כל קיץ שיבוא

1

עכשיו

חשבתי שהקוקטייל הרביעי יהיה רעיון טוב. גם לעשות פוני נראה לי רעיון טוב, כשחושבים על זה. אבל עכשיו, כשאני מתקשה לפתוח את דלת הדירה שלי, אני משערת שאולי אתחרט בבוקר על המשקה האחרון. אולי גם על הפוני. ג’ון אמרה לי שפוני של פרידה הוא כמעט תמיד החלטה גרועה מאוד, כשישבתי אצלה בכיסא היום כדי להסתפר. אבל ג’ון לא עמדה ללכת למסיבת האירוסים של חברתה הערב, רגע אחרי שחזרה להיות פנויה. הייתי חייבת לעשות פוני.
לא שאני עדיין מאוהבת באקס שלי. ממש לא. אף פעם לא הייתי מאוהבת בו. סבסטיאן די סנוב. עורך דין תאגידי צעיר ומצליח, שלא היה שורד שעה אחת במסיבה של שנטל בלי לגחך על בחירת האלכוהול שלה, ולהזכיר איזו כתבה יומרנית שקרא בניו יורק טיימס שלפיה קוקטיילים בטעם תפוחים הם כבר מה־זה לא. הוא בטח היה מעמיד פנים שהוא בודק את תפריט היינות, שואל את הברמן שאלות מעצבנות על טרואר וחומציות וללא קשר לתשובה, בוחר בכוס יין אדום מהסוג היקר ביותר. זה לא שיש לו טעם יוצא דופן או שהוא מבין ביינות, כי הוא לא. הוא פשוט קונה יינות יקרים כדי ליצור רושם שיש לו טעם מובחן.
סבסטיאן ואני היינו ביחד שבעה חודשים, מה שאומר שהקשר בינינו היה מערכת היחסים הארוכה ביותר בחיי. בסופו של דבר, הוא אמר שהוא לא באמת יודע מי אני. והוא צדק.
לפני סבסטיאן, הבחורים שיצאתי איתם באו ליהנות ולא הפריע להם שהקשר היה נינוח וקליל. אבל כשפגשתי אותו, הגעתי למסקנה שכדי להיות מבוגרת רצינית אני צריכה למצוא מישהו שאפַתֵח איתו קשר רציני. סבסטיאן עמד בדרישות. הוא היה גבר מושך, משכיל ומצליח ואף על פי שהיה קצת מנופח, הוא הצליח לדבר עם כל אחד, כמעט על כל נושא. אבל בכל זאת התקשיתי לחלוק איתו חלקים רבים מאישיותי. למדתי מזמן לא לחלוק מחשבות אקראיות ללא סינון מוקדם. חשבתי שאני מצליחה לתת לקשר הזדמנות של ממש, אבל בסופו של דבר סבסטיאן זיהה את האדישות שלי, וצדק. הוא לא עניין אותי. אף אחד מהם לא עניין אותי.
היה רק גבר אחד.
והוא כבר איננו מזמן.
כך שאני נהנית מהזמן שאני מבלה במחיצת גברים, ואני מעריכה את היכולת של הסקס להעניק לי מפלט ממחשבותיי. אני אוהבת להצחיק גברים, אני אוהבת חברה, אני אוהבת לצאת להפסקה מהוויברטור שלי פעם בכמה זמן, אבל אני לא נקשרת או מעמיקה קשרים.
אני עדיין מסתבכת עם המפתח — ברצינות, אולי משהו לא בסדר עם המנעול? — ובדיוק אז הטלפון שלי מזמזם בארנק. וזה מוזר. אף אחד לא מתקשר אליי בשעה מאוחרת כל כך. האמת היא שאף אחד לא מתקשר אליי, נקודה, למעט שנטל וההורים שלי. אבל שנטל עדיין במסיבה שלה וההורים שלי מטיילים בפראג ועדיין לא התעוררו. הזמזום פוסק כשאני פותחת את הדלת ומועדת לתוך הדירה הקטנה שלי, שיש בה חדר שינה אחד. אני מסתכלת במראה שליד הכניסה ומגלה שהשפתון שלי מרוח ברובו, אבל הפוני נראה פצצות. טעית בגדול, ג’ון.
אני מתחילה להתיר את הסנדלים עם רצועות הזהב שאני נועלת, גל שיער כהה גולש על פניי והטלפון שלי שוב מזמזם. אני שולה אותו מהארנק, ועם סנדל אחד מדדה אל הספה, ומקמטת את מצחי מול הכיתוב “מספר חסוי”. כנראה טעות במספר.
“הלו?” אני שואלת ומתכופפת לחלוץ את הסנדל האחר.
“זאת פֶּרְסִי?”
אני מזדקפת במהירות כך שאני נאלצת להיאחז במסעד הספה כדי לייצב את עצמי. פרסי. אף אחד לא קורא לי יותר בשם הזה. בימים אלה כמעט כולם קוראים לי פֶּרְסֶפוֹנֶה. לפעמים קוראים לי פִּי. אבל אף פעם לא פרסי. כבר שנים שאני לא פרסי.
“שלום… פרסי?” הקול עמוק ורך. קול שלא שמעתי כבר יותר מעשור, אבל הוא מוכר כל כך עד שפתאום אני בת שלוש־עשרה, מרוחה בקרם הגנה מפני השמש וקוראת ספרים בכריכה רכה על המזח. אני בת שש־עשרה ומקפלת את הבגדים שלי כדי לקפוץ לאגם, עירומה ודביקה אחרי משמרת בפונדק. אני בת שבע־עשרה ושוכבת על המיטה של סם בבגד ים רטוב, צופה באצבעותיו הארוכות הנעות על פני ספר האנטומיה שהוא לומד למרגלותיי. דם זורם אל פניי בלהט ופעימות הלב היציבות הולמות באוזניי. אני נושמת ברטט ומתיישבת, שרירי הבטן שלי מתכווצים.
“כן,” אני מצליחה לומר והוא נושף ארוכות בהקלה.
“זה צ’רלי.”
צ’רלי.
לא סם.
צ’רלי. האח הלא נכון.
“צ’רלס פלורק,” צ’רלי מבהיר ומתחיל להסביר איך איתר את המספר שלי — משהו על חבר של חבר שמכיר מישהו במגזין שאני עובדת בו — אבל אני בקושי מקשיבה.
“צ’רלי?” אני קוטעת אותו. קולי צורמני ומתוח, שליש אלכוהול ושני שלישים הלם. או אולי שלושה שלישים של אכזבה מוחלטת. כי הקול הזה לא שייך לסם.
ברור שלא.
“אני יודע, אני יודע. עבר המון זמן. אלוהים, אני אפילו לא יודע כמה,” הוא אומר, וזה נשמע כמו התנצלות.
אבל אני יודעת. אני יודעת בדיוק כמה זמן עבר. אני סופרת.
עברו שתים־עשרה שנה מאז ראיתי את צ’רלי. שתים־עשרה שנה מאז אותו סוף שבוע הרסני של חג ההודיה שבו הכול התפרק ביני ובין סם. כשהרסתי הכול.
פעם ספרתי את הימים עד שהמשפחה שלי הייתה נוסעת לבקתה, כדי שאוכל לפגוש שוב את סם. עכשיו הוא זיכרון כואב שאני מסתירה עמוק בפנים.
אני גם יודעת שעברו עליי יותר שנים בלי סם מאשר איתו. בחג ההודיה שציין שבע שנים מאז הפעם האחרונה שדיברתי איתו, חטפתי התקף חרדה, לראשונה זה שנים, ואז חיסלתי בקבוק וחצי של רוזֶה. הרגשתי מטולטלת: רשמית הייתי בלעדיו תקופה יותר ארוכה מאשר התקופה שבה היינו יחד באגם. בכיתי בכי תמרורים על מרצפות חדר האמבטיה עד שנרדמתי. שנטל באה למחרת עם אוכל שמנוני וטעים והחזיקה לי את השיער בזמן שהקאתי. דמעות זלגו על פניי וסיפרתי לה הכול.
“עברו שנים,” אני אומרת לצ’רלי.
“אני יודע. ואני מצטער שאני מתקשר אלייך בשעה מאוחרת כל כך,” הוא אומר. הוא נשמע כל כך כמו סם שזה כואב, כאילו תקוע לי גוש בצק בגרון. אני זוכרת שכשהיינו בני ארבע־עשרה, היה קשה מאוד להבדיל בינו ובין צ’רלי בטלפון. אני זוכרת ששמתי לב לדברים נוספים לגבי סם באותו קיץ.
“תקשיבי, פרס, אני מתקשר כי יש לי חדשות,” הוא אומר ומשתמש בשם שבו נהג לקרוא לי, אבל נשמע רציני הרבה יותר מצ’רלי שהכרתי פעם. אני שומעת אותו שואף אוויר דרך האף. “אמא נפטרה לפני כמה ימים ו… טוב, חשבתי שתרצי לדעת.”
המילים נוחתות עליי כמו צונאמי ואני מתקשה להבין אותן עד סופן. סו מתה? סו הייתה צעירה.
אני בקושי מצליחה לומר, “מה?”
צ’רלי נשמע מותש כשהוא עונה. “סרטן. היא נלחמה במחלה כמה שנים. אנחנו הרוסים, כמובן, אבל נמאס לה כבר להיות חולה, את מבינה?”
ולא לראשונה, אני מרגישה כאילו מישהו גנב את התסריט של סיפור חיי וכתב אותו לא נכון. לא הגיוני שסו הייתה חולה. סו עם החיוך הרחב והג’ינס הקרוע והקוקו הבלונדיני. סו שהכינה את הפּירוֹגי הכי טעימים ביקום. סו שהתייחסה אליי כמו אל בת. סו שחלמתי שתהיה בבוא היום חמותי. סו שהייתה חולה במשך שנים, ואני לא ידעתי. הייתי צריכה לדעת. הייתי צריכה להיות שם.
“אני מצטערת כל כך,” אני אומרת. “אני… אני לא יודעת מה לומר. אמא שלך הייתה… היא הייתה…” אני שומעת את הבהלה בקולי.
תתאפקי, אני אומרת לעצמי. איבדת את הזכות להתאבל על סו מזמן. אסור לך להתפרק עכשיו.
אני חושבת על סו שגידלה שני בנים בעצמה תוך כדי ניהול הפונדק, על הפעם הראשונה שבה נפגשנו, כשבאה לבקתה להרגיע את הוריי המבוגרים בהרבה שסם ילד טוב ושהיא תשגיח עלינו. אני זוכרת שלימדה אותי להחזיק שלוש צלחות בבת אחת ושאמרה לי לעמוד על שלי מול כל בן, כולל הבנים שלה.
“היא הייתה… עולם ומלואו,” אני אומרת. “היא הייתה כזאת אמא טובה.”
“נכון. ואני יודע שהיא הייתה משמעותית בשבילך כשהיינו ילדים. ולכן אני מתקשר,” אומר צ’רלי בהיסוס. “הלוויה שלה ביום ראשון. אני יודע שעבר הרבה זמן אבל אני חושב שכדאי שתבואי. את מוכנה?”
הרבה זמן? עברו שתים־עשרה שנים. שתים־עשרה שנים מאז נסעתי צפונה אל המקום שהיה לי בית יותר מכל מקום אחר בחיי. שתים־עשרה שנים מאז צללתי בקפיצת ראש אל תוך האגם. שתים־עשרה שנים מאז חיי סטו ממסלולם והתרסקו בצורה מפוארת. שתים־עשרה שנים מאז ראיתי את סם.
אבל יש רק תשובה אחת.
“בוודאי שאבוא.”