החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שקרים שקטים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 380 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

מגדת העתידות נראתה עייפה.  "טוב, יא בינתי. נגמר הזמן," אמרה.

"חשבת על ברכה לבת שלי?"

"חשבתי על משהו. את היחידה שיכולה לפתוח לה את הדרך לאהבה. את חוסמת אותה. תפַּתחי, גם היא תפתח, תאהבי, גם היא תאהב, תתמסרי לתשוקה, גם היא תספוג אליה תשוקה. אתן זורמות באותם ערוצים, ואתן צריכות לאחד את האנרגיה שלכן לנהר אחד. כוח אחד חזק. כל עוד את מסתירה ממנה את האמת, היא תישאר תקועה."

"איזו אמת?" קולה של סיון הצטרד. "את אומרת דברים סתומים," שיקרה בלי למצמץ.

"אין לי מקל קסמים לסדר שהכול יהיה מושלם, אלא רק לכוון אותך לעזור לעצמך. אם בן אדם עומד עם הפנים למערב ומצפה לראות זריחה, אני מסובבת אותו להסתכל בכיוון הנכון."

סיון, גיבורת שקרים שקטים, היא  עורכת דין, אמא חד הורית ללילה בת העשרים ושלוש. בינה ובין בתה שוררת קרבת נפש עמוקה. יש לה חיים טובים ושקטים, ולא, תודה ששאלתם, לא מפריע לה שאין לה זוגיות.  אבל כשיום אחד מצלצל הטלפון ומחזיר אל חייה את יַעַל, האהוב של אחותה המתה, קולות מן העבר מחרידים את שלוותה. במחווה יוצאת דופן של נדיבות וגעגוע יַעַל מעניק לסיון דירה ישנה וחרבה שאותה ירש. שיפוץ הדירה והמפגש עם הדיירים בבניין הקטן ומלא הקסם בשכונת פלורנטין מזמנים לסיון אירועים משנֵי חיים, שבעקבותיהם היא חייבת להסב את מבטה לאחור ולבחון שוב את שנותיה האחרונות של אחותה האהובה ואת הסודות שרק שתיהן יודעות.

מיכל שלו מעמידה גלריה ססגונית ומרתקת של גיבורי משנה, הנכנסים אל הלב הגדול של סיון ואל לבנו שלנו. שקרים שקטים הוא טקסט סוחף, נדיב ומלא יופי ותבונה המוביל את הגיבורה, ועמה את הקורא, במסע אל גילוי סודות ואל התמודדות קשה ומשחררת עם האמת. זהו שיר הלל לאהבה על מופעיה השונים: אהבת אדם באשר הוא אדם, אהבת אחיות, אהבת אם לבתה ואהבתם של אישה וגבר.

מקט: 978-965-574-232-9
מגדת העתידות נראתה עייפה.  "טוב, יא בינתי. נגמר הזמן," אמרה. "חשבת על ברכה לבת שלי?" "חשבתי על משהו. את היחידה […]

מתנה

 

השעה היתה שתים־עשרה בצהריים אבל המכולת עדיין היתה סגורה. תריס הברזל עם גרפיטי של זאב זועם, חושף ניבים, עם עיניים צהובות־ירוקות, שכמו נולד מתוך טריפ, היה מוגף. שלושת השתיינים הקבועים, שעד לא מזמן ישבו על הספסל ממול וחיכו לבעל הבית, התייאשו והלכו לחפש חנות אחרת לקנות בה וודקה. גם משרד השיטור הקהילתי היה סגור, ואולי בשל כך חנו מכוניות בשדרה, תחת טור העצים בעלי הצמרות הרחבות. מתוך העלווה הירוקה בקעה במקהלה קקופוניית שירת המַיְינות. לא הרבה נותר משכונת הפועלים של עולי סלוניקי. בניינים חדשים של שבע קומות התנשאו משני צדי השדרה, ורק באמצע, שריד מן העבר, עמד בניין ישן של שלוש קומות מוזנח ומתקלף. מרפסת אחת סגורה בתריס פלסטיק מכוער, אך כל האחרות מקושטות בתריסי העץ המקוריים ובמעקות ברזל. באחדות מהן היו עציצים פורחים ושרשרות תאורה שהוסיפו להן לוויית חן. פלורנטין היתה שכונה שבה הזקנה נסוגה בפני העלומים, אך ככל שעיני אנשים צעירים טובות יותר, הרי הזקנים מיטיבים לראות מהם. מתחת לפנים המתוחות, הרעננות, שהביאו עמם בעשור האחרון הבוהמיינים, האמנים, הסטודנטים והתיירים, עדיין שכנו קמטי הנפש והחריצים העמוקים של הזקנה, וכך הפכה השכונה לצעירה שיש בה שמץ זקנה ובעת ובעונה אחת לזקנה שיש בה מן הנעורים.

סיון התיישבה על הספסל שעליו ישבו קודם השתיינים. הוא בוודאי יאחר. מעולם לא היה דייקן.

הוא התקשר אתמול לפנות ערב, כשהיתה במשרד. מספר לא מזוהה הופיע על הצג. היא התלבטה, אבל החליטה לענות. חשבה שאולי זה לקוח פוטנציאלי שקיבל עליה המלצה ומבקש לקבוע פגישה, ופרנסה היא ראשונה במעלה.

'סיון?'

גם אחרי שמונה־עשרה שנה של נתק הקול היה מלטף ואהוב. 'כן,' הצליחה לפלוט.

'מזהה?'

שתיקה.

'וַנְיָה? את שם?' הוא קרא לה בשם החיבה מלפני שנים.

'הי, יַעַל.' הדופק שלה הואץ. 'אני עוד שתי דקות נכנסת לפגישה. אוכל לחזור אליך?'

'תוכלי לפַנות זמן מחר? זה חשוב. אני רוצה להראות לך משהו. אני צריך חצי שעה. אחרי זה, אם יהיה לך זמן, אני אזמין אותך לקפה או לארוחת צהריים.'

'איפה?'

'בפלורנטין. אני אסמס לך כתובת.'

הפעם האחרונה שראתה אותו היתה באזכרה של בַּמְבּי בבית העלמין של הקיבוץ. כמה חודשים לאחר מכן הוא עבר לגור באילת ומאז ניתק הקשר ביניהם. היא ידעה שבגיחותיו לקיבוץ הקפיד לבקר את אבא, ותמיד יִידע גם את דוֹלֵב שהיתה מגיעה מזיכרון יעקב לפגוש בו. אבל אליה הוא לא התקשר, והיא מצדה לא עשתה מאמץ להפתיע אותו ולהצטרף. גם בשנים שעוד היתה יורדת לסיני פעם בשנה, לא עצרה באילת לחפש אותו.

היא קמה מהספסל, הלכה לקיוסק בקצה השדרה וקנתה קפה הפוך בכוס קרטון. כמעט התפתתה לקנות אחת מעוגיות הריבה שבצנצנת על הדלפק, אבל נזכרה שאולי ילכו לאכול, הדפה את הפיתוי וחזרה אל הספסל מול בית מספר 36. מימין לכניסה הפרוצה היתה חנות נעולה בדלת פלדה צבועה בכחול עז. על קיר החנות גם היה ציור, אך בניגוד לזאב הפראי במכולת משמאל הוא היה עדין. בחורה כלואה בבועה, ומראשה יוצאות עוד בועות־בועות ובתוכן ציטוטים של מחשבות ורגשות. רק שמישהו, במעשה ונדליזם, שפך צבע שחור וקישקש עליה.

כשכמעט סיימה את הקפה, ראתה אותו מגיע מרחוב משק הפועלות. מטר שמונים ושש, עד סוף התיכון היה בנבחרת ישראל בשחייה, בצבא שירת בסיירת מטכ'ל, הילד הכי יפה של הקיבוץ, הבן הכי מחוזר. הוא עשה דרכו אליה. עדיין נאה אם כי התעבה באזור הבטן והמותניים, מה שלא גרע מחִנו. אותו לבוש בסיסי — סנדלי שורש, מכנסי חאקי עם כיסי צד וחולצת טריקו קצרה גם בשיא החורף. רק השיער, שבעבר היה קצוץ בתספורת צבאית, היה עכשיו ארוך ועיטר את ראשו וכתפיו בתלתלים רכים כשל ילד.

היא ידעה שגם הוא זיהה אותה ממרחק. לסיון ולבמבי היה מבנה גוף כמעט זהה; תמירות, עם כתפיים רחבות ושיער חלק וארוך חום־דבש, עור זית ועיניים ירוקות, לסיון גוון אחד כהה יותר משל במבי, ורק דולב, בת הזקונים, הפוכה, כמו נגטיב. קימורים, רעמה שׁטנית, עור חלבי ועיני אגוז לוז חומות.

'הֵי, סיון.'

היא קמה לקראתו, נשנקת למרות רצונה.

הוא רכן אליה וחיבק אותה. 'נשב רגע?' הציע. 'ספרי מה שלומך? מה קורה איתך?'

היא הסדירה את הנשימה, 'בסדר, בסדר. הכול בסדר.'

'זה כל מה שיש לך להגיד, וַנְיָה?' שוב השתמש בשם החיבה הנושן.

'הכול טוב, אין הרבה מה לספר. מה איתך?'

'אני באילת. בטח שמעת.'

'מה אתה עושה שם?'

'אל תגידי שהפסיקו לרכל בקיבוץ.'

'אני לא בקיבוץ הרבה שנים, וגם כשאני שם אני לא מקשיבה.'

'יש לי מכבסה שנותנת שירות לגופים גדולים, בעיקר למלונות. זה העסק העיקרי, ויש לי עוד כמה מיזמים שאני מפתח. היתה לי סוג של חָברה במשך אחת־עשרה שנה. בסוף נפרדנו. בלי ילדים. זהו, כל החיים שלי על רגל אחת. ואת עורכת דין,' העביר שוב את נושא השיחה אליה.

'יש הפתעות בחיים,' אמרה, למרות שזאת לא היתה אמורה להיות הפתעה עבורו. היא היתה סטודנטית שנה שנייה כשהחברוּת שלהם נחתכה במגלו החד של המוות. אבל היא לא היתה אף פעם חברה שמתעניינים בה בזכות עצמה אלא אחות של במבי, ולכן הוא לא זוכר לגביה דבר שאינו קשור באחותה.

'אני לא מופתע. היית סגורה ולא מוחצנת, אבל שכל היה לך. במבי תמיד אמרה שאנשים לא מכירים אותך כי את לא נותנת לאף אחד להתקרב אלייך, אבל אם היו יודעים מי את, היו מבינים שמכולן את הכי עמוקה, הכי עם עוצמות.'

'בגרתי. לא היתה ברירה. החיים בחוץ דרשו ממני לפתוח את הפה, וכשהוא נפתח גיליתי שכיף לדבר, וגם עוזר מכל בחינה.'

'ותראי אותך עכשיו, עורכת דין!' חזר על המילים.

היא התחילה להירגע. הוא התנהג רגיל. גבר לא מתוסבך, ישר ולעניין. השנים לא קילקלו אותו. אותו מבט בעיניו הבהירות, אותו עור פנים ילדותי ולא שעיר, אותן אצבעות ידיים ארוכות. הוא לא זוכר כלום, לא חושד בכלום, וברור שהעבר אינו הסיבה שבגללה ביקש להיפגש.

'באיזה תחום את?'

'מעמד אישי. גירושים, משפחה, צוואות.'

'כשנפרדתי מהחברה היא הלכה נגדי לבית משפט, רצתה חצי מהכסף, אמרה שהיא הקימה את העסק איתי למרות שלא היתה לה שום נגיעה בו.'

'הייתם יחד לא מעט זמן.'

'נכון, אבל היא התהפכה והתחילה עם מהומות והשמצות, שקרים איומים והשתגעה לגמרי. התכוונתי לתת לה הרבה יותר, ובסוף היא קיבלה פחות.'

'עלבון הוא רגש חזק.'

'לא הצלחתי להתעלות על עצמי. היא טבעה בזעם ובתסכול כלפי, והאגו שלי התפוצץ לה בפנים.'

'בפגישה הראשונה אני תמיד אומרת ללקוחות שהתנאי לפרידה טובה הוא שכל אחד צריך לרצות בטובתו של האחר כמו בטובתו שלו. הרוב מסתכלים עלי כאילו אני משוגעת.'

הוא גיחך במרירות. 'אצלנו זה היה בלתי אפשרי. היא היתה חמדנית. זה הוציא ממני משהו רע.'

היא על קרקע בטוחה. 'אני עורכת דין ומגשרת כמעט עשרים שנה, ראיתי סכסוכי גירושים מפה ועד להודעה חדשה. בסוף הריב הוא אף פעם לא על כסף. מתחת לפני השטח זה תמיד עניין רגשי.'

'לפחות את מרוויחה מזה.'

'פעם תומר אמר לי שאם כל האנשים היו מטפלים היטב בשיניים ולא מזניחים אותן — מצחצחים כהלכה אחרי כל ארוחה, מנקים עם חוט, מבקרים באופן סדיר אצל שיננית — לא היתה לו עבודה בכלל. אני כמו רופא שיניים עם מטופלים.'

'איפה את גרה? איפה המשרד שלך?'

'איפה שתמיד גרתי. בצפון תל אביב, מעבר לירקון, בשכונה דומה לקיבוץ. המשרד קרוב לבית.'

'את עובדת לבד?'

מפלס ההתרגשות שלה המשיך לרדת. 'יש לי שותפה, תמרה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי. איתה פתחתי את המשרד, וכיום אנחנו מעסיקות שלוש עורכות דין. לפני עשר שנים קנינו את כל הקומה. אנחנו יושבות במחצית ממנה, ואת המחצית השנייה אנחנו משכירות.'

'קשה לי לדמיין אותך כעורכת דין קשוחה, יָנִי,' נקט וריאציה נוספת על שמה. 'היית חולמנית.'

'לעתים רחוקות נדרשת קשיחות. יותר חשוב לתת לאדם הרגשה של ערך עצמי ומשמעות.'

'חבל שלא טיפלת בפרידה שלי מצוּף. היית חוסכת לי את הסיוט.'

'קוראים לה צוּף?'

'כן.'

'זה נשמע כמו שריטה. אתה בוחר אותן לפי השם?'

הוא צחק. 'מה עם הבת שלך?' שאל. 'היא גרה איתך? בת כמה היא?'

'כמעט בת עשרים וארבע. היה לה חבר, הם גרו יחד. כשנפרדו היא חזרה אלי הביתה.'

'סטודנטית?'

'היא לומדת עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון.' היא השתתקה. הרגישה שהיא מדברת יותר מדי. תשובות ארוכות לשאלות קצרות.

'את בטח סקרנית למה ביקשתי ממך להיפגש כאן. אני רוצה להראות לך משהו.'

היא הלכה איתו לעבר הכניסה לבניין. הם נכנסו למסדרון צר ומלוכלך מדיף ריח שתן וביוב. בהמשך היתה חצר ובה פחי זבל ירוקים, סביבם פזורה אשפה. תיבות דואר חלודות היו תלויות ללא סדר בצד אחד של הקיר, ומימין היתה מבואה ובה שלושה זוגות אופניים. המדרגות שהובילו לתוך הבניין היו שבורות, ונורות החשמל שרופות. בכל קומה היו שלוש דלתות. בחצאי הקומות היו קבועים חלונות גדולים עם משקופי עץ מתקלפים וזכוכיות שבורות שלא הרבה נותר מהן. יונה עפה פנימה, חלפה במשק כנפיים מעל ראשם והתיישבה על ארון חשמל שממנו יצאו כבלים חשופים שכיערו עוד יותר את החלל המוזנח. רק הרצפות המצוירות ומעקה העץ רמזו להידור שהיה כאן פעם.

בקומה השנייה, בצד אחד של מדרגות מתפוררות, היו שתי דלתות חומות, ומשמאל דלת ורודה, זרה לבניין. דשדוש רגליים נשמע מאחוריה, והיא נפתחה לכדי סדק צר. סיון לא הצליחה לראות מי מסתכל בהם מבעד לחרך, אך מכיוון שלא רצתה להתעלם אמרה, 'שלום.'

קול לוחש ענה, 'שלום.' הדלת נסגרה.

יַעַל סובב את המפתח. היא התכוונה לצעוד בעקבותיו פנימה כששמעה שוב רעש מאחוריה וסובבה את ראשה. גבר שירד מהקומה העליונה הינהן אליה קצרות והמשיך בדרכו. מי גר בבניין כזה, תהתה. אנשים שלא אכפת להם, שמכונסים בדל'ת אמותיהם והסביבה לא מעניינת אותם. אין להם בעיה לחיות בטינופת ובהזנחה.

יַעַל נכנס לדירה והיא פסעה אחריו לתוך מבואה והתקדמה לצדו בפרוזדור צר שהוביל לחדר רחצה זעיר עם מקלחון, כיור ושירותים, ובהמשכו מטבח שקירותיו טחובים. הם חזרו אל שני חדרים גדולים ומרווחים. לאחד מהם היתה מרפסת שהשקיפה על שדרות אליזבת. למעט הרצפה המצוירת בגוני צהוב־חום־ירוק־אדום שנראתה במצב טוב, המקום היה חורבה לא ראויה למגורי אדם.

'איפה אנחנו, יַעַל?' אינטימי להגות בקרבה כזו את שמו. יַעַל. שם שעורר תשומת לב. גם בזה הם התאימו, במבי ויַעַל. תמיד נשאלו: אלה השמות האמיתיים שלכם? וענו: כן, לי קוראים במבי. כן, ככה ההורים קראו לי, יַעַל, מלשון 'ישאף גבוה'. רשום בתעודת הלידה. כשהיא ובמבי נולדו, היה מקובל לתת לבנות שמות כמו עירית, רונית, דגנית, מיכל, טלי. אבל היו הורים, כמו הוריה, שהושפעו מילדי הפרחים של שנות השישים, ושזרו שעטנז באורח החיים ובאידיאולוגיה הקיבוצית, וחיפשו לילדים שמות יוצאי דופן שקשורים לטבע ולמעגל החיים. במבי אהבה את שמה והתגאתה בו, מעולם לא גילתה שמץ של מבוכה, וכשפגשה את יַעַל והם התחברו לישות אחת שנקראה: בַּמבּי ויַעַל כָּנוֹת, שמם הלך לפניהם.

'בדירה של הדודה של אמא שלי, מרגריטה, זיכרונה לברכה. היא מתה לפני כמה חודשים.'

'אני משתתפת בצערך.'

'ראיתי אותה הרבה כשהייתי צעיר, אבל בשנים האחרונות היא לא קיבלה אורחים. עכשיו,' הוא החווה בידו תנועה שהקיפה את החדר, 'הדירה הזאת שלי.'

'היא הורישה לך אותה?'

'כן. היא היתה ערירית. כמוני. אני כמוה.'

מבטה של סיון נמשך אל הקיר שעליו היו תלויים שני גובלנים במסגרות זולות. שוליהם היו מוכתמים, אבל המלאכה נעשתה בדייקנות.

'תתחדש,' היא אמרה כשהחזירה אליו את עיניה מהתמונות.

'תתחדשי את.'

'אני?'

'אני נותן לך אותה.'

היא הביטה בו בתדהמה. 'לא הבנתי.'

'את אחות של במבי. יש לך בת. האחיינית של במבי. היא תירש אותה ממך בבוא הזמן. לי אין מה לעשות איתה.'

'אתה יכול למכור. הנדל'ן בפלורנטין מזנק. גם מעבר למשק הפועלות יש פרויקטים גדולים.'

'אני לא צריך את הכסף,' קטע אותה יַעַַל. 'יש לי מספיק. מה שחסר לי זה אותה, את במבי. חסר לי לקשור את עצמי אליה באיזשהו אופן ממשי יותר מזיכרונות. את והבת שלך בשר מבשרה. חשבתי על זה הרבה, וזה מה שהחלטתי.'

'התחרפנת לגמרי.'

'הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב כמו ברגע הזה. בואי, נלך לשתות קפה. יש כאן ריח של עובש, המקום זקוק לשיפוץ מקיף. גם לזה אני אתן לך כסף. את לא צריכה לדאוג לכלום.'

'אני לא דואגת,' מילמלה.

'תוכלי להשכיר אותה ולקבל הכנסה קבועה, לך ולבת שלך. מה שמה?'

'לַיְלָה.'

'לָלִי. נכון. איך יכולתי לשכוח? היא נולדה בברזיל אבל יש לזה צליל קצת ערבי.'

'רק מוסיף קסם. אנחנו במזרח התיכון, לא?'

הוא צחק. כשהגיעו לדלת הראשית נתן לה לעבור לפניו, וכתפה התחככה בזרועו. מגע תמים אבל עבורה הכי משמעותי בעולם. בחיים לא תשתחרר ממנו, לא מאהבתה הנסתרת אליו ולא מהאשמה שהיא נושאת עמה.

הם הלכו בשדרה לכיוון לב השכונה בחיפוש אחר מקום לשבת, חצו את רחוב ידידיה פרנקל, ושם נכנסו לבית קפה עמוס.

'אני עדיין בהלם מההצעה שלך,' אמרה אחרי שהצליחו למצוא שולחן פנוי והזמינו.

'זאת לא היתה הצעה. זאת היתה קביעה.'

'למה? אפילו לא זכרת איך קוראים לבת שלי. זה לא העניין של הכסף. גם לי לא חסר. זה יותר הקטע של להבין.'

'אמרתי לך,' ענה בסבלנות. 'אין לי אף אחד אחר. ניסיתי לשכוח. יותר מעשור חייתי עם אישה שלא אהבתי. בסוף גם היא הבינה שאני לא יכול לתת מה שמגיע לה, והיא הלכה לא מרוצה. כשהדודה מתה התחלתי לחשוב מה לעשות. היתה לי הארה. את ולַיְלָה. גם ככה אני מחובר לבמבי, היא לנצח תהיה אשתי היחידה, אהבתי היחידה. מה יותר טבעי מכך שאדאג לכן? אם לא לכן, למי?'

טבעי, אפילו יותר ממה שהוא שיער, ולא טבעי בכלל, חשבה. 'לדולב. גם לה יש ילדים.'

'דולב צעירה מבמבי בארבע־עשרה שנה. את ובמבי כמעט כמו אדם אחד, גדלתן דבוקות. שלושתנו בילינו הרבה יחד, אלייך אני מרגיש קרבה שאני לא מרגיש לדולב. דרכך אני נושם את במבי. כשאני חושב עליה, מדמיין ורואה אותה, את כלולה בתמונה, יש לך חלק בה. דולב היא דולב, לא קשורה.'

הכול קרה לפני כל כך הרבה שנים, והוא עדיין חי את במבי. לא המשיך הלאה. ומה היא מתפלאת? גם היא לא המשיכה הלאה. 'מה עם אחותך? היא לא תתרגז?'

'זה לא עניינה. מרגריטה הורישה לי את הדירה, והיו לה כנראה סיבות טובות לכך. מוֹר מסודרת. היא לא שייכת לסיפור הזה.'

'טוב,' היא חייכה. 'אני לא אתנגד. אני שמחה, וגם לַיְלָה תשמח. פלורנטין זו השכונה שהיא הכי אוהבת. שנתיים היא גרה עם החבר ברחוב אוריאל אקוסטה, עד שהתחילו הבעיות.'

'את יכולה להציע לה לעבור לגור בדירה שלי, כלומר שלך,' תיקן עצמו, 'אחרי שתשפצי.'

'אתה יכול להגיד 'שלנו',' אמרה, 'זה יהיה יותר מדויק.'

'למה הם נפרדו?'

'מי, לַיְלָה וליאור? זה מסובך. כלומר לא ממש מסובך, סיפור די שגרתי, למען האמת. בתמצית, הם היו יחד מגיל חמש־עשרה, אהבה ענקית שהתחילה בתשוקה אטומית אבל אחרי שש שנים הלכה ודעכה. אחרי הצבא הם טיילו חצי שנה בדרום אמריקה וכשחזרו, עברו לגור יחד. הוא עשה פסיכומטרי, היא למדה במכינה לעיצוב תעשייתי, ואז דברים השתנו. הוא רצה לראות עולם, להיפתח, להתרגש. בכל זאת הם יחד מגיל כל כך צעיר והיא הראשונה והיחידה שלו. היא ניסתה להבין ולא התווכחה. הוא נסע עם חבר לסרי לנקה, ושם פגש מישהי, התאהב עד מעל הראש בחדשה, וזהו. נגמר. הוא החליט לסיים את הזוגיות שלו ושל לַיְלָה, ולא להמשיך ולהבשיל איתה.'

'והיא?'

'התרסקה. במשך שנה היה מוות. מתפקדת אבל כמו בהזיה. שוכבת לי על הספה בבית ובוכה, נראית כמו רוח רפאים. אבל כמו שאומרים, הזמן עושה את שלו. אתה יודע איך זה. היא הבינה את התרומה שלה להתפוררות. היא דיממה, כאבה, התאבלה, ואז קמה, הרימה את עצמה, אספה את השברים והתחילה ללכת שוב. בהתחלה בצעדים קטנים ומהוססים. ואז בַּלְבּלָה. את לא יודעת מה בדיוק לעשות. לצאת כל ערב עם מישהו אחר או להחליט להתרכז בעצמך, בלימודים, בעולמות הפנימיים היצירתיים שלך. לקוות שפעם, אי־פעם, מעבר להרי החושך, בתום המסע המפרך רצוף המהמורות, יש עוד אחד בעולם כמו ליאור, ליאור חדש, שאיתו תרגישי מה שהרגשת עם ליאור הישן שעדיין צרוב לך בגוף ובנשמה.'

'אנחנו מדברים על לַיְלָה? לא עלי? כי אני מרגיש שאת מדברת עלי.' שפתיו נמתחו באירוניה עצמית. 'אני מקווה שסופה של לַיְלָה יהיה אחר משלי, כי אני לא מצאתי עוד אחת שאיתה הרגשתי כמו עם במבי. לפעמים יש רק אהבה אחת.'

'זה נכון.'

'אבל אם הוא התאהב במישהי אחרת, ממילא הם לא התאימו. הוא רק עשה לה טובה. זה לא כמו אצלי ואצל במבי.'

היא לא הגיבה למשפט האחרון. לאנשים יש זיכרון סלקטיבי. אין מה להתעמת איתו על דברים שמזמן גוועו ומתו. עדיף שידברו על לַיְלָה. 'לפעמים יש לי הרגשה שהיא עדיין מחכה לו. שיתחרט ויחזור.'

הגבות של יַעַל התרוממו בספקנות. 'תגידי לה שזה לא יקרה. לא סביר.'

'אני יודעת. גם היא יודעת.'

'נשמע שאתן קרובות.'

'היא החברה הכי טובה שלי. עד לפני שלוש שנים היינו עם המון אהבה, כמובן, אבל יחסים רגילים טובים של אמא ובת. ואז, כשהתחילו העניינים עם ליאור, פתאום גילינו אחת את השנייה בצורות אחרות ונפלאות. היא כוכב הצפון שלי.'

'אני חושב על זה לעתים קרובות, שלבמבי ולי היה יכול להיות ילד. אני בטוח שזה היה בן. היום הוא היה בערך בגילה של לַיְלָה. אני מדמיין אותו בכל שלב של התבגרותו, אבל תמיד נתקע בצבא. אני לא מצליח להחליט לאיזו יחידה לשלוח אותו.'

'לא קרבי. לשלוח בן לקרבי זה מפחיד.'

'אם היה לך בן הוא לא היה שואל אותך.'

היא חייכה. 'בטח לא אם היה לו אבא כמוך. אתה היית מהמורעלים.'

'אני אלך לבקר את רוֹן בשבוע הבא. אני אוהב לשבת עם אבא שלך. הוא לא דברן אבל כל מילה שלו שווה זהב.'

'גם אני אבוא. עכשיו שחידשנו את הקשר,' הוסיפה. 'הזדמנות לראות את דולב. לא התראינו ים של זמן. אנחנו צריכות להיפגש יותר.'

'כל אחד עסוק בענייניו. בפעם האחרונה שנפגשנו היא סיפרה לי שהיא מוכרת בגדי וינטג' באינטרנט ושהתחילה להתעסק עם עיצוב פנים.'

'אתה מעודכן. בהתחלה קיבלה עבודות מחברים ובמשך הזמן התפתחה. היא תיכננה את הדירה שלנו ועשתה עבודה נהדרת, יש לה ראש מיוחד. לא כמו כולם.'

'אף אחת מהאחיות לבית ניומן מקיבוץ עין גלים לא היתה אף פעם כמו כולם. גם את לא. זה אולי נראה ככה: עורכת דין, מסודרת, בורגנית, חיה חיים מיינסטרים, שתי עיניים, אף, פה. כמו כולם. אבל אני ואת יודעים שאת לא כמו כולם, במבי לא היתה כמו כולם, וכנראה גם דולב לא.' יַעַל חייך.

היא נזכרה למה התאהבה בו. כשהוא דיבר אליה היא אהבה את עצמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שקרים שקטים”