החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

תפוזי דם

מאת:
הוצאה: | 2020 | 240 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

תפוזי דם השאיר אותי חסרת אוויר ומאוהבת. זהו ספר שחוטף את הקורא אל תוך מקום וזמן אחרים ופותח את הלב שלנו להתבונן בדברים הכמוסים בתוכנו, אלה שהשארנו אי שם מאחורינו, לפני שהתקלקלנו והפכנו לאנשים מבוגרים. ליאורה רוזנפלד־סופר מחזירה אותנו להיות שוב מי שהיינו פעם.                                             ליהיא לפיד

בשבעה על אמא שלה נועה שוכבת עם מישהו וזו הפעם ה(חצי) ראשונה שלה. היא בת תשע־עשרה, ובשנים הקרובות תוסיף לחפש אהבה שתמלא את הריק הקפוא של היתמות הצעירה שלה. היא תחפש בבסיס ברמת הגולן ואחר כך בתל אביב בדירת שותפים מתקלפת עם בלטות מצוירות, ובפריז, שם תסתבך במשולש אהבה קודח.

בפריז היא תחפש גם לחם שאור ומחמצת. למה? כי מחמצת לא מתה אף פעם אם מטפלים בה כמו שצריך.

תפוזי דם הוא רומן יפהפה על אישה־ילדה שמנסה ללמוד לחיות עם הגעגוע למה שהלך לאיבוד בטרם עת  ולגדל קצת עור על הנשמה החשופה, והוא מסופר בתנופה ובעדינות, בהומור ובתבונה.

לרוזנפלד־סופר יכולת יוצאת דופן לבנות גיבורה ספרותית שלופתת את לב הקורא בלי לעשות עליו אפילו מניפולציה קטנה אחת, מבלי להגזים, להתאמץ ובעיקר מבלי לזייף. זהו ספר על החומרים המוּכַּרים של הספרות: אהבה וכאב, סקס ומוות, אבל הוא רענן לגמרי. קולו צלול, הגון ומפוכח והוא מזמן לקוראיו הנאה צרופה.

אם אפשר היה לקפוץ לתוך דפי ספר ולחבק מישהי, הייתי רוצה להיכנס אל בין הדפים ולחבק את נועה. ולהציע לה להיות חברה שלי.

פתאום זה מכה בי, תחושת אושר פתאומית, פראית, מפוצצת, מציפה לי את הלב והריאות ומטפסת לי במעלה הגוף, אני רוצה לצרוח, לא יודעת את נפשי מרוב אושר מזוקק, גדול מדי. מחלחלת בתוכי ההכרה שבחיים, ב ח י י ם לא הייתי משוחררת ככה, אף פעם. וזה מפחיד, בחיי שזה מפחיד, כי איפשהו עמוק בפנים, אני פתאום קולטת עד כמה זה רגעי, עד כמה זה בלתי לכיד, התחושה הזאת. אני מתיישבת על ספסל מלוכלך באלנבי פינת ביאליק ומרגישה חולשה בכל הגוף. ככה לא הייתי אף פעם. משוחררת. וככה לא אהיה יותר לעולם. רגע כזה.

 

ליאורה רוזנפלד־סופר נולדה בשנת 1971 בקיבוץ עין השופט. תסריטאית וכותבת, נשואה ואמא לשלושה בנים. זהו ספרה הראשון.

 

מקט: 15101177
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

היא מצונפת כמו גרטה, החתולה שלנו. שוכבת לה על הספה עם ריפוד הגובלן הקרוע, הספה שדידי כבר מזמן אמרה לה להעיף. אמרה שתקרא לאלטעזאכן כשיעברו בחוץ. לא קראה. אנחנו כבר נקרא. אחרי.

הוספיס בית, זה מה שהוחלט כשלא נמצא מקום ברדיוס הקרוב של המושב החור־תחת שלנו. מדי יום מגיע ג'ורג', האח הערבי־הנוצרי מההוספיס, מסמם ומאכיל אותה, עוזר לנו להחליף לה. היום הוא מראה לי את הצלוחית החצי ריקה ואומר בשמחה: 'תראי מה זה. היא לא אכלה את האנשור כבר כמה ימים, היום הוספתי בננה מרוסקת ודבש ותראי. אכלה חצי.'

וואלה יופי. מלאכים כאלה הם, הצוות של ההוספיס בית, בא לי לבכות מרוב שהם מלאכים, באמת, אבל לא מצליחה לגייס שמחה. אפילו חיוך.

דידי דווקא כן מצליחה. 'אולי זה סימן למשהו,' היא אומרת.

בחיאת דידי, יא סתומה, סימן למה? היא, אין לה כבר תא אחד שלם בגוף, אכולה ומסורטנת עד העצמות. סימן למשהו.

האח נותן לה למצוץ סוכרייה על מקל, 'זה מרגיע,' הוא אומר.

רוב הזמן היא ישנה, ועכשיו אני שמה לב שהיא נועלת נעליים.

קניתי לה אותן בשוק המוזר ההוא, בפולין. נסיעה ראשונה שלי לחו'ל, ארץ קומוניסטית מתפרקת, ופתאום השוק ההוא. קנינו שם שטויות, למות. הבאתי לה שתי בבושקות ואת הנעליים. הנעליים היו סוג של בדיחה. הן היו כאלה מכוערות, צבע בז' עכור, משובצות חרוזים, סוליה דקה, המוכרת בלי השיניים אמרה משהו בפולנית והמדריך שלנו תירגם, 'הנד מייד, הנד מייד.' היא היתה הולכת איתן להרקדות במושב לידנו. אמרה שכיף לרקוד איתן.

ועכשיו, שוכבת לה מסוממת ממורפיום ומוצצת סוכרייה על מקל, היא נועלת את הנעליים הכי מכוערות בעולם שקניתי לה בתור חצי דחקה, אז.

אני מעיפה מבט אל הארון הגדול, הבבושקות עומדות שם ליד הפסלים של דידי ושלי מחוג קרמיקה והגביעים של אבא מתחרויות ברידג'. אני מחכה שהאישה הגדולה תיפתח וממנה תצא עוד אחת קטנה יותר, ועוד אחת ועוד אחת. אמא במקום אמא במקום אמא.

היא מזיזה קצת את הראש, אני מתקרבת אליה. השיער שלה אסוף ואני רואה שמה שמחזיק אותו זו הסיכת ראש המוזהבת עם הנוצה המעוטרת בחרוז ירוק קטן. מי שם לה את זה, בטח דידי עם השטויות שלה. אתמול בערב היא ישבה לידה, השמש שקעה, יש עכשיו שקיעות בוערות של סוף קיץ חמסיני, היא סירקה אותה כמו שמסרקים בובה. בטח מפריעה לה הסיכה, אני שולפת אותה בעדינות ומפזרת לה את השיער על הכר.

תחזרי לישון. רק אל תלכי.

היא הולכת.

כשאבא שלי מת הייתי בת שתים־עשרה. רוב שנותינו ביחד הוא היה נעדר נוכח בחיי, שרוע על אותה ספה אחרי שחזר מעוד יום עבודה עקר, צופה במטיפים נוצרים סהרורים בערוץ המיסיונרי שמשודר מלבנון. היתה לו סטייה כזאת, הצחיק אותו כנראה. או שהיה שם אופרות בפול ווליום, משניא עלי את המוזיקה הזאת עד אחרית ימי.

הוא היה מעשן שלוש קופסאות ביום ברודווי 100, לפעמים מגוון עם נובלס. היה מסתובב בין מושבים, סוכן מכירות של מוצרי הדברה. מרעיל שדות, מרעיל את עצמו, והקטע שבסוף הוא מת בתאונת דרכים. חזר בלילה בכביש מאיזה משק בצפון, זה היה בימים של מלחמת של'ג, משאית צבאית שהובילה טנקים ללבנון התנגשה בו.

לא הספקתי איתו כלום. כלום. לא לכעוס כמו שצריך, לא לשנוא, לא למרוד, לא לחבק, לא לסלוח. לא יודעת אם הייתי סולחת לו על זה שעד גיל שש הייתי הבת האהובה שלו, שהיה לוקח אותי על הג'ון דיר לביקורים בפרדס, שהיה מספר לי סיפורים על הילדות שלו בפיטסבורג לפני שהיה מתנדב והגיע לארץ ונתקע כאן, לא שייך, אבוד, ושבגיל שש סר חני, כנראה גדלתי לו מדי, כמו דידי לפני, גם בה הוא התעניין קצת כשהיתה קטנה ונטש גם אותה בסביבות גיל שש והשאיר לנו את התמונה הזאת שלו שרוע על ספת הגובלן, אבוד מול המטיפים הנוצרים והאופרות.

ועכשיו אמא שלי מתה לה מסרטן אלים ומהיר בקיבה ואני בת תשע־עשרה, רבאק. תשע־עשרה. מה זה הבוליווד הזה.

וכל הזמן רשימות ה'לא' הארורות: מה אבד לי לנצח, מה לא יהיה לי. לא יכעסו עלי, לא יגידו לי לא לחזור מאוחר, לא ישאלו אותי אם אכלתי. לא ילוו אותי לבקו'ם, לשחרור. לא ייקחו אותי לשדה התעופה כשאסע לחוצלארץ. לא יחתנו אותי, לא יכירו את הילדים שאולי יהיו לי ואולי לא, לא ידעו במה אני אעבוד, לא יריבו איתי, לא יתאכזבו ממני, לא יגידו לי לעשות כבר משהו עם החיים שלי. לא, לא.

בשבעה של אמא אני שוכבת עם מיקי בפעם הראשונה. אמרתי לו שאני לא בתולה ושהיה לי חבר אחד לפניו, אבל בתכלס זה היה שלושת רבעי שקר, כי בתיכון לא היה לי בכלל אף אחד ואחר כך התמזמזתי בצבא עם גיל השָליש איזה חודשיים אבל הוא לא משך אותי למרות שניסיתי, באמת, הוא היה כל כך מתוק, הגיל הזה, הצחיק אותי עד כאב בטן והוא היה זה שבכיתי לו כשגילו לאמא את הסרטן. הוא לקח אותי להופעה של כוורת חוזרת בהיכל התרבות ואחר כך לישון אצל ההורים שלו בדירה שלהם בשדרות חן בתל אביב, הוא פתח את המיטת נוער שלו ושם גלי צה'ל, ואז הניח עלי את היד והתחיל להפשיט אותי בעדינות ולנשק אותי והיתה לי הרגשה שאולי אני אצליח לשכב איתו, עצמתי עיניים ואז התחיל 'טאץ' מי' של סמנתה פוקס ופתאום פרצתי בהתקף צחוק מטורף, מה, זאת הפעם הראשונה שלי וכנראה גם שלו, למרות שהוא סיפר לי שהיתה לו חברה לפני, איזה דנה אחת, שקרן כמוני, אף אחד מאיתנו לא רצה להיתפס בבתוליו המאוחרים, והנה השיר שמלווה אותנו זה השיר החרבּנה הזה. לא יכולתי להפסיק לצחוק וזה לגמרי הרס את הרגע, באיזה שלב הוא התחיל לצחוק גם כן והלכנו לישון מחובקים בלי לשכב, ראיתי על הפנים שלו שהוא מאוכזב. בבוקר ישבנו במטבח, אמא שלו הכינה לנו ארוחת בוקר, חביתות וטוסטים עם קוטג', ונסענו חזרה לבסיס, כל הדרך שרנו את 'טאץ' מי, איי וואנה פיל יור בודי, יור הארט איז נקסט טו מי, טאץ' מיין, טאץ' מי נאווווו.'

מיקי בא לבקר אותי בשבעה, הוא היה המ'פ של המסייעת, חתיך מוות, ההתגלמות של מי שרציתי שיזיין אותי בפעם הראשונה. הוא בא יחד עם המג'ד והסמג'ד והקצינת ח'ן אסנת, שלא סבלה אותי ואני אותה. המג'ד סיפר איזה סיפור ארוך על איך דוד שלו נפטר בשנה שעברה מגידול במוח, השאיר ארבעה ילדים והיה ממש צעיר יחסית, היום חמישים ומשהו זה צעיר, אתם יודעים. הסמג'ד נישנש מהצלחת בורקסים שהיתה על השולחן, המטבח קרס תחת עומס העוגות והירקות שחברים מהמושב הביאו, ופירות ופשטידות שכל אחת שנכנסה הביאה, ושתייה קרה שהביאו מהצרכנייה של המושב כל בוקר. כולם דיברו כל הזמן על איך הקהילה מחבקת אותנו ואיך לא נישאר לבד אף פעם. ומיקי נעץ בי מבט, הוא כאילו שם לב אלי בפעם הראשונה, בשלב מסוים הוא הציע לי לצאת החוצה לעשן. יצאתי איתו, הוא הגניב לי ג'וינט מגולגל ואמר לי, 'את יודעת איך החיילים במסייעת קראו לך? העיניים של המדינה.'

'מה?'

'העיניים של המדינה, נו. עכשיו אני מבין למה. מה זה הכחול הזה.'

'הן ירוקות בכלל,' הרגשתי שאני מסמיקה.

הוא קירב את הפנים שלי לפניו והביט בהן ישר, לעומק. 'כן, את צודקת. אבל זה מוזר, את יודעת? כאילו מאחורה הן תכלת, שקוף ומימי כזה, ואחר כך מקדימה מכסה אותן שכבה צהובה כזאת, כמו ערפל חולי כזה של המונסונים. יודעת מה זה מונסון?'

'מונסון. סופה כזאת שיש בהודו.'

עישנו בחצר, באיזה שלב אסנת הקצינה הפוסטמה יצאה החוצה, קראה לו, 'בוא, מיק־מיק, צריך ללכת. יש לנו ביקור גם במשפחה של בן חמו.'

מיק־מיק. יעני היא בקטע של חברות איתו, חברים מהזבל. מיק־מיק. באותו רגע אני נודרת: איתו. רק איתו. אל תקראו לי נועה אם הוא לא יהיה הראשון שלי.

הוא נפרד ממני, לא לפני ששאל אם שמעתי כבר את התקליט החדש של אהוד בנאי והפליטים. 'רואים עלייך שאת אוהבת מוזיקה טובה,' אמר. 'לא כמו המטומטמים בבסיס.'

אמרתי שאפילו היה לי את התקליט הזה ונתתי אותו לחברה מהמושב והיא עוד לא החזירה לי.

באחת־עשרה בלילה, כשכולם כבר הלכו, הוא מופיע פתאום, עם שקית של בית התקליט בחיפה. הוא אשכרה נסע לשם לקנות לי את אהוד בנאי והפליטים. אני מכניסה אותו פנימה, דודה רוחה שנשארה לישון איתי ועם דידי בבית בשבעה מזעיפה קצת פנים, היא ישנה בסלון ורואה סרט בערוץ הירדני בלי תרגום. היא לא מעיזה להגיד לי כלום, אני נכנסת איתו לחדר. הוא מניח על הפטפון את אהוד בנאי, מתחיל להפשיט אותי לאט, לאט. אני אומרת לו שיש לי מחזור.

'זה מפריע לךָ?'

'לא.'

גם לי לא. אני מפשיטה אותו בפראות, הוא ואני עומדים עירומים בחדר שלי, מתחילים להתחבק, הוא מנשק אותי נשיקה דו־לשונית משתרגת אינסופית. הוא משכיב אותי על המיטה, יונק לי מהשדיים, הכול כמו בסלואו מושן, מלטף לי את הכוס, אני רטובה ולא יודעת כל כך איפה לשים את הידיים שלי, שואלת אם הוא רוצה שאמצוץ לו, אני עדיין לא יודעת למצוץ בכלל אבל אני בטוחה שאהיה תלמידה טובה ואלמד ממש מהר, הוא אומר שלא. יש זמן. 'את ואני, נעשה את זה עוד כל כך, כל כך הרבה.'

הוא חודר אלי וכל הסדינים מתמלאים בדם, אני חושבת לעצמי שמזל שאני במחזור כי בטח מעורבב פה גם קרום הבתולין שלי שנבקע עכשיו. הוא מחייך אלי ולוחש, 'אני מרגיש שאני שוכב עם בתולה.'

אני פותחת את הפה להגיד משהו אבל הוא מנשק אותי וממשיך לחדור לתוכי, אנחנו נעים במעגלי אגן מסוחררים, אני לא יודעת איזה קולות להשמיע, כשנדמה לי שאני גומרת אני פשוט צועקת ואז מתחילה לצחוק פתאום ותוך כדי צחוק אני כבר נבהלת שהוא יחשוב שעליו אני צוחקת וזה בכלל לא הוא, אבל נראה לי שהוא מבין, הוא מלטף לי את הפנים. אני ממשיכה לצחוק עד שיש לי דמעות בעיניים. הוא מסתכל לי לעיניים. 'עכשיו הן בצבע אחר בכלל, את יודעת? עם הדמעות, זה הופך אותן לשני פנסים מטורפים כאלה של דיסקו. העיניים של המדינה,' הוא צוחק.

בסביבות ארבע בבוקר הוא יוצא מהבית שלנו, מנסה ללכת על בהונות כדי לא להעיר את דודה רוחה שישנה על הספה בסלון. זה לא כל כך הולך לו, עם האם־16 המקוצר שנופל ברעש על הרצפה כשהוא מנסה לשים אותו בהצלב. דודה רוחה קופצת מהספה. אני ממהרת לצאת עם מיקי ולסגור את הדלת מאחורינו. הוא מנשק אותי נשיקת פרידה, מרפרפת כזאת, אומר לי שכדאי לי להקשיב שוב לתקליט של אהוד בנאי והפליטים כשיהיה לי קצת שקט. 'במיוחד לשיר 'עיר מקלט'. נדמה לי שזה הרביעי. ליגה של שיר.' הוא עולה על הרנו הצבאית ונוסע.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.