בדרכי לכנס מהעבודה אי־שם בהרים, לא תיארתי לעצמי שסופת שלגים תשבש לי את כל התוכניות, תגרום לי לסטות מהכביש ולהיתקע […]
לפעמים, כשאני נוהגת לבד, אני נכנסת למצב שאני קוראת לו “תרדמת כביש”, כשפתאום אני קולטת שאין לי שום זיכרון מ… נגיד, שלושים הקילומטרים האחרונים של הנסיעה, או משהו כזה. אני לא זוכרת כלום. לא את הדרך, לא שעצרתי בשלטי “עצור”, לא מה שמעתי ברדיו… נמחק לגמרי. הבזק מהיר של בהלה אוחז בי ואני חושבת, אולי דרסתי מישהו ואני אפילו לא יודעת? אם זה היה קורה, בטח הייתי מרגישה קפיצה וחבטה שהיו מנערים אותי מזה.
נכון?
אני ממצמצת ואוחזת בהגה בכוח, וקולטת פתאום שאני נוהגת בכביש הררי מתפתל, צר ומושלג. כשיצאתי לפני שעה מהבית, בקושי ירד שלג. אני מעיפה מבט בג’י־פי־אס, שלא הוציא מילה כבר מזמן. החץ הכחול הקטן מצביע אל מה שנראה כמו שום מקום, כי אני לא רואה כאן כלום, חוץ מעצים ושלג. הרבה שלג. כשאני מבינה שאני נוסעת בשעת בין ערביים בלי אורות, אני מדליקה אותם וקרני האור מבליטות את השלג אפילו יותר. אני בולעת רוק ותוהה אם הג’י־פי־אס דיבר אליי בזמן שהייתי ב”תרדמת כביש” ופשוט התעלמתי ממנו. כשיצאתי מהבית, מייקל הבטיח לי שאין סיכוי שאתעה בדרך עם המכשיר הדיגיטלי הזעיר הזה, אבל עכשיו עולים בי ספקות כבדים.
אני לוקחת את הטלפון ומתקשרת אליו כדי להגיד לו שדווקא תעיתי בדרך מאוד, אבל הטלפון עבר למצב חירום. אני נאנחת וזורקת אותו חזרה על מושב הנוסע. הוא מנתר ונוחת על הרצפה בצד הנוסע. אני שולחת יד להרים אותו, מסובבת בטעות את ההגה והמכונית מתחילה להחליק. אני מסובבת את ההגה חזרה בפאניקה ולוחצת על הבלמים, והמכונית מסתחררת לגמרי. השלג יורד בעוצמה בזיגזג, וכל מה שאני רואה זה טשטוש לבן מסתחרר, בזמן שאני מנסה להשתלט שוב על המכונית. אני אפילו כבר לא בטוחה באיזה צד של הכביש אני נמצאת, או אם אני נוסעת בכיוון הנכון. המכונית ואני כמו נוצה ברוח, מתעופפות לכאן ולכאן, מסתחררות במשבי הרוח, עד שאנחנו נעצרות בתעלה לצד הכביש, והראש שלי נחבט קלות בהגה. אני פוקחת לרווחה את עיניי ומביטה סביב. לא, זאת לא הייתה התרסקות. לא ממש. זאת הייתה יותר עצירה לא מרשימה, אחרי כל הסיבובים. המכונית נעצרה כשהחלק הקדמי שלה תקוע בתעלה בצד הכביש. אני באמת אסירת תודה על כך שהמכונית לא נהרסה לחלוטין, והראש שלי לא התנגש בשמשה הקדמית, אבל אני בכל זאת תקועה לגמרי, עם גלגלים מסתובבים באוויר. אני מוותרת ומכבה את המכונית, לא בטוחה אם כדאי שהיא תמשיך לפעול, במקרה שפגעתי איכשהו במנוע. בטלוויזיה המכוניות תמיד מתפוצצות אחרי שהן מתנגשות במשהו.
אני שוב שולחת יד אל הטלפון, בתפילה שקטה שיש קליטה, אבל אין כלום. אפס קליטה. אני מנסה להיזכר אם עברתי ליד בתים או תחנות דלק בזמן שהייתי בתרדמת, אבל אני לא זוכרת מתי לאחרונה ראיתי סימני ציוויליזציה, מה שמחזק את העובדה שאני כנראה בכלל לא קרובה למלון המפואר שבו נערך סמינר השיווק והמיתוג שלי בסוף השבוע. אני אבודה ותקועה. אבודה ותקועה. קצב פעימות הלב שלי מתחיל להאיץ. אבודה ותקועה. אפס קליטה.
טוב, אוולין, תישארי רגועה. תנשמי עמוק. זה לא הזמן להתקף חרדה. תתאפסי על עצמך!
“הֵי, את בסדר?” יד הולמת על החלון ומבהילה אותי עד מוות. אני קופצת וצורחת. ביגפוט בכובע בוקרים שחור ומעיל שחור ארוך, שעיניו נסתרות מאחורי משקפי שמש כהים וסיגריה תלויה מפיו, מנסה עכשיו לפרוץ למכונית שלי.
אוי, אלוהים! רוצח וחוטף מטורף בסופת שלג.
“שלום?” הוא קורא ופותח את הדלת, מה שגורם לשלג לצנוח לתוך המכונית שלי ועליי. אני נרתעת ממנו ונחבטת בתא האחסון שבין המושבים, לא בטוחה מה הוא עושה פה ביער ולמה הוא מנסה להיכנס למכונית שלי. אני מעיפה בו מבט ורואה שיש לו פירסינג בגבה.
מה גורם לאנשים לתקוע פריטי מתכת מוזרים בפרצוף שלהם?
“אל תיגע בי!” אני אומרת, בזמן שהוא שולח יד לתוך המכונית. הלוואי שהיה לי אקדח. או סכין. אבל יש לי רק קופסת סוכריות טיק־טק בטעם תפוז. ואמנם פעם נתקעה לי אחת בגרון, אבל לא נראה לי שהן יעזרו לי עכשיו להגנה עצמית.
“טוב, גברת, רק תירגעי. חטפת מכה בראש?”
גברת? למי הוא קורא גברת?
הוא נראה רק מעט יותר מבוגר ממני, אולי בתחילת שנות השלושים שלו. חשבתי שגברים קוראים “גברת” רק לגברות מבוגרות יותר.
“לא, לא חטפתי מכה בראש.” או שכן? אני שולחת יד ומתחילה למשש את הראש שלי. יש מקום אחד כואב ורטוב למגע. אני מרחיקה את האצבע ובוחנת אותה. דם!
“אוי, אלוהים, אני חושבת שנפתח לי הראש.”
“לא, זאת רק מכה קטנה.”
“יורד לי דם.” אני מפשפשת בתיק שלי, מוציאה טישו מקומט ומספיגה את הראש שלי. יש רק קצת דם, אבל עדיין. ביגפוט מביט בי בחיוך משועשע ואז מושיט יד ומסיט את שערי הארוך מהמצח שלי.
“את בסדר,” הוא אומר. “זאת רק מכה קטנה.”
אני מזיזה את ראשי לאחור. “אל תיגע בי, בבקשה. ותוציא את הראש שלך מהאוטו שלי.”
הוא צוחק, מתעלם מבקשתי וכורע ברך ליד המכונית, ומשעין את זרועו על החלק הפנימי של הדלת הפתוחה כאילו שאנחנו מבלים יחד ומדברים, ולא נמצאים לצד הכביש — בסופת שלג — בתעלה. אני די בטוחה שהוא לא שפוי.
“אז… מה את עושה כאן באמצע שום מקום?” הוא שואל בנינוחות.
“נתקעתי עם האוטו,” אני עונה, מושכת באף.
“כן… את זה אני רואה. התכוונתי, לאן נסעת לפני שתקעת את עצמך בתעלה?”
“לפולס אין.”
“פולס אין?” הוא חוזר אחריי ופולט עוד צחוק. “בובה, את ממש לא בסביבה של פולס פאקינג אין. זה משהו כמו שמונים קילומטר מכאן. אולי אם המכונית שלך הייתה ממשיכה להתקדם עוד שמונים קילומטר דרך העצים היית מגיעה לשם. זה מה שניסית לעשות?”
ג’י־פי־אס מחורבן! אסור היה לי לסמוך על המכשיר המיותר הזה. נראה שהמצב שלי הולך ומידרדר מרגע לרגע. איפה אני לעזאזל, ואיך אני אגיע לפגישה שלי? או הביתה, לצורך העניין. אני אפילו לא יכולה להתקשר להודיע לבוס שלי שאני מאחרת, או למייקל שיבוא לקחת אותי.
“… וזה עוד כמה קילומטרים על הכביש הזה.” אוי. ביגפוט דיבר אליי בזמן שניהלתי עם עצמי שיחה בתוך הראש שלי.
“סליחה, מה אמרת?” אני שואלת. שלג מצטבר על שולי הכובע שלו. נראה שכמעט חצי סנטימטר. זה לא יכול להיות טוב.
“אמרתי שיש לי בקתה בעוד כמה קילומטרים על הכביש הזה. נוכל לנסוע לשם ולחכות עד שהסערה תחלוף. הטנדר שלי חונה על הכביש. עצרתי בצד כשראיתי את האוטו שלך מסתובב על המקום ונתקע. כמעט התנגשת בי, את יודעת.”
אין מצב! הקלישאה של הבקתה ביער. מעניין כמה מופרעים השתמשו במשפט הזה. זה הבסיס להרבה סרטי אימה וספרים מפחידים.
אני מנענעת בראשי. “לא נראה לי, אבל תודה על ההצעה.” כן, אני אהיה מנומסת ואולי הוא ילך בלי להרוג אותי, ולהשאיר את הגופה שלי מוכה ומגואלת בדם בשלג על צלע ההר.
“טוב, אני לא יכול להשאיר אותך כאן. סערת השלגים אמורה להמשיך כמעט כל הסופשבוע. אין לי פה קליטה בטלפון ובטח גם בטלפון שלך אין, אחרת היית כבר מתקשרת למישהו. אמרו שיהיו שישים סנטימטר שלג או יותר. את יכולה לקפוא פה למוות או למות מרעב. אני לא אעשה לך כלום.”
“אה, כי היום רוצחים פסיכופתים מודיעים על הכוונות שלהם לקורבנות?” אני מנמיכה את קולי ומחקה קול של גבר. “סליחה, מיס, אבל אני אתחיל להרוג אותך עכשיו. אנא הישארי ברכב, עד שאגיע לאזור ההריגה הנבחר.”
הוא פולט צחוק עמוק ואז נאנח ארוכות.
“את חמודה… אבל אני לא פסיכופת. אני סתם מישהו שנסע אחרייך כשאיבדת שליטה על הרכב. ותרשי לי להוסיף שאת צריכה לשמוח שאני כאן. לא נוסעים בכביש הזה הרבה אנשים.”
איזה יופי! כביש נידח שאף אחד לא נוסע בו! היה קשה לתכנן זירת רצח טובה יותר.
אני מתעקשת, נחושה לפעול לפי העצה שכולנו שמענו בילדות: אף פעם לא להיכנס לרכב של אדם זר. “אני לא באה איתך לשום מקום, אז אתה יכול לפנות את עצמך מהדלת שלי ולנסוע לבקתה שלך. אבל תודה על ההצעה.”
הוא מדליק עוד סיגריה ושואף ממנה כמה שאיפות ארוכות, לפני שהוא עונה לי. “תשמעי, אני לא משאיר אותך כאן לבד. אני לא יודע אם זה בגלל שקיבלת מכה בראש או שאת סתם לא יציבה נפשית או מה שזה לא יהיה… אבל אין מצב שאני משאיר אותך כאן בסופת שלג, גם אם את ממש מעצבנת. אז תפסיקי להיות לא הגיונית. לחבר שלי יש מוסך בעיירה. אני אתקשר אליו כשנגיע לבקתה, ואחרי שהסערה תיגמר הוא יבוא לגרור את הרכב שלך מכאן.”
אני יודעת שביגפוט צודק. אני לא יכולה להישאר במכונית ופשוט לחכות שמישהו ימצא אותי, או לקוות שתהיה לי קליטה בטלפון. אני יכולה להישאר כאן ולמות בוודאות, או שאני יכולה לנסוע איתו, בתקווה שהוא לא איזה רוצח מופרע שמסתובב חופשי.
“בסדר,” אני רוטנת, מובסת.
הוא נעמד ומנער מעליו את השלג, ואז מנענע את ראשו ומעיף שלג לכל עבר, לפני שהוא מסיר את משקפי השמש ומנקה מהם את פתיתי השלג. “קדימה.”
אני מסתכלת עליו בצמצום עיניים, חושבת שאולי אני הוזה. הוא מאופר באייליינר שחור, שמשורטט מתחת לעיניים מדהימות בצבע ירוק־אזמרגד. ברצינות, אייליינר?
“סליחה,” אני אומרת, מכווצת כלפיו את עיניי. “יש לך אייליינר בעיניים?”
הוא מגלגל עיניים ומושך בכתפיו. “לא משנה. בואי נלך כבר.” הוא מרכיב חזרה את משקפי השמש.
אני לא יכולה להרפות מזה. “אתה עושה קוספליי או משהו כזה?”
“לא.”
“אז למה אתה עם אייליינר?” ועוד כזה שמשורטט ממש טוב. אני אף פעם לא מצליחה ליצור מראה מעושן מושלם כזה.
“זה חלק מהפרסונה שלי. אפשר לדבר על השיט הזה אחר כך? אנחנו באמצע סופת שלג. זה לא בדיוק הזמן לשיחות על איפור.”
כנראה שזה חלק מהמראה הגותי המוזר שלו, משהו שראיתי רק בקליפים ובסרטי ערפדים בטלוויזיה. אולי הוא מעריץ של דמדומים? יעזור לי אלוהים, אני מקווה שלא. אני לא יכולה לסבול עוד ערפדים מנצנצים. החברה הכי טובה שלי מעריצה גדולה של דמדומים, ומתעקשת שנצפה בסרטים האלה בכל פעם שאנחנו עושות ערב בנות בבית.
הוא מגיש את ידו כדי לעזור לי לצאת מהמכונית. מחווה מנומסת שלא ממש תואמת לכל השאר אצלו.
“אני לא יכולה ללכת בשלג,” אני אומרת, נבוכה.
“אה? למה?”
“כי אני עם עקבים.”
“עקבים? מי לעזאזל נועל עקבים במזג אוויר כזה?” הוא מניף ידיים בכעס. “חרא על החיים שלי!” הוא צורח למעלה, אל השמיים המלאים בשלג. “בסך הכול רציתי סוף שבוע בלי כלום. לבד.”
“לא ירד כזה שלג רציני כשיצאתי לדרך, טוב? נו, באמת. מה בכלל אתה מבין באופנה?” אני מחווה בראשי אל השילוב של הג’ינס המשופשפים והקרועים שלו ומגפי העבודה, שבמציאות עדיפים בהרבה על חליפת המכנסיים המחויטת שעל גופי ונעלי העקב שעל רגליי.
“אז אני פאקינג צריך להרים אותך לטנדר שלי.”
“להרים אותי? מה פתאום. אתה לא נוגע בי.” אני משלבת זרועות. אני יודעת שאני בטח נראית כמו ילדה כעוסה, אבל לא ממש אכפת לי.
הוא נאנח, שולח את הידיים שלו לתוך המכונית ולפני שאני מספיקה למחות, שולה אותי משם בקלות ומרים אותי בזרועותיו.
“מספיק עם הבולשיט שלך. גמרנו,” הוא מודיע, ואז סוגר את הדלת בבעיטה ומתחיל ללכת במעלה ההר המושלג. אין לי ברירה אלא לכרוך את זרועותיי סביב הצוואר שלו. אפילו דרך המעיל אני מרגישה את הכתפיים והזרועות השריריות שלו. הוא בחור גדול. אני מנחשת שמטר שמונים ושבע, או יותר.
“בבקשה אל תפיל אותי,” אני אומרת ונתלית בו, אבל בה בעת מנסה לא לגעת בו.
“את רצינית? את לא שוקלת כלום. את לא אוכלת?”
“אני אוכלת. אפשר להרגיש שאתה גדול מאוד.” ברגע שקלטתי מה יצא מהפה שלי, אני רוצה לבלוע מייד את המילים שלי בחזרה. “כלומר… אני מרגישה את השרירים בכתפיים ובגב שלך.” חום עולה בלחיי ואני מתחננת ליקום שיבלע אותי לקרבו.
הוא צוחק אליי. “שיט, אם תמשיכי לדבר ככה, אולי אני אפיל אותך.”
“נכון לעכשיו, אני לא חושבת שאכפת לי. אני רק רוצה שהסבל הזה ייגמר.”
לבסוף אנחנו מגיעים לכביש והוא הולך לעבר הטנדר השחור והגדול שלו, שמכוסה בכמה סנטימטרים של שלג. קצב ירידת השלג מדאיג אותי, אפילו כילידת ניו המפשייר. אני מושיטה את ידי ופותחת את דלת הנוסע ברגע שאנחנו קרובים מספיק.
“אוי, אלוהים!” אני צורחת. “יש זאב באוטו שלך!” אני מפנה את הראש מחיית הפרא המגודלת וקוברת את פניי בצווארו.
“תירגעי! זה רק הכלב שלי. את תמיד כזאת דרמטית?”
“הוא ענק!” אני צורחת, נמנעת מלהסתכל על הדבר הפרוותי העצום שמתנשף אלינו.
אייליינר־ביגפוט מנסה להכניס אותי לטנדר ואני צורחת יותר, בועטת ברגליי כלפי חוץ. “אתה בטוח שהוא לא ינשך? הוא מסתכל עליי כאילו אני ארוחת צהריים.”
הבחור שמרים אותי חורק שיניים ואז מתחיל לצעוק.
“ניקו! לך אחורה.” הכלב מיילל. “אחורה! עכשיו!” הכלב דמוי הזאב נכנע, וקופץ למושב האחורי של תא הנוסעים המוארך. ביגפוט מניח אותי על מושב הנוסע.
“אל תפחדי ממנו. הוא לא יעשה לך כלום. הוא דובי גדול.”
אני מעבירה ידיים בשערי הארוך, שנעשה רטוב וקצת פריך מהשלג. “גם אתה וגם הכלב שלך קצת מפחידים. אל תיעלב.”
“לא נעלבתי. עכשיו בואי נעוף מפה.” הוא מתחיל לסגור את הדלת, אבל אני מוציאה את זרועי ועוצרת אותו.
“רגע! נזכרתי שהתיק והמזוודה שלי עוד באוטו שלי.”
“נו?”
“אני צריכה אותם. כל הדברים שלי שם.”
“באמת?” הוא שואל, “גם התרופות שלך שם?”
תרופות? על מה הוא מדבר?
“אה?” אני מטה לעברו את ראשי.
“את בטוח לוקחת תרופות נגד מה שיש לך. את רוצה שאני ארד בחזרה עד לתעלה המזוינת, רק בשביל להביא לך תיק שמלא בבגדים ובעוד נעליים דביליות?”
“סליחה, אבל המחשב שלי שם, עם כל העבודה שאני צריכה לפגישה שלי…”
“אין מצב בחיים שתגיעי לפגישה שלך בסופשבוע הזה, מותק. רק אומר.”
“אני עדיין צריכה את הדברים שלי! אני לא יכולה להשאיר את החפצים האישיים שלי באמצע שום מקום!”
הוא מדליק עוד סיגריה, שואף ארוכות ובוהה לכיוון המכונית שלי בתוך היער. אני שמה לב שיש לו דפוס התנהגות של לעשן בזמן חשיבה.
“טוב,” הוא אומר לבסוף. “רק שבי פה ותנסי לא להסתבך בעוד תאונות, בסדר? ואל תיגעי בכלום.”
אני רועדת כשאני מביטה בו הולך בכבדות במדרון אל המכונית שלי. אני מודעת לחלוטין לכלב האימתני שנושם על עורפי מהמושב האחורי. אני לא רוצה להיות לבד בטנדר עם החיה הזאת, או עם הבעלים שלה, או עם שניהם. אני לא מבינה איך היום הזה כל כך התחרבן כל כך מהר! אני אמורה להיות עכשיו בבית מלון חמים, לטבול באמבט חם ולהזמין שירות חדרים, לא לשבת בסופת שלג עם אדם זר וכלב ענק במידה מתועבת. אני מורידה את מגן השמש ופותחת את המראה, כדי שאוכל לפקוח עין על הכלב מאחוריי. אני רואה שהוא מסתכל עליי דרך המראה ולשונו משתרבבת. נראה כאילו הוא מחייך אליי בזחיחות, ממש כמו הבעלים שלו.
לאחר פרק זמן שנדמה כמו שנים, אני רואה אותו עולה חזרה לכיוון הטנדר, השלג מתערבל סביבו. הוא פותח את דלת הרכב, זורק פנימה את התיקים שלי ונכנס להתיישב מאחורי ההגה.
“תודה,” אני אומרת.
“את בטוחה שאת לא רוצה קפה הפוך? אולי אני יכול ללכת בסופה לסטארבקס ולקנות לך קפה.”
האמת היא שאני ממש יכולה לשתות עכשיו מוקה שוקולד לבן נחמד, עם קצפת ועם תלתלי השוקולד הקטנים האלה שהם מוסיפים מלמעלה בחגים.
“אני מצטערת, טוב?” אני אומרת לו. “בוא פשוט ניסע.” אני רק רוצה להתרחק מהאיש הזה, ולמצוא בהקדם האפשרי דרך להגיע לבית המלון שלי או חזרה הביתה. ועכשיו אני ממש רוצה מוקה לבן, כמו זה ששתיתי אתמול.
הוא מתניע את הטנדר שלו והמנוע רועם. “זה שלושה קילומטרים על הכביש הזה עד לבקתה שלי.” הוא מגביר את החימום. “ברגע שנגיע לשם, נזמין גרר למכונית שלך, אם הטלפונים עובדים.”
“ואם הטלפונים לא עובדים?”
“אז נצטרך לחכות עד שהם כן יעבדו, או עד שיפנו את השלג מהכבישים מספיק כך שאוכל להסיע אותך לעיירה.”
אני פולטת אנחה גדולה ומעוצבנת. “איזה יום מבאס.”
הוא מהנהן בהסכמה. “אבל ממש.”
עכשיו השלג יורד כל כך חזק וכל כך מהר, שאנחנו בקושי יכולים לראות מבעד לשמשה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי סופת שלג כזאת חזקה. באופן קצת עקום, אני די שמחה שהמכונית שלי נתקעה, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי מנסה לנהוג בשלג כזה, בטח עכשיו כשמתחיל להחשיך.
אנחנו נוסעים לאט בשתיקה מביכה, כשלפתע מזנק מהיער שבשולי הדרך צבי, ישר מול הטנדר. אני צורחת, ביגפוט סוטה מהכביש והטנדר מתחיל להחליק ולהסתחרר, כשהוא צובר מהירות. הוא מושיט יד אחת מול החזה שלי, כדי שאישאר צמודה למושב בזמן שהוא מנסה להשתלט על הטנדר, אבל זה לא מצליח. אני שוב צורחת כשהטנדר עף מהכביש אל תוך היער, נגרר על המדרון וגורף איתו עצים קטנים, עד שלבסוף הוא נעצר ונתקע בין עצים גדולים יותר על צלע ההר.
“פאק!” הוא הולם בידיו על ההגה. “אני פאקינג לא מאמין לשיט הזה!” הוא פונה אליי. “ולמה היית בלי חגורה?”
אני מתרחקת ממנו ונחבטת בדלת.
“סליחה.” קולי נשמע קטן וחלש. הלב שלי דופק כל כך חזק, שנדמה לי שאני עומדת להתעלף.
הוא משעין את ראשו על ההגה ונושם עמוק כמה פעמים. “סליחה שצעקתי עלייך,” הוא אומר לבסוף בקול רגוע ומאופק, אבל אני רואה שזה קשה לו. “את בסדר?” הוא פונה אליי ואני רואה את הבבואה שלי במשקפי השמש שלו.
אני מהנהנת, פוחדת לדבר. אני שונאת לשמוע את הפחד בקולי. הוא שולח יד למושב האחורי ומלטף את הכלב שלו.
“אתה בסדר, ניקו?” הכלב מייבב ומלקק את היד שלו. “כלב טוב,” הוא אומר ברכות תוך שהוא מלטף את ראשו של הכלב. “אתה בסדר.”
הוא מנסה להתניע את הטנדר, אבל הרכב מת לגמרי. אני לא מאמינה. באמת, אני פשוט לא מאמינה.
“מה… מה נעשה?” אני שואלת, הפחד משתכן עמוק בבטני לנוכח המחשבה שאנחנו תקועים כאן.
“טוב, נגמרו לנו המכוניות, אז אם את לא רוצה ללכת ברגל או לרכוב על הכלב לבית שלי, אנחנו תקועים פה.”
האימה גוברת בי כמו גל גאות, וחרדה לא רציונלית ומוכרת מאוד משתלטת עליי. “מה? מה זאת אומרת? אנחנו חייבים לצאת מפה. אנחנו יכולים לקפוא או למות מרעב, אתה אמרת את זה בעצמך ו…”
“ששש!” הוא צועק ואני קופצת בבהלה. “את מוכנה להירגע? ברור ששתי המכוניות שלנו נדפקו. יש הליכה של קילומטר וחצי או יותר עד הבית שלי וזה רחוק מדי בסופה, בטח כשאת עם הנעלי דפוק־אותי האלה.”
“אתה מוכן לשחרר מהנעליים שלי, בבקשה?”
“לא משנה. הסערה בטח תיגמר בלילה או מתישהו מחר, אז אנחנו צריכים להישאר פה עד שתגיע המשאית שמפנה את השלג ונתפוס איתה טרמפ. עד אז, יש לנו מזל שעצרתי בסופרמרקט בדרך לבקתה. אני חושב שיש מספיק אוכל ושתייה שיחזיקו אותנו עד אז, בהנחה שלא נקפא.”
שיחזיקו אותנו? מה זה אומר?
“…יש לי מאחורה שמיכה גדולה, אז יהיה לנו די חם. היא כבדה ועבה מאוד.”
כולי רעידות וצמרמורות, ואני לא יודעת אם זה בגלל שקר לי או בגלל שאני מתה מפחד, או גם וגם. אני רוצה לצאת עכשיו מהטנדר הזה ולהתרחק מהבחור הזה ומהכלב שלו. אני מתחננת בפני עצמי לא להיכנס לפאניקה, אפילו שאני יודעת שזה בלתי נמנע, כי מאז שהייתי ילדה אני סובלת מהתקפי חרדה, שמתעוררים מסיבות שונות ומשונות. להיות תקועה בטנדר באמצע היער זה בהחלט מתכון מושלם להתקף חרדה מטורף.
הוא שולח את ידו מעבר למושב ונוגע ברגלי. “הֵי, אנחנו נהיה בסדר. אל תדאגי.” אני משלבת את זרועותיי ומחבקת את עצמי.
אני מהנהנת אבל מסרבת לדבר, והוא ממשיך. “טוב, אז אני חושב ששנינו צריכים לעבור למושב האחורי, כי יש שם הרבה מקום ונוכל להתכסות בשמיכה. אני חושב שזה יעזור לנו להתחמם.”
“מה עם הכלב?”
אין מצב שאני יושבת ליד החיה המפלצתית הזאת. הלוואי שהחתול שלי היה פה. היילו מתוק וחמים והוא היה מצטנף בחיקי ומרגיע אותי בגרגור מנחם.
“…יצטרך לשבת מקדימה. יש לו המון פרווה והגוף שלו בנוי לקור, אז הוא יהיה בסדר.”
אני ממש לא רוצה לשבת במושב האחורי מתחת לשמיכה עם הבחור ארוך השיער עם האייליינר, משקפי השמש, הפירסינג וכובע הבוקרים.
לאיזה גיהינום הזוי הגעתי?
“טוב, אז תעברי אחורה ואני אקרא לניקו שיעבור לפה, ואז אני אבוא לשבת לידך, בסדר? אני יודע שהוא מפחיד אותך, אבל הוא לא יעשה לך כלום.”
אני מקללת בשקט ומטפסת מעל הכיסא למושב האחורי. אני מתיישבת בפינה, הכי רחוק שאפשר, בזמן שהוא מעביר את הכלב למושב הקדמי ואז עובר אחורה בעצמו. הוא מרים שמיכת פליס עצומה ועבה, מנער אותה ואז פורשׂ אותה עלינו.
“יש עליה קצת שערות של כלב, אבל לפחות היא חמה ואפילו נקייה, חוץ מהפרווה.”
אני מחייכת אליו חיוך קלוש. “זה יעזור.”
המושב האחורי של תא הנוסעים המוארך די גדול, לשמחתי. שנים לא ישבתי בטנדר ולא זכרתי שיש בהם כאלה מושבים אחוריים גדולים. זה בטח משהו שיש בדגמים החדשים.
“נחמד, מרווח מאוד.” אין לי מושג מה עוד אני יכולה לומר.
הוא מעניק לי את החיוך מעוקם שלו וצוחק. “אממ, תודה?”
“אני רק מנסה לדבר על משהו. זה נורא מביך.”
“כן, זה פאקינג מביך ולא במובן הטוב של המילה. אבל כנראה שנהיה תקועים פה כמה זמן, אז אנחנו צריכים להיות חברים לכמה ימים. בואי נתחיל עם השמות שלנו. איך קוראים לך?”
“אוולין. ולך?”
“סטורם.”
אין עדיין תגובות