בחייה של עטרה הכול מסתדר בדיוק כפי שהיא רוצה, ובדרך כלל בדום מתוח: בעל, ילדים, חברת פרסום מצליחה, חברות אהובות, […]
1
“תנשמי.”
“רגע, אני רוצה קודם להגיד לך משהו.”
“יש לך מספיק חברות לספר להן על החוויות שלך. תחלקי איתן את הדרמות שלך. כאן אנחנו עובדות. תנשמי, תנשמי.”
“סנדרה, כדאי שתתני לי לספר לך משהו לפני שהנשמה שלי יוצאת ומסתובבת לך כאן בחדר בלעדיי.”
“עטרה, אני מבוגרת מידי מכדי לטפל בגופה ביום גשום, תעשי לי טובה ותנשמי.”
סוף סוף החלטתי לשתף אותה בתסבוכת אליה נקלעתי והיא שוב סרבה לתת לי לדבר והתעקשה שאנשום. אילו הקשיבה, הייתה מבינה כי מדובר בעניין קריטי, שעודף חמצן בדם לא יכול היה לפתור. נראה כי סנדרה העדיפה שלא לשמוע. חיבתה אליי הגבירה את דאגתה ובשלב זה כבר העמידה בסימן שאלה את אפקטיביות הטיפול.
“אבל סנדרה-“
“תנשמי.”
נושמת.
זו הייתה הפעם השלישית שהגעתי אליה אחרי ששיננתי כל הדרך: “סנדרה, מה שקורה בחיים שלי מעיד על כך שהטיפול כבר לא עובד, מיצינו.” ואיכשהו, כשהתיישבתי מולה, לא היה לי אומץ.
תהיתי אם זו אני שלא יודעת איך מסיימים מערכות יחסים או שמא מדובר באחת השיטות המבריקות שמלמדים אותם בחוג לפסיכולוגיה: “מטופל לא יפסיק טיפול בדרך אל השיא, הקפידו שיישאר בדרך.” אחרת איך ייתכן שככל שאנחנו צוברים יותר ותק בטיפול כך אנחנו מתרחקים מנקודת הסיום? ואם יש שיטה כזאת, היא נלמדת בשנים האחרונות גם בבתי הספר לכירורגיה פלסטית.
במשך שנים אחדות הקפדתי להגיע לסנדרה בכל יום ראשון בתשע בבוקר בדיוק, לפגישה בת חמישים דקות. בשביל אחת כמוני, שאיחרה אפילו לחתונה של עצמה, הדיוק היה משימה מאתגרת. למעט לבית הספר של אליה וגיא ולפגישות השבועיות עם סנדרה, איחרתי באלגנטיות לכולם.
בבית הספר היה חוק: איחרת? הילד הולך איתך לעבודה. עברתי על החוק הזה פעם אחת וזה הספיק כדי שזה לא יקרה שוב. אליה, בתי הבכורה, היא ההוכחה לכך שאפילו אלוהים מקשיב לאימא שלי. כילדה, בכל פעם שהרגזתי אותה, אמרה, “אני רק מקווה שתצא לך ילדה חצופה כמוך.” היום שהתחיל באיחור לבית הספר התגלגל להיות יום עבודה רווי בתעלולים של שני היורשים שלי. בפגישה אחת הם הורידו את מתג החשמל הראשי באולם תצוגה לציוד צילום, ובזמן המתנה לפגישה אחרת, כשהייתי עסוקה בתיקון דחוף של מסמך שהגיע אליי מהמשרד, הם משכו את החגורה הכסופה שהקיפה את מותניי — הרי איך עוד יקשרו את דלת משרד המנכ”ל לדלת המטבחון? — והפילו את החצאית שלבשתי. התעשתי במהירות והרמתי אותה בחזרה בלי להרים את הקול. אילו התקיים הפעלול הזה בבית, הצעקה שלי הייתה משחררת את הפקק בדרך השלום. אבל למרות שהתמוגגתי מהתעוזה של השניים, היום הזה הספיק כדי שלא אתחכם יותר עם המשמעת הנוקשה שהכתיבה מערכת החינוך לשבויים שלה: ההורים.
אצל סנדרה איחור עלה הרבה יותר. באחת הפגישות הראשונות שלנו מיהרתי להגיע אליה רבע שעה לפני המועד כדי להספיק לאסוף אספרסו מקפה ‘רמת אביב’ שמול ביתה. הייתי צריכה להזרים קפאין סמיך לנשמה כמה דקות לפני שנוברים בה בחוסר התחשבות, וגם רציתי ליהנות מהמבט החומד של הבריסטה. היה לו מראה של חנון אלפא: לסתות רחבות, אף שכאילו נלקח מפניו של אל יווני ועיניים ביישניות וחצופות כאחת. הוא היה מהטיפוסים האלה שרצים להבקיע גול, וכשהכדור כבר אוטוטו בשער הם מוסרים אותו למישהו אחר. גברים כמוהו אטרקטיביים בעיניי פי כמה מאחיהם האמיצים והאקטיביים. נדרשים אומץ גדול ומוכנות נפשית כדי להיות גבר ביישן בפרהסיה. הבריסטה עשה הכול בחן ובעדינות כדי למשוך את תשומת ליבי, וכשקיבל אותה השפיל מבט לעבר מכונת הקפה. הייתי אז בחודש החמישי להריוני, ובשונה ממעוברות אחרות, ששלב זה בהיריון מתבטא אצלן בבטן קטנטונת, הבטן שלי כבר הייתה בגודל של מיני פנטהאוז. למרות זאת הוא התבונן בי כאילו הייתי ג’יזל. עד היום אני משתעשעת מהמחשבה שלא סנדרה העניקה לי את התרפיה האמיתית, אלא הבריסטה: הדקות הבודדות שבהן חיזר אחריי בלי לומר מילה השכיחו ממני לכמה רגעים את הפחד מפני הבדידות שגזרתי על עצמי ואת העוינות שחשתי כלפי הקילוגרמים שנוספו לי בהדרגה מהרגע שהופיעו שני הפסים הכחולים במקלון.
באחד הימים הוא המתין עם כוס הקפה שלי בחוץ ושאל, “מה את עושה בערב?”
“עזוב,” עניתי. “זה יותר מסובך אפילו מאיך שזה נראה. אולי בעוד כמה חודשים.” רציתי לשלם על הקפה. הוא סירב. התנצלתי והזדרזתי לחצות את הכביש כדי להגיע לסנדרה לפני שהיא תשים לב שאני מאחרת. הגעתי באיחור של ארבע דקות. היא פתחה את הדלת, הגישה לי חשבונית ואמרה במבטא הברזילאי הכבד שלה, “ניפגש בשבוע הבא.”
גם אליה לא איחרתי יותר.
סנדרה הייתה הסיבוב השני שלי על ספת הפסיכולוג. אל הראשון גררה אותי לוטם לפני שמונה שנים, אחרי שהגעתי אליה במוצאי שבת עם מזוודה. היא פתחה את הדלת והסתכלה בי במבט מאוכזב.
“עזבתי את יואל,” אמרתי.
“מה קרה הפעם? הוא שוב הציע לך נישואים?”
“הפעם הוא הציב תנאי: מתחתנים או נפרדים. אז נפרדתי.”
“בדיוק היום קראתי מאמר על זה שבקירגיסטן יתומים הם אנשים שלא הביאו ילדים לעולם,” אמרה בזמן שערבבה בחוסר חשק את כוס הקפה שלי.
“מה זה קשור עכשיו?”
“חשוב לי שתדעי שאין בדידות גדולה מחיים ללא ילדים. עוגה?” שאלה והצביעה על הפירורים שנשארו מעוגת הפרג שכל כך אהבתי.
“לא בא לי כלום,” עניתי, והיא, כאילו לא שמעה — כרגיל כשהיא רוצה משהו — אספה את השאריות מהתבנית, הניחה אותן על צלוחית יפה, נתנה לי כפית והורתה לי לאכול.
“לוטם, אני פוחדת,” אמרתי בזמן שהדמעות זלגו על העוגה. “אני טובה באינטימיות רק כשיש פתח מילוט. נישואים נראים לי כמו חדר בלי חלונות.”
“אבל את תהיי אימא נהדרת,” אמרה, ובלי לחכות לתגובה ממני הרימה את האפרכסת והחלה לחייג.
“למי את מתקשרת?” שאלתי, והנחתי — או אולי קיוויתי — שמעברו השני של הקו יהיה יואל.
“ששש…” ציוותה עליי לשתוק והחלה לדבר. “רחל, אני יודעת שמוצאי שבת, אבל זה מקרה חירום. את יכולה לקבל חברה שלי לפגישה עכשיו? נשלם כפול.” היא ניתקה את השיחה ואמרה, “בואי, את מתחילה טיפול פסיכולוגי עוד היום.”
חצי שנה אחרי אותו ערב כבר הייתי נשואה ליואל ובהיריון ראשון, וחמש שנים לאחר מכן, עם שני ילדים קטנים — אליה בת הארבע וגיא בן השלוש — עסק מצליח וחיי נישואים סבירים, יואל התרסק אל תוך סלע בזמן שתפס גלים בשעות שבהן אנשים נורמליים עובדים. התאונה הכניסה אותו לשנתיים בבית לוינשטיין כדי שילמד ללכת מחדש, ואותי למגורים משותפים עם פיליפינית.
בחודשים הראשונים של השיקום, בכל ערב, ברגע שהילדים נרדמו אספתי את עצמי אל הרכב ונסעתי לבית לוינשטיין כדי לאכול עם יואל את ארוחת הערב. חזרתי לישון בבית, ובבוקר, מייד אחרי שהסעתי את אליה וגיא לגן, נסעתי לשם שוב כדי לשתות איתו את הקפה של הבוקר, ורק אז המשכתי לעבודה. מהר מאוד אחיות במדים וגם אחיות של כל מיני אנשים מילאו את זמנו ואת ספלי הקפה שלו במקומי. הוא חייב להתחזק, חשבתי, זה יעבור לו.
בתום שנתיים מטלטלות חזרנו לשגרה. יואל שב לתפקוד מלא, ולמעט צליעה ברגלו הימנית לא נשאר זכר מהתאונה ההיא. הייתי בת שלושים ושבע, עם עובר בן שלושה־עשר שבועות בבטן ושני ילדים שהגיעו לגיל שאִפשר לי להתרחץ בלי להזמין בייביסיטר, ניהלתי חברת תקשורת מצליחה ועמדתי להקים מיזם אינטרנטי.
חזרתי לנשום.
בוקר אחד, כשיצאתי מישיבה בבניין משרדים ברחוב הרברט סמואל, מלווה בשניים מהעובדים הוותיקים שלי, הבחנתי ביואל צועד מחובק עם מזכירתו של אחד הלקוחות הגדולים שלי לכיוון המסעדה הקבועה שלנו. את יואל אי אפשר היה לפספס מאחר שהיו לו שני סימני היכר מובהקים: שיער ארוך אסוף בקוקו רופף, וצליעה. לעיתים נדמה היה לי שהוא משוויץ בארבעים אחוזי הנכות שלו ולא מתאמץ להסתיר אותם אחרי שהבין כמה עניין הם יוצרים סביבו. גם לידידה היה סימן היכר: קראנו לה “נינה־ציצים”. הרגשתי שאני צריכה להישען על משהו לפני שאפול ארצה. העובדים שלי הכירו את שניהם, גם את יואל וגם את נינה־ציצים. התעשתי במהירות, הסתובבתי לאחור ואמרתי, “אני גוועת ברעב.”
נכנסנו לבית הקפה הראשון שראינו. פניתי מייד לשירותים. המראה הייתה פלטה חלודה עם נקודות בודדות ששיקפו חלקיקי פנים למי שהתבונן בה. ניסיתי לפתוח את הברז כדי לרחוץ את פניי. הרגשתי שהן בוערות. התכופפתי אל הכיור, ופרץ בלתי נשלט יצא ממני. ניגבתי את פניי. המראה של יואל עם נינה־ציצים מחק ברגע את כל מה שהייתי רבע שעה קודם לכן. גררתי את עצמי חזרה לבית הקפה. הם נבהלו ולא אמרו מילה, ומתוך שתיקתם הבנתי שהבחינו ביואל ובנינה־ציצים. ביקשתי מהם לחזור למשרד במונית, הייתי צריכה כמה דקות כדי להסדיר נשימה, לארגן את המחשבות ולהחזיר את האגו שלי למקום. אחרי פחות מחמישה צעדים לכיוון הרכב שלי, החלטתי לגייס את הכעס והדחייה שחשתי באותם הרגעים ולהתגרש ממנו. תמיד ידעתי שהוא בוגד בי, אבל זה היה נסבל כל עוד רק אני ידעתי.
ואז, לאחר שבועות אחדים עם לילות ללא שינה, ירידה מהירה במשקל למרות ההיריון וימי עבודה רבים שבהם עשיתי יותר נזק מתועלת, החלטתי לחפש שוב פסיכולוגית. המכרה שהמליצה לי על סנדרה אפילו לא דמיינה מה התחולל בחיי באותם ימים. היא קבעה שהטיפול עם סנדרה יהיה אפקטיבי כי היא לא תתרשם ממני. זה היה טיעון משכנע. הייתי זקוקה לאדם חכם שיראה אותי מבעד לפסאדה ושגם יהיה לו האומץ להגיד לי את זה.
כשנכנסתי אל סנדרה בפעם הראשונה — אישה הרה, לבושה בחליפה שחורה ועומדת על עקבים גבוהים שמבהירים באחת שהיריון מבחינתי הוא לא סיבה להפסיק להיות שיקית או לא לרצות להתגרש — היה לה זיק של עניין בעיניים.
“נו, מה אני יכולה לעשות בשבילך?” שאלה.
“אני רוצה להתגרש.”
“אז תתגרשי.”
“את לא רואה שאני בהיריון?” שאלתי בכעס כאילו היא אשמה. “יש לי שני ילדים קטנים בבית. אני לא רוצה להיות גרושה תל אביבית עם כל מה שנלווה להגדרה הזאת. חוץ מזה, איך אני אלד לבד?”
היא לא שאלה למה אני רוצה להתגרש ורק אמרה, “עטרה, את אימא לילדים, את לעולם לא תהיי לבד,” והוסיפה, “מעניין אותי מה לדעתך נלווה להגדרה ‘גרושה תל אביבית’.”
“את יודעת, מופקרת, מותרת לכל אדם ובדרך כלל עם סיגריה ביד.”
“לא, אני לא יודעת. אני אלמנה תל אביבית. ספרי לי.”
“אני עוד לא שם אז אין לי מה לספר מלבד שברור לי שלא אסתובב בעיר עם חבורה של נשים פנויות.”
“למה?”
“כי יגידו שאני מחפשת.”
“ומה רע בזה?”
“אני לא מחפשת.”
“אז מה אכפת לך מה יגידו?”
אין עדיין תגובות