"…למרבה המזל, ההשגחה לא עזבה אותו. אותה השגחה שהרגיש מינקות, התבוננות, או אפילו מציצנות, שליוותה אותו כל חייו, גם כעת […]
לא הייתה בת קול שתמלא את הרגעים המתים. הלילה דמם. השקט שלט בזמן, והשניות סרו למרותו.
אנחנו, האחרונים, כלאנו את הנשימה בחזה, מבועתים מכל רחש העלול לחשוף את השיירה בפני עשרות אלפי הרובים והתותחים של החיילים שצרו עלינו.
חלק גדול מהכוח כבר חצה את הנהר. חברנו לגדוד והסתדרנו במבנה מחלקה.
בחושך המוחלט לא היה ניתן להבחין בקו הביצורים שנמתח מנגד, אך ידענו שהוא שם.
ציפורים של שחר החלו מצייצות סביב, מותחות כנפיים ומשחיזות מקורים, קוראות לשמש, אך זו עדיין לא שלחה קרן. קיבלנו פקודה לישון, ואני קרסתי כמה מטרים ממקום עומדי, על חלקת עשב שהתבררה כצרובה וצהובה מדי. בכל תנוחה הרגשתי דבר שאין לו שם — בין דגדוג לגירוד. והציפורים הארורות…
הפקודה הייתה לישון כפי שאנחנו, ללא דיחוי וללא גינונים, לאגור כוחות לקראת עלות השמש, שתפקיר אותנו לפורענות, למוות, לכישלון או לניצחון, לחופש או לשבי.
איך פוקדים על אדם לישון בשחר של יום שבו עשרות אלפי גברים עוד ינעצו כידונים אלה באלה ויחוררו זה את זה בכדורי עופרת?
צמרת העץ מעליי שפעה עלים וזימה, מקורים ונוצות. כבר שבועות ארוכים שאני מאזין לפגזי הרוסים. הייתי מצפה שהשמיעה תיפגם במשהו, והנה, דווקא ציוצי הציפורים תקפו אותי וניקבו אותי ללא רחם. פעם אהבתי ציוץ ציפורים, גם את הרגעים של בוא השחר, כאשר השמים נצבעים ונותנים את התחושה שאתה האדם היחיד בעולם שצופה בנס שמתחולל בכל יום, וכעת השילוב ביניהם הרחיק את השינה וקירב עצבות ששכחתי את מקורה, בשורת מוות, בשורת בדידות, בשורת ריק.
ייתכן שהיו אלו הגעגועים לבית שעזבתי. לאבי, לאמי ולאחיותיי, שאינם יודעים דבר על גורלי ואיני יודע דבר על גורלם.
ציפורים ארורות. הכנעתי מחשבות לטובת בואה של שינה, גילגלתי אישונים מעלה תחת עפעפיים חתומים, עד שטבלו לחלוטין בחשכה סמיכה, ודמיינתי זרוע ענקית מניחה את כובד משקלה על חזי, משקיעה ודוחקת אותי עמוק באדמה.
חזרתי על ניגון שעלה על לבי, תחליף לברכות ולתפילות שהולחמו בזיכרונות הילדות שלי ורדפו אותי — ‘ערות היא תחילתה של שינה, שינה היא תחילתה של ערות. ערות היא תחילתה של שינה. שינה היא תחילתה של ערות. ערות היא שינה, שינה היא ערות. ערות…’
לא עבר זמן רב וכף יד עבה, בעלת אחיזה מלאה ובשרנית, טילטלה אותי משינה ריקה.
הוזעקתי משינה ששמטה את הקרקע מתחתיי. הייתי עטוף במעיל העבה שיורגן העניק לי לפני ימים רבים, תחתיו לבשתי את מדי החייל הטורקי. השחלתי זרועות בארובות הבד הגס והידקתי את הצווארון, מקווה להניס את הקור שחדר אל הגוף כרוח פרצים הפורעת בחדרי הלב. לא חזרתי למצב של ערנות מלאה, אלא שהיתי ביקיצה מתמשכת שסירבלה את תנועותיי ומנעה ממני להבין היכן אני נמצא. מאז גזרתי על עצמי שתיקה חושיי התחדדו, אך המחשבה הפכה הססנית, שמא תחמוק מפי מילה בשפת אבי ואמי. מילה בודדה אחת, שעלול הייתי להשמיע באוזני האדם הלא נכון, היה בה כדי להמיט עליי אסון.
הבחנתי בהתארגנות חרישית סביבי וניסיתי להיזכר מה הייתה הפקודה.
עלתה בי דמותה של ורה. כנראה חלמתי עליה, אך את פרטי החלום לא זכרתי. רק אותה. עיניה מביטות בעיניי ונוסכות בי שלווה. אהבה בלתי אפשרית תמיד עדיפה על אי־אהבה כלל. היו רגעים בהם היא עוררה בי את האמונה שבכל זאת יש לי מקום בעולם.
הרגליים רעדו, והתרוממתי לעמידה לא יציבה. מה טעם בשינה שכזו, אם היא מחלישה כל כך את הגוף ומערערת את המחשבה?! שינה קצרה שביקשה להרחיקני מהמוות, ובה בעת הייתה דומה לו כל כך. התחלתי בהכנות לקרב. פעולות שכבר הפכו לטבע אצל חיילי הגדוד האחרים — עדיין היו זרות לי, שכן לא אומנתי כאחד מהם והיה חסר לי ניסיון באורח החיים הצבאי. נערים שכמותי פוקדים את חדרי הלימוד בבתי המדרש, רכונים על ספרי הקודש ומתפלפלים בחברותה. אחרים, משולהבי חזון, מפלסים את דרכם אל פלשתינה המסתורית, שבה יחפשו להקים בית חדש. ואילו אני הייתי מוטל לפתחה של זירת קרב והשעה הלכה ודחקה. האישונים נותרו חבויים, מבוהלים מאור יום שיחדור ויתלוש מעליהם את החשכה. משכתי עפעפיים לכדי סדק, והעיניים נדחקו עמוק יותר אל ארובותיהן. חקרתי בגבות מורמות את מצבי כמו ששחקן נודד סופר את המטבעות שנזרקו לכובעו. הידיים נטלו פיקוד והידקו חגורה, נטלו את הנשק והמחסניות שניתנו לי רק יומיים קודם לכן. לא כולם היו עסוקים באיסוף הציוד ובהתייצבות במערך התקפה. אחרים גנבו עוד כמה נשימות חטופות ומבולבלות, מהולות בחרדה קלה שמא כל המתרחש סביבם הנו רק חלום שעדיין נחלם. אך צבע השמים לא שיקר וצבע האדמה לא שיקר.
קמתי לפני ‘מודה אני’, נבהלתי. נזכרתי באבא, איך נהג לרכון מעליי במיטתי, מעיר אותי ברוך, ושתי ידיו מעבירות אל כתפיי את כובד משקלו. כבר הייתי גדול אז וחזק ממנו, ובקלות יכולתי להתנגד, אך התמכרתי לתחושה של אהבת אב, משקיעה וממזגת את גופי במזרן.
‘מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך…’ לחש בעיניים עצומות. אחר פקח אותן. ‘תן לה לחזור,’ היה מושך את המשפט הקצר כדי להשהות את הכוונה, ברוֹך שהיה בו גם איום סמוי, לבל אתרומם ואשאיר שאריות נשמה ספוגות בכרית או מרחפות להן אבודות. נשימת בוקר מהבילה של הגוף, רוק סמיך שהתאסף בפינות הפה ולא נבלע, ודרכו של אבי לדעת כל דבר שצריך לקרות, כל אלו הצטרפו לדבריו. הוא הרים ראש והחווה אל החלון הפתוח. ‘אתה יודע, ירמיהו, הנשמה שלך יצאה לטייל בלילה,’ סיפר לי כאילו היה זה מאורע ממשי לחלוטין, שהתרחש במהלך אותן שעות בהן עצמתי עיניים ושהיתי בתנומה, ‘יצאה לה לקבל את אורו של הקדוש ברוך הוא. ואתה היֵה עכשיו כלי ראוי וקבל אותה בחזרה אל מלכותך, כן יהי רצון,’ וקירב שפתיו אל אוזני לקיים טקס עתיק יומין, ‘מודה אני לפניך…’
עצמתי עיניים בכוונה מלאה למלא אחר רצונו, ‘מודה אני לפניך…’ חזרתי אחריו.
‘מלך חי וקיים…’
‘מלך חי וקיים…’
‘שהחזרת בי נשמתי בחמלה…’
‘שהחזרת בי נשמתי בחמלה…’
‘רבה אמונתך…’
והמילים שוחררו מחלל הפה אל אוויר העולם, קיבלתי בתוכי את נשמתי, ואבי הרפה מאחיזתו.
רגע אחד מני רבים בין אב לבן, שלא התלכדו לכדי הכוח שהיה נחוץ כדי להשאיר אותי בבית. מסלול חיי מתחיל שם, בזיכרונות הללו, אך אני סטיתי ורחקתי ממנו. יותר אינני מי שהייתי.
שלחתי יד לקרבת האוזן וליטפתי את הזיפים שנותרו מפאה ארוכה ומתנדנדת. קולו של יורגן הידהד בי, ‘יהודי יכול להחביא את יהדותו, אבל לעד ירדפו אותו השדים.’ מזמן כבר הפסקתי למלמל ברכות ותפילות, ואילו עכשיו התעוררה בי כמיהה כה עזה להתחבר אליהן. ידעתי שהן מעבר להישג ידי ואין דרך חזרה. מילות ברכת הבוקר התקבצו והצטופפו במעלה חלל הפה ונדחקו, מחכות להיאמר ולהעיר תמונות מהיום בו ברחתי מהעיירה, אך אני הדחקתי אותן בחזרה אל מעבר לערפל שהתעבה בתוכי. מה הטעם להזמין את הנשמה לשוב לכלי חסר תקנה? אף אני איני זקוק לה עוד, ולנשמתי ייטב אם תישמר ממני. ביקשתי להתעורר לפני שהזיכרונות יבלעו אותי, קיוויתי לגלות היכן אני, ומעל לכול, לא להיות טרף קל למוות. על כן התנערתי מהעבר וערכתי סיכום נמרץ. הגעתי לכאן, נרדמתי תחת העץ על ערמת עשבים מגרדת, וכעת השינה מלהטטת בי. זה כל מה שקרה.
אין עדיין תגובות