החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

מסורבת

מאת:
הוצאה: | 2017-08 | 100 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

זכרתי את אבי אומר לי: "אורלי, בתי בכורתי, דם מדמי ובשר מבשרי, את לא צריכה הרבה. תאהבי את הים, המים ינדנדו אותך כמו בערסל, הרוח הקלילה תלטף אותך, השמש תחמם אותך, והחול יהיה רך לרגלייך יותר משטיח אדום הנפרש עבור מלכים".

 

אך אבא, ייסורי גיהנום עברתי, תלאות רבות. בסך הכל עשיתי טעות אחת, בחרתי באיש הלא נכון ועולם קשה נפרש בפניי.

 

ולזה הצטרפה הבירוקרטיה, הצטרפו גם בתי הדין, השופטים, כונסי הנכסים ועורכי הדין…

 

מקט: 4-1272-107

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


זיכרון ילדות ראשון. אני ילדה כבת חמש, לבושה בשמלה לבנה המקושטת בפרחים כחולים שנקשרים בכתפיים בעזרת שרוכים. תלתלים אדומים על הכתפיים. פנים עגולות, נמשים על האף והלחיים. מתהלכת יחפה בשוק התקווה. אני נמצאת במרכז השוק, מסביבי כל הירקנים ומרכולתם. משאיות גדולות של אבטיחים מגיעות בשעות הערב ופורקות את האבטיחים. בחור אחד עומד על המשאית, מרים את האבטיח מרצפת המשאית ומוסר לשני, שעומד על המדרכה קרוב לפתח החנות, ומוסר לשלישי בתוך החנות. הם כאילו משחקים "מסירות", מעבירים אבטיח אחר אבטיח לתוך החנות. בקלילות, כל האבטיחים מהמשאית עוברים לתוך החנות לערמה בצורת פירמידה.

הייתה גם אישה מבוגרת בתלבושת תימנית מסורתית, שמכרה פטרוזיליה, שמיר, בזיליקום, ריחן ועוד עלים ירוקים. היא עמדה ממש באמצע הכביש, באופן קבוע. לעתים סבתא הייתה מבקשת ממני לקנות ממנה חבילת פטרוזיליה. אני זוכרת את אצבעותיה העבות, השחורות והמקומטות; המלאות בתכשיטי זהב משובצים באבנים כחולות ותכולות, מגישות צרור ריחני לידיי הקטנות.

אני ממשיכה ללכת ואומרת שלום לדודי, יוסף הקצב. איש מקסים שלא חסך ממני שום חיוך בעוברי ברחוב כל יום. הירקנים מסדרים את הירקות והפירות, את הרקובים זרקו לכביש ואת היפים ביותר שמו בראש הערמה.

ואני, בשמלתי הלבנה עם הפרחים הכחולים רואה ושומעת הכול.

 

הייתי מתחת לחופה כשהושפלתי לראשונה בידי עודד.

הרב הגיע לחלק בכתובה בו מדובר על כמה ישלם הבעל במקרה של גירושים, ושאל: "כמה אתה מוכן לשלם?" את השאלה הזאת בדרך כלל שואלים לפני החופה, ולא מתחת לחופה.

עודד ענה, "מה זאת אומרת? מה היא פרה או כבשה?"

הקהל השתתק, והקשיב לוויכוח שלא נגמר, כי עודד סירב להשיב. הוא הרגיש צורך להתווכח, ואני התביישתי עד עמקי נשמתי. דמעות עמדו בעיניי. אני עוד לא נשואה, בני משפחתי לידי, חברותיי לעבודה, כולם שומעים את הוויכוח על כמה כסף אני שווה, בין בעלי לעתיד והרב.

הרגשתי שהרצפה נשמטת מתחת לרגליי. עודד לא היה מוכן לנקוב בשום מחיר והרב לא יכול היה להמשיך. רציתי לברוח אבל התביישתי מהאורחים שלי. עמדתי נכלמת בגרון חנוק, ואפילו לא שמעתי איך נגמר הוויכוח.

ניסיתי לשכוח את מה שקרה. אבל עמוק-עמוק בלבי זכרתי, והרגשתי כאב גדול.

 

נכנסתי לאולם. הרבנים ישבו בשורה על במה מוגבהת, ארשת חשיבות על פניהם.

אב בית-הדין מנהל את הדיון בענייניות. הדיין מימינו החל לחטט באף. חשבתי, בוודאי מאוד מגרד לו אבל לתדהמתי הוא לא הרפה, והמשיך לחטט במרץ.

"אני רוצה להסב את תשומת לבכם", אמר בעלי.

"כן?" אמר הדיין בהתעניינות רבה, עיניו נפערו והאישונים התרחבו. ״מה יש לך להגיד?"

"אני רוצה להראות לכם כתבה בעיתון על גברת ג. שתובעת תביעת נזיקין על שמונה שנים של סירוב גט. רבותי, זאת גברת ג". בעלי פנה והצביע עליי בצורה נחרצת. ״תדעו לכם שזאת הגברת מהעיתון".

"מה יש לך להגיד על הנאמר?" פנה אליי אב בית-הדין.

"אין תביעת נזיקין", אמרתי בייאוש. ״הנה פרוטוקול מבית-המשפט לענייני משפחה. תסתכלו על התאריכים. ביטלנו את התביעה כבר מזמן כדי לקבל את הגט. הבטיחו לי סידור גט היום. בבקשה, הוציאו אותי לחופשי, תנו לי מנוחה".

"אם הדברים לא ברורים לא ניתן", אמר אב בית-הדין והרב לידו המשיך לחטט באף.

"מה לא ברור, תסתכלו על התאריכים!" אמרתי, וידעתי שהיום הכול אבוד. הפסקתי לראות והפסקתי לשמוע. הרגשתי שאני עומדת להתעלף.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.