החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

טקסט

מאת:
מרוסית: פיודור מקרוב | הוצאה: | 2021 | 333 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

הנקמה נמצאת במקום שבו נמצאת הנשמה – הטלפון הנייד.

מוסקבה, סתיו 2016. אחרי שבע שנות מאסר איליה חוזה הביתה ומגלה ששום דבר לא נשאר כשהיה. אמו חולת הלב מתה ימים ספורים לפני שובו, חברתו כבר מזמן נמצאת עם מישהו אחר ואפילו חבר הילדות הנאמן חושד בו. איליה המאוכזב והזועם מטביע את יגונו באלכוהול. באחד הימים השילוב המסוכן של כעס ושכרות מוביל אותו למפגש הרה גורל עם פטיה — החוקר שבגללו נכלא על לא עוול בכפו – והוא הורג אותו ולוקח עמו את הטלפון הנייד שלו.

ככל שחולפים הימים, אמו של פטיה וחברתו ההרה נינה, מחפשות אחריו ושולחות הודעות לטלפון שלו. איליה מתחיל לענות להן במקומו, ואט אט וזהותו מתמזגת יותר ויותר עם זאת של האיש שהרג.

בטקסט, הרומן הריאליסטי הראשון שלו, דמיטרי גלוכובסקי המתגורר לסירוגין בישראל, גרמניה צרפת ומוסקווה, כתב יצירה יוצאת דופן שממשיכה את המסורת הנרטיבית הרוסית הגדולה ועוסקת, כמו גדולי הסופרים הרוסיים, בשאלות הנצחיות של אשמה וכפרה. לפניו כתב גלוכובסקי שורה של רבי מכר, הראשון שבהם, רומן פוסט־אפוקליפטי ,מטרו 33, נכתב כשהיה בן 18 בלבד וזכה מאז לכמה המשכים שתורגמו לשפות שונות. 
טקסט ראה אור ברוסית בשנת 2017 ותורגם גם הוא לגרמנית, אנגלית ושפות נוספות. הסרט המבוסס על הספר זכה בפרס נשר הזהב הרוסי לסרט הטוב ביותר.

מקט: 15101297
הנקמה נמצאת במקום שבו נמצאת הנשמה – הטלפון הנייד. מוסקבה, סתיו 2016. אחרי שבע שנות מאסר איליה חוזה הביתה ומגלה […]

1

מבעד לחלון נראו עצי אשוח מטושטשים, רעש לבן של סופת שלגים של נובמבר. עמודי הטלגרף ריצדו כמו פרֵיימים של פילם שחור־לבן בהקרנה משובשת. זה היה סרט על רוסיה, שרץ בלוּפּ מתחנת סוֹליקְמַאסְק: אשוחים, שלג, עמודים, קרחת יער עם בקתות חרֵבות, תחנת רכבת וסביבה מבני סיליקט דו־קומתיים חיוורים מתת־תזונה, ושוב מיליוני אשוחים דחוסים על המסילות — חוֹמה בל תעבור, כמו גדר תיל. ואמנם, דווקא באינסופיות ובחדגוניות של הבינוי הטבעי הזה היו עוצמתה, גדולתה ויופייה של רוסיה. איזה יופי, לעזאזל!

״אז מה תעשה?״

״אֶחיה. מה אתה היית עושה?״

״אני הייתי הורג אותו.״

״כן, אה?… אני סלחתי. אני רוצה לחיות, זה העיקר. אפשר עוד פעם את הטלפון שלך? אמא שלי לא עונה משום־מה.״

בתחנת ירוֹסלאבסקי במוסקבה הכה באפו אוויר צח מתובל בפיח של קטרי דיזל. אחרי האדים החמוצים של קרון מחלקה שלישית וריח הברזל ספוג הניקוטין והשתן ששרר בחללי המעבר, האוויר הזה היה כביר מדי. מנת יתר של חמצן, שדפקה את הראש כמו צִ׳יפִיר.1

גם מוסקבה היתה יותר מדי. אחרי מסדרון אינסופי של אשוחים הוא כאילו נפלט בן־רגע אל החלל החיצון. אנשים עטופי שכבות נשפכו מהקרונות אל הרציף, מדלגים מעל המִרווח, פרקו מהרכבת תיקים סיניים כחולים משובצים כרוכים בסרט הדבקה, הרימו אותם בשתי הידיים ואצו ברציף לעבר האופק, כמו מטוסי קרב בנתיב המראה. האופק היה מעורפל, ובתוך הערפל הזה דימו האנשים לראות ארמונות, טירות וגורדי שחקים.

איליה לא מיהר יותר מן האחרים, לא חתר קדימה, אלא התיר לזרם לשאתו. הוא הריח את שמי מוסקבה, מניח לעיניו ללמוד מחדש להביט הרחק, ונמלא פליאה חרישית. האורות סינוורו אותו, כמו בילדוּת. מוסקבה עמומה של חודש נובמבר היתה קשה לעין.

לכאורה הגיע למוסקבה, אך בפועל טרם נכנס אליה. תחנת הרכבת עדיין היתה חלק מהטריטוריה של רוסיה הפרוורית, הממולחת והמסואבת. כמו ששגרירות בנגלדש היא חלק מהטריטוריה של מדינת בנגלדש.

בסוף הרציף היתה בּוּדקה. איליה הבחין בה אוטומטית מבעוד מועד, מעל ראשי ההמון. מדים אפורים, פרצופים מפוטמים, עיניים זריזות, לוכדניות. למודות ניסיון. הופ, הופ, הופ. לידם כלב קשור לשרשרת. דמיון מושלם. ברור שלא בשם הדמיון הובא הנה. ודאי מריח סמים, חומרי נפץ. אולי גם יודע להבחין בריח של פחד.

איליה כיוון את מבטו אל הרִיק כדי לחמוק מן העיניים הלוכדניות, לא להתמגנט אליהן. כיוון את מחשבותיו אל הלא־כלום כדי לא להפיץ שום ריח.

״איש צעיר!״

הוא קפא על עומדו בהכנעה. כיצד זיהו אותו? לפי גון עורו? גבו השפוף? ראשו הרכון? באותה הדרך שבה כלב מזהה חיית טרף?

״גש הנה. תעודות.״

הוא מסר את תעודת הזהות. דיפדפו בחיפוש אחר אישור המגורים, ציקצקו בלשון.

״מאין חוזר?״

לשקר או להגיד את האמת? הרי לא יבדקו. נסע… נסע לאנשהו. לחופשה. לסבתא. איך יֵדעו?

״ריציתי עונש.״

״תעודת שחרור.״

בן־רגע השתנתה נימת הקול לנימה של בעלות.

הוא שלף את התעודה. המפקח נטל אותה, הפנה אליו את הגב, זימזם בקשר, הקשיב לזמזום חוזר. איליה עמד בשקט, בלי להתווכח. הכול מסודר אצלו. הוא ריצה את כל זמנו, בקשת שחרור מוקדם נדחתה.

״אז מה, התחנכת מחדש, איליה לְבוֹביץ׳?״ המפקח הסתובב אליו בסוף, אבל מיאן להחזיר את התעודה, החליט משום־מה לקפל אותה לשתיים.

מוסקבה התחילה לנוע לאחור, להתגמד, שמיה התרדדו והתכווצו, התעמעמו שאון ההמון ושאגות המכוניות. כרסו של המפקח, חזהו המנומר ופרצופו הסתירו מאיליה את מוסקבה. אף שידע כי הוא לא יעולל לו דבר. רק תן לו את הרגע הזה, תניח לו לחוש את השררה. ואז ירווח לו, והוא ישחרר אותך. הרי רק בשביל זה הוא עומד כאן, בשביל זה הלך לעבוד בשירות המדינה.

״כן, אדוני המפקח.״

״הֶמשך הנסיעה לכתובת הרשומה?״

״כן, ללוֹבְּנְיה.״

״כתובת באישור המגורים?״

״דֶפּוֹבְסְקאיה, מספר 6.״

המפקח דיפדף בתעודת הזהות, מועך דפים שלא לצורך. הוא נראה בגילו של איליה, אבל הדרגות הוסיפו לו שנים. מוזר, כי דווקא אצל איליה כל שנה משבע השנים האחרונות נראתה כמו שלוש.

״חוזר הביתה… זכותך,״ גיחך. ״סעיף 228,״ הקריא, ״אל״ף. מה זה אל״ף, תזכיר לי.״

״ייצור. ומכירה. אבל אצלי היתה רק כוונה למכירה, אדוני המפקח.״

איליה כיוון את מבטו קצת מתחת לסנטרו של האיש; יש נקודה מסוימת שבה צריך להביט כשמדברים עם ממונים. לא בעיניים ולא ברצפה.

המנייאק מרח את הזמן, נהנה מזה שהוא יכול לכופף את הזמן כמו חוט ברזל.

לפתע פרץ הכלב בנביחות על איזה טג׳יקי מפוחד, עם תיק משובץ כמו של כולם.

״בסדר. תדאג להתייצב לרישום.״ המפקח תחב לאיליה את תעודת הזהות. ״ואל תמכור שוב.״

איליה הינהן, צעד הצידה והטמין את הניירת בכיס הפנימי המחומם, שם התחבא בעצמו במהלך התשאול. המפקח כבר היה לגמרי שקוע בטג׳יקי, שנראה לו יותר מבטיח.

הוא צלח את הבודקה.

עולם הלוּם החל לחזור אל עצמו אט־אט, חזר לדבר.

אלא שעכשיו, כשאיליה הביט במוסקבה מקרוב, הוא ראה בכל מקום את מה שאי־אפשר היה לראות מהרכבת: את המנייאקים. בכיכר התחנה, בכניסה למטרו, באולמות הכניסה וברציפים. להקות שלמות של מנייאקים, ולכל אחד מהם זוג עיניים של כלב רועים. ואולי הם באו לא ממוסקבה, אלא מתוך איליה עצמו.

קטפו אותו מתוך הקיץ והחזירו אותו אל סוף הסתיו. מוסקבה שאליה שוחרר לא היתה אותה מוסקבה שממנה נלקח.

כעת היתה מוסקבה כמו עץ עירום של חודש נובמבר, לחה וכהה. אז היתה מעוטרת כל כולה תפרחת של שלטים ססגוניים וקיוסקים לממכר כל הבא ליד, ואילו עכשיו הרצינה, התנערה מהפרחוניות, התערטלה עד הגרניט.

איליה דווקא העריץ אותה אז, כשהתחפשה לשוק אחד גדול והומה. הוא דמיין שבשוק הזה יוכל לקנות לעצמו כל עתיד שרק ירצה. רכבת הפרוורים היתה מביאה אותו מלובניה לאוניברסיטה, למועדונים, להופעות, ותמיד דמיין שהוא מוסקבאי. עליו רק לסיים את הלימודים, למצוא עבודה במרכז ולשכור דירה עם כמה חבר׳ה. אדמת מוסקבה היתה אדמת קסם מועשרת בהורמוני צמיחה — נעץ בה את משאלותיך, והכול יצמח לבד: עבודה רווחית, חברים מגניבים, הבחורות הכי יפות. מוסקבה היתה שיכורה מעצמה ושמחה למזוג מטוּבה לאחרים. הכול היה אפשרי בה. אילו גרע איליה קמצוץ של אושר מן הבצק המתוק והתופח שלה, לא היה גורע ממנה דבר.

עכשיו ראה אותה כמתוך חלום. הוא חלם עליה הרבה שם, בכלא. בינתיים היא נעשתה מוקפדת ומלוקקת יותר, ומרוב כובד ראש ורשמיות נראתה כמו בהנגאובר של יום שני. הוא זיהה ולא זיהה אותה, חש את עצמו זר, תייר. תייר מסוליקמאסק, ומהעבר.

הוא שהה מעט בכיכר שלוש התחנות: בקרב ההמון ההלוּם של תושבי חוץ היה אורח מהמחנה פחות בולט לעין. כאן הוא יכול לקחת נשימה ארוכה ולהתאפס על עצמו.

הוא התחיל ללכת.

הוא צעד במוסקבה בזהירות, מחשש שמא תנועה מהירה מדי או צעד בוטח מדי יפוגגו את העיר כמו חלום, והוא ימצא את עצמו שוב בבקתת כלא אפורה ושמנונית, בתוך אוויר קר ודחוס, בין מיטות ברזל וחיים שמדשדשים במבוי סתום, בתוך סירחון של גרביים ופחד תמידי מטעות.

אבל מוסקבה עמדה איתנה. אמיתית, ולתמיד.

הוא השתחרר. בוודאות.

איליה קנה כרטיס מטרו בכספו המתמעט וירד אל מתחת לאדמה. פס ייצור העלה לקראתו מוסקבאים מן המעמקים, ועכשיו יכול היה להביט בפניהם. במהלך שבע השנים האחרונות התקדמו האנשים מבחינת הלבוש, אפילו הטג׳יקים. הם הביטו מעלה וקדימה בנחישות, רבים מהם רצו במעלה המדרגות הנעות, מתקשים להתאפק חצי דקה — כנראה חיכו להם למעלה עניינים שלא סבלו דיחוי. המוסקבאים ממהרים לחיות, נזכר איליה. והמחנה מלמד לחיות מחוץ לזמן.

מכל הבאים לקראתו — ובהם זוג זקנים בחיבוק מאוהב, כומר שקוע בטלפון, פאנקיסט שמסרב להיכנע לגילו — מבטו של איליה גימגם רק נוכח נשים. הוא כבר לא היה רגיל להן, אחרי כל השנים הללו. כבר שכח עד כמה הן שונות מסתם בני אדם, עד כמה מופלאות יותר!

ואם אחת מהן החזירה לו מבט, הוא נתפס כמו דג על קרס, והיא היתה מושכת וגוררת אותו אחריה בכיוון ההפוך לתנועתו, מעלה, החוצה.

ואז אחת עיקמה את האף, פלטה נהמת זלזול חרישית, ואיליה קרס, הצטמק. הן בטח מרגישות שהוא אסיר משוחרר. זה כתוב לו על המצח בדיו כחולה, חרות בסכין גילוח בעורו האפרורי. המעיל יושב עליו כמו מדי כלא. נשים מרגישות בגבר את הסכנה, את הרעב, את חוסר הביטחון, זהו חוש חייתי שלא טועה לעולם.

איליה חזר להביט בהן בחשאי, בביישנות, כדי שלא לחשוף בפניהן את מהותו. הציץ בהן, ובכל אחת חיפש דמיון לוֶורה. מבלי משים.

הוא החליט שלא להתקשר אליה בשום אופן.

לסלוח לה על הכול, ולא להתקשר. דבר לא יצא מהשיחה הזאת, גם אם היא תסכים לדבר. ורק לשמוע את קולה? בשביל מה. הוא כבר ניהל את השיחה הזאת עבור שניהם אינספור פעמים, חזר על השאלות ועל התשובות. על השכנועים, על התוכחות. ורה שבדמיונו תמיד ידעה להתחמק ממנו.

ואילו ורה האמיתית הבהירה לו הכול בשיחת טלפון אחת, כבר בשנה השנייה. התנצלה, הכתה על חטא ככל יכולתה. אמרה שהיא לא רוצה לשקר. שהיא פגשה מישהו. שיש לה זכות להיות מאושרת. חזרה על זה, כאילו איליה חלק עליה. והוא לא היה יכול להתווכח איתה בנוכחות אחרים.

היא לא ביקרה אותו ולו פעם אחת.

לא נותר לו אלא להתווכח עם ורה הדמיונית במהלך חמש שנים נוספות. וגם בדמיונו לא הצליח לשכנע אותה.

בקרון המטרו הוא התבונן באנשים ללא חשש, גם אם ישבו ממש מולו. איש לא התייחס אליו, כולם היו שקועים בטלפונים. ציפורניים צבועות של הדודות המאופרות, אצבעות מיובלות של העובדים הזרים מלוכסני העיניים, אצבעות הגפרור של תלמידי בתי הספר — כולם חפרו במסכים, ולכולם היו שָם, מאחורי המסך, חיים אמיתיים יותר ומעניינים יותר. פעם רק לנוער האופנתי היו סמראטפונים. אבל בזמן שאיליה ישב בפנים, פתחו את האינטרנט גם לזרים, גם לזקנים וגם לתינוקות.

בתא היה טלפון נייד אחד. לא לאיליה, כמובן. איליה היה קונה לעצמו שניות של שיחות ודקות של גלישה ברשת תמורת סיגריות מהחבילות של אמא. אם היה כסף בחבילה, היו לוקחים את כולו, ואילו מהסיגריות נהגו לקחת חצי, עמלת מכס. תקשורת היתה דבר יקר. היו לו שניות מעטות של הקול של אמא, דקות ספורות בדף של ורה. ורה כמעט לא העלתה תמונות, רק קישורים לקליפים, מבחני אישיות ועוד שטויות לא מעניינות. אולי ידעה שאיליה צופה בה מהכלא, ולא רצתה שיראה.

למרות הכול, מדי פעם היה איליה מארגן זמן גלישה כדי לצפות בבנזונה. לראות מה שלומו. איך זורמים החיים. איך מתקדמות הדרגות. איך הוא מבלה בתאילנד. איזה נֶצח קנה לעצמו. אילו בחורות הוא מחבק.

החיים של הבנזונה היו חגיגה מתמשכת. גרונו של איליה נחנק כשהביט בתמונות האלה, סכינים חצבו בלבו. הוא לא היה יכול להסתכל בהן, ולא היה יכול גם שלא להסתכל. חיים שמישהו אחר חי במקומו.

לשאר העולם לא נשאר לו זמן גלישה. במחנה לא היה אשראי, החיים היו במזומן בלבד.

לא נורא, הוא התרגל לחיות בלי טלפון נייד. אף שלפני המעצר חלם עליו תקופה ארוכה, ביקש אותו מאמו ליום ההולדת בהתראה של שנה מראש, ובאוניברסיטה נהג לשלוף ולהניח אותו על השולחן ברגע שנכנס לכיתה, כדי שהבנות יתלהבו מגודל המסך.

בכלא התרגל גם לגרוע מזה.

הוא ירד בתחנת סַביילוֹבְסקאיה.

עוד מנייאקים. מנייאקים בכל מקום.

מיליון מכוניות סובבו אט־אט את גלגליהן בכביש הטבעת השלישי, אורותיהן דולקים ביום; הבוץ שניתז מתחת לגלגלים נתלה באוויר, אנשים הגיחו כמו אדים מתוך מעברי חצייה תת־קרקעיים. מוסקבה זעה ונשמה. היא חיה. איליה רצה לגעת בה, לגעת בכל דבר, ללטף. זה שבע שנים הוא חולם לגעת בה, במוסקבה.

״כרטיס ללובניה.״

רכבות הפרוורים השתנו מאוד.

הוא זכר אותן מטונפות, ירוקות, עם זכוכיות שרוטות ודפנות מכוסות גרפיטי, ספסלי עץ משותפים, הרצפה זרועה בקליפות גרעינים, פה ושם שלוליות בירה שמתאדות לאיטן, וכל החלל ספוג בריחה. ואילו עכשיו — רכבות חדשות לבנות עם חצים צהובים בצדן, מושבים רכים, מושב פרטי לכל נוסע. כולם ישבו עם ארשת כבוד. הרכבות הלבנות הקנו להם אצילות.

״בא לך לבוא איתי לנאווקָה? המופע קרח,״ אמרה אישה מרופטת אחת לחברתה. ״ראיתי אותו פעם. מופע מדהים.״

״אולי, למה לא. נאווקה תפסה לה את ההוא, המשופם, מה שמו… המזכיר של פוטין. גבר נאה,״ ענתה החבֵרה, בת חמישים או יותר, שכבת טיח על פניה מחפה על תשישות. ״ייצוגי.״

״ממש לא,״ נופפה הראשונה לשלילה. ״נאווקה יכלה למצוא לה מישהו יותר שווה. את יודעת את מי אני אוהבת? את לאוורוֹב. לאוורוב שווה. אני אישית הייתי הולכת עליו. הוא גם יותר החלטי מהמשופם שלך.״

איליה הקשיב ולא הבין דבר. הרכבת זחלה. הבטן הריקה קירקרה, הרעב כירסם מבפנים. הוא בחר לוותר על צֶ׳בּוּרֵק בתחנה — המחירים בקיוסק היו של מוסקבה, ודמי הנסיעה שקיבל היו של סוליקמאסק. למה לבזבז כסף על מאפה בשר, כשעוד מעט יאכל את מרק הכרוב החם של אמא?

ממש בא לו על המרק הזה. מרק בן שלושה ימים. עם שמנת חמוצה. לפורר פנימה לחם יבש, כמו בילדות, כמו שסבא לימד. לערבב. להטביע את פיסות הלחם במרק, אבל לא לחכות שיתרככו לגמרי, שיישארו קצת פריכות. לשאוב את הריח ולשלוח כף מרק לוהט לתוך הפה.

בפיו עלה רוק.

אמא תשב בזווית אליו ליד שולחן חצי המטר שלהם ותשפוך דמעות, זה ברור. כל כך הרבה זמן לא התראו.

בארבע השנים הראשונות הגיעה לראותו בכל חצי שנה. את כל מה שהצליחה לחסוך מהמשכורת הוציאה על הנסיעה לסוליקמאסק ועל המתנות שהביאה לו. אחר כך לחץ הדם שלה החל לעלות, ואיליה, שכבר הרגיש לכאורה בטוח יותר במחנה, עודד אותה לוותר על הנסיעות. לאט־לאט הם התחילו להסתפק בשיחות טלפון, אם כי אמו המשיכה להעלות את נושא הנסיעה מפעם בפעם.

בשנה האחרונה הסתיימו שיחות רבות בדמעות. למה היא בוכה עכשיו, כשנשאר כל כך מעט זמן ביחס לשנים שכבר חלפו? ומה היה יכול להגיד לה כשלידו עמד איזה מנייאק, או גרוע מזה, מאכער שממנו קנה איליה את אמו לדקה? ברגע שהחלה לבכות, הוא היה מנתק. אי־אפשר היה אחרת. האם היא הבינה את זה?

לא נורא, שתבכה היום כמה שתרצה. היום מותר. זה נגמר.

'תחנת לובניה!״

הרכבת האטה ברציף. במסילה הסמוכה עמדה רכבת משא שנמשכה עד האופק: מכליות של תוצרי נפט מכוסות כפור לבן. על הכפור נחרת באצבע: ״קְרים שלנו״, ״אובמה אפס״, ״14/88״, ״ויטלי+דאשה״, ״מינסק מולדתי״ ועוד. איליה קרא את הכתובות אוטומטית בדרכו אל המעבר התת־קרקעי. פרשת קְרים אירעה כשהיה במחנה, וזה לא נגע לו. האסירים לא התעניינו בה, אדישים לכיבושים של מדינת המנייאק. אסירים הם אופוזיציה טבעית, לכן במחנות לא מתקיימת הצבעה לבחירות.

הוא החליט ללכת ברגל מהתחנה עד הבית. בפעם הראשונה עליו לעשות את זה ברגליו. כך התחשק לו. וזה גם היה מהר יותר מלחכות למונית שירות.

מזג האוויר בלובניה היה שונה. מרוב פיח של מכוניות העלתה מוסקבה אדים של חום. בלובניה האוויר היה שקוף יותר, קפוא יותר. השמים המטירו ספק־מלח ספק־קרח ששרט בלחיים. השלג על המדרכות לא נמס, האספלט נחבא תחת שכבת שלג דחוסה. גלגלי מכוניות מנוקדות שלג התבוססו בבלילה החוּמה. בנייני לגו חשופי תפרים עמדו מוכי רוחות, עגמומיים. האנשים היו דרוכים. נשים חיוורות ומאופרות מיהרו לאנשהו בנחישות, רגליהן קופאות בגרבונים דקים.

חצי שעה נסיעה ממוסקבה ברכבת בסך הכול, ואתה מרגיש שאתה בסוליקמאסק.

מוסקבה הזדקנה בשבע השנים שחלפו, ואילו לובניה לא השתנתה כלל. אותה העיר שהיתה כשלקחו ממנה את איליה. אותה העיר כמו בילדותו. בלובניה היה איליה בן בית.

מלֵנין פנה לצ׳כוב. שלוש סמטאות חיברו בין רחוב לנין לרחוב פּרוֹמישְלֶָנַיה: צ׳כוב, מאיקובסקי ונייקרסוב. ברחוב צ׳כוב עמד בית הספר של אמא, בית ספר מספר שמונה. של אמא ושלו.

מובן שהיא רשמה אותו לבית הספר שלה, אפילו שבסמוך לביתם, בין הבניינים, עמד בית ספר נוסף, מספר ארבע. הוא היה יותר נוח, יותר קרוב. בית ספר מספר שמונה היה במרחק הליכה של חצי שעה בצעדים של ילד. אבל אמא הכניסה אותו תחת כנפה. עד כיתה ז׳ צעדו לשם יחד. אחר כך הבנות התחילו לצחקק עליו, ואיליה היה בורח מהבית עשר דקות לפני אמו כדי להפגין בגרות ועצמאות. אז גם התחיל עם הסיגריות.

מול הכניסה לבית הספר קפא איליה על עומדו. בניין לגו צהוב ולבן של שלוש קומות, חלונות מחולקים לשלוש כמו בציורי ילדים, בניין בית ספר סטנדרטי כמו כל בית ספר במדינה. נראה שלא שיפצו אותו בעשרים השנים האחרונות, דאגו שיישאר במצבו הבראשיתי. כדי שיהיה לאיליה קל יותר להיזכר.

הוא לקח נשימה עמוקה. הסתכל בחלונות — בקומה הראשונה התרוצצו קטנטנים. יום לימודים ארוך. השעה היתה שלוש אחר הצהריים.

אמא כבר לא בבית הספר.

הוא היה יכול לפגוש אותה ממש כאן, ליד הגדר, אילו הרכבת הגיעה מוקדם יותר. ולצעוד יחד הביתה בשלג, בצד הכביש, דרך פסי הרכבת.

היא ודאי היתה יוצאת מבית הספר עם המורות האחרות. הרכזת הנודניקית. האם הן היו מזהות את איליה, על אף עורו האפרורי ושערו הגזוז? אחרי כל כך הרבה שנים שהן דחפו לראשו את האותיות והמספרים שלהן… ודאי היו מזהות.

ואז מה? איך הסבירה אמו לחברותיה לעבודה את המעצר שלו? איך הוא הסביר לה? היא נאלצה להאמין לו — היא לא יכלה לקבל את הרעיון שבנה הוא מסומם וסוחר סמים. אבל לכל הדודות האלה בבית הספר… לא היה צורך להאמין בו. פנים מול פנים הן היו מצקצקות לה בלשונן ונדות בראשן, אבל מאחורי גבה? האם הכתים את שם אמו בעיני הכול? האם אנשים יגידו לו שלום? האם יגיד להם?

הוא תחב את ידיו בכיסים, קבר את ראשו בין הכתפיים, מיהר להמשיך. עדיף שלא יראו אותו. הוא יפגוש את כולם בהמשך, אחרי שימציא מה לומר ואיך להציג את עצמו. ניפגש במוקדם או במאוחר. לובניה עיר קטנה.

הוא המשיך ברחוב פרומישלניה לאורך גדרות בטון רוסיות אל כביש בּוּקינסְקוֹיה, החל לצעוד על שפת הכביש, מפלס את דרכו במסך של שלג, מחליק ולא נופל. מבעד לשלג האירה האוניברסיטה למדעי הכלכלה ולמשפט. ורה למדה שם.

ליד בניין מספר עשרים ושבע עצר שוב.

של ורה.

בניין אפור של שש־עשרה קומות עם מרפסות שמש צהובות סגורות בזכוכית — אנשים מנסים לנכס לעצמם עוד כמה מטרים רבועים. איליה ספר עד קומה שבע. מעניין אם ורה עדיין שם, או שנסעה למוסקבה כפי שתיכננה. היא בת עשרים ושבע עכשיו, כמו איליה. קשה להאמין שהיא עדיין גרה עם ההורים.

היו כאן שלושה בנייני לגו עלובים של שש־עשרה קומות, שעמדו כגוש נפרד בקצה השכונה. בתחתיתם היה דבוק בניין לבֵנים אדום שנראה תלוש ואולי גם לא חוקי: בניין תיאטרון. מעל קומתו השנייה התנוסס שלט ענקי, משום־מה בכתב גותי: ״בית לתיאטרון״. איליה סרק אותו במבטו. העלה חיוך עקום למחשבה על הבית שהיה שלו בשבע השנים האחרונות.

התיאטרון תקוע פה מאז ומעולם, מאז שאיליה זכר את עצמו. הוא תמיד נתקל בו כשליווה את ורה לביתה. הרפרטואר: ״בעל״, ״גבר בא אל אישה״, ״חמישה ערבים״. בקרוב יתחילו אירועי נובי גוד.

הוא התחלחל למראה. על רקע תפאורת הבטון והלבֵנים התפרץ העבר המכובס במלוא צבעיו. הזיכרונות היו חדים מדי.

בכיתה י׳, בחודש אפריל, הזמין את ורה להצגה כאן — ״מוסיף דעת מוסיף מכאוב״. הוריה הסכימו. במשך כל ההצגה ליטף את הברך שלה והקשיב לנשימתה הקטועה. הקשיב ונמס. לבו הלם. השחקנים מילמלו משהו חרש.

ורה הזיזה את כף ידו, ובתמורה שילבה את אצבעותיה באצבעותיו. היה לה ריח בושם מתוק, מתובל משהו. בהמשך גילה שהתיבול הזה בקוקטייל המתוק מדי הזה היה היא עצמה, ורה, המוּשק שלה. הבו לי כרכרה, כפי שנאמר במחזה שראו.

אחר כך נישק אותה בחדר המדרגות בצורה מטופשת. שרר שם ריח של חתולים ושל הסקה מרכזית דולפת: אינטימיות. ללשונה היה אותו הטעם כמו ללשונו. הנשיקה לא דמתה כלל לזו שבספרים. היה מתח בתחתית הבטן, זה היה מביך, ואי־אפשר היה לעצור. ורה לחשה. לאחר שאביה צעק את שמה מהקומה השביעית לתור חלל המדרגות, איליה חרת על הקיר במפתח ״ורה + איליה״. וידוי האהבה הזה ודאי עדיין קיים. היא עוברת לידו בכל יום ולא שמה לב.

אחרי החופש הגדול, כשכולם כבר מאוד התבגרו, הזמינה אותו לביתה. הוריה לא היו בבית. בוא נכין שיעורי בית. ספה מפוספסת, מעוכה. מושק. זה לא היה בושם, מתברר. האור דלק, וזה היה מאוד מביך. על הרצפה נח בקבוק פנטה חצי מלא. אחר כך שניהם — מיוזעים, צנומים — שתו בשקיקה את הכתום המעקצץ והביטו זה בזה, תוהים איך ממשיכים את החיים מכאן.

ובכן, הם המשיכו. עוד שלוש שנים או משהו.

איליה צימצם את עיניו, הביט לחלונות שלה, שמא תופיע צלליתה. הוא לא ראה דבר. ורה לא שם. ככל הנראה נסעה למוסקבה. מרפסת שוממת, כמו ארובת עין ריקה. זכוכית עמומה, מאחוריה אופניים, צנצנות חמוצים, חכות הדיג של אביה.

הוא דילג מעל פסי הרכבת, המשיך הלאה בכביש בוקינסקויה, מנסה לדמיין במקום החורף המעריב את הקיץ, ואת הטיולים שלו עם ורה כאן. התמונות סירבו לעלות. במקום זה חזרה ועלתה בצורה מטרידה, כמו עשן סיגריות שאי־אפשר לגרש בהינף יד, תמונה מגן עדן. בלילה ההוא. רחבת הריקודים. הבנזונה. כל מה שקרה שם. התמונה עמדה באוויר וצרבה את עיניו כמו עשן, עד דמעות. האם עשה אז את הדבר הנכון? כן. כן? והיא, אחר כך? עדיין כן?

לא משנה. עכשיו הכול נגמר. שבע השנים האלה ירדו לתהום הנשייה. יהיו לו חיים רגילים.

הוא חלף משמאל על פני גינת חן טיפוסית ללובניה: ארבעה ספסלים עומדים בריבוע למרגלות עמוד ענקי של קו מתח גבוה, וכמה עצי לִבנה דקיקים מקובצים יחדיו, כמושים ופגומים מקרינה. על אף הקרח, היו הספסלים מלאים באימהות עם עגלות שהזינו את עולליהן בחמצן.

הוא פנה לבַּטַרֵיינַאיה.

חלף על פני אתר הזיכרון של הסוללה שהגנה על לובניה בזמן המלחמה: מעמד עם תותח נ״מ שהוצב במעין שוחה ענקית מרוצפת גרניט. בקירותיה הפנימיים היו לוחיות עם שמות הגיבורים שנפלו. מעבר צר הוביל מהרחוב לתוך המבנה, ובפנים היה מקום מסתור מושלם. הוא וסרגיי נהגו לעשן כאן אחרי הלימודים, ולידם הומלסים הרעילו את עצמם בוודקה מבקבוקים עם תווית מטושטשת. הוא וסרגיי היו מקריאים את השמות שבלוחיות. מי שמצא את השם הכי מדליק, ניצח. ההומלסים דיברו בכבדות על החיים ביקום המקביל שלהם. איליה האזין ולמד מילים חדשות. אחר כך הלכו לשחק בפלייסטיישן אצל סרגיי עד שהוריו יחזרו. ואז היה מסתובב ברחוב לבד, מאוורר את העשן ממנו. אילו אמא היתה תופסת אותו עם סיגריה, זה היה הסוף שלו.

מהסוללה חצה את הכביש בריצה אל תחילתו של רחוב דפובסקאיה. נצבט הלב.

החצר מוקפת חרושצ׳ובקות — בנייני חמש קומות אופייניים מלבֵנים אדומות־חומות, מסגרות חלון לבנות. קרוסלה עקומה טבולה בשלג. עצי לִבנה עירומים בגובה שש קומות.

הנה מציץ הבית, איליה מצא את החלון שלו, הפינתי. האם אמא רואה אותו עכשיו? היא ודאי רצה לחלון מדי פעם בזמן שהאוכל מתחמם. הוא נופף לה לשלום.

הוא קיצר דרך המוסכים.

המזבלה היתה מקושטת בדמויות אנימציה סובייטיות — אריה, צב, פו הדוב, חזרזיר. הן דהו, התקלפו חלקית, אבל עדיין צחקו. מעל המוסכים נמתח חוט תיל, ומאחוריהם התחיל מתחם הרכבות, שעל שמו נקרא הרחוב. זקנה פוררה לחם ליונֵי זבל קפואות והרביצה בהן תורה בתמורה. ילדה לא מוכרת יצאה במרוצה בפיג'מה רכה לזרוק זבל. היא קלטה את איליה — דרכיהם היו נפגשות ממילא ליד פחי הזבל. ליתר ביטחון, שינתה את מסלולה ודישדשה בשלג עם השקיות שלה לפחים הרחוקים יותר. איליה תחב את ידיו עמוק יותר בכיסים.

חדר המדרגות שלו.

הוא קירב את האצבע לכפתורי האינטרקום. ראשו הסתחרר. הכפתורים בדיוק כמו לפני שבע שנים, והדלת לא השתנתה. האצבע הזאת היתה שונה לגמרי. אבל חדר המדרגות בטח נשאר אותו הדבר, לא? והדירה. ואמא.

הוא לחץ: אפס, אחת, אחת. פעמון. נשמע צלצול. לבו התהפך בקרבו. הוא לא חשב שיתרגש כל כך. מה יש להתרגש?

כמה פעמים דמיין לעצמו את היום הזה. כמה חשב עליו. כשסבל במחנה, חשב על חדר המדרגות הזה, על האינטרקום הזה. על החזרה הביתה. היו דברים שנאלץ לבלוע על מנת לשוב. על מנת לחזור להיות נורמלי.

איך?

להמשיך ללמוד. אמא אמרה לו בטלפון: אל תיתן להם להפוך אותך לנכה. הם גזלו ממך את כל השנים האלה, אבל אתה עדיין צעיר. נסדר את הכול. כבר התקבלת פעם לאוניברסיטת מוסקבה בלי שוחד, הצלחנו לארגן את זה, נצליח שוב. גם אם לא לחוג לבלשנות, וגם אם לא לאוניברסיטת מוסקבה, יהיה משהו אחר. אתה מוכשר, יש לך שכל חריף, רק אל תיתן לו להתאבן, לקפוא. אל תרשה לעצמך להתבהם. יש לך שכבת מגן, והיא דוחה את כל הטינופת. מה שלא יהיה שם בכלא, אל תיתן לו לחלחל לתוכך. כאילו אתה לא שם. כאילו זה תפקיד שאתה משחק. ואתה האמיתי מתחבא בכיס הפנימי שלך ומחכה למועד טוב לצאת החוצה. בשם אלוהים, אל תנסה לשחק אותה גיבור שם. תעשה מה שאומרים לך. אחרת הם ישברו אותך, איליושה. ישברו או יהרגו. אי־אפשר לנצח את המערכת, אבל אפשר להפוך להיות שקוף, והמערכת תשכח ממך. צריך להמתין, להמתין בסבלנות. תחזור, ואנחנו נסדר את הכול. אם השכנים יסתכלו עליך עקום, נעבור למוסקבה המיוחלת שלך. שם אף אחד לא מכיר אף אחד בַּפָּנים, הזיכרון של האנשים שם הוא ליום אחד בלבד. אתה תמצא לך בחורה אחרת, תשכח ממנה, מוורה, גם אותה אפשר להבין. רק תחזור חי, תחזור בריא. גם אם תרצה לצייר, מילא, לך תצייר! בגיל עשרים ושבע הכול רק מתחיל!

האינטרקום שתק.

טוב, ננסה שוב. אפס. אחת. אחת. אולי היא יצאה לקנות משהו? היו חסרים שמנת או לחם. איליה סקר את הסביבה במבט מבולבל, לא היה לו מפתח לבית. בלי אמא הוא לא יכול להיכנס.

הוא משך כמה פעמים בידית הקפואה.

פסע כמה צעדים לאחור. מצא את החלון שלו בקומה השלישית. האשנב פתוח כמו בור שחור — היא מאווררת את המטבח — ובשאר הזגוגיות משתקפים השמים כמו מלט נוזלי. שהולך ומתקשה. כבר צריך להדליק אורות, לא? הנה, השכנים כבר הדליקו.

״אמא! אמאאא!״

מה, היא יצאה באמת? כמה זמן יצטרך עכשיו לעמוד פה? או שכדאי שיעבור בכל חנויות המכולת בסביבה? אז מה אם נגמר הלחם, לעזאזל! היא היתה מחכה לו, והוא היה רץ להביא. יומיים בדרכים, הראש מגרד, הבטן צורבת, וכבר בדרך מהתחנה היה צריך לשירותים.

״אמא! א־מאאא!!! את בבית?!״

החלונות היו בצבע עופרת.

פתאום נתקף פחד.

אפס־אחת־שתיים.

״מי זה?״ בקול צרוד.

תודה לאל.

״דודה אירה! זה אני! איליה! גוֹריוּנוֹב! כן! אמא לא פותחת משום־מה! חזרתי! שיחררו אותי! ישבתי כל התקופה! את פותחת?״

השכנה בחנה אותו תחילה דרך העינית. איליה דאג לעמוד בדיוק מתחת לנורה, כדי שדודה אירה תוכל לזהות את הליבה שלו מבעד לטבעות השנים האחרונות.

נשמעה חריקת מנעול. היא יצאה אל חדר המדרגות: מכנסיים, שיער קצוץ, פנים נפוחות, סיגריה דקה ביד. רואת חשבון בדיפּוֹ.

״איליה. איליושה. מה הם עשו לך.״

״מה עם אמא? את יודעת איפה היא? לא הצלחתי לתפוס אותה בטלפון, ועכשיו…״

דודה אירה ניסתה להדליק את המצית. ניסתה שוב. לחייה נשאבו בשאיפה. היא הביטה בפיר הזבל בין הקומות, מתחמקת מעיניו של איליה.

״שלשום היא… משהו בלב. אתה מעשן?״

״מעשן. אבל צילצלתי… לקחו אותה לבית חולים? לאיזה? היא לא לקחה איתה את הטלפון?״

דודה אירה שלפה לו סיגריה לבנה דקה עם טבעת זהב.

״באמבולנס אמרו התקף לב. רציני.״

היא שאפה לתוכה ברעש את שארית הסיגריה. הדליקה בה את הסיגריה הבאה.

״ו…״ איליה טילטל את ראשו. לא היה מספיק אוויר כדי לעשן. ״ו…? לחדר מיון? בגלל זה?״

״ואז הם… בקיצור, הם ניסו. אבל זאת היתה נסיעה ארוכה. אפילו שהם התחילו לטפל בה מיד.״

היא השתתקה. לא רצתה להגיד בקול רם, רצתה שיבין לבד.

״אנחנו ממש… שלשום בדיוק דיברנו… כשיצאתי… צילצלתי… היא אמרה… בערך בצהריים…״

״זהו, בצהריים. אני בסביבות חמש דפקתי אצלה… הלכתי לקנות בשר. חשבתי להביא לה משהו. ו… הדלת היתה פתוחה, היא ישבה על הרצפה, לבושה. ישר הזמנתי אמבולנס!״

״היא איננה? דודה אירה!״

איליה נשען על הקיר.

״אמרתי להם, כמה זמן לוקח לכם להגיע!״ השכנה הרימה את קולה. ״אתם יודעים מתי צילצלתי?! והם אומרים, קיבלנו קריאה אחרת, גם דחופה, אנחנו לא יכולים להתפצל לשניים! יש סופה מגנטית, כל הזקנים בצרות. אני אומרת להם, מה קשור זקנים? תתביישו לכם! האישה כולה בת שישים! עוד לא בת שישים אפילו!״

״לאיפה? לאן לקחו אותה?״

״לבית חולים שלנו, הקרוב. העירוני. תיסע לשם? צריך לאסוף אותה, אחרי הכול. לארגן את ההלוויה. זה בלגן, הלוויות, אין לך מושג. אני קברתי את אחותי הגדולה, לא האמנתי… תן לזה ותן להוא, כל אחד רוצה שתיתן משהו!״

״אני אסע. לא עכשיו. אני… אחר כך.״

״טוב, ברור, רק הגעת! רוצה להיכנס? אתה רעב?״

״איך אכנס הביתה?״

״מה זאת אומרת… פתוח שם. מי יודע איפה המפתחות שלה. רוצה להיכנס?״

״לא.״

איליה הסתובב בפניו אל הדלת שלו. האזין למה שיש שם. לדודה אירה לא היתה שום כוונה לחזור לדירה שלה. היא היתה מסוקרנת. ולאיליה לא היה אומץ לגעת בידית הדלת.

״רק שלשום דיברתי איתה.״

״ככה זה. יום אחד יש בן אדם, ולמחרת הוא איננו. הרבה פעמים התלוננה על הלב. שמים כדור קטן מתחת ללשון, וזה נרגע. מי בריא בימינו?! גם אני, לכאורה אני בסדר, אבל אם קורה משהו במזג האוויר, ישר מתפוצץ לי הראש.״

״אכנס אחר כך. תודה על האמבולנס… ממש תודה.״

איליה הדף את הדלת. נכנס לדירה. הדליק אור בחדר הכניסה. פתח את כפתורי המעיל. תלה אותו על וו. סגר את הדלת. תחב את כפות הרגליים לנעלי בית. הנעליים חיכו לו. הוא עמד במָקום. עליו להמשיך הלאה.

״אמא?״ אמר בלחש. ״אמא.״

הוא צעד לתוך חדר השינה שלה. המיטה היתה מעוכה, המזרן גלש הצידה.

התמונה הממוסגרת של איליה נפלה, הוא שוכב פרקדן. מחייך, גאה בעצמו, מחוצ׳קן, שמח. התקבל לחוג לבלשנות. כולם אמרו, אם לא תשחד מישהו לא תתקבל, אבל עם תוצאות כאלה במבחן הממלכתי לא יכלו לדחות אותו. אמא הכינה אותו.

המגירה בשידה פתוחה. כאן היתה הקופה שלה. הוא הציץ בה, אין כסף. גרפו הכול.

הוא נכנס לחדרו.

ריק. אמא לא שם. גם איליה לא.

הספרים על המדפים לא בַּסדר הרגיל. מדע בדיוני מעורבב עם קלאסיקה, כאילו גם שם חיפשו סליקים. אבל על השולחן עדיין הציור הישן שלו, איור לקפקא בעיפרון. ״הגלגול״. גם העיפרון כאן. באותו ערב ישב כאן וצייר. לפני שלקחו אותו. שבע שנים הדף הזה היה מונח כאן, וגם כל השאר, מלבד הספרים, נשמר כאילו איליה רק יצא ליום לימודים באוניברסיטה.

הוא ילך למטבח. אם היא לא שם, היא לא בשום מקום.

במטבח היה צונן. הווילון התנופף ברוח פרצים. כיכר לחם יבש על שעוונית פרחונית שרוטה, סכין לשימוש כללי, נקניק מיובש עם עיגולי שומן לבן, קליפתו התכווצה. על הכירה הדוממת — סיר אמייל ענקי.

איליה הרים את המכסה.

מרק כרוב. סיר מלא מרק כרוב.

בשירותים הוא עמד בחושך. בהתחלה לא הצליח. אחר כך יצא הזרם, והוא דמיין שזורם לו דם. לא דם בהיר כמו אחרי חבטות בכליות, אלא דם ורידי שחור, סמיך ומת. לא הוקל לו. הוא הסתכל באסלה — הכול בסדר. סיבן את ידיו פעמיים. שטף את פניו במים קפואים.

הוא מזג במצקת מרק כרוב קר של אמא, בלי לחמם. פורר נשיקת לחם יבשה בסכין, עירבב במרק.

הדליק טלוויזיה. 'קומדיה'.

״מה הסיסמה? נסה 'שוֹיגוּ'!״

״וואו! עובד!״

״בטח! שויגו עובד בכל מקום!״

האולם צחק בשיניים לבנות. נשים צעירות יפות צחקו. גברים שזופים מטופחים צחקו. איליה מיצמץ. הוא לא הבין כלום. אף בדיחה.

הוא דחף לפיו כף מרק קר. תחב לתוך הלוע. עוד אחת. לתוך הלוע. עוד. ועוד. ועוד. בשביל אמא.

היה צריך לקנות וודקה. וודקה, כן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “טקסט”