לקוי

פעם שנייה

כשנכנסתי בסערה הביתה כבר היה חשוך. אימא הביטה בידיי המאובקות ובפניי המזיעות ואמרה, ‘שמחה, לך לשטוף פנים וידיים, אבא מחכה לך במטבח. הוא רוצה לדבר איתך’.

זה לא נשמע טוב. נכנסתי למקלחת, שהייתה בסך הכל מבנה צר עם גג מפח. לקחתי את סבון הכביסה ומיששתי את תבליט המנורה שעל צידו האחד. מיששתי גם את הכתובת ‘שֶׁמֶן’ שבצידו השני. ידעתי שזה מה שכתוב שם גם בלי לקרוא.

בדרך כלל הייתי מסתפק בשטיפה קצרה, אך הפעם התרכזתי בסיבון כפות ידיי והעליתי בהן קצף לבן וסמיך. למה אבא מחכה לי? על מה הוא רוצה לדבר איתי? לא שברתי שום דבר ולא הסתבכתי עם אף אחד.

ניגבתי ידיים באיטיות והלכתי למטבח.

אבא ישב בפינה הרגילה שלו ליד השולחן הקטן, פניו רציניות. אימא עמדה מולו, גבה אל הכיור וידיה בתוך כיסי הסינר. מה הבעיה שלהם?

התקרבתי לאימא ודגדגתי אותה. פניה נשארו רציניות. ‘לא, שמחה, לא עכשיו. שב ותקשיב למה שאבא יגיד לך’.

הוצאתי מהמקרר בקבוק מים קרים ושתיתי ממנו בשלוקים גדולים. אף אחד מהם לא העיר לי. כנראה המצב באמת רציני. החזרתי את הבקבוק למקרר והתחלתי לנשנש פרוסת לחם שהייתה על השיש. לא רציתי להתיישב. ממש לא התחשק לי לשמוע עכשיו הטפת מוסר.

אבא עקב אחריי במבטו. ‘שמחה, שב רגע בשקט ותקשיב לי’, אמר.

‘נו, מה?’ עניתי והתיישבתי לידו. הבנתי שלא אוכל להמשיך לדחות את העניין.

‘החליטו בבית הספר לא להעלות אותך לכיתה ב’ בשנה הבאה’, אמר והביט ישר לתוך עיניי.

שתקתי.

‘שמחה, שמעת אותי?’ שאל בעדינות שלא אפיינה אותו.

לא עניתי. השפלתי את מבטי ובעטתי שוב ושוב ברגל של השולחן.

אבא התעלם מהבעיטות. ‘אתה תלמד את כיתה א’ עוד פעם’, אמר ולא הוריד את מבטו ממני.

הבנתי שהוא מחכה לתשובה, אבל מה יכולתי להגיד לו? להגיד לו שאני דואג מה יהיה עם החברים שלי? להגיד שאני מפחד שהם יצחקו עליי? אוף, לא בא לי. מעצבן. אפילו ההורים שלי נגדי.

‘אבל למה? אבא!’

‘המורה אומרת שאתה עוד לא יודע לקרוא’, אמרה אימא בקול שקט.

‘זה לא נכון, אני כן קורא!’ זעקתי ונלחמתי בדמעות. הרגשתי שהן כבר עומדות לי בקצה העין. אני לא אבכה עכשיו, אני לא תינוק.

‘המורה אומרת שאתה קורא אות ראשונה ומנחש את ההמשך’, הסביר אבא.

‘היא סתם אומרת, היא פשוט לא אוהבת אותי’.

‘היא אמרה שאת המילה ‘תרבות’ קראת ‘תערובת’, כי ניחשת’, אמר אבא.

השפלתי מבט, בדיוק כמו באותו היום בכיתה כשכל הילדים צחקו.

האמת היא שגם היום זה קורה לי. כמו בטיול בשנה שעברה לאוסטריה. חיפשנו מלון אבל הגענו, אחרי נסיעה ארוכה, לבית חולים. מתברר שכל הדרך נסעתי בעקבות השלט HOSPITAL כי בטעות קראתי אותו HOTEL.

נעמדתי במטבח הצפוף בין אבא ואימא, ילד קטן ואבוד, מוצף בעלבון צורב. שלחתי לעברם מבט אחרון והלכתי לאיטי לכיוון החדר. שם, במיטה, אל תוך הכרית, התפרץ מתוכי הבכי שהחנקתי. למה זה מגיע לי? מה אני אשם שאני לא מצליח לקרוא?

וכך, למחרת בבוקר מצאתי את עצמי ‘עולה’ שוב לכיתה א’, נושא על גבי ילקוט שבתוכו קלמר והרבה עלבון ובושה. אני לא מתחייב לזה, אבל אני חושב שהייתי היחיד בארץ שנשאר כיתה בשנה הראשונה.

בלי חשק נכנסתי לחדר הכיתה המוכר והלא אהוב. התיישבתי במקומי הרגיל ליד החלון הגדול שהשקיף אל השדות של המושב. לידי התיישבה פייגי, שהתגלתה בהמשך כתלמידה מצטיינת וגם כחברה טובה.

פייגי הסבירה לי הכל בשקט ונתנה לי להעתיק מהמחברת שלה, כי אף פעם לא הספקתי להעתיק מהלוח. במחצית הראשונה של השנה הייתי אפילו תלמיד די טוב בזכותה, וכבר היו לי ציפיות להצליח.

ואז המורה החיילת אמרה לפייגי, ‘אני לא מוכנה ששמחה יעתיק ממך יותר’. היא העבירה אותה מקום והושיבה על ידי את מרגלית שהייתה תלמידה חלשה. כך חיסלה סופית המורה ה’גאונה’ את הזיק הקטן שהיה יכול לעזור לי ללמוד משהו.

מאז ועד לסיום בית הספר היסודי, רוב השיעורים בכיתתנו התחילו במילים, ‘בוקר טוב, ילדים! שמחה, קח כדור וצא החוצה!’

להפתעתי, חוסר ההצלחה שלי בלימודים לא פגע במעמדי החברתי. לאט־לאט הפכתי למלך הבלתי מעורער של ילדי הכיתה החדשה שלי וגם של ילדי הכיתה הישנה.