"אני רוצה לחזור לחיות חיים רגילים, כמו כל הילדים" – זו הייתה בקשתה של עמית קדוש, כשניצבה מול מצלמות הטלוויזיה […]
המילה הכי קשה ונוראית
הרופאה שבה אל החדר.
היא התיישבה מולנו, והמתח הגדול באוויר מילא את החדר מקיר לקיר. משהו בהבעת הפנים ובשפת הגוף שלה בישר לי רעות.
'כפי שאתם מבינים', פתחה הרופאה את השיחה עם נעמי ואיתי, 'ערכנו לעמית בדיקות דם מקיפות כדי להבין את הסיבה להתנהגות הלא־אופיינית שלה בזמן האחרון. וכל הסימנים הגופניים וספירות הדם מעידים על כך שעמית חולה מאוד'.
נעמי ואני קפאנו על מקומנו. הספקנו להחליף בינינו רק מבט חטוף לפני שהרופאה המשיכה: 'תראו, אני אגיד לכם את זה בצורה הכי ישירה והכי אמיתית, ואני מאוד מצטערת על כך שנפל בחלקי להיות זאת שמספרת לכם את זה. עמית חולה ככל הנראה בלוקמיה או בלימפומה'.
מיד הפניתי מבטי אל נעמי, אבל הפעם לא הצלחתי לתפוס את מבטה. למען האמת, הרגשתי עכשיו שההבנה שלי הולכת ומתערפלת. ברור לי שמדובר בדבר מאוד לא טוב, אבל משהו בתאי המוח, או במנגנוני ההדחקה, סירב לקלוט עדיין במה בדיוק מדובר. לוקמיה? לימפומה? זה נשמע לי מּוּכר, השמות האלה, אבל למה הכוונה כאן בעצם?
בחדר שרר שקט מוחלט. לא היה לי ספק שכל היושבים בו יכלו לשמוע את פעימות לבי המואצות. אחרי כמה שניות אזרתי אומץ והעזתי לפצות את פי. 'מה זה אומר'? שאלתי את הרופאה.
נעמי הישירה אליי מבט וענתה לי בצורה נחרצת וחדה את המילה הכי קשה ונוראית ששמעתי בחיי: 'סרטן'!
אחרי שתיקה שארכה כמו נצח התנצלה שוב הרופאה על כך שנפל בחלקה לספר לנו בשֹורה כל־כך קשה ונוראית, ומיד ניסתה לנחם אותנו שעדיין יש סיכוי, אמנם קטן מאוד, שמדובר בכלל במחלה זיהומית כמו מחלת הנשיקה.
שוב הבטתי לכיוונה של נעמי. מעיניה נשקף אליי מבט שלעולם לא אשכח. היא נראתה מאובנת, כנציב קרח, ומתוך קיפאונה נצצו רק עיניה הכחולות, מבריקות ודומעות כמו ברז שנפתח לגמרי בטעות. הכאב והצער שגדשו את עיניה סימלו עבורי את סוף העולם. חייתי עם נעמי לפחות עשר שנים, ועברנו יחד גם רגעים כואבים, אך מעולם לא ראיתי בפניה כאב כל־כך חד ועצב כה עמוק כמו אלה שהיו טבועים בהם עכשיו.
חשתי כאילו כל שרירי הפנים שלי נתפסים. לא הצלחתי להניד אפילו עפעף. אט־אט השתלטה עליי תחושת חנק, כאילו אני שוקע בתוך בור שחור ומאבד קשר עם העולם. כאילו נחטפתי בחללית שחתכה את שכבת העולם החיצון וזרקה אותי לתוך ואקום אפל שחור משחור. אוזניי כבר בקושי שמעו את קולה הנחלש של הרופאה, המסבירה על בדיקות מח עצם שיערכו מחר לעמית כדי לקבוע באיזה סוג של סרטן בדיוק מדובר. ועל הסיכויים הקלושים שמדובר במחלת הנשיקה.
היא סיימה את הסבריה ויצאה מהחדר. נעמי ואני הבטנו זה על זו מבלי לומר מילה. מעיניה הכחולות זלגו דמעות ללא כל מעצור, ואילו אני המשכתי לשבת קפוא, נטול יכולת לדבר ולהזיז את איברי גופי. נתתי מבט קצר בעמית שישנה במיטה לידנו. זה הספיק לי כדי שאתפרק לגורמים. זהו, עולמי חרב. נזכרתי באימא שלי האהובה, שנפטרה מסרטן לפני כשש שנים, ונזכרתי בכל אותם ילדים קירחים שראיתי כשעומר היה מאושפז כאן לפני כשבע שנים ושמעולם לא הייתי מסוגל להסתכל עליהם. 'בא לי למות', זה היה המשפט הראשון והיחיד שהצלחתי לחלץ מפי.
אחרי כמה דקות של שתיקה הרגשתי שאני חייב אוויר. לא הייתי מסוגל להישאר בחדר אפילו שנייה נוספת. כל מבט שהפניתי לעבר עמית גרם לי להיחנק מכאב ודמעות. כל מחשבה פילחה את לבי לפרוסות כמו סכין חדה. יצאתי מהחדר. ובדיוק אז חזרה הרופאה להמשך השיחה אתנו וכדי להסביר לנו מה הולך לקרות בעצם בימים הקרובים.
החלטתי לוותר על התענוג והמשכתי בדרכי החוצה מחדר המיון. כנראה שהרופאה הבינה שמצבי לא מאפשר לי להצטרף לשיחה, ולא לחצה. היא התיישבה עם נעמי והסבירה לה כל מה שרק אפשר. הרגשתי לא נוח כלפי נעמי, אבל לא הייתי מסוגל להיות שם. לא יכולתי להסתכל על עמית ולחשוב שמשהו כל־כך רע קורה לה.
ביציאה מחדר המיון הבחנתי באדם מבוגר שעישן סיגריה להנאתו. באופן בלתי נשלט, ואחרי חודשיים של ייסורי גמילה מעישון, ביקשתי ממנו סיגריה. שאפתי אותה חזק לריאות. אחחח, כמה שהייתי זקוק לזה!
מחוץ לחדר המיון התחלתי להתהלך הלוך ושוב כמו זומבי. לא מצאתי מנוח. לא ראיתי שום דרך להפנים את הדברים הקשים שנאמרו שם בחדר. רצף מחשבות נוראיות שטף את מוחי. ואז, מבלי שאתכוון לכך, נגלה לעיניי מחצר המיון מגדל גור שאשא, מבנה בית החולים בילינסון. אותו בניין שבו נפרדתי מאבי לפני שמונה שנים בפעם האחרונה.
אין עדיין תגובות