החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לחשוב כמו פריק

מאת: ,
מאנגלית: אסף שור | הוצאה: | 2015-07 | 240 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

מחברי רב־המכר פריקונומיקס כבר הפכו על פיה את הדרך שבה אנו רואים את העולם, וחשפו בפנינו את התובנות הנסתרות שמאחורי הנתונים הגלויים.
הפעם מפליאים השניים לחשוף בפנינו גם את תהליכי המחשבה שלהם עצמם ומסייעים גם לנו להיות יצירתיים יותר, רציונליים יותר ויצרניים יותר.
* איך חולל אוכל־נקניקיות יפני מהפכה בענף?
* מדוע בלע רופא אוסטרלי תרבית של חיידקים מסכני חיים?
* למה מודים נוכלֵי "העוקץ הניגרי" שהם מניגריה?
* ומה בין שלמה המלך לסולן להקת ואן היילן?
כל השאלות האלה ועוד רבות אחרות זוכות למענה
בלחשוב כמו פריק, יצירה משעשעת ומעמיקה, מרתקת ופוקחת עיניים.
סטיבן ד' לוויט, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, זכה במדליית ג'ון בייטס קלארק המוענקת לכלכלן האמריקאי המשפיע ביותר מתחת לגיל ארבעים.
סטיבן ג' דובנר הוא עיתונאי, כותב ושדר זוכה פרסים. בעבר עבד ב"ניו יורק טיימס" וקודם לכן כמעט היה כוכב רוק. הוא ומשפחתו מתגוררים בניו יורק.

מקט: 15100445
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

מה זאת אומרת "לחשוב כמו פריק"?

אחרי שכתבנו את "פריקונומיקס" ואת "סוּפּר פריקונומיקס"1 התחילו לזרום אלינו שאלות שונות ומשונות של קוראים. "אז עדיין 'שווה' לעשות תואר?" (התשובה הקצרה: כן. התשובה הארוכה: עדיין כן). "כדאי להעביר עסק משפחתי לדור הבא?" (ברור, אם אתם רוצים לחסל אותו. הנתונים מלמדים שבדרך כלל מוטב להביא מנהל מבחוץ).2 "תסמונת התעלה הקַרְפָּלית היתה פעם מגפה. לאן היא נעלמה?" (ברגע שעיתונאים הפסיקו ללקות בתסמונת, הקרויה גם תסמונת מנהרת שורש כף היד, הם הפסיקו לכתוב עליה — אם כי הבעיה בעינה עומדת, בייחוד בקרב עובדי צווארון כחול).

1 שני הספרים ראו אור בעברית בהוצאת כתר, בתרגומן של ורדה יערי ("פריקונומיקס") ועידית שורר ("סופר פריקונומיקס"). [הערת המתרגם. כל ההערות הן של המחברים, אלא אם כן מצוין אחרת.]

2 בחברות משפחתיות ביפן נהוג זה זמן רב פתרון כזה: הן מאתרות מנכ"ל חדש שאינו בן משפחה, ואז מאמצות אותו. זו הסיבה לכך שכמעט 100 אחוז מהליכי האימוץ ביפן הם של זכרים בוגרים.

היו גם שאלות קיומיות: "מה עושה אנשים למאושרים באמת?" "האם אי־שוויון בהכנסות מסוכן כמו שהוא נראה?" "האם תזונה עשירה באומגה־3 תביא לשלום עולמי?"

אנשים רצו לשמוע נקודות בעד ונגד מכוניות אוטונומיות, הנקה, כימותרפיה, מסי עיזבון, סדיקה הידרָאוּלית, הגרלות לוטו, "ריפוי בתפילה", שידוכים אונליין, רפורמת הפטנטים, ציד קרנפים לא חוקי, שימוש במחבטי גולף עשויים ברזל הרחק מן התלולית ומטבעות וירטואליים. חמש דקות אחרי האימייל שביקש מאיתנו "לפתור את מגֵפת ההשמנה" כבר קיבלנו אימייל שדורש מאיתנו "לפתור את בעיית הרעב בלא דיחוי!"

הקוראים, כך נדמה, חושבים שאין חידה או בעיה שאינן ניתנות לפתרון. כאילו יש באמתחתנו מין כלי משוכלל — מלקחי פריקונומיקס, סימן רשום — שאנחנו יכולים פשוט לקחת ולשלוף באמצעותו חוכמה נסתרת מן התודעה הקולקטיבית.

כמה חבל שזה לא נכון!

האמת היא שקשה לפתור בעיות. אם בעיה כלשהי עדיין קיימת, אפשר בהחלט להניח שאנשים לא מעטים כבר ניסו למצוא לה פתרון. הבעיות הקלות נעלמות; הקשות נשארות. יתר על כן, דרוש הרבה זמן כדי לאתר, לארגן ולנתח את הנתונים הדרושים כדי להשיב כראוי אפילו על שאלה אחת קטנה.

על כן, במקום לנסות להשיב על רוב השאלות שהופנו אלינו — ולהיכשל בכך, מן הסתם — חשבנו שאולי מוטב לכתוב ספר שילמד את כולם לחשוב כמו פריק.3

3 ראו הערות בעמ' 194 לעניין המקורות ומידע רקע נוסף.

איזה מין ספר זה עשוי להיות?

נניח שאתם שחקני כדורגל יוצאים מגדר הרגיל. הובלתם את הנבחרת הלאומית שלכם עד לגמר המונדיאל. עכשיו רק בעיטת עונשין אחת ויחידה חוצצת ביניכם לבין הגביע. הסיכויים לטובתכם: ברמות הגבוהות, כ־75 אחוזים מבעיטות העונשין עולות יפה.

אתם מניחים את הכדור על נקודת העונשין המסומנת בגיר. הקהל שואג. השער במרחק 11 מטרים; רוחבו 7.43 מטרים, גובהו 2.44 מטרים.

השוער נועץ בכם מבט. ברגע שתבעטו, הכדור יֵצא לדרכו במהירות של כ־130 קמ"ש. במהירות כזאת השוער לא יכול להרשות לעצמו לחכות ולראות לאן אתם בועטים; הוא חייב לנחש ולזנק לשם. אם הניחוש שלו שגוי, סיכויי ההצלחה שלכם טובים אפילו יותר — כ־90 אחוזים.

הכי טוב לבעוט אל פינת השער, בייחוד אם מדובר בבעיטה חזקה כל כך, שהשוער לא יספיק לעצור אותה גם אם יצליח לנחש נכון. אלא שבעיטה כזאת לא משאירה הרבה מקום לטעוּת: כל סטייה קלה תשלח את הכדור אל מחוץ למסגרת השער. אז אולי תעדיפו לבעוט מעט פחות חזק, ואולי גם לא לכוון ממש לפינה — גם אם כך יהיה לשוער סיכוי טוב יותר לעצור את הכדור במקרה שינחש נכון.

תצטרכו גם להכריע בין הפינה השמאלית לימנית. אם רגל ימין היא הרגל החזקה שלכם, כמו אצל רוב השחקנים, הפינה השמאלית נמצאת בצד ה"חזק" שלכם. אם תבחרו בה, הבעיטה תהיה חזקה ומדויקת יותר — אלא שגם השוער יודע את זה, כמובן. לכן שוערים מזנקים לפינה השמאלית (מנקודת המבט של הבועט) ב־57 אחוזים מן המקרים, ומזנקים לפינה הימנית רק ב־41 אחוזים מהם.

אתם עומדים שם — הקהל שואג במלוא הגרון, הלב שלכם דוהר בחזה — ומתכוננים לבעיטה שתשנה את חייכם. עיני העולם כולו נשואות אליכם. ברחבי המדינה שלכם נישאות תפילות. אם הכדור ייכנס, שמכם יינשא בפי כול בנימה השמורה לקדושים אהובים. אם תיכשלו — טוב, עדיף לא לחשוב על זה.

ראשכם הומה מרוב אפשרויות: לצד החזק או לצד החלש? לכוון לפינה או ללכת על בטוח? כבר יצא לכם לבעוט בעיטת עונשין מול השוער הזה? ואם כן, לאן בעטתם? ולאן הוא קפץ? אתם חושבים על כל זה, ובו בזמן חושבים גם על מה שהשוער חושב, ואולי גם על מה שהשוער חושב שאתם חושבים.

אתם יודעים שהסיכוי להפוך לסמל לאומי הוא בסביבות 75 אחוזים, וזה לא רע. אבל בהחלט יהיה נחמד לשפר את הסיכוי הזה, לא? אולי אפשר לגשת לבעיה הזאת בדרך אחרת, טובה יותר? מה אם תוכלו לפרוץ את גבולות המובן מאליו וכך להערים על היריב? אתם הרי יודעים שהשוער מנסה להחליט אם לקפוץ ימינה או שמאלה. אבל מה אם… מה אם… מה אם לא תבעטו לא לפה ולא לשם? מה אם תעשו את הדבר הכי טיפשי שאפשר בכלל לחשוב עליו ותבעטו ישר לאמצע השער?

נכון, ברגע זה השוער עדיין עומד בדיוק שם, אבל אתם די בטוחים שהוא יזוז ברגע שתבעטו. זִכרו את הנתונים: שוערים מזנקים שמאלה ב־57 אחוזים מן המקרים, ומזנקים ימינה ב־41 אחוזים מן המקרים — כלומר, הם נשארים במקום רק בשני מקרים מתוך מאה. נכון, שוער שזינק אולי יספיק לעצור גם כדור שנבעט לאמצע השער, אבל מה הסיכוי שזה יקרה? אילו רק היו לכם נתונים על כל בעיטות העונשין שנבעטו לאמצע השער!

רצה המקרה, והנתונים האלה מצויים בידנו: הבחירה בבעיטת עונשין למרכז השער אמנם נראית מסוכנת מאוד, אבל סיכויי ההצלחה שלה גבוהים בשבעה אחוזים מסיכויי ההצלחה של בעיטה לפינה.

אתם מוכנים לקחת את הסיכון הזה?

נניח שכן. אתם מאיצים לעבר הכדור, מייצבים את רגל שמאל על הקרקע, מניפים את רגל ימין ובועטים. בן רגע אופפת אתכם שאגה מרטיטת עצמות — גול!!! הקהל יוצא מגדרו, שאר שחקני הנבחרת קופצים עליכם בהתרגשות. הרגע הזה יישאר איתכם לנצח; מרגע זה ואילך החיים יהיו רק מסיבה אחת גדולה; הילדים שלכם יגדלו ויהיו לאנשים חזקים, טובים ומצליחים. מזל טוב!

סיכויי ההצלחה של בעיטת עונשין למרכז השער אמנם טובים יותר במידה ניכרת, אבל רק 17 אחוזים מן הבעיטות אכן מכוונות לשם. מדוע כל כך מעט?

סיבה אחת היא שבמבט ראשון, בעיטה למרכז השער נראית רעיון איום ונורא. לבעוט את הכדור ישר אל השוער? זה נראה לא טבעי, פשוט מנוגד לשכל הישר — אלא שכך הצטיירה בתחילה גם האפשרות להזריק לאנשים חיידקים שמחוללים מחלה דווקא כדי למנוע מהם לחלות בה.

יתר על כן, אחד הגורמים שמשחקים לטובת הבועט בבעיטת עונשין הוא המסתורין: השוער לא יודע לאן הוא עתיד לבעוט. אילו היו הבועטים חוזרים על עצמם שוב ושוב, סיכויי ההצלחה שלהם היו צונחים. אילו היו מתחילים לבעוט למרכז השער לעתים קרובות יותר, השוערים היו פועלים בהתאם.

יש גם סיבה שלישית וחשובה לכך שהבועטים ממעטים לכוון למרכז השער, בייחוד במשחקים גורליים כמו גמר המונדיאל. אין שחקן בעולם שיסכים להודות בה בפה מלא: הפחד מפני הבושה.

נסו לדמיין שאתם השחקן שעומד לבעוט בעיטת עונשין. מה התמריץ האמיתי שלכם ברגע הטעון הזה? נדמה שהתשובה ברורה: אתם רוצים להבקיע ולְזַכות את הנבחרת שלכם בניצחון. אם כך, הנתונים הסטטיסטיים מלמדים שכדאי לכם לבעוט את הכדור למרכז השער. אבל האם ניצחון במשחק הוא אכן התמריץ האמיתי שלכם?

דמיינו את עצמכם עומדים ליד הכדור. זה עתה התחייבתם ביניכם לבין עצמכם לבעוט למרכז השער. אבל רק רגע — מה אם השוער לא יזנק? מה אם הוא יישאר בַּמקום ואתם תבעטו את הכדור ישר אל הבטן שלו, כך שהוא יציל את המדינה שלו בלי לזוז מהמקום אפילו? אתם תיראו כל כך פתטיים! עכשיו השוער יהיה הגיבור, ואילו אתם תיאלצו למלט את המשפחה שלכם אל מחוץ לגבולות המדינה כדי להימנע מזעם האוהדים…

לנוכח כל זאת אתם שוקלים את העניין מחדש.

אתם שוקלים את האפשרות המסורתית, כלומר לבעוט לפינה. אם השוער ינחש נכון ויעצור את הכדור — נו, לפחות עשיתם מאמץ ראוי לציון, גם אם הצד השני הצליח לסכל אותו הודות למהלך מרשים אפילו יותר. אז לא, לא תהיו גיבורים, אבל לפחות לא תצטרכו לרדת למחתרת…

אם תישמעו לתמריץ האנוכי הזה — להגן על המוניטין שלכם על ידי הימנעות ממעשה שעלול להתברר כטיפשי — סביר יותר שתבעטו לפינה.

אם תישמעו לתמריץ הקבוצתי — לנסות לזכות בניצחון למען המדינה שלכם, גם אם יש סכנה שתצטיירו באור מטופש — תבעטו אל מרכז השער.

לפעמים הבחירה במרכז היא המעשה האמיץ ביותר.

אם ישאלו אותנו איך ננהג במצב שבו התועלת האישית שלנו מתנגשת עם הטוב הכללי, רובנו לא נודה שנעדיף את טובתנו האישית. אלא שההיסטוריה מראה בבירור כי רוב האנשים, בין שהסיבות לכך תורשתיות ובין שסביבתיות, נוטים להציב את טובתם האישית לפני טובתם של אחרים. זה לא אומר שהם אנשים רעים; זה אומר רק שהם אנושיים.

אלא שהנטייה הזאת, להעדיף את הטוב האישי, עלולה להיות מתסכלת אם השאיפות שלכם חורגות אל מעבר לניצחון האישי הקטן. אולי אתם שואפים לטפל בבעיית העוני, לשפר את פעילות הממשלה, לשכנע את החֶברה שלכם לזהם פחות או לגרום לילדים שלכם להפסיק לריב. איך תוכלו להניע את כולם לפעול למען אותה מטרה אם כל אחד ואחד מהם פועל בראש ובראשונה למען עצמו?

הספר שלפניכם נכתב כדי להשיב על השאלה הזאת. נראה לנו שבשנים האחרונות התבססה תפיסה שלפיה יש דרך "נכונה" (ומכאן גם דרך "שגויה") לחשוב על פתרון לבעיה נתונה. הנחה כזאת מובילה רק לוויכוחים — ולמרבה הצער, גם לבעיות רבות שייוותרו בלא פתרון. האם ניתן לשפר את המצב? כולנו תקווה שהתשובה חיובית. אנחנו מבקשים להיפטר מן המחשבה האומרת שיש דרך נכונה ודרך שגויה, דרך חכמה ודרך מטופשת, דרך הרוב ודרך המיעוט. העולם המודרני דורש מכולנו לחשוב באופן פרודוקטיבי, יצירתי ורציונלי יותר; לחשוב מזווית אחרת, עם כלים שונים ועם מערך שונה של ציפיות; לא לחשוב מתוך פחד ולא מתוך ציפייה לגמוּל, לא באופטימיות עיוורת ולא בספקנות מרירה. לחשוב כמו — סליחה על הביטוי — פריק.

בבסיסם של שני הספרים הראשונים שלנו עומדים מערכים רעיוניים פשוטים יחסית:

תמריצים הם יסוד החיים המודרניים. היכולת להבין אותם — ולא פעם לפענח אותם — היא המפתח הדרוש כדי להבין בעיות ואת הפתרונות האפשריים להן.

היכולת לדעת מה למדוד, ואיך למדוד זאת, יכולה לפשט עולם מסובך. אין תחליף ליכולתם של המספרים למחות שכבות רבות של בלבולים וסתירות, בייחוד כשמדובר בנושאים רגישים וטעונים.

לא פעם ולא פעמיים הדעה הרווחת שגויה. הנטייה העליזה לסמוך עליה עלולה להביא לתוצאות מרושלות, בזבזניות ואפילו מסוכנות.

מִתאם (קוֹרֵלַציה) אינו סיבתיות. כאשר שני דברים מופיעים יחד, מפתה להניח שאחד מהם גורם לאחר. לדוגמה, אנשים נשואים מאושרים במידה ניכרת יותר מרווקים; האם זה אומר שנישואים גורמים אושר? לא בהכרח. הנתונים מלמדים שאנשים מאושרים יותר הם אלה שסביר יותר שיתחתנו. בניסוחו האלמותי של אחד החוקרים, "מי בכלל ירצה להתחתן איתך אם אתה רק מבואס כל הזמן?"

הספר שלפניכם מחזיק גם הוא ברעיונות היסוד האלה, אבל בהבדל מרכזי אחד. שני הספרים הראשונים לא נטו להציע הצעות. על פי רוב פשוט השתמשנו בנתונים כדי לספר סיפורים שהיו מעניינים בעינינו וכדי לשפוך אור על חלקים בחברה שבדרך כלל נותרים בצל. הספר הנוכחי מבקש לצאת מבין הצללים ומפעם לפעם גם להשיא עצה שעשויה להימצא שימושית, בין שאתם מעוניינים בשיפורים קטנים לחייכם הפרטיים ובין שאתם חותרים לרפורמות גלובליות מרחיקות לכת.

עם זאת, אין מדובר בספר עזרה עצמית במובן המסורתי של המושג. יש להניח שאיננו אנשים מן הסוג שהייתם נוטים לבקש עצות מהם, וכמה מן העצות שלנו נוטות לסבך אנשים יותר מאשר לחלץ אותם מצרות.

דרך המחשבה שלנו מושפעת ממה שמכונה "הגישה הכלכלית". אין להבין מכך שאנחנו מתמקדים ב"כלכלה" — ממש לא. הגישה הכלכלית רחבה וגם פשוטה מזה. היא מסתמכת על נתונים, לא על תחושות בטן ולא על אידיאולוגיה, כדי להבין איך פועל העולם, כדי ללמוד איך תמריצים פועלים (או נכשלים), כדי לגלות איך מוקצים משאבים ואילו מכשולים מונעים מאנשים ליהנות מן המשאבים האלה, בין שמדובר במשאבים קונקרטיים (למשל מזון ותחבורה) ובין שמדובר במשאבים מופשטים יותר (למשל חינוך ואהבה).

בדרך המחשבה הזאת אין שום דבר קסום או מכושף. לרוב היא עוסקת במובן מאליו ומייחסת חשיבות רבה לשכל הישר. ומכאן החדשות הרעות: אם התחלתם לקרוא בתקווה למצוא מין קוסם שמגלה את סודות המקצוע, יש להניח שתתאכזבו. אבל יש גם חדשות טובות: לחשוב כמו פריק זה פשוט מאוד. כולם יכולים. הדבר המפתיע הוא שאנשים כה מעטים אכן עושים זאת.

מדוע?

אחת הסיבות היא שקל יותר להניח להטיות שלנו — הפוליטיות, האינטלקטואליות או האחרות — לקבוע את אופני ההסתכלות שלנו על העולם. ראיות מחקריות רבות יותר ויותר מעידות כי אפילו האנשים החכמים ביותר נוטים לחפש ראיות שיאששו את מה שהם חושבים ממילא, ולא לחפש מידע חדש, שיספק להם תפיסה איתנה ומבוססת יותר של המציאות.

חוץ מזה, מפתה לרוץ עם העדר. לא פעם אנחנו נוטים לאמץ עמדות של חברים, של בני משפחה ושל עמיתים לעבודה גם בסוגיות החשובות ביותר (נרחיב בעניין בפרק 6). במובן מסוים, יש בזה היגיון: קל יותר ליישר קו עם המשפחה והחברים מאשר למצוא משפחה חדשה וחברים חדשים! עם זאת, כשאנחנו הולכים עם העדר אנחנו נוטים יותר אל הנצחת הסטטוס קוו, מתקשים לשנות את דעתנו וסומכים על מישהו אחר שיחשוב במקומנו.

סיבה אחרת לקושי לחשוב כמו פריק היא שרוב האנשים עסוקים מכדי לחשוב מחדש על אופן המחשבה שלהם — ואולי גם עסוקים מכדי להקדיש זמן רב למחשבה בכלל. מתי בפעם האחרונה הקדשתם שעה למחשבה "נֵטוֹ"? רוב האנשים יודו שעבר הרבה מאוד זמן מאז. האם זו פשוט תולדה של קצב החיים המואץ שלנו? אולי לא. ג'ורג' ברנרד שוֹ — אדם מוכשר במידה בלתי מתקבלת על הדעת ממש, כותב יוצא מגדר הרגיל ואחד ממייסדי בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) — עמד על בעיית המחשבה הזאת כבר לפני שנים רבות. "אנשים מעטים חושבים יותר מפעמיים או שלוש בשנה," מְספרים שאמר. "אני עצמי זכיתי למוניטין בין־לאומי בזכות העובדה שאני חושב פעם או פעמיים בשבוע."

גם אנחנו מנסים לחשוב פעם או פעמיים בשבוע (אף שברור שהמחשבות שלנו אינן חכמות כמו המחשבות של שוֹ) וממליצים לכם לעשות זאת.

אין בכל זה כדי לומר שאתם בהכרח רוצים לחשוב כמו פריקים. לחשיבה כזאת יש כמה מגרעות אפשריות. אולי תגלו שאתם נודדים הרחק־הרחק מרוח הזמן. אולי תאמרו מפעם לפעם דברים שיגרמו לסובבים אתכם לנוע באי־נוחות. אולי תפגשו, לדוגמה, זוג הורים זהירים לשלושה, ופתאום תפלטו שמושבי בטיחות לילדים הם בזבוז זמן וכסף (לפחות לפי הנתונים של מבחני הריסוק). אולי תשבו לארוחת חג עם ההורים של בת הזוג החדשה שלכם, ובעודכם מהגגים לתוּמכם על כך ש"תנועת המזון המקומי" עלולה דווקא להזיק לסביבה, תגלו שאביה הוא שוחר נלהב של מזון מקומי, ושכל האוכל שעל השולחן גדל ברדיוס של פחות מ־80 קילומטר.

תצטרכו להתרגל לעובדה שאנשים יחשבו שאתם מוזרים, יזדעפו, יזדעזעו ואולי אפילו יקומו ויצאו מן החדר. זה קרה לנו לא פעם ולא פעמיים.

זמן לא רב לאחר צאתו לאור של "סוּפּר פריקונומיקס", במהלך מסע קידום מכירות לספר באנגליה, הוזמנו לפגישה עם דייוויד קמרון, שזמן לא רב אחר כך היה לראש ממשלת בריטניה.

לא נדיר שאנשים כמוהו נועצים באנשים כמונו, ובכל זאת הופתענו מן ההזמנה. בעמודי הפתיחה של "סוּפּר פריקונומיקס" הצהרנו שאיננו יודעים כמעט דבר על הכוחות המקרו־כלכליים — אינפלציה, אבטלה וכדומה — שפוליטיקאים מבקשים לשלוט בהם בלחיצת כפתור.

יתר על כן, פוליטיקאים אינם שׂשׂים להיות מזוהים עם סוגיות שנויות במחלוקת, ואילו הספר שלנו כבר עורר מחלוקות רבות בבריטניה. בטלוויזיה קטלו אותנו בגלל פרק המתאר אלגוריתם שפיתחנו, בשיתוף עם בנק בריטי, במטרה לזהות חשודים בפעילות טרור. מאיזו סיבה שבעולם, שאלו אותנו המראיינים בטלוויזיה, אנחנו מוצאים לנכון לחשוף את הסודות שעשויים לסייע לטרוריסטים להימנע מזיהוי (בשעתו לא יכולנו להשיב על כך, אבל אנחנו עושים זאת בפרק 7 של הספר שלפניכם. רמז: החשיפה לא היתה מקרית).

ירדו עלינו גם מפני שטענּו כי דרכי הפעולה הרגילות למלחמה בהתחממות הגלובלית לא ישיגו את מטרתן. למעשה, אחד מאנשיו של קמרון, יועץ מדיניות צעיר וחריף מחשבה שאסף אותנו מעמדת הבידוק הביטחוני, רוהאן סילְבָה שמו, סיפר לנו שבעליה של חנות הספרים השכונתית שלו שונא כל כך את הפרק שכתבנו על ההתחממות הגלובלית, שהוא מסרב למכור את "סוּפּר פריקונומיקס" בחנות שלו.

סילבה הוביל אותנו לחדר ישיבות שבו המתינו כשני תריסר מיועציו של קמרון. הבוס שלהם טרם הגיע. רובם היו בשנות העשרים או השלושים לחייהם. ג'נטלמן אחד, שר בקבינט לשעבר ולעתיד גם יחד, בלט בבכירותו על פני שאר הנוכחים. הוא הבהיר לנו כי לאחר הניצחון בבחירות עתיד הממשל של קמרון להכריז מלחמת חורמה על ההתחממות הגלובלית. אילו זה היה תלוי בו, אמר, היתה בריטניה הופכת בן לילה למדינה של אפס פליטות פחמן. מדובר, הוא הבהיר, ב"עניין של מחויבות מוסרית שאין נעלה ממנה״.

אוזנינו הזדקרו מיד. כבר גילינו שכאשר אנשים — ובייחוד פוליטיקאים — מתחילים לקבל החלטות המתבססות על המצפן המוסרי שלהם, העובדות על פי רוב מוּעדוֹת לפגיעה. שאלנו את השר לְמה בדיוק הוא מתכוון במילים "מחויבות מוסרית".

"אילולא אנגליה," הוא המשיך, "העולם לא היה במצב הזה. כל זה לא היה קורה." הוא החווה כלפי מעלה והחוצה. היה נדמה ש"זה" פירושו החדר, הבניין, לונדון, הציוויליזציה כולה.

התמיהה ניכרה בפנינו, מתברר, והוא המשיך להסביר. אנגליה, אמר, התחילה במהפכה התעשייתית, ובכך הובילה את כל שאר העולם בדרך הזיהום, הפגיעה בסביבה וההתחממות הגלובלית. אי לכך, על אנגליה להוביל גם בתיקון הנזקים.

רק אז נכנס מר קמרון אל החדר בסערה. "בסדר גמור," הוא הרעים בקולו. "איפה החכמים?"

הוא לבש חולצה לבנה מגוהצת, ענב את העניבה הסגולה שהיתה לסמל המסחרי שלו, והשרה אופטימיות חסרת לאות על כל סביבותיו. בזמן ששוחחנו על דא ועל הא הבנו בדיוק מדוע הוא צפוי להיות ראש הממשלה הבא. כל כולו אמר יכולת וביטחון עצמי. הוא נראה בדיוק כמו הגבר הבוגר שראשי איטון ואוקספורד ראו בעיני רוחם ביום שבו הופקד בידיהם הילד לראשונה.

קמרון אמר שהבעיה הגדולה ביותר שהוא עתיד לרשת כראש ממשלה היא כלכלה חולה מאוד. בריטניה, ואיתה העולם כולו, עדיין לא נחלצה מן המיתון החריף. מצב הרוח הכללי היה עגום בתכלית בקרב גמלאים, סטודנטים וענקי תעשייה גם יחד, והחוב הלאומי היה כביר ואף ממשיך לתפוח. מיד כשייכנס לתפקידו, אמר לנו קמרון, יהיה עליו לבצע קיצוצים עמוקים ורחבים.

עם זאת, הוסיף, יש כמה זכויות יקרות ערך שאינן ניתנות לשלילה, ושעליהן הוא מתעתד להגן בכל מחיר.

כמו מה? שאלנו.

"טוב, מערכת הבריאות הציבורית," הוא אמר ועיניו ניצתו בגאווה. זה נשמע הגיוני. מערכת הבריאות הציבורית בבריטניה מספקת שירותי בריאות לכל בריטי ובריטית מרגע לידתם ואילך, ולרוב גם ללא תשלום. היא המערכת הוותיקה והגדולה מסוגה בעולם, ומקומה במרקם החיים הלאומי אינו נופל מזה של הכדורגל או של "סְפּוֹטד דיק".4 אחד מנגידי האוצר לשעבר טען, כי "לאנגלים אין דבר קרוב יותר לדת" — טענה כבדת משקל בהתחשב בעובדה שלאנגליה אכן יש דת.

4 spotted dick, קינוח בריטי מסורתי. [הערת המתרגם]

אבל יש בעיה אחת: עלויות המערכת הוכפלו במרוצת העשור האחרון, ועל פי כל התחזיות הן צפויות להמשיך ולעלות.

בשעתו לא ידענו שמסירותו של קמרון למערכת הבריאות הציבורית נעוצה גם בחוויה אישית רבת־חשיבות. בנו הבכור, אַייבן, נולד עם הפרעה נוירולוגית נדירה, תסמונת אוֹטָהָרָה, הגורמת להתקפים אפּילפּטיים תדירים וחריפים. בשל כך לא היתה למשפחת קמרון בררה אלא להתוודע לאחים, לאחיות, לרופאים, לרופאות, לאמבולנסים ולבתי החולים של מערכת הבריאות הציבורית. "כשהמשפחה שלך נסמכת על המערכת כל הזמן, יום אחרי יום ולילה אחרי לילה, אתה מבין בדיוק עד כמה היא חשובה," הוא ציין בפני באי הוועידה השנתית של המפלגה השמרנית. אייבן מת בראשית שנת 2009, זמן לא רב לפני יום הולדתו השבעה.

לפיכך אולי אין זה פלא שקמרון — גם כראש מפלגה המעלָה על נס דווקא את הצמצום הפיסְקָלי — רואה במערכת הבריאות הציבורית את קודש הקודשים. גם בזמן משבר כלכלי, התועלת הפוליטית שתצמח למי שיפגע במערכת הבריאות הציבורית שקולה לתועלת שתצמח למי שיחליט לבעוט באחד מכלבי הקוֹרְגי הגמדיים של המלכה.

עם זאת, אין פירוש הדבר שיש בזה היגיון מבחינה מעשית. השאיפה לשירותי בריאות בלתי מוגבלים, הניתנים חינם אין כסף ובמשך כל החיים, ראויה לכל שבח — אבל הפן הכלכלי אינו פשוט. כך גם טענּו, במלוא הכבוד הראוי, באוזני ראש הממשלה לעתיד.

העיסוק בשירותי בריאות הוא עניין טעון כל כך, עד שלפעמים קשה לראות שבסופו של דבר הוא לא נבדל מכל מרכיב אחר בכלכלה. אלא שמערכת הבריאות בבריטניה היא למעשה האתר היחיד בכלכלה הבריטית כולה שאנשים יכולים לקבל בו כמעט כל שירות שדרוש להם חינם אין כסף, או קרוב לכך, ואחת היא אם העלוּת בפועל של הטיפול או של הבדיקה היא 100 דולר או 100 אלף דולר.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שכאשר אנשים אינם נושאים בעלות של משהו, הם נוטים לצרוך אותו בצורה לא יעילה.

נסו להיזכר בפעם האחרונה שביקרתם במסעדת אכול־כפי־יכולתך. האם ייתכן שאכלתם שם קצת יותר מכפי שאתם נוהגים לאכול בדרך כלל? כשמערכת הבריאות פועלת על פי עיקרון דומה, קורה בה דבר דומה: אנשים צורכים יותר מכפי שהיו צורכים אילו נדרשו לשלם את מחירו של כל פריט ופריט. פירוש הדבר הוא ש"הבריאים אך מודאגים" דוחקים את רגליהם של החולים באמת, זמני ההמתנה מתארכים, וחלק כביר מן העלויות מושקע בחודשי החיים האחרונים של מטופלים קשישים, לרוב בלי שתצמח מכך תועלת אמיתית לאיש.

קל להתמודד עם צריכת יתר כזאת אם שירותי הבריאות הם רק חלק קטן מן הכלכלה. אבל כשמדובר במערכת שהעלויות שלה מתקרבות לעשרה אחוזים מן התוצר המקומי הגולמי בבריטניה — וכמעט פי שניים מזה שבארצות הברית — בהחלט יש מקום לחשוב מחדש על אופן האספקה של השירותים ועל אופן התשלום תמורתם.

כדי להבהיר את העניין הצגנו ניסוי מחשבה. ביקשנו ממר קמרון לבחון מדיניות דומה בתחום שונה. נניח שכל בריטי ובריטית היו זכאים לתחבורה חינם ללא הגבלה לכל החיים. נניח שכל אחד היה יכול לגשת בכל עת לסוכנות רכב, לבחור רכב חדש ולקחת אותו משם חינם אין כסף — מה היה קורה במקרה כזה?

ציפינו שיתנער פתאום ויאמר, "רגע, נכון, הרי זה יהיה אבסורד מוחלט — לא תהיה שום סיבה לתחזק את המכונית הישנה שלך, והתמריצים של כולם ישתבשו לגמרי. עכשיו אני מבין מה אתם מנסים לומר על שירותי הבריאות שאנחנו מחלקים לכולם!"

אלא שהוא לא אמר דבר ברוח זו. האמת היא שהוא לא אמר דבר כלשהו. החיוך לא מש משפתיו, אבל נעלם לגמרי מעיניו. יכול להיות שהסיפור שלנו לא הובן במידה שקיווינו. ויכול להיות שדווקא הובן היטב, ושזו בדיוק היתה הבעיה. כך או כך, מר קמרון מיהר ללחוץ את ידינו ולצאת לפגוש אנשים מטופשים פחות.

קשה להאשים אותו. תיקון בעיה עצומה כמו העלויות המאמירות של שירותי הבריאות הוא משימה קשה פי אלף מאשר ההחלטה איך לבעוט בעיטת עונשין מ־11 מטרים (זו הסיבה לכך שבפרק 5 נציע לכם להתמקד במידת האפשר בבעיות קטנות). חבל גם שלא ידענו אז מה שאנחנו יודעים כיום על שכנוע של אנשים שלא רוצים להשתכנע (נושא שנדון בו בפרק 8).

עם זאת, אנחנו מאמינים נלהבים ביתרונות הכבירים שמפיק מי ששב ומלמד את מוחו לחשוב אחרת על בעיות גדולות וקטנות גם יחד. בספר שלפניכם אנחנו חושפים כל מה שלמדנו בשנים האחרונות. לעתים היו התוצאות מוצלחות יותר מאשר תוצאות המפגש החטוף שלנו עם ראש ממשלת בריטניה.

מוכנים לנסות? מצוין! הצעד הראשון הוא לא להתבייש בכך שעדיין אינכם יודעים כל כך הרבה דברים…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לחשוב כמו פריק”