החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אש בשדה קוצים

מאת:
הוצאה: | 2011 | 320 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

חייו של עופר אנגל מעולם לא היו פשוטים. כשהיה נער התאבד אביו והשמועות אמרו שהיה מעורב בעסקאות אפלות. כשבגר נאלץ להתמודד עם הקשיים ששררו בבית, אך בזכות נחישותו וחריצותו סיים את לימודי המשפטים והתקבל להתמחות במשרד עורכי דין נחשב.

הוא נשלח מטעם המשרד לבלות עם עד מומחה בתיק גדול וחשוב, ולמחרת מוצא אותו מת בחדרו שבמלון, ולצדו בקבוקון כיס שממנו לגמו שניהם ויסקי נגוע בנגיפי מגפת האבעבועות השחורות, שלכאורה עברה מן העולם.

עד מהרה עופר מגלה שמישהו מעוניין להפליל אותו ואולי אף לגרום למותו. אך גם אם אותו אדם לא יצליח בכך, הנגיפים שהשתכנו בגופו של עופר יקטלו אותו ממילא בתוך שבוע, אלא אם כן תימצא להם תרופה נוגדת.

באותה עת ממש, אהובתו הראשונה של עופר, גלי שבירו, עורכת דין שאפתנית, יוצאת למלחמת חורמה נגד המשרד שעופר מתמחה בו. המפגש המחודש בין השניים, לאחר שנים של ניתוק, שולח אותם למרוץ מטורף נגד הזמן, כל אחד מסיבותיו הוא.

האם יצליח עופר לפענח את סודות עברו? האם יגלה מי ניסה לרצוח אותו ולמה? האם יש די זמן למצוא את התרופה?

האם דרכיהם של גלי ועופר יצטלבו? ומה יעלה בגורל אהבת נעוריהם שאבדה?

אש בשדה קוצים הוא מותחן עוצר נשימה, שנון, מעורר מחשבה ואקטואלי באופן מצמרר.

"ארז אהרוני הצליח ליצור חיבור מרתק של ספרות עם אקטואליה, ורקם עלילת מתח שפורטת על כמה מן העצבים הרגישים ביותר של חיינו. הוסיפו לכך גיבור שאי אפשר שלא לחבב ואהבת נעורים מתחדשת — והתוצאה היא ספר שקשה להניחו מן היד."

אמנון ז'קונט

ארז אהרוני הוא עורך דין ושותף מייסד במשרד זיסמן, אהרוני, גייר ושות'. טייס לשעבר בחיל האוויר. ספריו הקודמים — חצי שפם (2006) וסודו של העיט (2009) זכו לשבחי הביקורת. אש בשדה קוצים הוא ספרו השלישי.

מקט: 15100404
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

מאי 2001

מי היה מאמין שדווקא ידיו של יהושע פליגלמן, המורה לפיזיקה, יהיו אלה שיחרצו גורלות שנים רבות אחר כך?

באותה שעת צהריים מתישה מתחו ידיו המנומשות בכוח לשני צדיו קפיץ ברזל חלוד שתאם את גוני זקנקנו המחודד. חולצתו המשובצת סירבה להישאר בתוך חגורתו, ושולי מכנסי הקורדרוי שלו עשו מאמץ ניכר לשמור מרחק מסנדליו.

תלמידי כיתה ט' של בית הספר התיכון התל אביבי שישבו מולו, בהו במבטים חלולים בוורידים הבולטים שבידיו והתקשו להבין מהי "מידת ההתארכות של הקביץ."

מחשבותיו של התלמיד עופר אנגל לא היו נתונות למבטאו של המורה פליגלמן וגם לא לקפיץ שהתארך בידיו. עיניו סקרו הלוך ושוב את רגליה של גלי שבירו, שישבה במרחק נגיעה מעיניו הכלות. חצאית התלבושת האחידה שלבשה היתה בגודל של ממחטה. מאמרתה של פיסת הבד הזעירה יצאו לדרכן שתי רגליים דקות ושחומות. כאלה שזוכרים גם עשר שנים אחר כך.

לפתע הגיח יצור קטן וזריז משום מקום וחצה בריצה אלכסונית את המעבדה.

גלי ראתה אותו ראשונה ופרצה בזעקה:

"ע כ ב רררר… ע כ ב רררר…"

מקהלת גרונות הצטרפה אליה. כל התלמידים קפצו על רגליהם ונעמדו על הכיסאות הגבוהים. העכברון האפרפר, שהופתע מקבלת הפנים הקולנית, תימרן את דרך נסיגתו במהירות וחזר אל המחבוא שממנו הגיח.

דקות אחדות אחרי שדעכה ההמולה ופליגלמן חזר להיאבק במתיחת ה"קביץ", יואב צורי, התלמיד החנון והמחונן של הכיתה, לא התאפק. ברגע שהמורה וזקנקנו התפוזי הסתובבו אל הלוח, הוא התגנב בחשאי מאחורי רגליה המקופלות של גלי שבירו. אגודלו ואצבעו צבטו יחדיו בנחישות את קרסולה הימני.

גלי, משוכנעת שהעכברון חזר מפני שחמד את קרסוליה הדקים, הפיקה מגופה קול שהרעיד את קירות המעבדה והמשיך להתגלגל במסדרונות בית הספר.

פליגלמן נרעד כולו. לראשונה בחייו עלתה בדעתו ההבנה שעכבר יכול להוציא מבחורה קולות שהוא בחיים לא יצליח, לא חשוב כמה יתאמץ. הגיר ניתז מידו בקשת רחבה ועף לאחור, ובה בעת הלבינו פניו כצבעו של הגיר המעופף.

בדיוק כשהיה נדמה שקולות הצווחה של גלי הולכים ודועכים, נפתחה הדלת.

שום תלמיד לא ראה אותה מיד, אבל לאף אחד גם לא היה ספק — סגנית המנהלת, גברת שושנה שולץ, עמדה בפתח, ראשה בגובה השולחנות. הכיתה השתתקה כששולצי ניגשה והתלחשה עם פליגלמן, שנאלץ להתכופף כדי לקרב את אוזנו אל פיה.

"עופר, צא בבקשה החוצה," פנתה שולצי אל התלמיד עופר אנגל בתום ההתלחשות.

התלמיד אנגל חשב לרגע להקדים ולומר שלא הוא גרם את המהומה, אבל הבין מיד שהדבר מיותר. לא היה סיכוי ששולצי, סגנית המנהלת הננסית אך האימתנית, תאמין שיואב צורי, התלמיד המצטיין והשקדן בכיתה, התחזה למכרסם חסר העכבות ועשה את מעשה הקונדס.

אנגל יצא מבויש מהכיתה והלך לצדה של סגנית המנהלת. הם נכנסו לחדרה, חדר שהוא הכיר בו כל תמונה על הקיר. גברת שולץ שתקה ארוכות לפני שאמרה, "עופר, אתה חייב ללכת הביתה מיד. שרה, המורה לאזרחות, תלווה אותך."

הרוך בקולה הפתיע אותו. יום קודם לכן, באותו החדר, היא שאגה באוזני אביו, "הילד שלך חושב שחשיפת עכוזו באמפיתיאטרון מול ילדי בית הספר הוא מעשה המצביע על חוש הומור… ובכן, לא בבית ספרררנווווו!" היה לה הרגל קבוע לגלגל את ה־ר' בלשונה לפני שיצאה משפתיה כדי לוודא שלאוזני שומעיה לא חודר שום רעש אחר.

מרדכי אנגל, אביו של עופר, הרכין את ראשו ועצם את עיניו. אגרופיו היו קמוצים ומפרקי ידיו הלבינו.

אנגל עוד לא ירד לסוף דעתה של שולצי, כשקולה החזירו למציאות, "עופר, מחכים לך בבית. יש בעיות עם אביך."

לרגע רצה לשאול מה זה קשור ואיך שרה בז'רנו, המורה המחליפה שלא משתלטת על הכיתה בשיעורי אזרחות, תלווה אותו הביתה ותפתור את הבעיות של אביו, אבל הוא העדיף להתאפק ולצאת אל האוויר החופשי.

לא עברו יותר מעשר דקות, והמורה שרה בז'רנו עם תלמידהּ עופר אנגל הגיעו לביתו.

הדירה הקטנה היתה מלאה אנשים עד אפס מקום.

נעמי, אמו, ישבה בחדר האורחים שהיה מרוהט בחמימות. עיניה היו אדומות כמו הכלניות שנאספו באגרטל שעל השולחן בחדר האורחים, והיא פרצה בבכי גדול כשהבחינה בכניסתם. אנגל שם לב שבגדיה ופניה התקמטו באופן ניכר מאז נפרד ממנה לשלום בבוקרו של אותו היום. אחותו הגדולה דנה קמה לקראתם כשחיוורון כבד על פניה.

שני שוטרים ישבו במרכז הדירה על כיסאות שנגררו מפינת האוכל ונעצו מבטים נבוכים בשטיח הקווקזי עטור המעוינים, שאביו הביא לפני שנים רבות מטורקיה.

"מה קרה?" שאל אנגל, מנסה לעכל את קבלת הפנים יוצאת הדופן.

אמו לא ענתה. בכייה התגבר ונהיה לפרץ של יבבות. דנה גררה אותו בזרועו אל המטבח ולחשה בבכי, "עופר, קרה אסון. אבא… אבא מת."

"איך זה קרה? איפה?" שאל עופר, ממאן לקלוט את פשר הלחישות.

"בבית מלון. מצאו אותו מת בבית מלון על חוף הים בתל אביב," גימגמה דנה בלי להפסיק את בכייה.

בסלון נשמעו שוב ושוב מלמוליה העקשניים של אמו באוזני השוטרים, "אני לא מסכימה שינתחו את הגופה… אני לא מסכימה…בשום אופן."

עופר בלע את רוקו וחיבק את דנה. זרועו עטפה את מותניה, ולרגע הופתע לגלות שהם כמעט באותו הגובה.

מה שלא יהיה אני לא בוכה, החליט בלבו.

ההלוויה התקיימה למחרת בצהרי היום. בפעם הראשונה בחייו עמד עופר אנגל בבית הקברות ירקון מול יער המצבות הגדול. מעולם עד אותו הרגע לא חשב כמה אנשים בעצם מתים. לפני ההלוויה ניגש לאמו ודרש ממנה לראות את אביו שוב. נעמי אנגל אמרה שלא בטוח שאפשר. "עופר, אתה בקושי בן חמש־עשרה," ניסתה לנמק.

עופר חיבר את גבותיו לקו אחד ועמד בתוקף על שלו עד שאמו נכנעה.

הוא לא המתין רגע נוסף, וצעד עם דנה אחותו לזהות את גופת אביו. הוא נדחק אחריה בנחישות לחדר הקטן, לפני שהגבר המזוקן מחברה קדישא שעמד בפתח יאמר מילה.

גופת אביו המנוח, מרדכי אנגל, היתה מונחת על אלונקה במרכז החדר. דנה הסיטה קמעה את התכריכים מעל ראשו. רק את פניו היה אפשר לראות. בלוריתו היתה שמוטה על המצח הלבן, ועיניו היו עצומות.

עופר הופתע לראות שפני אביו איבדו את שיזופן וקיבלו את צבען של כנפי העוף המרוטות שאמו מכניסה לסיר של מרק ירקות. זו היתה הפעם הראשונה שראה גופת אדם מת, וזאת היתה גווייתו של אביו. פניו נראו מיוסרות. עופר רצה ללטף אותו עוד פעם אחת, אבל לא הספיק כי דנה נתקפה בחילה ורצתה לצאת מיד.

היה חם ורבים בקהל הדומם הזיעו. החזן שניהל את ההלוויה קיצר את הטקס ולא הושמעו שום הספדים. עופר אנגל עמד ליד הקבר ושמע את חבריו של אביו מסתודדים לא הרחק ממנו.

איש נמוך ורחב כתפיים, לבוש חולצה ורדרדה ועטור שפם שהסתיר את פיו, אמר בקול נבחני, "הבושה או המתח הרגו אותו."

רואה החשבון שאול ינובסקי, חבר של המשפחה, ליטף את קרחתו ושאל ספק את עצמו ספק את האחרים, "יכול להיות שאיש כמו מרדכי התאבד ולא השאיר שום דבר בכתב?"

"בינתיים לא מצאו כלום… אני חושב שלא כדאי גם לחפש," ענה לו בעל השפם, ושערות שפמו התנדנדו בעצבנות, "אם מישהו מחליט לרדת מהרכבת, אי אפשר לעצור אותו."

עופר אנגל נשך את שפתיו עד כאב. בדבר אחד היה משוכנע מעבר לכל ספק, אביו לא היה אדם שיורד מרכבות. גם לא עלה בדעתו שום דבר שהיה צריך לגרום לאביו להתבייש. הכעס גבר בו, והוא נשבע לעצמו שהשפם יימרט בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכו.

הוא הרים אבן קטנה, הניח אותה על תלולית העפר קרוב לראשו של אביו המת ולחש, "אוהב אותך, אבא. אני מבטיח להראות לכולם שלא ירדת מהקטר שלך. לאן שלא הסעת אותו."

אמו החלה בדרכה חזרה מן הקבר, נתמכת בידי אחותו, כשאחריהן משתרכת שיירה דוממת של אנשים מלאי תוגה. עופר פסע לאטו בראש מורכן בין האחרונים, אל שביל החצץ הלבן.

הוא חשב על שיחתו האחרונה עם אביו אחרי שעזבו את החדר של שולצי. הם הלכו לאכול פיצה יחד ואביו לא אמר דבר, לא מילת נזיפה וגם לא טרוניה, על שנאלץ לעזוב את עבודתו ולהגיע לבירור בבית הספר באמצע יום העבודה.

רגע לפני שנפרדו הרים אביו לפתע את ידו וסטר על לחיו הימנית. אחרי שתיקה רועמת אמר אביו, "אתה כבר גבר, עופר. אתה לא יכול להמשיך להתנהג כמו ילד קטן ומטומטם שמראה את הישבן שלו לכל בית הספר. איפה הכבוד שלך? זה ישבן של משפחת אנגל! זה ישבן עם אילן יוחסין. הגיע הזמן שתיקח את עצמך בידיים."

הסטירה לא כאבה כמו העלבון. הוא כבר היה כמעט בגובה של אביו וחסון דיו להחזיר לו, אבל שיתוק אחז בו. אביו לא היה אדם שנהג להכות אותו או את אחותו, אבל הפעם יצא מן הכלים.

באותו הערב הם לא נפגשו. אביו הגיע מאוחר מאוד, ועופר, עדיין נושא את עלבונו, החליט להתחמק ממפגש עמו. מילות הנזיפה היו הדברים האחרונים ששמע מאביו. הוא חש צביטה בלבו על שזו היתה פגישתם האחרונה.

לפתע ראה לצדו זוג ברכיים שחומות מתחככות אחת ברעותה. כף יד נגעה בכתפו, וצמרמורת חמימה ירדה לאורך גבו.

"אל תשאל מה קרה," לחשה גלי שבירו באוזנו, "אחרי שהוציאו אותך מהכיתה, פליגלמן פתאום התעלף ולקחו אותו באמבולנס לבית חולים."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אש בשדה קוצים”