שלוש נשים.שתי ערים.אלוהים אחד (כנראה). הכיסא של גבריאלה בתיכון לאמנויות נשאר ריק. עם הצ'לו על גבה, היא יוצאת לדרך שתוביל […]
9:00-8:15 מתמטיקה
“המרחק בין A ל-B 5 ק”מ. אם אדם יוצא לדרך מ-Aל-B וצועד במהירות קבועה…”
גבריאלה לא מצאה מכנה משותף בינה לבין תורת המספרים. משוואות מוציאות אותה מאיזון, שברים מפרקים אותה לגורמים, בעיות מילוליות מותירות אותה חסרת מילים.
“אם נגר בונה שישה כיסאות ביום…”
כמה אצבעות יישארו לו בסוף? אלה ההרהורים שעולים במוחה אל מול שאלות כאלה.
“שני אוטובוסים יצאו מאותה נקודה באותו זמן…”
אבל גבריאלה לא שומעת דבר מכל זה.
בבוקר יום רביעי, כמו בכל בוקר, עלתה לאוטובוס בנקודה A, דירת הוריה ברמת אביב, ונסעה אל נקודה B, התיכון לאמנויות במרכז תל אביב. אף על פי כן, הכיסא בשורה השנייה ליד החלון, מקומה הקבוע בכיתה, ניצב כעת ריק.
נעלי הקֶדס הלבנות המתפוררות שלה משייטות על פני מדרכות העיר בכיוון ההפוך מבית הספר. היא נעצרת כדי לבחון את עצמה במראת הצד של מכונית שחונה באדום־לבן. תלתליה, המשתפלים ביום רגיל עד לגובה סנטרה, התכווצו כמעט עד לתנוך האוזן. לחייה סמוקות. מקור? מהתרגשות? מאימה? היא בוהה בעצמה ותוהה: לא אמורים להחוויר מרוב פחד?
“מי זוכר איך פותרים בעיה עם שני נעלמים?”
כיסאו של יונתן טאוב, שיושב לידה בכיתה, גם הוא ריק. אם הטלפון היה איתה, אולי הייתה כותבת לו: אני לובשת את הסוודר האפור שאתה שונא בשביל שתתחנן שאני אוריד אותו.
הבוקר שכחה בכוונה את הטלפון הנייד שלה בבית, כדי שהוריה לא יוכלו לעקוב אחריה בתוכנת הריגול המוכרת יותר בשמה המסחרי ‘Find my phone’. זאת הפעם הראשונה שתבקר בדירתו של יונתן. בידיעה שלא תוכל להיעזר ב’גוגל מפות’ חישבה גבריאלה מראש את המסלול המדויק מבית הספר אל היעד. להגיע לכיכר הבימה ולרדת בשדרה לדיזנגוף סנטר, לעלות בבוגרשוב לכיוון הים ואז לפנות שמאלה לפינסקר, ימינה לטרומפלדור ושוב שמאלה לרחוב חברון.
על גבה היא סוחבת את דוב העץ, צ’לו במשקל 2.9 קילוגרם, ומלפנים, על בטנה, תלוי הילקוט. זה לא מכביד עליה, להפך, בלי שני אלה היא מרגישה חשופה.
“י-2, לא התעוררתם? בוקר טוב!”
הבוקר הצליחה גבריאלה לשמור על קור רוח מופתי. היא צחצחה שיניים במשחה הבריאה (מלוח!), אכלה קורנפלקס עם חלב שקדים (בריא!) בעודה מאזינה למוזיקה קלאסית (קלאסית!).
בשבע ורבע בבוקר אביה עדיין ישן, כהרגלו, בשעה שאימהּ, כהרגלה, התרוצצה ברחבי הבית עם הטלפון ביד. “סבתא שלך לא עונה לי,” אמרה לגבריאלה, “מישהו העלה אתמול ליוטיוב סרטון שלה צורחת על אנשים ברכבת. איזו בושה.”
גבריאלה הייתה שקועה מדי במזימה שלה ולא קלטה את המידע הזה, וממילא כבר הפסיקה לעקוב אחר חילופי האש הבלתי פוסקים בין אימה לסבתה.
“רגע!” עצרה אותה אימה בדלת, “שלא תגידי שאני אימא גרועה.”
גבריאלה לקחה את השקית עם הלחמנייה וחשבה: את לא אימא גרועה, להפך, את טובה מדי, הכנת סנדוויץ’ לפושעת, לשקרנית, לילדה שברור איך היא תצא מהבית הזה, אבל לא ברור איך תחזור.
מעולם לא הבריזה מבית הספר, אבל היום אין לה ברירה. זאת שאלה של חיים ומוות.
“אם מחירו של בקבוק שתייה הוא פי שלושה ממחירו של מסטיק…”
במכולת בשדרות בן ציון גבריאלה קונה מסטיקים בטעם דובדבן. היא מפיקה עונג משונה ממשיכת הסרט הדק שמבתק את העטיפה השקופה. המסטיק נמחץ בין שיניה ומגיר עסיס כימי. הטעם מתעתע, כי אין בו שמץ מטעם הפרי ובכל זאת הוא מציף את החך במתיקות מרעננת. זה הטעם של יונתן.
ככל שהיא מתקרבת אל היעד מתגבר עקצוצן של הנמלים הבלתי נראות במעלה קרסוליה. ברחוב בוגרשוב משתלטת עווית עפעוף על עינה הימנית. המוח שלה, מי שעומד מאחורי כל המזימה הנפשעת הזאת, מתחמק מאחריות כמצוי על סף תרדמת. היא צועדת באיטיות לאורך חומת בית הקברות ברחוב טרומפלדור. היא מדמיינת איך יונתן היה מקריין את הליכתה לו היה זה סרט טבע: “הגבריאלה המצויה מתקשה לתפקד בשעות הבוקר המוקדמות, ובימים קרירים היא מתקשה לסחוב את גופה ממקום למקום.” נדמה הגיוני בעיניה שבעברית ‘גופה’ פירושה ‘הגוף שלה’ אבל גם ‘גוף מת’.
היא מנסה לדמיין את מיטת היחיד בחדרו של יונתן, זו שראתה רק ברישום פחם שצייר פעם. מעניין אם גם במציאות האור נופל מהחלון ישירות על הכרית. אם אמנם, בצירוף נסיבות שנדמה בלתי אפשרי, היא תשכב על המיטה הזאת היום, כשעורפה שעון על הכרית והשמש תשפוך את אורה על פניה, היא בטוחה שלא תמצמץ אלא תפער את עיניה בחוזקה, עד שיעלו דמעות. הרבה זמן לא בכתה, שבעה ימים ליתר דיוק.
“לא מספיק לכתוב את הפתרון, חייבים לכתוב גם את הדרך.”
גבריאלה מגיעה לשביל הכניסה לבניין אך מתמהמהת כדי לנקות כתם משחת שיניים משולי הסוודר שלה. אגב, יונתן מעולם לא אמר שהוא שונא אותו, אבל כשהכריזה שבעיניה הסוודר מכוער, הוא לא סתר את דבריה. היא מלחלחת את קצות אצבעותיה ברוק, אבל הכתם לא נעלם. לעזאזל איתך, גבריאלה, היא גוערת בעצמה, עד מתי תצחצחי שיניים כמו ילדה קטנה?
אבל הרי היא גם נראית כמו ילדה, היא יודעת. עם הגוזייה המביכה מתחת לסוודר, הנעליים במידה 35 והמטר־חמישים־ושישה שלה, גבוהה רק במעט מהצ’לו.
בשנה שעברה העזה להופיע בבית הספר בנעלי פלטפורמה ששכנעה את אימה לקנות לה. שקד כרמי, כוכב מגמת תיאטרון, שאל אותה אם היא גנבה את הנעליים מאמנון, המורה לליצנות. גבריאלה צחקה על עצמה ביחד עם כולם, אבל לא נעלה אותן שוב.
“נו, באמת, אלה שברים פשוטים, אתם יודעים את זה.”
שוב ושוב ניסו להסביר לגבריאלה שהרבעים והשמיניות והשש־עשריות והחלקי־שלושים־ושתיים שהיא מנגנת על הצ’לו הם למעשה שברים מתמטיים שהיא אמורה להבין בקלות, אבל היא דחתה מעליה כל שבר שלא מופיע על גבי החַמְשָׁה.
היא יורקת את המסטיק שהפך תפל לפח הירוק שבחצר הבניין ועוטפת בשרוולים האפורים את פרקי אצבעותיה הסגולים מקור. היא חושבת: כל הכיתה לומדת עכשיו מתמטיקה ואני פה. עוד רגע, עוד רגע ואיכנס.
מבין אבני הטוף בגינת הבניין מציצה פיסת גומי צהבהבה. משהו שדומה לקונדום המשומש שהדר מהמגמה לאמנות חזותית הציגה פעם בתערוכת עבודות אישיות. היא יצרה זרע מזויף לפי סרטון הדרכה ביוטיוב מחלבון ביצה, יוגורט, קורנפלור, מים והמרכיב המפתיע — מלח.
למה הראש שלך מלא בחרא, גבריאלה? היא שוב נוזפת בעצמה, זאת רק שקית ניילון מלוכלכת!
שיניה מנתרות בנשיכות קטנות על לשונה, היא מתארת לעצמה שזה נראה מגעיל מהצד אבל זה לא בניין מפואר עם מצלמות או שומר — איש לא צופה בה.
מצמרת הפיקוס בוקע ציוץ שכאילו דוחק בה להיכנס: נו־כבר, נו־כבר. הצ’לו שעל גבה, לעומת זאת, מפתה אותה לצנוח לאחור ולהישכב על שביל הכניסה המרוצף גרנוליט. היא עומדת במקומה והרוח מערבלת עלים יבשים למרגלותיה. לרגע אחד, כשגבריאלה שואפת עמוקות ונושפת ארוכות, נדמה שהיא והרוח נושמות בתיאום מושלם.
לפתע מגיחה מתוך הבניין עגלת טיולון שדוחקת אישה במעיל צעקני. “שוקולד!” צורח בנה מהעגלה. “כבר קיבלת אחד!” משיבה אימו.
גבריאלה רואה את מה שהאימא מחמיצה, השוקולד נפל לילד מהיד. כשהם מתרחקים, מתקרבת גבריאלה אל מה שהופך לנגד עיניה לאתר עלייה לרגל לנמלים. כמה דקות היא עומדת שם ובוהה? ארבע? שמונה? שש־עשרה? שלושים ושתיים?
אם היו שואלים את יונתן למה גבריאלה לא נכנסת, הוא היה עונה במילה אחת: פחדנית.
אין עדיין תגובות