי שהתרשם עמוקות מ'מוניש' היה הסופר יעקב דינֶזון, ובין השניים נקשרה ידידות אמיצה כל כך שדינזון ויתר למעשה על הכתיבה על מנת להפוך לעוזרו האישי, איש סודו ויד ימינו של פרץ, תפקיד שמילא בנאמנות שנים ארוכות (שלום עליכם קרא לו בלגלוג 'אשתו של פרץ'). לאחר מותו של פרץ הוא אפילו ביקש מאלמנתו רשות להיקבר לצידו. היא הסכימה, והם אכן טמונים יחדיו בבית־הקברות של ורשה, ב'אוהל פרץ' (ואיתם ש. אנ־סקי, מחבר 'הדיבוק').

בינתיים היה מצבו של פרץ בכי רע: הוא איבד את מקצועו, את הכנסתו ואת ביתו, שכן לא מצא שום עבודה מתאימה בעירו. הוא נסע לוורשה, לחפש שם עבודה ועתיד.

עד שמשהו קבוע יגיע, הוא מקבל על עצמו עבודה זמנית כחבר ב'לשכה הסטטיסטית' שהקים יאן בלוך, יהודי מומר, כדי לאסוף נתונים על היהודים בערים ובעיירות. בלוך, מן האנשים העשירים ביותר בפולין, שהתנצרותו סייעה לו להתקבל לאליטה של המדינה, יזם את הפרויקט לנוכח התגברות האנטישמיות כדי לבחון את מצבם הכלכלי של היהודים, להוכיח שהם מביאים תועלת למדינה ולהפריך את הטענות שהם 'פרזיטים' (הינה שוב דוגמה למתח בין הזהות היהודית לזהות הפולנית: בלוך המומר חרד לתדמיתם של היהודים). בתור תחקירן בפרויקט היה פרץ אחראי לאיסוף נתונים באזור זאמושץ': מסגרת הכנסה, מבנה משפחתי, שירות צבאי וכו'. הוא נתקל שם בדלוּת, בעליבות ובקיום שכולו קשיים וסבל. מן הסיורים האלה באזורים הכפריים צמחו, במקום טבלאות, עשרים ושניים קטעים ביידיש שאוגדו בשם 'תמונות מסע', על קו התפר שבין רשימות עיתונאיות לספרות יפה, רישומים קצרים ועשירים ובהם גלריה של דמויות חיות, מקהלה של קולות יהודיים פשוטים, וכחניים, נוגעים ללב – ונולד סופר.

 

***

 

המספר של 'תמונות מסע' הוא איש מודרני מתורבת, לבוש בבגד חילוני, מאמין במדע ומצויד בשאלון. למן ההתחלה הוא נתקל בחשדנות ובעוינות מצד אלה שהוא בא לתחקר אותם, ובמהלך המסע הוא הופך בהדרגה ממשקיף למעורב יותר ומתחיל להטיל ספק בעצמו ובתפקיד שהוא ממלא. הוא מזדהה יותר ויותר עם הנפשות שהוא פוגש, וביטחונו בכליו האובייקטיביים הולך ופוחת. 'הטיפוסים השונים שהביא איתו פרץ בשפע כזה ממסעו,' כותב נחמן מייזיל בביוגרפיה שלו על פרץ, 'צוירו בידיו מחדש שנים מאוחר יותר. כבר כאן יש לנו את העקבות הראשונים של הסיפורים ה'חסידיים' והמעשיות העממיות שיגיעו בעתיד.'11

הקיום בעיירות הללו נדמה לפעמים כמוות בחיים, אבל פרץ מגלה הרבה חיים במוות הזה, כפי שמתואר גם בסיפור הפותח את הספר הזה, שעל שמו הוא נקרא. מובן שגדולתו של פרץ היא בכך שבידיו הסיפור כבר איננו סיפור רק על מצב העיירות בשלהי המאה התשע עשרה; הוא נעשה מין משל מסתורי הנוגע בקיום כולו, ולא רק היהודי.

בשובו מן הסיבובים בכפרים הצליח פרץ, דרך ידידים, להשיג משרה קבועה במשרדי הקהילה היהודית של ורשה, בתחילה כמנהל חשבונות (במשכורת שנתית של 540 רובל, לעומת 3,000 שהרוויח כעורך דין) ואחר כך כראש האגף האחראי על ענייני בית־העלמין (המשכורת עלתה קצת, אך תמיד היה נתון בלחץ כלכלי). במשרה ביורוקרטית זו עבד מאז יום־יום עד סוף חייו. הוא הִרבה להתלונן על העבודה ועל האנשים הקטנוניים שהוא מוקף בהם רוב שעות היום. הם מצידם התעלמו ממנו כסופר ואוֹמן ובקושי נעתרו מדי פעם בפעם לתת לו יום חופשה כאשר היה מוזמן לעיר זו או אחרת כדי להרצות או לקרוא מיצירותיו. המחמאה הגדולה ביותר שקיבל מאחד הממונים הייתה: 'פרץ הוא איש גדול; הוא אף פעם לא מאחר.'

הוא עבר עם אשתו ובנו להתגורר בוורשה, ברח' צגלאנה 1, כתובת שעם הזמן הפכה לאגדית.

בוורשה השתלב מהר מאוד בחוגי האינטליגנציה ונעשה אחד הקולות הבולטים בתוכם. בשנים הבאות הוא לא מפסיק לפעול וליזום. ב־1891 הוציא את כתב־העת העבה 'הספרייה היהודית'; מחצית מן הכרך הראשון כתב בעצמו (בשמות שונים): 'תמונות מסע' (כל הפרקים), אחד עשר סיפורים, תרגום מתהלים, קטעים סאטיריים, מאמר על חשיבות עבודת הכפיים, רשימה על בעיותיו של הסופר היהודי, פואמה ארוכה, שירים וכמה ביקורות ספרותיות. הוא גם כתב את המאמר הפותח את הכרך, שבו הוא משמיע את קריאת הכיוון לעשייתו הציבורית בשנים הבאות, שאפשר להכתיר אותה בכותרת 'בּילְדוּנְג' – מושג המשלב חינוך ותרבות, וחינוך לתרבות. 'מטרתנו היא 'בילדונג'. לעשות מן הטיפשים – נבונים; מן הפנאטיים – אנשים מתורבתים; מן ההולכים בטל ובולעים אוויר – אנשים עובדים, יעילים, ישרים, העובדים לשם עצמם ולכּלל יוצאת מכך טובה.'12

בהמשך המאמר הוא נוגע גם בשאלת השפה. 'אנחנו רוצים לחנך את העם ולכתוב ביידיש, שכן יש לנו כשלושה מיליון נפשות שאינן מבינות אלא יידיש. […] אנחנו רוצים שהעם כולו יֵדע עברית,' הוא אומר, שכן עברית היא 'הדבק היחיד שמחזיק את עצמותינו המפוזרות. השפה העברית מחברת את חוליות השלשלת בזמן; היא מאחדת אותנו עם משה רבנו, עם הנביאים, עם המשנה, עם הגמרא, עם כל כוכבינו הגדולים שהאירו פעם את שמינו!… לשכוח את העברית משמע לשכוח את ההיסטוריה, להיקרע כמו ענף מעץ, להירקב זמן קצר ו– להיעלם! אבל –' מה לעשות, טוען פרץ, אנחנו רוצים לדבר אל העם 'שפה ברורה', כדי שיבין, ולכן אנחנו חייבים לכתוב בשפה המובנת לכל נפש. 'אם אנו רוצים לחנך ולתרבת שלושה מיליונים, איננו יכולים לחכות עד שילמדו שפה חדשה… שפה היא רק הצורה, היא לא הרעיון.'13

ב'הספרייה היהודית' הוא מפרסם גם מיצירותיהם של סופרים חדשים וצעירים. את הכול הוא מנהל בעצמו: גיוס הכספים, עבודת המערכת, השיווק. הוא עונה באריכות ובפירוט לכל המגישים כתב־יד. מעניין למשל לראות את תשובתו לדוד פאלק, ששלח אחדים משיריו – הוא היה בן שתים עשרה; במכתב ארוך מתייחס פרץ לכל שיר ומביא לו דוגמאות כיצד לכתוב.

הוא מצליח להוציא עוד שני כרכים של 'הספרייה היהודית', ואז נאלץ מטעמים כלכליים להפסיק את הוצאת כתב־העת; הוא חידש אותו עשר שנים לאחר מכן. הגיליון החדש נפתח ב'במקום הקדמה':

 

– משהו חדש?

– לא, קורא יקר, מכּרה ישנה שלך מגיעה – הספרייה היהודית.

– והמצע?

– הישן!

– 'בילדונג'?

– ברור! קל מאוד לתת עצות מגבוה, קשה יותר להרים את מי שנמוך, שבעצמו יתבונן על העולם ועל החיים מגובה מסוים.'14

 

כתב־עת אחר שהוציא פרץ בשנות התשעים של המאה התשע עשרה היה 'דפי יום טוב'. כיוון שהממשלה הרוסית לא אישרה הוצאת כתב־עת יהודי חודשי קבוע, מצא פרץ דרך לעקוף זאת: כתב־העת יופיע רק לקראת ימי חג. היות שכמעט אין חודש יהודי בלי חג, מועד או תענית כלשהם (ובמקרה הדחק אפשר להשתמש גם בשבת כתירוץ), כתב־העת התפרסם בקביעות מפסח 1894 עד פורים 1896.

'דפי יום טוב', 'הספרייה היהודית' ו'ספרות וחיים' (עוד כתב־עת שערך בענייני ספרות וחברה) היו, לדברי רות וייס, 'הפרסומים היהודיים הרדיקליים ביותר של זמנם'.15 הם היו בעלי נטייה סוציאליסטית חזקה, וקידמו את מאבקי הפועלים ואת המודעות החברתית. 'את הסוציאליזם שלי,' אמר פרץ, 'מצאתי בנביאים של התנ'ך.'16 שמואל ניגר כותב בביוגרפיית פרץ שלו: 'אי אפשר להכחיש כי 'דפי יום טוב' היו תחילתה של העיתונות היהודית הסוציאליסטית ברוסיה; הם היו במובן מסוים השופר החוקי של תנועת הפועלים הבלתי־חוקית או המחתרתית.'17 וא. ליטוואק, שחי בווילנה, כותב: 'עבורנו, הנוער האינטלקטואלי־למחצה, 'דפי יום טוב' היו הדפים שלנו, רח' צגלאנה 1 – המרכז הרוחני שלנו… הפצת 'דפי יום טוב' הייתה שמחתנו, לקבל מכתב מפּרץ – אושרנו. וזה לא היה בווילנה בלבד.'18 לא פעם נאלץ פרץ להדוף את הצנזורה, בעיקר כשהתחילו מעצרי פועלים ואצל רבים מהם נמצאו חוברות של 'דפי יום טוב'. דוד פינסקי, שותפו ל'דפי יום טוב', מספר שפרץ נהג מפעם לפעם להזמין את הצנזור לביתו לשחק איתו קלפים ולהפסיד בכוונה כמה רובל.19

כמו בַּמאמרים, גם ברבים מן הסיפורים שכתב פרץ בשנות התשעים היה טבוע חותם חברתי חריף. בספר שלפנינו הושם דגש על סיפורים הנוגעים במעמד הנשים ובהזדהותו העמוקה עם המצוקה הנובעת מתנאי חייהן (למשל בסיפורים 'מנדל של בריינה', 'כעס של אישה', 'הטפת מוסר', 'במרכבת הדואר', 'שבת מחוּללת' ועוד). גם מן הממסד הדתי לא חסך את שבטו – בסיפורים כמו 'השטריימל' או 'החתולה האדוקה'. ודמותו הכנועה של 'בונצ'ה שתוק' באחד מסיפוריו הידועים ביותר (אותו כתב כהומורסקה סאטירית, בלי ההילה הסנטימנטלית שהודבקה עליו לימים) הפכה לסמל של מעמד שלם ואילם הנרמס בעולם הזה. בסיפור מקבל בונצ'ה בְּמשפט השמיים – המתנהל לפי כל כללי הפרוטוקול של בית־דין פולני – אפשרות לגמוּל אולטימטיבי, אך הגמוּל שהוא תובע עבור עצמו בסופו של דבר הוא כזה שהצחוק האחרון בסיפור שמור לקטגור.

ב־1899 ישב פרץ חודשים אחדים ב'מצודה', בית־הסוהר הידוע לשמצה של ורשה, כאסיר פוליטי ובתנאים קשים, לאחר שהמשטרה החשאית גילתה שנשא דברים וקרא מסיפוריו באסיפת פועלים בערב שהוסווה כמסיבת אירוסין. כשבאו לאסור אותו, עצרו ראשית את בנו לוציאן, עד שהתחוור כי ה'מהפכן' הוא דווקא המבוגר.

הוא היה מסור לָאידיאל, הזדהה עם הבסיס המוסרי של תנועת הפרולטריון, אך היה מלא חששות לגבי מה שהם עתידים לעשות לאחר שיצברו כוח פוליטי. 'ליבי איתכם,' הוא כותב, 'שבֵע צריך להיות האדם, ואסור שיחיה בחשיכה… ובן־חורין חייב הוא להיות. […]אבל אני פוחד מכם. […] כמנצחים עלולים אתם להיות הביורוקרטיה; ואתם תכחידו את מה שבורא עולמות חדשים: הרצון החופשי; ותסתמו את המעיין הטהור של האושר האנושי: היוזמה… ואתם תעשו מן החיים מנגנון מכאני. […] בשמחה חמה רואה אני איך אתם עוקרים את חומות סדום הישנה; אבל ליבי רועד פן תבנו על חורבותיה חדשה, גרועה יותר, קרה, חשוכה! והצדק שליווה אתכם בדרך הדרדרים והדם אל הניצחון ייטוש אתכם ואתם לא תבחינו: לזה המנצחים והשליטים הם עיוורים. ואתם תיפלו אל אי־צדק, ולא תרגישו את הביצה שתחת רגליכם… ובתי מאסר תבנו לאלה שימתחו את זרועם להצביע בפניכם על התהום שאתם שוקעים בה… וייעקרו הלשונות מן הפיות שיזהירו אתכם מפני אלה שיבואו אחריכם על מנת להרוס אתכם ואת עוולתכם… ואויביכם יהיו האינדיווידואלים החופשיים, […] הנביאים, המשוררים והאוֹמנים… כשה'מחר' שאליו אתם חותרים יהפוך ל'היום', תהיו אתם למגיני ה'אתמול'. אתם תרמסו את ניצני יום המחר ותשפכו מים קרים על חלומות ותקוות חדשות… אני רוצה, אני מקווה לניצחונכם, אבל אני פוחד מניצחונכם. אתם תקוותיי, אתם פחדיי.'20

הלהט לחנך, להילחם בבערות, לתת ליהודים כלים כדי לחיות בכבוד וכראוי כבני תרבות בעולם המודרני, לא הרפה ממנו, והוא עסק בכך בבהילות, בדחיפות, בלי מנוח, מכל זווית שרק אפשר. בזמן המגיפה של 1892 הוציא חוברת בשם 'מי שאינו רוצה – לא חייב למות מכולרה' (בין הפרקים: דע את האויב! – סימפטומים. – טבעו של מיקרוב. – היסטוריית המחלה. – פחד הוא דבר נורא. – בידוד. – חיטוי. – אכילה ושתייה. – וכו'). הוא כתב על היגיינה, על מדע, על פסיכולוגיה, על האוויר. הוא ניסה להראות שאפשר להיות יהודי ולשמר את המסורת ובו בזמן להיות אדם נאור בזמן החדש – אך הוא לא ניסה לייפות את הקונפליקט הזה. רות וייס כותבת: 'בין התשוקות הסותרות – לשמר מסורת ולקדם רפורמות – הדגש עובר בסיפוריו פעם לצד זה ופעם לזה… הוא הפיח השראה בקהילתו לא בכך ששיכך את ספקותיה אלא בכך שנתן להם קול.'21 אין לו תשובה אחת, וגם לא שתיים. הוא מבטא את המורכבות כולה. סיפורים כמו 'נס חנוכה' ו'סיפורים' – חדשניים הן בתוכנם והן בצורתם – ממחישים באופן ממש פיזי וכואב את הכוחות המתנגשים המתכתשים בנפש יהודי על סף המאה העשרים.

שכן לצד השאיפה אל החדש היה פרץ ספוג כולו בהוויה היהודית. הוא היה אספן להוט של שירי־עם יהודיים, וב־1896 אף כינס חלק מהם באנתולוגיה וכתב מאמר מקיף בשם 'החיים היהודיים על פי שירי העם היהודיים'. הוא שלח מכתבים למיודעיו הצעירים בכל מחוז בפולין וביקש שיאספו עבורו שירים, ומכל אורח חדש שבא לבקר אצלו ביקש שישיר לו שיר עם יהודי שהוא מכיר מהבית. 'מדי שבת,' מספר ה'ד נומברג, 'היו שרים בדירתו של פרץ שירי עם'.22 יהודה לייב כהן נעשה לאחד מגדולי החוקרים של פולקלור יידיש במזרח אירופה, ובמיוחד של שירי יידיש, בזכות ביקוריו בילדותו בביתו של פרץ, ובעידודו. 'כל עוד אחיה,' כתב כהן בהקדמה לאוסף שירי העם שהוציא בשני כרכים שנים לאחר מכן, 'לא אשכח את השבתות האלה, את שעות בין־הערביים האלה, השעות היקרות והמתוקות האלה.'23

עוד נדבך באותו מכלול שפרץ שאף אליו היה התערותם של היהודים בתרבות הפולנית. את המתבוללים תיעב, והיה משוכנע כי שני העמים, היהודי והפולני, חייבים ועתידים לפתח את תרבויותיהם המשלימות תוך שמירה על זהותם על האדמה המשותפת שהם חולקים. יהודים ישבו בפולין זה כאלף שנה, ואפילו לאחרונה, במרד של 1863, שיהודים רבים נטלו בו חלק, הפגינו שני העמים את התנגדותם המשותפת לאותו שלטון דיכוי רוסי. בעתיד שראה פרץ לנגד עיניו יחיו שני העמים באחווה זה לצד זה בפולין, יכירו זה את תרבותו של זה וייצרו יחד תרבות מודרנית עשירה בשפותיהם השונות. הפולנים לא יכולים להתכחש לקתוליות שלהם כשם שהיהודים לא יכולים להתכחש לזהותם הדתית, ושתי האומות יַחלקו בהרמוניה את הארץ. 'מה שמבטיח לאומה את קיומה העצמאי הוא תרבותה הייחודית, לא גבולות מוקפי משמר,' כתב.24 (הוא מת לפני שיכול היה להיווכח מה אמרה ההיסטוריה על חזונו היהודי־פולני.)

לשונו החדה כתער והתבטאויותיו החריפות העמידו לו מתנגדים ושונאים, אך דור האינטליגנציה הצעיר נהר אליו מכל רחבי האימפריה הרוסית. בעשרות ספרי זיכרונות ואוטוביוגרפיות אנו פוגשים שוב ושוב וריאציות על אותו סיפור: בחור צעיר מתחיל לקרוא ספרות אחרת מאשר דברי תורה ומשנה, מחפש לעצמו דרך ספרותית ואחיזה רוחנית, מגלה את פרץ ונשבה בקסמו דרך סיפוריו, שיריו, מאמריו או כתבי־העת שלו, כותב לו, מקבל תשובה מפורטת ומעודדת, נוסע לוורשה, דופק ביד רועדת על הדלת ברח' צגלאנה 1, הדלת נפתחת, פרץ מזמין אותו, קורא קצת מכתב־היד שמגיש לו הסופר הצעיר, משמיע את ביקורתו, שלא פעם הייתה נוקבת ובוטה, מכיר לו את הנוכחים האחרים – על פי רוב יעקב דינזון הנאמן, שנמצא שם דרך קבע, ועוד פרחי ספרות צעירים – ושולח אותו לשפץ, לשפר ולשוב אליו בקרוב. (דוד ברגלסון נזכר איך בצעירותו העז לגשת אל פרץ כשזה ביקר בעירו, והזכיר לו בדחילו וברחימו ששלח לו לא מזמן סיפור שכתב. 'כתבת לי,' אמר ברגלסון, 'שהסיפור לא מספק.' פרץ: 'אם כתבתי לך, מן הסתם מצאתי בך משהו.'25) כשם שהצעירים הללו נמשכו אל פרץ כאל מגנט, היה פרץ זקוק להם כדי להפיץ ולקדם את האידיאל שלו – להקים מעגלים של ציוויליזציה יהודית חיה וקיימת. זה היה חוג סוער ומלא מצבי־רוח משתנים ודרמטיים, על פי רוחו הסוערת והקיצונית של הכוכב הראשי. 'נקהלו מסביב לו,' כתב נחום סוקולוב, 'חסידים, ואיש איש מהם האמין לתומו כי פרץ כולו שלו, אבל הוא היה בכוונה רצויה מחליף לרוח היום את אשר מסביב לו – כמזלות חוזרים, והוא הגלגל הקבוע בתוכם, והיה כועס ומתפייס, מתפייס ושוב כועס.'26

לצד גלי ההתלהבות של העשייה הוא היה גם טרף להתקפי דכדוך, ייאוש וחוסר אונים עמוקים. 'ומה אספר לך אודותיי?' הוא כותב לדינזון, שנסע לקייב, 'את חצי ימיי אבלה בבית פקודות הקהל‏ ‏[משרדי הקהילה], אחרי כן אני פקיד הוועד… יתר הזמן הינני אוכל ושותה וישן, וכאשר תקוץ נפשי בחיי, הינני מהפך את הסדר ואני שותה, אוכל וישן; ישן, שותה ואוכל וכו'.'27 'עמוק, עמוק בחדרי לבבי ישנו פצע עתיק־יומין, ולפעמים בלי משים ייפּתח, ואז יזוב לבבי דם, ואני לא אדע נפשי…'28 'עבד עצבַּיי אנוכי, וכל אשר אוציא מתחת ידי יליד עצבים הוא.'29 'רואה אני במראָה, וגם פניי נהפכו ליירקון, ופסי השלג שבין שערותיי הולכים ומתרבים… חדל לי כבר אורח בין נשים, ואחד מתענוגי עולם הזה נחרב למעני ונותרה הספרות לבדה…'30 'הספרות היא לי עיר מקלט, בית־מפלט, מנת כוסי לשיכרון ולשִכחה…'31

הפנים השונים והמתחלפים שלו מוצאים אולי ביטוי בשמות־העט הרבים שבהם חתם על פרסומיו בעיתונים ובכתבי־העת השונים: ד'ר שְטיצֶר ('המגונן', איש המדע); הדבורה (עם העוקץ); היתום מנמירוב (הפורט על מיתרי החמלה והצדקה); ישראל שְוֶורְמוּט (היהודי שליבו כבד); לץ המערכת; לצִפֶר (שילוב של 'לפרץ' ו'לוציפר'); פּלאי; י. ל. פ.; ועוד ועוד ('כבר שכחתי כמה שמות יש לי, כמאה ושמונים'32).

וכשם שהחליף שמות, החליף בסיפוריו צורות באופן מפתיע. דווקא כשישב כאסיר פוליטי במצודה הוורשאית בעוון סוציאליזם, כתב שני סיפורים בנוסח 'חסידי' ('אם לא גבוה יותר' ו'בין שני הרים'). אלה הביאו אותו לכתוב בשנים הראשונות של המאה העשרים סדרה שלמה של סיפורים 'חסידיים' וגל של סיפורים 'עממיים'; חסידיים ועממיים בצורה, אך בתוכן ובגישה – חדשים, מודרניים ועשויים בתבנית עולמו של פרץ. אי אפשר שלא לחוש עד כמה פרץ פשוט נהנה ללבוש על עצמו את דמויות החסידים ולשונם ולספר את המעשיות העממיות בחן, בממזריות ולעיתים בנאיביות מדומה; אך מי שסבר כי פרץ 'שב אל זרועות הדת' לא הבין את הסיפורים כהלכה. כמו שכותב נחמן מייזיל: 'פרץ לא היה מיסטיקן, לא מאמין אדוק; הוא שב אל הנושאים הדתיים כרב־אומן מודרני. את מעשיותיו מאכלסים גיבורים עממיים ודמויות אגדיות, אך יש בהן את הלהט הפֶּרֶצי, המבט הפרצי.'33 ומוסיף ולדימיר מֶדֶם: 'ואם פנה לעיתים אל העבר הרחוק ודלה ממנו אבנים יקרות לבנייניו האומנותיים, לא היה זה געגוע אל העבר, אלא צורה חיצונית לחלומותיו שלו על העתיד. וגם אם החלום הזה היה אפוף בערפל, טווּי בעננים, עדיין היה זה החלום על עתידנו…'34

שמואל ניגר, בפרק שהוא מקדיש בספרו לסיפורים ה'חסידיים', כותב כי החסידות אצל פרץ כבר איננה 'אמונה, מיסטיקה, תורת הנסתר, אלא מוסר, אהבת אדם, פסיכולוגיה עמוקה, מחשבה אנינה, פיוט, מוזיקה של מילים, הכול רק לא מה שהיא במקורה: מטאפיזיקה דתית ועבודת השם'.35 בסיפור 'אם לא גבוה יותר' העיקר הוא לא פלא היעלמותו של הרבי, אלא ההסבר של הליטוואק (ופרץ הוא יותר בן דמותו של הליטוואק) שאין המדובר בנס מן השמיים אלא בפלא של טוב אנושי. בחלק מן הסיפורים (כמו 'גלגול של ניגון') הוא נוגע 'בספירה אינטימית יותר של החסידות – הספירה שבה נמהלים האנושי והקוסמי, ספירת הזמרה, המוזיקה, הניגון…'36 פרץ היה רומנטיקן, אבל לא מיסטיקן. מה שחסידי אצלו הוא 'אמונתו בכוח האמונה; הסתכלותו פנימה, אל הפנימיות של החיים, ידיעתו כי העיקר הוא הכוונה, כי העולם שאיננו רואים הוא עמוק ונעלה יותר מזה שרואים; ה'חסידי' הוא, בקיצור, הניגון של פרץ, אותו ניגון רוחני שלא כולם שומעים…'37

על ה'ניגון' של פרץ מוסיף נחום סוקולוב: 'פרץ לא היה צייר החיים, אלא משורר החיים. הרבה יותר משהיה אומן לגבי צורות, היה אומן לגבי קולות והרמוניות. הרגשתו המוזיקלית הייתה גבוהה לאין ערוך מהרגשתו הציורית… הוא שמע כל הגה, כל סוד שיח, כל רעידת מיתר, כל נהימת בת קול. הרגשות, זעזועים, תכונות לב כמוסות, סתרי הרהורים, סודות נפש, תשוקות, תקוות, ייסורים – הם הם מלכותו, פה אין שום שער ננעל בפניו, פה היה יוצא ונכנס לפני ולפנים.'38

 

לציון יום הולדתו החמישים, ועשרים וחמש שנה לתחילת פעילותו היצירתית, ערך לו עולם הספרות חגיגת ענק – שלושה ימים ושלושה לילות של נשפים ומחוות. התאריך הוא ל'ג בעומר, יום הולדתו. על פי תיאורו של מארק שווייד בספרו,39 חברי ועדת היובל צועדים מבניין הקהילה אל ביתו של פרץ לברכו. הבית בצגלאנה 1 גדוש בפרחים. הסיעות והפלגים השונים שכחו את מריבותיהם ביום ההוא: כולם מחשיבים את פרץ כשלהם. סוקולוב נואם (בפולנית, כדי שכולם יבינו). דינזון פותח את החבילה שהוא נושא – אלה הם שני כרכים: אחד הוא העותק הראשון של כל כתבי פרץ עד כה; השני זהה בצורתו אך ריק, לבד ממה שכתב דינזון בראשיתו: 'כְּתוב וכתוב עוד מיובל זה עד יום היובל הבא.' פרץ נרגש, הוא בוכה: לראשונה הוא רואה אוסף של כל כתביו ביידיש, שהיו, לדבריו, 'מפוזרים על פני שבעת הימים'. דינזון עָמַל שנה שלמה לשים יד על כולם, לפקח על ההגהות ועל ההדפסה המהודרת. אז מגיעה במפתיע משלחת של פועלים, המעניקה לו כשי עותק בלוי וחתום של כתב־העת שלו 'הספרייה היהודית', שעבר בבית־הכלא של ורשה מתא לתא. לפנות ערב מגיעים חברים קרובים וסופרים צעירים. השיחה נמשכת עד שעת לילה מאוחרת, ולבסוף יוצאים כולם לטיול לילי.

זה היה היום הראשון, האינטימי יותר. למוחרת הבית פתוח למאחלים, שלא מפסיקים לצאת ולבוא. לפנות ערב נערך נשף באולם חתונות גדול: שולחנות ארוכים, תמונת בעל היובל מוקפת פרחים, המאכלים בתפריט נקראים כשמות העט של פרץ. עוד נאומים, שירים שנכתבו לרגל המאורע וברכות: מאגודות פועלים בוורשה, מחובבי ספרות יידיש בקייב, מקוראים בלודז', באודסה, מן הנוער של ראדום, ממערכות עיתונים, מביאליק, רבניצקי, מנדלה, שלום עליכם, פרוג, ועוד תריסרים רבים. שני צעירים, נומברג ושלום אש, נעמדים מאחורי פרץ ולפתע מרימים אותו מעל לראשם. האולם רועם משאגות 'בראוו'. הם נושאים אותו לאורך האולם, שרים 'רבֵּנו' וכולם שרים איתם. לפנות בוקר נתקלו עגלות המשא המביאות סחורה לרחוב הסחר היהודי, נאלֶוְוקי, באורחים היוצאים מן החגיגה. כשפרץ ואשתו שבים הביתה באור יום מלא, הוא קורא מה כתב ברדיצ'בסקי ליום חגו: ברדיצ'בסקי מכנה את סיפוריו 'שיר השירים וכתר הספרות החדשה שלנו'. לסיפור אחד הוא קורא 'מופלא', לאחרים 'יהלומים', ול'בין שני הרים' – 'הגדול מכולם'. והוא מסיים בקריאה: 'פנו דרך למשורר הזה גם אחרי חג היובל שלו.'

כאן מתאים לצטט את מה שכתב עליו סוקולוב עם מותו: 'מפני שפרץ היה משורר – לא במובן הצר שאנו מייחסים מתוך רגילות לשם זה: כותב שירים וחורז חרוזים. יכול אדם להמטיר חרוזים בכל רגע, אפילו חרוזים מצלצלים יפה, וטיפה של שירה לא תהיה בו; יכול אדם לכתוב פרוזה כל ימיו, ולהיות משורר גדול. משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעופף, ושהרגשתו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא רואה את העולם ודן עליו ומתאר אותו ומראהו לאחרים מתוך הרגשתו זאת, וגורם להם שגם הם מקבלים, במקצת או בשלמות, רושם דומה לזה. משורר כזה היה פרץ בכל מקצועות יצירתו, אפילו במאמרים שכתב; משורר כזה היה גם בחייו: צעיר ורענן כל ימיו, אוהב ושונא, שואף ומוחה כל ימיו, בונה וסותר וחוזר ובונה… כי היה פרץ באמת משורר החיים. אין אתה יכול לצייר לך משורר זה בודד, רחוק מן המחנה, סגור בתוך תחומו, יושב ויוצר את יצירותיו. הוא היה צריך לקהל, היה צריך לאותו הגל של חיים המפכּה מן הקהל, לציבור של שומעים, ל'עולם' של קוראים ומעריצים ומסכימים ואולי גם מוחים. גן עֶדְנו לא היה פרדס של יודעי ח'ן, שמציצים בו בעד החרכים, לא פארק ישֵן, נרדם, נשגב בדומייתו ובבדידותו; גן עֶדְנו היה השוק, האסיפה, התנועה, החברה.'40

נדמה כי אחרי חגיגות היובל חש פרץ ביתר שאת את כובד האחריות שרובצת עליו, ואף הגביר את פעילותו. הוא פרסם רשימות ומאמרים בעיתונים של ורשה ושל ניו־יורק; הוציא תחת ידיו סיפורים בקדחתנות; נסע להרצות ולקרוא מיצירותיו בערים שונות ורבות (לודז', שדלץ, וילנה, קייב, ז'יטומיר, ברדיצ'ב, קראקוב, אודסה, סנקט פטרבורג ועוד); ופעל להקמת אוניברסיטה יהודית עממית ומקהלה שתשיר שירים ביידיש ובעברית.

החל ב־1902 הִפנה הרבה ממרצו לתיאטרון. הוא כתב למעלה מעשרים מחזות, מסוגים שונים: מערכונים ומחזות קצרים, שלהקות חובבים הרבו להציגם; דרמות ריאליסטיות, חלקן בדגש חברתי; ואת שלושת מחזותיו השיריים־סימבוליסטיים הגדולים, שהם המורכבים והמעניינים ביצירתו התיאטרלית ובהם, לדברי חנא שמרוק, 'נתגלתה מלוא יכולתו של פרץ בעיצוב דרמטי מקורי'.41 אלה הם 'במסדרון על השלשלת'; 'שלשלת הזהב'; ו'בלילה בשוק הישן', מחזה־חלום של ליל ביעותים, ובו נקשרים כל המוטיבים שהרכיבו את יצירותיו של פרץ בלילה מסויט אחד, בכיכר העיר (שהיא גם במת תיאטרון), שחיים ומתים מופיעים עליה בערבוביה, ובסופו שואל הנודד: 'מהי המטרה, מה התכלית?' ודמות הקריין אומרת ('בחומרה'): 'זה לא שייך להצגה.' שני המחזות האחרונים הללו הם כתבי חידה עשירים, עמוקים ומרתקים, שזכו לפירושים שונים והפוכים, אך התיאטרון בישראל לא העלה אותם על בימותיו.

אחרי מלחמת העולם השנייה ייסד בתל־אביב המשורר אברהם סוצקובר כתב־עת איכותי לספרות יידית וקרא לו כשם המחזה של פרץ: 'שלשלת הזהב'. זהו מחזה על מאבק הדורות עם אלוהים, עם העולם החדש, וזה עם זה. פתיחתו מדהימה בעוצמתה: שבת בערב; החסידים שבאו להעביר את השבת אצל הרבי נבוכים ואובדי עצות, שכן ר' שלמה, רבם תמיר הקומה ורם הנשמה, מסרב לסיים את השבת ולעשות הבדלה. נקעה נפשו מחיי החול של 'יהודים קטנים, קטנים', הבאים 'כחושים, צמוקים', עם נשמות קפואות ולבבות קטנים, אל 'הניצוץ הנצחי' לבקש איזה 'נס קטן, נדבה קטנה…' לא, אומר הרב, לא תהיה הבדלה! רק שבת תהיה! ואנחנו נהיה 'יהודים גדולים, גדולים' ונלך לנו בזמר ובריקוד, 'יהודים של שבת, של יום טוב, של נשמה יתרה!' אבל, נחרדים כולם, מה יהא על החנויות ועל הפרנסה? מה יקרה לעולם אם הרב מסרב לציית לאלוהים?

רצונם של האנשים הקטנים הוא שמנצח, והמשך המחזה בוחן את הדעיכה כשהרבנות עוברת מדור לדור, לַבן פנחס, וממנו לנכד משה, עד לנין יוחנן (שאחותו ברחה מן הבית להתחתן עם רופא, אך הבן שילדה באור המדע וההשכלה נולד עיוור). אכן, בגרסתו הראשונה (בעברית) קרא פרץ למחזה 'חורבן בית צדיק'. הוא טרח ארוכות על המחזה – קיימות חמש גרסאות שונות שלו, ובכל אחת מהן מרכז הכובד שונה במקצת.

באותן שנים יזם פרץ ועדות למען הקמת תיאטרון רציני ביידיש והיה פעיל בהן; הוא כתב מאמרים על תיאטרון ונשא הרצאות פומביות על דרמה כדי לחנך את הקהל היהודי ולהכינו לקראת תיאטרון אומנותי.

ב־1908 מילא תפקיד מרכזי בוועידת צ'רנוביץ, שהתכנסה לאור התחושה כי שפת היידיש וספרותה התפתחו במידה כזאת שהיא כבר איננה 'ניב עממי מדובר' או 'ז'רגון' אלא שפה לכל דבר, וכי יש לדון בה ברצינות. פרץ התעקש שבין הנושאים שצריכים לעמוד על הפרק יש לכלול: כללי כתיב ודקדוק ביידיש; התקנת מילון; תרגום של התנ'ך; עיתונות, ספרות, דרמה; מעמדה של היידיש לעומת העברית. הוועידה עצמה הייתה זירת קרב בין חלוצי העברית לאנשי היידיש, בין ציונים לבּוּנדיסטים. עמדתו של פרץ הייתה כי עברית היא שפתנו הלאומית ויידיש – שפת העם. כך חשב, וכך כתב. אומנם הוא כתב גם בעברית, אך היא לא חייתה בו כמו היידיש, והוא לא יכול היה ללהטט ולהכניס בה, כדברי סוקולוב, מן 'הרכוש הכבד של דעת־חיי־העם, האוצר הבלום של השקפות, קריצות, שלפעמים במילה אחת מגלות עולמות כמוסים, התמימות והטבעיות, הבלתי־אמצעיות, של שפת החיים. הוא היה בעיקרו לסופר גדול באידית, וטפֵל לו – סופר ומשורר גם בעברית'. הוא לא יכול היה, כותב סוקולוב, להופיע בעברית 'בצבעי יפעת מלך. לא יכול היה פרץ להיות בעברית מה שהיה באידית'. והוא מוסיף: 'לזה סייע גם מזגו. אהוֹב אהב להיות בין הבריות, להיות מוקף קהל, להיות קצת 'רבי' עם 'חסידים'… ההתלהבות הקבועה שהייתה בו צריכה הייתה לגלי חום חוזר. העברית הייתה לו אצילית ובודדה ביותר; לא יכול היה לפרוש בה את כנפיו הרחבות, לא הרגיש בה את אותה ההכרה של פועל ונפעל עם רבבות עם, שהיה מרגיש מדי כתב ושר אליו באידית.'42

וכך כתב פרץ עצמו (בעברית):

 

אחַי הסופרים,

אל תִּטְרוּ לי איבה

אם לי שפת בֶּרְל

ושְמֶרְל ערֵבה,

ובבוז לא אקרא

'עילגים' ללשונם,

כי לְשון עמי

אשמע מגרונם –

לא שפת הקודש,

לא לשון הנביאים,

אך שפת ה ג ו ל י ם,

לשון 'העבריים'.43

 

את הסיפורים שכתב בעברית תרגם פרץ ליידיש בעצמו, או שהיה אחראי לנוסח הסופי של התרגום. לפעמים קיימים הבדלים משמעותיים בין הגרסה העברית לגרסה היידית; אבל ההבדל המהותי ביותר הוא בניגון הכללי של הסיפור: ביידיש נשמעים קולותיהם של המספר ודמויותיו כמדברים, מבעבעי חיים, אפשר ממש לשמוע את האינטונציות ואת נימות הדיבור; ואף שנכתבו לפני למעלה ממאה שנים, הם לא נשמעים רחוקים כל כך. העברית של פרץ נמלצת, מפוארת ובעיקר רשמית וקפואה יותר, לא שפת דיבור, והיא נשמעת ארכאית הרבה יותר מאשר אותם סיפורים עצמם ביידיש. נו, זה ברור, היידיש הייתה שפה חיה ועשירה בצורות דיבור, היא שימשה את החיים; העברית המודרנית הייתה ממש בראשית דרכה ולא היו בה אותן זרימה, שטף, קלות וגמישות שיש לשפה נושמת.

זה מה שהוביל לשתי החלטות חצופות שעומדות מאחורי הספר הזה: האחת: לתרגם מחדש את הסיפורים שנכתבו במקור ביידיש ותורגמו לעברית בידי שמשון מלצר. התרגומים נהדרים בעיניי, אך הרגשתי כי בחלוף למעלה מחמישים שנה של התפתחות השפה אפשר וכדאי היום, כמו ביצירות קלאסיות אחרות, להציע תרגום חדש ולנסות לקלוע שוב, בתחנתה הנוכחית של העברית החדשה, למטרה שהציב פרץ. ההחלטה השנייה: לתרגם גם סיפורים שנכתבו במקורם בעברית ופרץ התקין להם נוסח ביידיש (כאמור יש גם הבדלים תוכניים בין הנוסחים, ובגרסה היידית הוא לא פעם מוסיף ומרחיב וממש כותב מחדש את הסיפור). כאחד שזה מקרוב בא אל היידיש ולומד אותה, זו אכן עזות מצח מצידי, ואני מתוודה שאני מוציא את הספר בסוג של חִיל מעורב ברעד. מצד שני, למן הרגע הראשון שקראתי את הסיפורים ביידיש הרגשתי גירוד באצבעות, התחשק לי כל כך לשמוע בעברית את מה שאני שומע ביידיש, הזדהיתי עם משיכתו של פרץ ל'קווים־צ'יקים' המסמנים את הדיאלוגים, והרגשתי שעיסוקִי כמתרגם בעיקר לתיאטרון יהיה בעזרי במציאת הקולות המדברים הבוקעים מתוך הסיפורים והמוזיקה שמתנגנת בהם. כמובן נזקקתי לעזרה במקומות רבים, ואת דברי התודה אפשר לקרוא בסוף המבוא הזה.

נדמה לי שיש איזה קו של דמיון בין העברית של ימינו (ושל התרגום הזה) לבין היידיש של פרץ בשעתו: שפה החוטפת וקולטת לתוכה מילים וביטויים מפה, משם ומכל מקום והופכת אותם לשלה. לכן הרשיתי לעצמי להשתמש בקשת רחבה של שפה – מן הדיבור הפשוט והעממי ביותר עד לשפת התלמוד, ולתת לכל העולמות הלשוניים האלה לדור בכפיפה אחת, במעורבב. ביטויים מסוימים תרגמתי כלשונם, על אף שאינם קיימים בתור ביטויים בעברית: הם נראו לי צבעוניים ועסיסיים כל כך שחבל לחפש להם תחליפים, וכוונתם מובנת בכל מקרה. לסיום כתב ההגנה אומר רק שהתרגום נעשה בכוונה טהורה, מתוך אהבה, וגם כדי לכפר מעט על הבושה שבגילי, ובהיותי אדם המחזיק מעצמו קורא ספרים והוא גם בן המקום הזה, לא הכרתי עד עתה – אלא בשם – אמן גדול כל כך שהוא 'משלנו', ולא ידעתי דבר על חייו ועל היקף פועלו.

בשנותיו האחרונות המשיך פרץ לכתוב, להרצות (וכמובן לעבוד מתשע עד שלוש במשרתו המנהלית בענייני חלקות קבר במשרדי הקהילה); הוא כתב לעיתון הסוציאליסטי־יהודי 'פרַיינד' (שם הִרבה לכתוב נגד החרם הכלכלי האנטישמי ולתקוף את המתבוללים), עבר – למגינת ליבם של החוגים הרדיקליים – לעיתון 'היינט', הפופולרי יותר (אך שם כתב: 'תמיד עמדתי, אני עומד כעת, ועד נשימתי האחרונה אראה את עצמי עומד בשורות הנאבקים למען רעיונות יהודיים רדיקליים־פרוגרסיביים'), חזר ל'פריינד', שימש יושב ראש הסניף הוורשאי של האגודה הספרותית היהודית, וכשאסרה הממשלה הצארית על קיומה, ייסד אגודה תרבותית חדשה בשם 'הזמיר' ועמד בראשה. האטרקטיבי שבאירועי 'הזמיר' הקבועים היה זה שבו נשלפות מתוך 'תיבת הזמיר' שאלות ודילמות ששלח הציבור, ופרץ היה דן בנושא שעל הפתק: 'מהי אלוהות?' 'מה מסמנות שלוש הנקודות בכתיבתו של פרץ?' 'מה עושים נגד כאב בטן?' אַלְתֵר קָצִיזְנֶה, בן טיפוחיו (שאגב, העז להתחיל לכתוב דברי ספרות רק לאחר מות פרץ) מתאר את מורו מדבר בערבי 'הזמיר': 'מנין ללשון היידיש שלנו זרימה נוצצת כזאת, כוח ביטוי כזה באמרות מתומצתות, ריתמוס חזק ולוהט כזה? פראזות מתלקחות, מתחלפות, כמו להבות אש על מִרְקע מוחו של המאזין. מחשבות בהירות, בשלות, בניסוחים קצרים, כמו פסלים מיניאטוריים של רעיונות גדולים… דבריו מכשפים בצורתם ומסנוורים בניצוצם. אבל שביל מחשבותיו נשאר מכוסה למחצה. מחשבתו של פרץ מציצה מתוך תהום החושך כמו מגדל של אור. מגדל אחד, שני, שלישי. כל אחד גבוה ומפואר יותר ממשנהו. ומן האחד אל השני אין אפילו גשר קטן. פרץ לא טורח לבנות אותו. מחשבתו יכולה לרחף, זו של המאזין אנוסה להזדחל ברגל… כן מבינים, לא מבינים – כולם אחוזים בכישוף של מילותיו.'44

אך בשנותיו האחרונות הוא נראה סחוט ועייף. השנים הרבות שבהן פרט את עצמו לפרוטות והתפרש על פני פעילויות ציבוריות רבות כל כך נתנו בו את אותותיהן. מובן שעשה את כל מה שעשה מבחירה, ומתוך הרגשת ערכו העצמי. ועדיין, כשקוראים את הסיפור 'ההתגלות', למשל, קשה שלא לדמיין כי פרץ כותב גם על עצמו כשהוא מתאר את אותו תיש נזירי וסגפן שהיה מסוגל ללפות בקרניו את הלבנה כדי להשפיע עליה לקרב את בוא המשיח, ומרחמיו על בני הקהילה היה זורק בינתיים מן השמיים אבנים טובות, שתמצאנה אותן הבריות ותהיה להן פרנסה. אך האנשים, שרצו לעשות לעצמם קופסאות יפות של טבק להרחה, גילו את התיש… '- יש לך כל כך הרבה קרניים, תן לי מהן חתיכונת לְקופסה!… – הוא לא יכול לסרב… מרכין הוא לפני כל אחד את ראשו, חותכים קרן לקופסאות… לכל מי שבא הוא מרכין ראש: חתוֹך… והקרן עושה לה שֵם, מכל הסביבה באים בשביל קרניים… מכל תפוצות ישראל יבואו… תהיינה תיבות וקופסאות… אבל להיתפס בלבנה ולשאול על המשיח, במהרה לא יהיה עם מה… אפילו אבן טובה לא יהיה עם מה לזרוק…'

ואולי הוא הדין בְּגיבור הסיפור האחרון שכתב, 'תפילת נעילה בגיהינום' – החזן אשר בַּתפילה שהוא שר בקולו הנהדר גואל את המתים מגיהינום, אך את עצמו אינו יכול לגאול, ונותר שם.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (והיחידה שהכיר) הקדיש פרץ את זמנו להקמת בתי תמחוי ובתי מחסה לחסרי בית ויתומים. גם את אולם 'הזמיר' הפך למקום מחסה לכמה מאות פליטים.

ש. אנ־סקי מספר על השינוי שראה בו בפגישותיהם האחרונות, בנובמבר־דצמבר 1914. הוא לא הצליח להירדם בלילות והיה עייף כל היום. 'אבל רושם חזק יותר עשה עליי השינוי במצבו הרוחני של פרץ. ראיתי מולי פרץ אחר: שבור, מעורער. הוא איבד את הביטחון שלו. בעיניים נראתה הבעה חדשה: שאלה הססנית, כאילו ביקש לחקור ולמצוא תשובה – מה קורה? … בפעם הראשונה שמעתי מפרץ מילה של ייאוש מר ועמוק מן האנושיות.' בזמן הזה הוא תרגם ליידיש את קוהלת, 'לדעתי היצירה המוזיקלית ביותר שלו,' אומר אנ־סקי, 'והרגשתי שרוחו השבורה לא במקרה צללה אל קוהלת, שבו לצד 'הבל הבלים' יש גם יסודות איתנים ובטוחים, 'דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת'. הרגשתי כי פה הוא מחפש תשובה לשאלה המחרידה של השעה הנוכחית. שאלתי אותו אם הוא מתכנן לתרגם את 'איכה'. הוא עיווה את פניו: 'לא. קינה בלי צבעים, בלי מחשבה על העתיד'…'45

את תרגום קוהלת, מספר אנ־סקי, 'הוא תיקן והתקין מחדש – מפחיד להגיד – שישים ושבע פעם!'46 זה היה נוהגו תמיד; הסיפורים, שנראים זורמים בטבעיות ובלי מאמץ כלל, לוטשו וזוקקו עשרות פעמים בעבודה איטית. 'אתה יודע במה אני עוסק עכשיו?' אמר פעם לרבניצקי. 'אני יושב וסוחט מן הכתוב את המים. וככה, דע לך, אני נוהג תמיד. קודם אני שופך על הנייר כל מה שבא, ולא ממיין… רק אז אני סוחט פעם אחר פעם את המים',47 וכך שוב ושוב, עד שנשארת 'משורה מילה, ומעמוד – שתי שורות'.48

 

*

 

במכתב מפברואר 1915 כתב פרץ לפדגוג ח'ש קאזדאן: 'אני כותב ספר ילדים, ספרון לבן־האדם הקטן.'49 ואכן בעיצומה של המלחמה, בחודשים האחרונים של חייו, הוא כתב, לראשונה בחייו, וכמו בבולמוס, כמאה שירי ילדים, קטנים ונאיביים (שירים על אימא, שירי משחקים, שירי ערש, שירי מספרים ואותיות, שירים על חיות, ועוד). חודש אחר כך, במרְץ, הצליח להוציא לפועל את יוזמתו ולפתוח את גן הילדים דובר היידיש הראשון, וישב בראש הוועדה שניהלה אותו. בפרוטוקול הישיבה הראשונה רשם, כמין מוטו: 'לא אומרים לאף אחד 'הישאר כפי שאתה', אלא 'התפתח מתוך מה שאתה'.'50 ב־3 באפריל 1915, היום השלישי של חול־המועד פסח, קם לעבוד, חש לא בטוב, שב לחדר השינה, ומת. על השולחן נשארו שתי שורות ראשונות של שיר ילדים חדש:

 

שְטילֶער, שְטילֶער,

דאנקֶען וִויל עֶר …

(שקט, שקט, להודות הוא רוצה)…

 

נחום סוקולוב כתב בהספד שלו: 'נוססה בו האמנות, המצויה רק אצל יחידי סגולה, לצמצם את המפוזר, כלומר: לחבר את הצלילים הבודדים להרמוניה שלמה ומאחדת, לעבור בקפיצה אחת מן הנצחי אל הרגע־כמֵימרא, מן הקיים אל העוֹבר, מן התוגה העמוקה בצערו של עולם אל הצחוק הקליל, ממה שהוא אנושי כללי ואדיר אל הפרט הפעוט והדק – בלי נתק את החוט, בלי הפסק את ההמשך ובלי פגום את הצורה היפה… היה יוצר יופי והוד בחזיונות קטנים כקוצו של יו'ד; היה מערב ערב נעים ונפלא את הממשיות עם הדמיון, את העולם־כמנהגו עם השירה; הייתה לו גם בת־הצחוק המעוותה, ההיתול התוסס, החד והמר של מפיסטו, ניצוץ האשמדאי של סאטירה קודחת, כאילו קפץ אף הוא מתוך להבה; הכול היה בו תאווה: תאווה לאמת, תאווה לשרוף בהבל פיו כל מה שנראה לו כשקר, תאווה ליופי, תאווה לפעול על הבריות, תאווה לאהוב ולשנוא, והכול – בכוח גדול ובסערה…'15

בעשרים וחמש השנים מאז מותו ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה המשיכה השפעתו להיות אידיאל, מצפן והשראה לסופרים ולקוראים. באגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים שברח' טְלוֹמַאצְקֶה 13 היה תלוי באולם המרכזי ציור שמן גדול של פרץ, 'במיקום כזה שבכל מקום שבו נמצאתָ באולם יכולת לחוש עליך את מבטו של פרץ'52. כל העולם הספרותי התוסס הזה שפרץ הוביל הושמד ואבד אחרי 1939, כי, כדברי רות וייס, 'בזמן שפרץ עיצב תרבות על פני האדמה שתתחרה בטוּב השמיים, אחרים עיצבו תרבות שתעלה על הגיהינום ברשעותה'.53 נכדו האהוב של פרץ, יאנֶק, בנו של לוציאן (ששנא כל דבר הקשור לעם היהודי, לשפתו ולתרבותו, והיה מנוכר לאביו), התנצר, וב־1942 נשלח לתאי הגאזים.

 

***

 

אני אסיר תודה לכמה נפשות שבעזרתן ובזכותן קיים הספר הזה: לארנית ברק על שנענתה להוציא את הספר בלי לחשוב פעמיים; לתמר גלעדי, על הערותיה להקדמה; לעמי דיין, על הלב ועל האוזן; לאורנה סיף, על העריכה הלשונית וטוב הטעם; לנטליה קריניצקה הידענית והיעילה על עזרתה; ותמיד לדורון תבורי, על הכול בכלל ועל ההערות המדויקות בפרט.

תודה מכל הלב למורה המסור שלי ליידיש, אהרן קושניר.

את התודה הראשית אני חב ליצחק ניבּוֹרְסְקי, שליווה אותי בכל שלביו של הספר הזה, העיר, אִתגר, תיקן, שאל והציע, הציל מטעויות מביכות וענה בפירוט גם על מה שלא נשאל בפירוש. אני בר־מזל שזכיתי לקבל מעט ממה שיש לו לתת – בקיאות לשונית, ידע רחב בכל מה שיהודי, רגישות אמנותית, טעם משובח וחוש מחודד, שאותם הוא מעניק בנדיבות אינסופית, ביסודיות, ועוד בתוספת הומור. לא יכולתי לאחל לעצמי מדריך מושלם ממנו למלאכה הזאת, ומובן שכל טעות שטעיתי, חטא שחטאתי ופגם שפגמתי בתרגומי פרץ הם רק על אחריותי ונזקפים רק לחובתי.

 

דורי פרנס

 

'וסוף הסיפור?' מתחננים אנו, כשר' נחמנ'קה ממשיך לשתוק. 'עדיין אין סוף,' ענה ר' נחמנ'קה.

 

י.ל. פרץ, מתוך 'מעשיות ר' נחמנ'קה'

1* בזמנו צוינו דיאלוגים בקו מפריד בתחילת דבריו של כל דובר. בספר שלפנינו הוחלפו ה'קווים־צ'יקים' במרכאות, כנהוג בימינו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עיר המתים”