נפולי של שכונות עוני, של אנשים קשי יום, של ארגוני פשע גדולים וקטנים העוסקים בגנבות, מעשי שוד וסחר בסמים, ושל […]
מי שנולד על הים מכיר יותר מיָם אחד. הים שוכן בו, מרטיב אותו, חודר אליו, שולט בו. אדם יכול להיות רחוק ממנו לשארית חייו, ובכל זאת יהיה ספוּג בו. מי שנולד על הים יודע שיש סוגים שונים של ים: ים העמל, ים העוגנים והמפליגים, ים תעלת הביוב, הים המבודד את האדם. ים הטינופת, דרך המילוט, הים כחומה שאין לעבור אותה. הים בלילה.
בלילה יוצאים לדוג. חושך מצרים. קללות ללא תפילה. שקט. רק רעש המנוע.
שתי סירות מתרחקות, קטנות, מרקיבות, עמוסות לעייפה וכמעט שוקעות תחת משקל פנסי הדיג. הן פונות אחת לשמאל, אחת לימין, והפנסים תלויים מלפנים כדי למשוך דגים. אורות מסנוורים, חשמל מלוח. האור העז חודר את המים בלי שום חן ומגיע עד לקרקעית. מפחיד לראות את קרקעית הים: כמו לראות איפה נגמר הכול. וזה הכול? ערמת האבנים והחול שכל השטח העצום הזה מכסה? רק זה?
פָּרַנצָה הוא שְמַן של הסירות שיוצאות לתפוס דגים בעזרת אורות מתעתעים. השמש החדשה מחשמלת, האור ממלא את המים, משתלט עליהם, והדגים מחפשים אותו, שמים בו את מבטחם. הם שמים מבטחם בחיים, מזנקים בפיות פעורים, מוּנעים בכוחו של דחף בלתי נשלט. ובינתיים נפתחת הרשת שמקיפה אותם, במהירות; המלכודות עומדות על המשמר סביב להקת הדגים, מקיפות אותה.
אחר כך נעצר האור, נדמה שהפיות הפעורים יכולים סוף כל סוף להגיע אליו. עד שמתחילים הדגים להתגודד, וכולם מניעים סנפירים, מחפשים מקום. כאילו המים נהפכו לשלולית. כולם מנתרים, ובעודם מתרחקים במהירות, רובם נמעכים כלפי משהו, משהו לא רך כמו החול, אבל גם לא קשה כמו סלע. משהו שנדמה חדיר, אבל אין שום דרך לעבור דרכו. הם מתפתלים למעלה למטה למעלה למטה ימינה שמאלה ושוב ימינה שמאלה, אבל תכף פחות ופחות, פחות ופחות.
והאור כבֶה. מרימים את הדגים, ולפתע פתאום הים מתרומם להם, כאילו הקרקעית עולה אל השמיים. אלה רק הרשתות שמושכות אותם מעלה. הפּיות, חנוקים מאוויר, נסגרים במעגלים קטנים ונואשים, והזימים הקורסים נראים כמו שלפוחיות פתוחות. המירוץ לעבר האור הסתיים.
החירבון
“היי, ‘תה מסתכל עליי?”
“הא, מי שם עליך?”
“אז מה ‘תה מסתכל עליי?”
“אח שלו, בלבלת אותי עם מישוּ אחר! אפילו לא חשבתי עליך.”
רֵנאטינוֹ היה מוקף בשאר הילדים, הם סימנו אותו לפני כן בין יער הדמויות, אבל עד שקלט, ארבעה מהם כבר עמדו סביבו. המבט הוא טריטוריה, מולדת — להסתכל על מישהו זה כמו להיכנס אליו הביתה בלי הזמנה. להסתכל על מישהו זאת חדירה לפרטיות. לא להסיט את המבט זאת הפגנת כוח.
הם מילאו את מרכז הכיכר. כיכר קטנה, סגורה בחצי מעגל של בניינים, עם כביש גישה יחיד, בר יחיד בפינה ודקל שרק בזכותו קיבל המקום נופך אקזוטי משהו. הצמח הזה, תקוע בתוך כמה עשרות מטרים רבועים של אדמה, שינה לחלוטין את האופן שנתפסו בו חזיתות הבתים, החלונות והשערים, כאילו הגיע מפּיאצה בֵּליני, נישא ברוח.
אף אחד מהם לא היה בן יותר משש־עשרה. הם התקרבו, שואפים זה את נשימותיו של זה. עכשיו כבר היה מדובר בדו־קרב. מצח מול מצח, מוכנים לנגוח במחיצת האף אם בְּריאטוֹ לא היה מתערב. הוא השחיל את גופו ביניהם, חומה שהגדירה את הגבול. “מתי כבר תסתום ת’פה! מה ‘תה ממשיך לדבר! מה זה, למה ‘תה לא מוריד ת’עיניים!”
רנאטינו לא הוריד את העיניים כי התבייש, אבל אם היה יכול לצאת מהמצב הזה במחווה של כניעוּת, הוא היה עושה זאת ברצון. מרכין את הראש, אפילו כורע ברך. הם היו רבּים נגד אחד: כללי הכבוד לא נחשבים כשעומדים לכסח מישהו. הפועל vattere בנפוליטנית לא מתורגם בפשטות ל”להרביץ”. כמו שקורה הרבה בשפות הבשר, vattere הוא פועל שעולה על גדותיו מרוב משמעות. אימא שלך מכסחת אותך, המשטרה מרביצה לך, אבא שלך או סבא שלך מכסחים אותך, המורה בבית הספר מרביץ לך, הבחורה שלך מכסחת לך את הצורה אם השהית את המבט יותר מדי על בחורה אחרת.
מכסחים מישהו בכל הכוח, בכעס אמיתי ובלי כללים. ובעיקר מפרקים מישהו באינטימיות מסוימת, דו־משמעית. מכסחים מישהו שמכירים, מרביצים לזר. מכסחים מי שקרוב אליך מבחינת טריטוריה, תרבות, היכרות, מי שהוא חלק מחייך; מרביצים למי שלא קשור אליך בכלל.
“אתה עושה לייק לכל התמונות של לֵטיציה. אתה כותב הערות בכל מקום, וכשאני בא לפה לכיכר אתה מעיז להסתכל עליי?” האשים אותו ניקוֹלָס. ובזמן שדיבר, נעץ ברנאטינו את הסיכות השחורות שהיו לו במקום עיניים, שיפד אותו כמו חרק.
“אני בכלל לא מסתכל עליך. וחוץ מזה, אם לטיציה מעלה תמונות, זה אומר שאני יכול לשים לה הערות ולייקים.”
“אז לדעתך אנ’לא צריך לכסח אותך?”
“נוּ, נשבר לי הזין ממך, ניקולס.”
ניקולס התחיל להזיז ולדחוף אותו: הגוף של רנאטינו נתקל בכפות הרגליים שעמדו לידו ומעד וניתז מהגופים שעמדו מול ניקולס, כמו כדור ביליארד שפוגע בדפנות המרופדות של השולחן. בריאטו דחף אותו לעבר דְראגוֹ, שתפס בו ביד אחת והעיף אותו אל טוּקאנוֹ. טוקאנו העמיד פנים שהוא נוגח בפרצוף של רנאטינו, אבל אז מסר אותו בחזרה לניקולס. הייתה להם תוכנית אחרת.
“די, מה ‘תה חושב ש’תה עושה, חתיכת זבל?” קולו בקע כמו קול של חיה, או בעצם כמו יללות של כלבלב מפוחד. הוא המשיך לפלוט צליל יחיד שיצא כמו תחינה, בקשת הצלה: “אוּוּוּ!”
צליל שטוח, פשוט. “אוּוּוּ” גרוני, כמו של קוף, מיואש. הקריאה לעזרה היא כמו חתימה על מסמך המעיד על הפחדנות שלך, אבל הוא קיווה בסתר שהצליל היחיד הזה, שבסופו של דבר הוא הצליל שנגמרת בו הקריאה “הצילו!”, יתקבל בתור תחינה, בלי ההשפלה הכרוכה בצורך להתחנן במפורש.
אף אחד סביבם לא נקף אצבע, הבנות התרחקו כאילו עומד להתחיל מופע שהן לא מעוניינות לראות, שהן לא יכולות לראות. רוב האחרים נשארו, כמעט מעמידים פנים שהם לא שם, קהל אנשים שהיו בעצם קשובים לגמרי, אבל מוכנים להישבע, אם ישאלו אותם, שהפנים שלהם פנו כל הזמן לצד אחר, אל הסמרטפונים שלהם, ושהם בכלל לא שמו לב מה מתרחש סביבם.
ניקולס העיף מבט מהיר סביב הכיכר, ואז דחף את רנאטינו דחיפה חזקה שהפילה אותו ארצה. הוא ניסה לקום על רגליו, אבל בעיטה של ניקולס באמצע החזה שיטחה אותו שוב. הארבעה הקיפו אותו.
בריאטו התחיל לתפוס לו את שתי הרגליים, בקרסוליים. מדי פעם ברחה לו אחת, כמו צלופח שמנסה לעוף באוויר, אבל הוא הצליח לחמוק מהבעיטה בפרצוף שרנאטינו ניסה בייאוש להכניס לו. אחר כך הוא קשר לו את הרגליים בשרשרת, מהשרשראות הקלות שקושרים בהן אופניים למוט.
“זה סגור חזק!” הוא אמר אחרי שנעל את המנעול.
טוקאנו כבל את ידיו בזוג אזיקי מתכת מקושטים בפרווה אדומה, בטח מצא אותם באיזו חנות סקס, והתחיל לבעוט בו בכליות כדי להשתיק אותו. דראגו אחז בראשו במין עדינות ניכרת לעין, כמו אח בבית חולים ששׂם צווארון לקיבוע אחרי תאונת דרכים.
ניקולס הפשיל את המכנסיים, הפנה אליו את הגב וכרע מעל לפנים של רנאטינו. בתנועה מהירה הוא אחז בידיו הקשורות, שלא יזוזו, והתחיל לחרבן לו על הפרצוף.
“מה ‘תה אומר, דראגו, ‘תה חושב שהחרא הזה מוכן לאכול קצת חרא?”
“נראה לי שכן.”
“הנה זה בא… בתיאבון.”
רנאטינו התפתל וצעק, אבל כשראה את הגוש החום המבצבץ, הוא עצר בבת אחת וסגר הכול. סגר את השפתיים, כיווץ את האף, עיווה את הפנים, הקשה אותם בתקווה שיהפכו למסכה. דראגו החזיק לו את הראש בכוח והרפה ממנו רק כשהחתיכה הראשונה צנחה על הפנים. וגם זה רק כדי לא להסתכן ולהתלכלך. הראש התחיל לזוז, נדמה כאחוז טירוף, ימינה ושמאלה, בניסיון לנער את חתיכת החרא שנתקעה בין האף והשפה העליונה. רנאטינו הצליח להפיל אותה והמשיך לצעוק את ה”אוּוּוּ!” הנואש שלו.
“חבר’ה, הנה מגיעה החתיכה השנייה… תחזיק’תו חזק.”
“בוא’נה, ניקולס, דפקת חתיכת ארוחה!”
דראגו אחז שוב בראש, עדיין בגינונים של אח בבית חולים.
“בני זונות! אוּוּוּ! אוּוּוּ! בני זונות!”
הוא צעק בחוסר אונים, ואחר כך השתתק ברגע שראה את חתיכת החרא השנייה יוצאת מפי הטבעת של ניקולס. עין אפלה ושעירה שבשתי התכווצויות חצתה את נחש הצואה לשתי חתיכות עגולות.
“היי, כמעט פגעת בי, ניקוֹ.”
“דראגו, גם אתה רוצה קצת טירמיסוּ מחרא?”
החתיכה השנייה נחתה לו על העיניים. רנאטינו הרגיש שהידיים של דראגו מרפות ממנו והתחיל שוב להזיז את הראש בהיסטריה עד שנתקף עוויתות הקאה. ניקולס אחז עכשיו בשולי החולצה של רנאטינו וניגב את התחת, אבל בזהירות, בלי חיפזון.
הם השאירו אותו שם.
“רֵנאטי, תגיד תודה לאימ’שלי, יודע למה? בגלל שהיא מאכילה אותי טוב, אם הייתי אוכל ת’אוכל מהמטבח של האימא ש’ךָ הזונה עכשיו הייתי משלשל עליך והיית חוטף מקלחת של חרא.”
פרצי צחוק. צחוק שצרב את כל החמצן בפה וחנק אותם. צחוק דומה לנעירות החמור של לוּצ’יניוֹלוֹ מ”פינוקיו”. הצחוק הראוותני השכיח ביותר. צחוק של נערים, גס, לועג, מוגזם מעט, שנועד לרַצות, להישמע בצוותא. הם הסירו את השרשרת מהקרסוליים של רנאטינו, שחררו אותו מהאזיקים. “שמור’תם, מתנה ממני.”
רנאטינו התיישב, אוחז באזיקים הפרוותיים. האחרים התרחקו, יצאו מהכיכר, צועקים ומתניעים את הטוסטוסים. כמו חיפושיות בוהקות, הם האיצו בלי סיבה, עצרו באחת כדי לא להתנגש. הם נעלמו בן־רגע. ניקולס רק נעץ ברנאטינו את הסיכות השחורות שלו עד הסוף. משב הרוח פרע את שערו הבלונדיני, שבמוקדם או במאוחר, החליט, הוא יגלח אותו לגמרי. ואז הטוסטוס שהוא רכב עליו בתור נוסע לקח אותו הרחק מהכיכר, והם הפכו לצלליות שחורות ותו לא.
אין עדיין תגובות