יש לי נטייה לספר לעצמי סיפורים ולהאמין בהם. בעבר כבר השתמשו בתכונה הזאת נגדי, אבל רז התאהב בסיפורים שלי מהרגע […]
1
אני אדם נוראי.
אני אמורה להיות מאושרת עבור החברה הטובה ביותר שלי, אבל החיוך על פניי מזויף, ותחושת הפִסְפוּס שורפת את בטני.
“קרן, השמלה של יוליה מושלמת,” יפעת לוחשת, ובעיניה מבט מעריץ. השמלה באמת מושלמת. יוליה נראית כמו מלאכית בלבן, שצועדת בשביל תָחוּם במאות נרות. “את יכולה לארגן גם לי הנחה אצל רונן שיבולי המפורסם?” הקול של יפעת משתנה, “אני מתה להתחתן בשמלה של מעצב ידוע.” היא דוחפת אותי בעדינות בכתפה ומנסה לתפוס את תשומת ליבי.
אולי בסיטואציה אחרת הייתי עושה את המאמץ. אני מכירה אותה מאז שהיא למדה עיצוב פנים עם יוליה ב’שנקר’. היא בילתה לא מעט בדירה שלנו כשהן למדו יחד, ונפגשנו בכל יום הולדת של יוליה מאז.
“רונן לא נותן הנחות.” זאת האמת. הוא כמעט זרק אותי מהחלון כשאמרתי לו שאני רוצה להעניק ליוליה את שמלת החתונה במתנה. הוא הזכיר את חוק ‘אין הנחות לחברים ומקורבים’, שתמיד היה תקף רק לגביי. לו, כמובן, לא הייתה בעיה לחלק בחינם לפחות שלוש שמלות מכל קולקציה למפורסמות ומשפיעניות.
“תעשי לי טובה, יוליה לא יכולה להרשות לעצמה שמלה של רונן שיבולי.” יפעת לא מסתירה את העלבון.
אני שותקת. זה לא המקום לספר לה שאף אחת לא התחתנה בשמלות של המעצב רונן שיבולי בשלוש השנים האחרונות, ושכל העיצובים הם שלי. יוליה יודעת את האמת, אבל לא סיפרתי לה שאת השמלה שלה תפרתי בלילות ואת הבדים לקחתי מהעודפים שהזמנתי לסלון הכלות, מאחורי גבו של רונן. אמרתי לו שיוליה שילמה על הבדים. זה היה קל יותר מלהתעמת איתו. ייתכן שהשקרים שלי גרמו לנתק בינינו, או שהערבים האין־סופיים שביליתי בהם מול מכונת התפירה הרחיקו אותנו…
לא, אסור לי לחשוב ככה.
זו לא הייתה אשמתי.
לירן יורד מהבמה ומכסה את פניה של יוליה בהינומה שסיימתי לתפור רק לפני יומיים במכונת התפירה הישנה שלי, בבית הוריי. הוא מביט בה בהערצה טהורה, כאילו היא הדבר היקר ביקום. יוליה היא באמת יהלום נדיר.
״איפה רונן?” יפעת מביטה סביבי כאילו אני מחביאה אותו מתחת לשמלת המקסי השחורה שלי.
“אנחנו כבר לא יחד.” הגרון שלי מתייבש באמצע המשפט, ותחושת הפספוס בבטן נעשית בלתי נסבלת.
“באמת?״ יפעת מרימה גבה. ״מה קר—”
״אורחים יקרים,״ קולו של הרב קוטע אותה.
אני מנצלת את ההזדמנות ומתקרבת לבמה, רוצה להיות קרובה יותר ליוליה ורחוקה יותר מהשאלות שיפעת לא הספיקה לשאול. די ברור שאין לי לאן לברוח. השאלות יגיעו במוקדם או במאוחר. אחרי שלוש שנים שבהן רונן ליווה אותי לכל אירוע, זה נראה משונה שהגעתי היום לבד.
הטקס מרגש, ובמהרה אני שוכחת מהאהבה הנכזבת שלי ודומעת כשהרב מכריז שלוש פעמים שיוליה ‘מקודשת’. בתום הטקס הקהל נוהר לכיוון החופה, כדי לברך את הזוג הטרי. אני משתחלת ביניהם ועולה במדרגות. ברגע שיוליה מבחינה בי, היא מושכת אותי לחיבוק.
“מזל טוב, משוגעת!” אני לוחשת לה, “אמן ותהיו מאושרים יחד כל החיים.”
“תודה, אבל מתחת לחופה הכלה היא זו שמברכת,” היא מניחה יד על ראשי, “אמן שבקרוב תעמדי גם את מתחת לחופה עם בחיר ליבך.”
אורח שאני לא מכירה מושך את יוליה לחיבוק, ואני לא מספיקה להזכיר לה שזה לא יקרה. בחיר ליבי התגלה כחלאה ממדרגה ראשונה, ויש סיכוי גדול יותר שהוא יעמוד מתחת לחופה עם הכלבה הבוגדנית. לפחות השמלה שלה תהיה מזעזעת עכשיו, כשאין לו מושג איך לתפור את השמלות בקולקציה החדשה. המחשבה האחרונה מנחמת אותי מעט, בעודי עושה את דרכי אל השולחנות העומדים בתוך אולם אירועים מקורה ועטוף בחלונות זכוכית.
אני מוצאת את השולחן שלי ונאנחת בייאוש כשאני רואה שאורנית כבר יושבת לידו. לא ראיתי אותה מאז שעזבתי את דירת השותפות של שלושתנו ועברתי לגור עם רונן. לא התגעגעתי אליה ואל הלשון החדה שלה אפילו קצת. יוליה שמרה איתה על קשר? הן אפילו לא למדו באותה מחלקה. במחשבה שנייה גם יוליה ואני לא למדנו באותה המחלקה ב’שנקר’, והיא הייתה השותפה האהובה עליי.
“קרן!” אורנית צוהלת כשהיא מבחינה בי ומתרוממת כדי לחבק אותי. השמלה שלה, שתפורה מבד עם טקסטורה וצבע של עור נחש, קצרה וצמודה. היא חושפת את עצמות בית החזה הבולטות שלה ואת רגליה הרזות. כנראה היא עדיין מכחישה את הפרעת האכילה שלה.
אני מזייפת חיוך ומחבקת אותה במהירות. “מה שלומך?” אני שואלת מתוך הרגל. איזו טעות. לא ממש אכפת לי, ואני מקווה מאוד שהיא לא תשאל אותי את אותה השאלה.
“מעולה!” היא מתיישבת בחזרה, “סטודיו האופנה שפתחתי בתל אביב מתרחב, ועוד מעט אפתח אחד נוסף בירושלים. השם שלי כבר מוכר בקרב כל המי ומי. את יודעת שאפרת יעקב לבשה את השמלה שלי להשקת הסרט החדש שלה?” שטף דיבורה לא עוצר לרגע. שתדבר, העיקר שאוכל להמשיך לשתוק. “והאינסטגרם שלי…” היא ממשיכה לספר, ואני מתיישבת לצידה ובוהה בכיסאות הריקים סביבנו. מתי יתיישב כאן מישהו נוסף ויגאל אותי מהבחורה הזאת?
“…לקח לי זמן לבנות את עצמי, אבל לא כולן בלונדיניות יפות כמוך, ויכולות לפתוח את הרגליים למעצב מוכר שיכניס אותן לעסק המצליח שלו עוד לפני שהן סיימו את הלימודים.”
תהיתי כמה זמן ייקח לה להעלות את הנושא. אני חושקת שיניים ושותקת. עדיף להתעלם. היא טועה בַּכול, אפילו בצבע השיער שלי. הוא חום יותר מבלונדיני.
“אז איך זה שהמעצב הידוע לא הגיע לחתונה של החברה הכי טובה שלך?”
אני שואפת עמוק ופולטת, “נפרדנו.” עדיף להסיר את הפלסטר במהירות. גם ככה תמונות שלו עם הכלבה הבוגדנית יופיעו בוודאי במדורי הרכילות. הוא ידאג לנצל כל רגע מהפרסום שהיא יכולה להעניק לו.
“לא!” היא מניחה יד על פיה בדרמטיות. “איזה באסה בשבילך. הוא תפס אותך כשהיית צעירה ויפה, ועכשיו, כשאת כבר נושקת לשלושים הוא זרק אותך. מי ירצה אותך עכשיו? הוא לפחות השאיר אותך לעבוד אצלו בסטודיו?”
הבחורה הזאת הוציאה אותי מדעתי תמיד. אני מאגרפת את כפות ידיי ומסננת בשקט, “אני רק בת עשרים ושבע, והתפטרתי מרצוני.”
“באמת? זו הייתה טעות מצידך. עולם האופנה קשוח כשאין לך חבר שמכלכל אותך ופורש עלייך את חסותו.”
רונן לא ‘פרש עליי את חסותו’. אם כבר, אני הצלתי אותו. הפעם הראשונה הייתה כשרק התחלנו לצאת. אחת התופרות שהוא פיטר יצאה למסע נקמה והגישה נגדו תביעה, בה היא דרשה קרדיט על העיצובים. הוא היה נתון ללחץ נוראי וחווה מחסום יצירתי. ריחמתי עליו ועיצבתי עבורו את קולקציית שמלות הכלה הראשונה שלי. זו הייתה התנסות מדהימה עבור סטודנטית בסוף שנה ג’. השמלות שעיצבתי הפכו למדוברות בארץ, ועבורי זו הייתה חוויה סוריאליסטית וזריקת ביטחון לאגו, גם אם אף אחד לא ידע שאלו שמלות שאני עיצבתי.
איך המשכתי לעצב עבורו בסתר במשך שלוש שנים?
איך יכול להיות שאורנית מגשימה את החלומות שהיו פעם שלי?
אני לא אומרת דבר, אלא מתרוממת ממקומי והולכת לכיוון הבר ליד רחבת הריקודים. אני זקוקה למשהו חזק כדי לשרוד את הערב הזה, אם ככה הוא התחיל.
“וודקה רד בול, ותעשי אותו חזק,” אני אומרת לברמנית ונשענת על דלפק הזכוכית. תוך דקה מופיע מולי המשקה, ואני מעיפה את הקשית הצידה ולוגמת לגימות גדולות ישירות מהכוס. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה השתכרתי. כנראה לפני שעברתי לגור עם רונן. למי היה זמן למסיבות? עבדנו מצאת החמה עד צאת הנשמה.
שולחן ארבע התמלא באורחים. יפעת ובן זוגה התיישבו ליד אורנית. אני מעדיפה להישאר כאן מלספר לעוד מישהו על ‘חיי הנפלאים’. לא יכולתי להעלים עין ולזרוק את המניאק אחרי החתונה? לא. זו מחשבה טיפשית. עשיתי את הדבר הנכון כשעזבתי את הדירה שלנו וחזרתי להורים. אני עושה את הדבר הנכון כשאני מסננת את שיחות הטלפון שלו מאז.
יוליה תופסת את ידי ומושכת אותי לרחבה. “מספיק עם הפרצוף העצוב. את חייבת לשמוח בחתונה שלי,” היא צועקת כדי לגבור על המוזיקה הרועשת. היא צודקת, כמו תמיד. זה הרגע שלה, ואעשה כל מה שאני יכולה כדי שלא אעיב עליו עם בעיותיי.
אני מזייפת חיוך כשאני מצטרפת לאורחים הרבים שרוקדים סביב החתן והכלה. האלכוהול ששתיתי מהר עוזר למחשבותיי הכבדות להתנדף, ובמקומן מגיעה קלילות נעימה. אני מתמסרת למוזיקה הרועמת סביבי ולאנרגיות החיוביות שמציפות את הרחבה ורוקדת בלי להבחין מי קופץ ורוקד לידי. צ’ייסרים זורמים לרחבה, ויוליה דוחפת לידיי כוסית אחרי כוסית. אני שותה איתה, עם קרובי משפחתה, עם חבריה הרבים ועם כל מי שמוכן להרים כוסית לחיים ביחד איתנו.
שיר איטי מתחיל להתנגן ברמקולים. זה הזמן שלי להתרחק מהרחבה ולהסדיר נשימה. אני מסתובבת ללכת כשיוליה תופסת בידי ומושכת אותי לכיוונו של מישהו. היא צועקת, “הכלה מבקשת שתרקדו יחד!” וחוזרת אל זרועות בעלה הטרי. היא מספיקה לקרוץ לי פעם אחת, לפני שלירן מסובב את פניה ומתחיל לשיר ביחד איתה את מילות השיר Say You Won’t Let Go של ג’יימס ארתור. תסמכו על יוליה שאחד השירים האהובים עליה יהיה על אהבה שהתחילה בלילה של שכרות, בדיוק כמו סיפור האהבה שלה עם לירן.
“אם הכלה מבקשת, אנחנו חייבים לבצע.” קול עמוק נשמע, חזק מהמוזיקה. ידיים גדולות אוחזות במותניי ומצמידות אותי לחולצה מכופתרת כחולה, שחובקת גוף חסון.
אני זזה בחדות לאחור וחוטפת סחרחורת, שכמעט מפילה אותי. כמה צ’ייסרים שתיתי הלילה? “אני לא מכירה חוק שהכלה מחליטה מי רוקד עם מי.” אני מרימה באיטיות את הראש, מנסה להימנע מסחרחורת נוספת. הוא מתנשא מעליי גם כשאני על עקביי הגבוהים. הלסת החזקה שלו חלקה, ושפתיו עבות, בשרניות ומעוקלות בחיוך מושלם. מבטי משוטט גבוה יותר ופוגש זוג עיניים בצבע חום כהה, דומה לצבע עיניי. לא, יש משהו שונה בעיניו — ניצוץ של עניין, שמזמן לא הופנה כלפיי.
אני ממהרת לנתק קשר עין ומרכינה את הראש.
הוא ממשיך להחזיק בי, כנראה מנסה לייצב אותי, כי הבחין בנדנוד הרגעי שחוויתי. “זה חוק ידוע. אסור לסרב לכלה במהלך החתונה.” קולו צרוד וסקסי בטירוף. הוא מתאים להיות קריין של הרומנים הארוטיים שאני אוהבת לשמוע.
ברור לי למה יוליה דחפה אותי לרקוד איתו. כבר שבוע היא מנסה לשכנע אותי שכל מה שאני זקוקה לו הוא זיון ריבאונד. זה מה שהיא עשתה אחרי כל פרידה קשה שחוותה לפני שפגשה את לירן. לדבריה, אין כמו סטוץ מוצלח שיזכיר לי שאני בחורה נחשקת, ושזו לא אשמתי שרונן…
הזיכרון של רונן והכלבה מופיע מול עיניי, כמו שקורה לי לפחות פעם ביום, והגוף שלי מתכווץ. כל פרט מהתמונה הנוראית חרוט במוחי: הדפים שהתפזרו באי סדר על שולחן העבודה במשרד של רונן, אור היום שחדר מהחלון הגדול והאיר כמו זרקור על הבוגדת. כאב מפלח את חזי, וההבנה איזו טיפשה הייתי משתקת אותי.
“הכול בסדר?” הקול העמוק חודר אל מחשבותיי. “יש תור ארוך של בחורות שהיו שמחות לרקוד איתי. אם זה נורא כל־כך, אני יכול לשחרר אותך. הכלה תסלח לנו.”
אני בולעת את הטעם המר שהזיכרון השאיר בי ומרימה את מבטי שוב אל העיניים המסקרנות, שתחומות בגבות שחורות ועבות. יוליה מכירה את הטעם שלי, והיא קלעה בול. הבחור הזה נראה כמו מישהו שיכול לגרום לי לשכוח מעצמי. “אם הכלה סידרה לי פרוטקציה ועזרה לי לדלג לראש התור, מי אני שאתלונן?” אני מחייכת ומסמנת לו לחזור לרקוד.
עיניו חוקרות את שפתיי וריגוש מופיע בתחתית הבטן שלי. “אולי אמנה את יוליה להיות הסלקטורית שלי מעכשיו,” הוא קובע ומוביל אותי אל הרחבה.
אף אחד מאיתנו לא פוצה את פיו עד סוף הריקוד. משהו חזק יותר ממילים עובר בינינו. העיניים מדברות במקומנו. ידו לא מפסיקה ללטף את גבי וחומה חודר דרך הבד הדק של השמלה שלי, שולח זרמים אל כל חלקי גופי. האוויר כמו מתנדף, ורק הריח של הבחור מצליח לחדור אל תוך הבועה שאני שרויה בה. הוא מהפנט אותי עד כדי כך, שגם כשהמוזיקה מתחלפת סביבנו, אנחנו ממשיכים לרקוד באותו קצב איטי, צמודים זה לזה.
מה שמו בצ’ייסרים ששתיתי?
“צאי אי… החוצ…” מילותיו נבלעות ברעש. הוא מוביל אותי אל גן האירועים הריק שהחופה נערכה בו. המוזיקה המתנגנת באולם מתעמעמת, ורעש פכפוך המים במזרקה המאולתרת באמצע הגן ממלא את האוויר. הבחור מוביל אותי לספסל מיותם, שניצב בין שני עצים בקצה השני של הגן, ומושך אותי להתיישב לצידו. הוא חוקר את פניי ולא אומר דבר.
“אז…” אני מנסה לשבור את הקרח. מה אומרים בכלל בסיטואציה כזו? משפט כמו ‘הכלה זרקה אותי לזרועותיך כי היא חושבת שאם אשכב איתך, ייפתרו לי כל הבעיות’ נשמע מוגזם. בייחוד לאור העובדה שאני לא יודעת אפילו את שמו. כן, זו יכולה להיות התחלה טובה אם אגלה את שמו. “יש שם לרקדן המבוקש שכל הבחורות עומדות בשבילו בתור?”
גבותיו מתרוממות בהפתעה. “את לא יודעת איך קוראים לי?” הוא בוחן אותי, כאילו ממתין שהאסימון ייפול.
אין סיכוי שאזכור אם פגשתי אותו במסיבה היחידה של יוליה ולירן שהגעתי אליה. כשהייתי ליד רונן, לא העזתי להסתכל על גברים אחרים. זה היה מוביל לריבים מיותרים, שבסופם תמיד יצאתי אשמה. ״אני אמורה לדעת? אני מתנצלת אם נפגשנו בעבר ואני לא זוכרת. אני ממש גרועה בלזכור שמות ופרצופים.”
“לא,” אור מנצנץ בעיניו, והחיוך שלו מתרחב, “את לא אמורה לדעת. חשבתי שיוליה אמרה לך. אני רז, ואת?”
“קרן.” החיוך שלו מידבק, ואני מגיבה בחיוך משלי.
עיניו יורדות לשפתיי. המבט שלו עוצמתי, ושפתיי מעקצצות. אני מלקקת אותן, ומבטו עוקב אחר התנועה, עד שלשוני נעלמת חזרה לתוך פי. אף אחד מעולם לא הסתכל עליי באופן הזה, כאילו מאט את מחוגי השעון כדי לזכות ברגע נוסף בו יוכל לבחון את התנועה העדינה, כאילו הוא מהופנט מלשוני. אני מלקקת את השפתיים שוב, רק כדי לבדוק אם המבט שלו משתנה, ואם הגוף שלי מתחמם בתגובה באותו האופן.
מבטו נעשה לוהט יותר. “שיט,” הוא פולט במבטא אמריקאי, “את מתעללת בי בכוונה.”
“אני לא.” או אולי כן? אני נהנית מהדרך שבה הוא מסתכל עליי, מהאופן שבו שפתיו נפשקות בתגובה. הוא גם מנשק בתשוקה כזו? אני מתקרבת אליו, כאילו הוא מושך אותי בחוט דמיוני.
מה אני עושה?
נכון, הבחור חתיך, אבל זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו. האלכוהול מטמטם אותי או שאלה החודשים שעברו מאז ששכבתי עם רונן. חודשים בהם תירצתי את היובש ביחסים שלנו בסיבות כמו עבודה, מצבי רוח, חוסר זמן, ובסיפורים שאני נוטה להמציא.
אני מסובבת את פניי לכיוון הבר החיצוני, בטרם אנשק אותו, כשכל מה שאני יודעת עליו הוא שמו בלבד. שני בחורים עומדים ליד הבר. הבחנתי בגבוה עם השיער השחור אחרי החופה, כשהוא עלה לברך את לירן ואני בירכתי את יוליה. הבחור הבלונדיני שעומד לידו לא מוריד את העיניים מרז.
“נראה לי שמישהו פה נדלק עליך.” אני פולטת בלי לחשוב.
“מה? מי?” רז מנתק את מבטו משפתיי ובוחן את החצר הריקה.
“הבלונדיני ליד הבר.”
“סטיב לא נדלק עליי.” רז נשמע עצבני או נעלב. הוא מסמן לבלונדיני משהו שגורם לו לפנות לכיוון השני.
“סליחה, הוא חבר שלך? מצטערת. לא התכוונתי לפגוע בך,” אני מנערת את הראש. “יש לי נטייה להמציא סיפורים. המוח שלי פשוט ממהר להשלים מידע לפי סימנים קטנים שאני רואה.” רוב הסיפורים מופרכים, וזו הסיבה שרונן דאג לנצל את התכונה הזו שלי לטובתו, גם כשצדקתי. לדוגמה כשחשדתי שהוא בוגד בי.
“ומכל הדברים בעולם בחרת להמציא שסטיב נדלק עליי? אני לא יודע אם להיעלב או לקבל את זה כמחמאה.”
“לקבל את זה כמחמאה.” אני קורצת. ממתי אני קורצת?
הוא מטה את ראשו. “אני סקרן אילו עוד סיפורים תמציאי עליי.”
אני נהנית מהמשחק הזה. “מממ… שירַתָּ עם לירן בצבא,” אני מנחשת. שניהם בחורים חסונים ומתאימים לשירות קרבי.
“בינתיים קלעת בול,” רז מתרווח לאחור על הספסל, “תמשיכי.”
החברים שלו ממשיכים להגניב אלינו מבטים, ורז מביט בי כאילו הוא רוצה להפשיט אותי כאן מולם. אני פולטת את הדבר ההגיוני היחיד שעולה במחשבותיי. “אתה והחברים שלך התערבתם שתצליח להכניס אותי למיטה שלך. הם באו לבדוק אם אתה מנצח בהתערבות.”
רז פורץ בצחוק משוחרר ועמוק ומטלטל את ראשו. “אבל יוליה היא שדחפה אותך לרקוד איתי.”
“אז מה? בטח תחמנת אותה לעזור לך, והיא לא הצליחה לסרב לעיניים היפות והמתחננות שלך.”
הוא צוחק שוב. “העיניים שלי יפות ומתחננות?”
החיוך נמחק מפניי. באמת אמרתי את זה עכשיו? אני כנראה שיכורה לחלוטין. “שזה לא יעלה לך לראש,” אני מאיימת.
“בינתיים אשתדל שלא להיעלב. אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל בחיים שלי לא התחננתי.” הוא ממשיך לחייך. “אז זה עובד? אני מנצח בהתערבות?” הוא מסיט את הדיון מהעיניים היפות והעמוקות שממשיכות לחדור לתוכי. אני לא יודעת מה יש בהן. הצבע שלהן די בנאלי — חום כהה, כמעט שחור. הן לא כחולות או ירוקות או שופעות עשרות גוונים כמו העיניים של רונן, אבל מסיבה לא ברורה הן מהפנטות אותי.
“קרן?” הוא שולף אותי ממחשבותיי, “איך הסיפור נגמר? אני מצליח להכניס אותך למיטה?” קולו מונמך ללחישה צרודה, “אני מוריד ממך את השמלה הסקסית הזאת?” הפעם הוא זה שמרטיב את שפתיו. ידו נוגעת בגבי והוא מקרב אותי אליו. שפתיו כמעט נוגעות באוזני, “אני מנשק את הצוואר שלך? את הפטמות שעומדות לכבודי?” הלחישה שלו מרחפת על עורי, ונשימתי נעתקת.
תודה לאל שלבשתי חזייה מרופדת שמסתירה את התגובה של הפטמות המדוברות.
“אני מלקק—”
שפתיי נעות מעצמן ונצמדות לשפתיו. הן בולעות את המשך מילותיו הגסות, לפני שאני הופכת לשלולית חסרת עמוד שדרה. ספרי השמע שהקשבתי להם לאחרונה באוזניות בזמן העבודה כנראה השפיעו עליי יותר משחשבתי. בחיים לא נישקתי מישהו שאני לא מכירה.
הלשון שלו חודרת לפי וחוקרת כל פינה בו. אלוהים, הוא מנשק טוב. יסודי, טועם כל פיסה משפתיי. ידו האחת נשארת על גבי ומצמידה אותי קרוב יותר, בעוד ידו השנייה נשזרת בשערי ומצמידה את פניי אליו.
הוא משתלט על גופי, ואני לכודה בתוך הנשיקה, נסחפת לעולם אחר.
זמזום נשמע מכיס מכנסיו. הוא מרחיק את פניו ומצמיד את המצח שלו למצחי. “שיט,” הוא לוחש באותו מבטא שונה, ומתנשף, “מצטער. נסחפתי.” הוא שולף את הטלפון, קורא את ההודעה, שאני לא מצליחה לראות, וסורק את הסביבה. עיניו נעצרות על החברים שלו, והוא מהנהן.
צדקתי? זו הייתה בסך הכול התערבות שהוא ניצח בה?
“בואי איתי למלון שלי.” הוא מבקש.
אני מתרחקת בבת אחת. “ומה אשתך תחשוב על זה?”
לרגע הוא נראה מזועזע, ולאחריו פולט גיחוך משועשע. “זה עוד אחד מהסיפורים שהמצאת? אני לא נשוי.”
“אז החברה שלך.”
“אין לי חברה.”
“אם לא הייתה לך חברה, היית מזמין אותי אליך הביתה,” אני מסבירה את המובן מאליו.
“הייתי שמח להזמין אותך אליי הביתה, אבל אני גר בארצות הברית. הגעתי במיוחד לחתונה של לירן.”
אני מטלטלת את ראשי. “מישהי באמת קונה את הבולשיט הזה והולכת איתך למלון הסטוצים שלך?”
הוא פורץ בצחוק בתגובה.
אני נושפת בתסכול. איך יוליה עשתה לי את זה? אם הוא חבר של לירן, היא ודאי יודעת שהוא תפוס. היא באמת חשבה שאשכב עם בוגד, אחרי שרונן בגד בי? אולי היא כלל לא מכירה אותו, ודחפה אותי לבחור החתיך הראשון שראתה? היא תמיד דגלה בגישה שעדיף שלא לדעת כלום על סטוץ שלא תפגשי עוד.
אולי היא צודקת. שפתיו נפוחות מהנשיקה שלנו, וחלק ממני רוצה לעצום את עיניי ולהמשיך איתו לאן שייקח אותי, העיקר שיממש את ההבטחות שהוא לחש לי קודם. העיקר שארגיש משהו אחר, ולא את הכאב שליווה אותי בשבועיים האחרונים. אבל זה החלק השיכור והפגוע בתוכי.
אני צריכה להתעלם ממנו. גבר תפוס הוא חציית קו אדום.
אני נעמדת ומתחילה לחזור לאולם. עדיף לשמוע את העלבונות של אורנית. כשאני עוברת ליד החברים המגודלים שלו, אני לא מצליחה להתאפק ופולטת, “החבר שלכם הפסיד בהתערבות.”
הם מסתכלים עליי כמו על משוגעת.
שוב את ממציאה סיפורים ומוציאה דברים מהקשרם. קולו של רונן מציף את מחשבותיי, והכאב שצובט את ליבי לא מאחר להגיע.
“קרן, חכי שנייה. לא התכוונתי להעליב אותך.” רז מושך בידי ועוצר אותי רגע לפני הכניסה דרך דלתות הזכוכית. “אני גר בארצות הברית, לא נשוי ואין לי חברה. את יכולה לשאול את החברים שלי.” הוא מחווה בידו לכיוונם.
“הם ישקרו בשבילך.”
“למה להם לשקר? הם הגיעו יחד איתי לארץ, אבל אם את לא מאמינה אז תשאלי את לירן.”
“זה בדיוק מה שאני אעשה.” אני מבלפת. לא אפריע ללירן באמצע החתונה שלו בשביל שטות כזו.
רז לא נראה מבוהל. הוא כנראה דובר אמת. אין לו חברה. “הסיפורים שמסתובבים לך בראש משעשעים, אבל הם מנותקים מהמציאות. אף אחד לא מספיק טיפש כדי להתערב איתי, בטח שלא על נשים. אני רווק. הגעתי לארץ רק למספר ימים ואשמח לבלות איתך את הלילה ולשמוע אילו סיפורים נוספים תמציאי עליי. זה מרענן.”
גם הריח שלו מרענן, המגע שלו מרענן, והנשיקה שחלקנו הייתה מרעננת. מישהו חתיך כמו רז רוצה אותי. אם הוא רווק, מה יש לי להפסיד? זו תהיה הנקמה שלי ברונן. זה הריבאונד המושלם.
“לילה אחד שבמהלכו נוכל שנינו לחיות בסיפורים שתמציאי.” הוא קרוב אליי כל־כך, והאוויר שנפלט מפיו מלטף את לחיי.
זה נשמע מפתה ביותר.
אין עדיין תגובות