החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איך להיות אמא מאמצת

מאת:
הוצאה: | 2022 | 128 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

"הבת הביולוגית שלי היתה אמורה להיוולד בשנת 2009, כשאני בת 33. חיכיתי לה הרבה זמן. עברתי מספיק הפריות וחוויות חוץ־גופיות בשביל שתבוא. על פי כל החישובים והבטחות הרופאים, התאים העובריים שלה היו אמורים להשתכפל ברחמי עד שיתגבשו לתינוקת מושלמת."

אבל בסופו של דבר לא זה מה שקרה. בתה הבכורה של נעמה סגל גדלה והתפתחה במחשבותיה ובכמיהותיה, אבל נולדה מאישה אחרת, ונעמה קיבלה אותה בצו בית משפט.

סגל כותבת על השאלות שהיא מתמודדת איתן כאמא מאמצת — בעיקר על אלה שנותרו ללא תשובה, על המלכודות — בעיקר על אלה שנפלה אליהן, על האהבה ועל האכזבה, הצחוק והבכי (רוב הזמן יחד), על הסיפוק ועל העייפות הגדולה.

תנופת הכתיבה שלה אדירה ומשיבת נפש מפני שהיא כותבת אמת.

טוב לקרוא את המילים שלה — בין אם הסיפור שלה מוכר לך מכלי ראשון, ובין אם לאו.

"מי יכול ללמד את נעמה סגל איך להיות אמא? השופטת שחתמה על הצו? המומחים מהשירות למען הילד? ספר יד שנייה במצב טוב, שמספר על '20 דברים שמאומצים רוצים שההורים המאמצים שלהם ידעו'? בכתיבה רוויה בכנוּת, חיוּת והומור עצמי, כתבה סגל סיפור חניכה עצמית של אם — יצירה מעוררת השראה לכל איש ואישה שמלמדים את עצמם איך להיות הורים, איך להיות ביחסים, איך לצמוח מתוך ספקות עצמיים."                                          ארנה קזין

 

נעמה סגל היא ציירת ומאיירת, נשואה ליואב ואמא מאמצת לרונה וגליה.

מקט: 15101341
"הבת הביולוגית שלי היתה אמורה להיוולד בשנת 2009, כשאני בת 33. חיכיתי לה הרבה זמן. עברתי מספיק הפריות וחוויות חוץ־גופיות […]

פתח דבר

הבת הביולוגית שלי היתה אמורה להיוולד בשנת 2009, כשאני בת 33. חיכיתי לה הרבה זמן. עברתי מספיק הפריות וחוויות חוץ־גופיות בשביל שתבוא. על פי כל החישובים והבטחות הרופאים, התאים העובריים שלה היו אמורים להשתכפל ברחמי עד שהיו מתגבשים לתינוקת מושלמת. אבל באותה שנה, אחרי שלושה שבועות של היריון, התאים השתכפלו באופן מעורר דאגה. הובהלתי למיון בתל השומר, ושם קיבלתי זריקה כימותרפית כדי להפסיק מיד את ההיריון שהתמקם במקום מסכן חיים בקרן הרחם. אושפזתי למשך שבועיים במחלקת הנשים, וכששוחררתי נתבקשתי להישאר במעקב רפואי במשך חצי שנה מחשש לדימומים.

ישנם אירועים שצרובים בזמן, שפערו חור ברצף החיים שלי. בדרך כלל היו אלה אירועים טראומטיים, שעליהם הייתי אמורה להתגבר ולהמשיך קדימה עם שגרת חיי. אם הייתי נשארת בחוויה הטראומטית, סופי היה ככל הנראה לשקוע בדיכאון. אבל מצאתי דרך אחרת להתמודד. אני נהנית לחשוב שכמו בסרט מדע בדיוני, השארתי משהו מעצמי, מתאי גופי ומהדנ’א שלי, רגע לפני שקרתה הטראומה, כדי שיוכלו להתפתח עוד נעמות עם מסלול חיים שונה. כך אני יכולה לדמיין שישנה עוד נעמה, שהחבר שלה לא בגד בה ואז נפרד ממנה ב־1999, והם חיים באושר עד עצם היום הזה. ישנה נעמה שהתקבלה לבצלאל ולמדה אומנות ואף סיימה בהצטיינות. היא היום אומנית גלריות מוכרת. יש נעמה שההיריון שלה בשנת 2009 היה תקין ויש לה ילדה. היא דומה לה מאוד. הנעמה הזאת יודעת כיצד לגדל את בתה. זה טבעי לה.

וישנה נעמה שכותבת עכשיו את השורות האלה. היא למדה בבית ספר קטן לעיצוב, וכיום היא ציירת שמתפרנסת ממכירת ציוריה באופן עצמאי, יש לה בן זוג שהיא אוהבת, יואב, ושתי בנות שהם אימצו. הן לא דומות לה, והיא לא יודעת כיצד לגדל אותן.

זו אני, ואני מתקשה בעיקר לגדל את בתי הבכורה. שלא כמו הורים ביולוגיים, בתי לא התפתחה ברחמי במשך תשעה חודשים ואז יצאה מגופי, הריחה את ריחו המוכר וינקה משדיי. לא הבטתי בפניה והתלבטתי בשאלה אם היא דומה לי או לבן זוגי יואב. גם לא התייסרתי בייסורי גוף כמו: תפרים אחרי לידה, שדיים דואבים וגדושי חלב או רצון ‘לחזור לגזרה שלי’.

בתי הבכורה גדלה והתפתחה במחשבותיי ובכמיהותיי במשך שבע שנים. היא נולדה מאישה אחרת, ואני קיבלתי אותה בצו בית משפט.

יום לפני שנהייתי אמא, ביקשתי מאחיותיי שירכשו עבורנו כל מה שצריך כדי לגדל תינוקת: בגדים, חיתולים, תמ’ל, בקבוקים, מוצצים, סדין. מחברותיי ביקשתי לשאול: עגלה, עריסה, סלקל, אמבטיה. נשות המשפחה וחברותיי רצו להאמין שהגידול של בתי לא שונה בהרבה מגידול ילדה ביולוגית, ניסיונותיהן להסביר לי מדוע ההורות שלנו דומה נענו בכעס מצדי. לא יכולתי להשתמש בניסיון שלהן בלידה, הנקה, עצות שינה. אני הרגשתי שההורות שלי אחרת. הורים ביולוגיים יכולים למצוא שפע רב של ספרי הדרכה, מאמרים ובלוגים שיסבירו להם כיצד לגדל את ילדיהם. אני חיפשתי ספר כזה ומצאתי ספר אחד בשפה האנגלית שנקרא ’20 דברים שמאומצים רוצים שההורים המאמצים שלהם ידעו’. כתבה אותו שרי אלדריג’. יואב הזמין בשבילי את הספר, ‘יד שנייה במצב טוב’, מאמזון.

לפני שרכש אותו, היתה לי רק רשימת ראשי הפרקים של הספר, מודפסת על דף A4 בארבעה עותקים שונים, שאותם קיבלנו באחת ויותר מאין־ספור סדנאות על אימוץ שיואב ואני השתתפנו (ועדיין משתתפים) בהן, כדי להבין עוד קצת מה עובר על הבת שלנו ואיך לעזור לה. כדי להבין למה היא הטיחה את הכיסא בקיר בגן, למה היא פוחדת להתקלח לבד, למה היא בוכה חזק כל כך, למה בגיל שלוש וחמישה חודשים, אחרי ויכוח סוער ביני ובין יואב, היא בכתה נורא, החזיקה ביד שמאל את האמה הימנית ואמרה שהיא לא מצליחה להזיז אותה, שנשברה לה היד.

אנחנו הולכים לסדנאות לא רק כדי להבין, אלא גם כדי להרגיש לכמה שעות או ימים, תלוי באורך הסדנה, שהכול בסדר איתה. שאנחנו בסדר איתה, שככה זה.

כשקיבלתי את הספר, אחזה בי התרגשות קלה. מעולם לא חשבתי על החוויה שבקבלת ספר יד שנייה כשונה מזו של רכישת ספר חדש, מעבר לחיסכון במחיר וערך המחזוּר. אבל הפעם התווספה לחוויה סקרנות בנוגע למי שמכרה את הספר. מי היא היתה? אילו תשובות היא חיפשה? למה החליטה למכור את הספר? האם מצאה שהמידע בו לא רלוונטי? האם הספר שינה משהו בהשקפת עולמה? אולי היתה זו אמא מאמצת, שכמוני רצתה למצוא תשובות. כמוני חיפשה אחר הוראות הפעלה. אולי גם היא הבינה שהאימהוּת שלה שונה, למרות שהסביבה הקפידה להגיד לה שהיא לא, שהאימהות שלה היא כמו כל אימהות, ושמה שהיא מספרת על ילדתה המאומצת לא נשמע חריג כלל וכלל.

בתחילת ספרה אלדריג’ מתארת את יומה הראשון של התינוקת בבית משפחתה המאמצת. היא מספרת על ההתרגשות הגדולה שאוחזת בקרובי המשפחה ובהורים המאמצים הגאים, אבל, היא כותבת, אף אחד לא יודע שמתחת לשמלה החגיגית שהתינוקת לובשת, מסתתר לב קטן שמתאבל ושואל, ‘איפה אמא?’ לאן נעלמו הריח שלה, דפיקות הלב שלה. הגוף שלה. לאן היא הלכה? כשקראתי את תחילתו של הספר, הופתעתי. האם כך הרגישה בתי כשהיתה תינוקת? כשאנחנו חגגנו את כניסתה לחיינו? האם בזמן שאנחנו חשבנו שאנחנו מצילים את בתנו מחיים קשים ומאמא לא מתפקדת, היא חיפשה את אותה אמא וכמהה אליה? האם אני רחוקה עד כדי כך מלהבין את רחשי לבה? אלדריג’, מאומצת בעצמה, בוודאי יודעת טוב ממני מהי חוויית התינוקת המאומצת, חשבתי. היא כנראה מכירה את בתי טוב ממני. אף שהספר לוקה בשמרנות בחלקו, הרגשתי שסוף־סוף מצאתי את ספר ההדרכה שלי, אותו ספר שאם אשקוד על כל סעיפיו ואבין לעומקן את כל אותן 20 הבקשות וההארות של הילדים המאומצים להוריהם המאמצים — ‘חוויתי אובדן עמוק לפני שאומצתי. אתם לא אחראים על כך’; ‘אני מפחדת שתנטשו אותי’; או ‘ימי הולדת עלולים להיות קשים בשבילי’, אדע סוף־סוף כיצד להיות אם טובה לבתי הבכורה.

 

ביצירה הזאת אני מתבוננת בתשע השנים הראשונות שלי כאמא לבתי. כל מה שנכתב בה הוא על אודותיי כאמא שלומדת כיצד להיות אמא טובה, ולא על אודות בתי. כתבתי על חיי ועל חיי משפחתי וחבריי, אבל חלק מהשמות בספר שונו כדי לשמור על פרטיות הדמויות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.