החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החיים שהשארת מאחור

מאת:
הוצאה: | 2020 | 275 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

יונתן טס לחופשה בתאילנד עם אשתו וילדיו. כמה ימים לאחר שהם נוחתים בתאילנד, הוא יוצא לריצת בוקר, נופל לתהום ונחבל בראשו. כאשר הוא פוקח את עיניו, הוא מגלה כי אינו זוכר דבר מעברו.

גורלו מזמן לו מפגש ראשון עם אדם שמנצל את אובדן זיכרונו, ולתועלתו האישית מייצר ליונתן מציאות דמיונית חדשה של חייו ועברו. אשתו וילדיו, שחזרו בינתיים לישראל לאחר שנואשו מהחיפושים אחריו, מנהלים את חייהם בלי לדעת מה עלה בגורלו, עד לרגע שבו האמת אט-אט נחשפת.

 

'החיים שהשארת מאחור' הוא סיפור על אהבה גדולה ועל החיים שבהם נוצרות סיטואציות מורכבות ולעיתים אף בלתי אפשריות. העלילה סוחפת, מרגשת, מקורית ובלתי צפויה.

זהו ספר הביכורים של יואב מאור, נשוי ואב לשלושה.

מקט: 4-1272-845
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
יונתן טס לחופשה בתאילנד עם אשתו וילדיו. כמה ימים לאחר שהם נוחתים בתאילנד, הוא יוצא לריצת בוקר, נופל לתהום ונחבל […]

 

1

 

סאני הביט בטאי. בכל פעם נדהם מיופייה מחדש ואמר לעצמו שהוא בר מזל. עדיין זכר איך נהגו להסתכל עליה הגברים במסעם הארוך לכפר. לעיתים אף חש שיופייה עלול לסכן אותה. הוא היה ללא ספק עוצר נשימה וחריג בנוף המקומי. שערה היה חום חלק וגולש, עיניה מלוכסנות בצבע דבש, שהופך לירקרק באור השמש, ועורה שחום וחלק. נוסף על כך, היה לה חיוך שובבי מֵמֵס עם גומות חן. ואם לא נפלו בקסמה רק מלהסתכל עליה, נעץ חיוכה את המסמר האחרון. בכפר לא היו נשים רבות בגילה, ולשמחתו גם לא גברים רבים. זה היה כפר עני מאוד שהתגוררו בו מעט צעירים, ובעיקר אנשים מבוגרים מיעוטי יכולת. צעירים רבים מאוד עזבו את הכפר כדי למצוא עבודה שתוכל לאפשר להם לשלוח כסף למשפחתם. הכפר שכן בצפון מזרח תאילנד במחוז איסאן, שנחשב לעני ביותר במדינה בשל המשקעים המעטים שירדו בו, שלא אפשרו חקלאות רבה. זהו אזור שלא היה מתויר כמו הדרום והמרכז, ולכן התושבים שלו התפרנסו בעיקר מעבודה בשדות האורז ומגידול בקר. בשל השכר הנמוך והמיעוט היחסי בשטחים החקלאיים, לא נותרה ברירה לצעירים והם לרוב עברו לדרום שוקק החיים ולמדינות אחרות שזקוקות לידיים עובדות בחקלאות. סאני וטאי לא נולדו בכפר. למעשה, הם עשו את הדרך ההפוכה מהדרום ובחרו לגור דווקא שם.

סאני היה בן 45 וטאי בת 30. פער הגילים מעולם לא הפריע להם. סאני היה גבר נאה ואף נראה צעיר מכפי גילו האמיתי. בעודו מסתכל עליה, חשב בליבו שהוא לא אומר לה מספיק כמה היא יפה וכמה הוא מאושר איתה. הוא בחן את גופה בעיניו, וליבו הלם בחוזקה מרוב התרגשות. הוא הופעם מיופייה כפי שנהג להתרגש משקיעת השמש שצבעה את השמיים בגוונים שונים של כתום וסגול. אף שראה את השקיעה בכל ערב, בזמן שעבד בשדות האורז הירוקים, עדיין לא הרפה ממנו המראה המרהיב. בכל יום נהג לעצור את עבודתו ולבהות בשמיים משנים את צבעם. המראה של שדות האורז הירוקים שנפרשו לקילומטרים ושל משיחות המכחול של צבעי השמיים המשתנים תמיד עורר בסאני התרגשות. מלבד ההתפעלות מיצירת הטבע, המראה של השקיעה גם סימן עבורו את סוף יום העבודה שלו. הוא חש כאילו השמש, שהכתה בו ללא רחמים לאורך יום העבודה בשדה, אמרה לו בדרכה שלה שהיא גאה בו על עבודתו הקשה, ושכעת הוא יוכל ליהנות מהיופי שילווה את עזיבתה.

טאי תלתה את הכביסה על החבלים שנמתחו בחצר. זה היה יום החופש של סאני מהעבודה, והוא ישב בצל עם בקבוק בירה קרה בידו והסתכל עליה מתכופפת ומתרוממת כדי לתלות את הסדינים הלבנים.

“את כל כך יפה,” אמר פתאום לעברה. טאי הגניבה חיוך בזמן שהמשיכה לתלות את הכביסה. “אני לא אומר לך את זה מספיק, אפילו שאני כל הזמן חושב כך.”

“אז תגיד יותר. אף פעם לא נמאס לי לשמוע אותך אומר לי שאני יפה ושאתה אוהב אותי,” אמרה תוך כדי שהניחה את בגדי הילדים הרטובים על החבל.

“את צודקת, אהובה שלי, לפעמים אני רוצה להגיד לך, אבל פשוט לא יוצאות לי המילים. אני בוהה בך בהערצה ועד שאני מצליח להגיד משהו, הרגע כבר חולף.”

טאי עצרה את עבודתה והסתובבה אליו. “מה זאת אומרת הרגע חולף? תסביר לי,” אמרה בעיניים מכווצות.

“זה… למשל… ש…”

לפתע נכנסה לחצר בבכי אצ’ארה בת השלוש. “צ’אטרי הרביץ לי!” אמרה בבכי רועד. סאני הושיט את ידיו לחבק אותה, ובה בעת הבין שלא היה יכול להיות עיתוי מושלם יותר. “הנה! לזה בדיוק התכוונתי! שאני ואת נמצאים ברגע מושלם של אינטימיות, ובלי שום הודעה מוקדמת, המציאות היומיומית דוחקת אותו הצידה.”

טאי לא הצליחה לשמוע את מה שסאני אמר לה בשל צרחות הבכי של בתה. “איפה הוא?” שאלה את אצ’ארה הבוכה.

“בתוך הבית…” ענתה בבכי.

טאי נכנסה בסערה לתוך ביתה, מחפשת בעיניה את בנה. “צ’אטרי! אני יודעת שאתה פה! אני רוצה לדבר איתך.” צ’אטרי יצא מבויש ממקום מחבואו. טאי התיישבה על הרצפה. “בוא אליי,” אמרה לו והושיטה אליו את ידיה. צ’אטרי התיישב עליה ולא דיבר. “למה הרבצת לאחותך?”

“היא עצבנה אותי. היא שיחקה בכדור שלי ולא רצתה להחזיר אותו,” אמר בקול שקט.

“צ’אטרי, אני לא מסכימה שתרביץ לה, גם אם היא מעצבנת אותך. אם יש לך בעיה איתה, בוא אליי ואנסה לעזור. בשום אופן לא להרביץ. אתם אחים תאומים. יצאתם מהבטן שלי כמעט ביחד. אחים זה הדבר הכי חשוב שיש. הלוואי שהאחים שלי היו איתי היום. אני סומכת עליך שתצליח להתאפק ולא תרביץ לה בפעם הבאה.”

צ’אטרי הסתכל על אימו שעיניה דמעו לפתע. “למה את בוכה, אימא?”

“סתם… נזכרתי במשפחה שהייתה לי פעם…” אמרה בחיוך ובעיניים עצובות.

“אנחנו המשפחה שלך, לא?”

“כן… ברור שאתם היום המשפחה שלי, אבל פעם היו לי גם הורים ואחים…”

“ואיפה הם היום?”

“הם… כבר לא איתנו. כשתגדל, אספר לך הכול. בוא נצא החוצה. חם בתוך הבית.”

טאי אהבה לשמוע את סאני מחמיא לה. תמיד חשבה לעצמה שהוא גבר רגיש יותר מכל הגברים שפגשה בחייה. מדי פעם בפעם חזר מהעבודה בשדות האורז עם פרח קטן שקטף בדרך, משהו קטן כדי להראות לה שליבו מלא באהבה אליה, גם אם פיו אינו מייצג אותו כהלכה.

טאי לא יצאה לעבוד, אלא נשארה בבית לגדל את שני התאומים. היו להם גם חיות משק שטאי דאגה לגידולם. צ’אטרי ואצ’ארה נהגו לקום איתה בבוקר לעזור לה להאכיל את הבופלו, התרנגולות והעיזים.

צ’אטרי נולד כמה דקות לפני אחותו. משמעות שמו הייתה “אביר אמיץ”. כשאצ’ארה יצאה לאוויר העולם, מיד ידעו סאני וטאי שזהו השם המושלם עבורה. משמעותו הייתה “מלאך יפהפה”.

סאני היה מאושר בחייו. הוא אהב את אשתו ואת שני ילדיו והיה מרוצה מכך שהצליח להרוויח מספיק כסף שיאפשר אוכל לילדיו בכל יום. בבוקר יצא לעבודה בשדות האורז וחזר מאוחר בערב. הוא התרגל כבר לעבודה הקשה. בימים הראשונים לעבודתו בשדות האורז, הגיע מותש חזרה לביתו. שריריו הזכירו לו את העבודה הקשה והוא התקשה אפילו לשכב במיטה מרוב כאב. השמש החזקה והעבודה הפיזית לאורך כל היום בשדה הקשו עליו ונדרשו לו חודשים אחדים להתרגל לכך. אף שהיו איתו בשדה עוד כמה פועלים, הם היו יחסית רחוקים ממנו, ולכן ברוב הזמן עבד לבדו. לאחר שהפך מיומן בעבודה, היא נעשתה טכנית מאוד, וראשו נדד למחשבות. הוא חשב על טאי שמחכה לו בבית עם הילדים, ועל התקופה ההיא שבה חלם להיות איתה. זה נכון שלא היו לו נשים אחרות בחייו להשוות, טאי הייתה הראשונה והיחידה מבחינתו, אך הוא ידע בתוך ליבו שלא צריך לחפש אהבת אמת בכל העולם כדי לדעת שזה זה. היא הייתה אהבת האמת שלו.

“מה דעתך שנצא יחד לפיקניק?” שאל סאני כשראה אותה יוצאת מביתם עם צ’אטרי, “כשהילדים משתעממים הם מתחילים לריב.”

“זה רעיון מעולה. גם ככה אתה עובד כל השבוע ואין לילדים יותר מדי זמן-אבא איתך.” טאי הכניסה לסלסילה כריכים עם נקניק, מים בבקבוק ושמיכה. “צ’אטרי, תיקח איתך את הכדור שלך, ואצ’ארה, את יכולה להביא איתך בובה אחת,” אמרה טאי בעודה מתארגנת ליציאה. לאחר ההתארגנות צעדה המשפחה כחצי שעה לכיוון היער. ככל שהתקרבו לנהר, כך גבר קול זרם המים. כשהגיעו לשפת הנהר פרשה טאי את השמיכה על האדמה וכולם התיישבו עליה. מרחוק נראו ההרים האפורים, שהשתלבו בצורה מושלמת עם השמיים התכולים והעצים הירוקים הרבים שהקיפו את המשפחה. הילדים פשטו את בגדיהם ונכנסו לשחק בתוך המים. הזרם לא היה חזק, ולכן טאי הרשתה זאת להם. סאני וטאי הסתכלו על ילדיהם הקטנים משחקים יחד במים. צ’אטרי היה שובב, אך גם בוגר יחסית לגילו. הוא נראה שונה מהילדים המעטים שנותרו בכפר. מראהו היה זר ולא כשל תושב מקומי. הילדים מהכפר נהגו ללעוג לו על כך. אצ’ארה דמתה לאימהּ בצורה מושלמת. היא הייתה יפהפייה כמוה, עם מתיקות של ילדה בת שלוש. לסאני הייתה חולשה אמיתית אליה, הוא לא הכחיש זאת.

“אתה מאושר?” שאלה טאי את סאני, משגיחה בעיניה על הילדים.

“ברור, למה את שואלת?” ענה לה במהירות.

“כי לפעמים אני רואה אותך בוהה וחושב. אני לא תמיד מצליחה להבין על מה, אבל נראה שעצב קל עולה בעיניך.”

“אני מאושר, אהובה שלי. לפעמים מחשבות ריקות מתוכן מציפות אותי. סתם חושב על העבר שלי. אין לזה שום משמעות.” סאני התכוון למחשבות שעלו בראשו מדי פעם בפעם ושהסיטו את תשומת ליבו משגרת היום. הוא העדיף לא לפתח את הנושא, ולכן הסיט את השיחה מהר למקום אחר. “לחיים איתך, לעומת זאת, יש משמעות גדולה, ואני נעצב כשאני חושב על התנאים שבהם אנחנו חיים. מגיע לך הרבה יותר, נסיכה שלי, שנינו יודעים את זה. מדי פעם בפעם אני נוסע לעיר ורואה את השפע שיש לה להציע. כמעט לא נותרו צעירים בגילנו בכפר. כולם כבר ברחו וחיים טוב יותר. אני לא מצליח לחסוך מספיק כסף בשביל לעבור לעיר. זה מתסכל אותי.”

“אני לא צריכה בית מפואר יותר ואת החיים שבעיר. נסתדר עם מה שיש. גם אני גדלתי בבית קטן והיינו מאושרים,” ענתה לו, אף שבליבה חשבה אחרת. היא ידעה שחיים בעיר או בדרום תאילנד ישפרו את איכות חייהם, אך חששה מתיבת הפנדורה שתיפתח כשיעברו לחיים מודרניים יותר.

סאני נהג לנסוע מעת לעת לעיר קון קאן, במרחק כמה שעות של נסיעה מהכפר. זו הייתה עיר מפותחת עם מסעדות, מוסדות חינוך וחנויות מגוונות. כשסאני הגיע לעיר, תמיד נדהם מהפער בין הכפר שבו התגורר לבין השפע שהציעה העיר לתושביה.

“אני רוצה שצ’אטרי ואצ’ארה יגדלו במציאות אחרת,” אמר סאני, “שילמדו משהו, שיעבדו בעיר כשיגדלו. הילדים לא בחרו לגור פה, ומגיע להם ולך חיים טובים יותר. עברו כבר ארבע שנים מאז המקרה. לדעתי לא צריך להסתתר יותר. אנחנו צריכים לשים את העבר מאחורינו ולהתחיל מחדש, אני, את והילדים. כל עוד נישאר יחד הכול יהיה טוב. הרי צ’אטרי ילד מבריק, הוא קולט כל דבר שאני מלמד אותו, הוא יוכל להצליח בלימודים.”

“אני יודעת,” אמרה טאי, “הוא עוזר לי בחצר המשק. זאת הדרך שלי להרגיע אותו, כי הוא כל הזמן קופץ ממקום למקום. רק כשאני מאתגרת אותו במשימה הוא הופך פתאום ממוקד מטרה. לפעמים, כשאין לי משימה לתת לו, אני מבקשת שישגיח על אצ’ארה. אני מסבירה לו שהוא האח הגדול שלה, אפילו שמדובר בפער של חמש דקות, ולכן תפקידו לשמור עליה. הוא כזה מקסים כשהוא מגלה אחריות.”

“ואצ’ארה לא מתעצבנת כשהוא אומר לה מה לעשות?” שאל סאני בפליאה.

“לא ממש. היא משתפת פעולה עם משחק התפקידים. לפעמים היא מאתגרת אותו ובורחת ליער. פעם הוא רץ אחריה בתחושת אחריות כבדה, כאילו הוא לא בן שלוש, וכשתפס אותה הוא משך אותה ביד חזרה הביתה. כעסתי עליה מאוד שברחה. היא בכתה במשך שעה אחר כך, אבל לדעתי לא בעקבות הצעקות, אלא מפני שצ’אטרי זכה להיות הבן האחראי ששיבחתי, והיא זו שקיבלה את תפקיד הילדה הרעה. למוחרת זה התהפך: צ’אטרי שבר צלחת ואצ’ארה עזרה לי לאסוף, כך שהאיזון הקוסמי ביניהם נשמר.”

“טאי, מה איתך? את מאושרת?” שאל סאני.

“ברור, יפה שלי. אני מרגישה שהקשר שלנו חזק כמו ההרים האלה שמולנו וששום דבר לא יערער אותו לעולם. זה כבר גורם לי אושר. חוץ מזה, אני קמה בבוקר ורואה את שני המתוקים שלי, שמאירים לי את היום. ברור שהיום מלא באתגרים איתם,” חיוך מלא בקסם נפרש על פניה ועיניה נצצו, “אבל בלי אתגרים היה לנו משעמם, לא?”

“אני גדלתי בבית קטן, עם הוריי, ולא ידעתי שום מחסור,” המשיכה טאי, “רק כשהוריי נהרגו, כשהייתי בת שתים-עשרה, הבנתי מהו מחסור אמיתי. אתה מבין, אהוב שלי, כל עוד אנחנו, כמשפחה, יחד ובריאים, כל שאר הדברים באמת שוליים. בית גדול יותר יהיה נחמד, אני מודה, וחיים בעיר גם יהיו טובים יותר לילדים, אבל אנחנו לא צריכים להרגיש מתוסכלים אם אנחנו לא מצליחים להגיע לזה. אני גם חושבת כמוך, שהסכנה מאחורינו ושלא צריך לברוח יותר, אבל חשוב לי שתדע שאני חיה איתך חיים מלאים ומאושרים פה בכפר. אני לא מרגישה כמו נמלטת שמסתתרת. בכלל לא.”

טאי וסאני צעדו ברגל עם התאומים חזרה הביתה. בדרך עברו ליד מקדש שבלט ביופיו הנוצץ, יחסית לבתים הדלים שבכפר. מחוץ למקדש הסתובבו הנזירים בבגדיהם הכתומים והרחבים, ראשם קירח. “אתם רואים, ילדים?” אמרה טאי לתאומים, אך כיוונה את דבריה גם לסאני, “הנזירים הם האנשים הכי מאושרים בכפר, אפילו שיש להם הכי פחות רכוש. בכל בוקר הם מסתובבים בכפר ומקבלים מנחות מזון מהתושבים, וזה האוכל שלהם לכל היום. הם לא צריכים יותר מזה. אפשר להיות מאושרים אם עושים את מה שאוהבים ומרגישים מסירות נפש לדבר. הם לא מחפשים כסף או בית גדול יותר.” טאי הסתכלה בעיניו של סאני תוך כדי הליכה.

***

היישוב שוהם, ישראל. שבת בבוקר. מיכל קמה בבוקר לאט-לאט, התקלחה, וכשירדה במדרגות מהחדר שלה לסלון גילתה שאלון  כבר צופה בטלוויזיה. “איפה אבא?” שאלה מיכל את אלון, הבן הבכור שלה.

“יצא לריצה לפני שעה. בטח עוד מעט יחזור,” ענה לה אלון בעודו בוהה במסך.

אלון לא הספיק לסיים את המשפט ויונתן נכנס הביתה, מיוזע כולו, אבל מלא סיפוק על כך שלא ויתר לעצמו גם בשבת בבוקר.

“כל הכבוד לך, ממי. הלוואי שהיה לי כוח לקום בבוקר בשבת ולרוץ,” אמרה לו מיכל, “אתה הדלקת את הדוד? יש מים רותחים.”

“כן, הדלקתי לפני שיצאתי. אני נכנס עכשיו להתקלח.”

“אלון, מאיזו שעה אתה צופה בטלוויזיה? אתה יודע שאני מרשה רק שעה בשבת,” שאלה אותו מיכל.

“קמתי עכשיו,” ענה לה אלון בביטחון.

“אז איך ידעת שאבא יצא לריצה לפני שעה אם קמת עכשיו?” שאלה אותו מיכל בטון חוקר.

אלון, שבדרך כלל הצליח לשלוף תשובות מבריקות, לקח כמה שניות כדי לחשוב איך לצאת מהפלונטר שאליו נכנס. “שמעתי מהמיטה מישהו טורק את הדלת, אז חשבתי שאו שזה אבא יוצא לריצת בוקר, או גנב שנכנס הביתה. בשני המקרים לא היה טעם לקום.”

“יפה, שוב יצאת מזה,” אמרה לו מיכל בחיוך, חצי כועסת על כך ששיקר וחצי גאה ביכולתו להיחלץ מסיטואציות מורכבות.

אלון היה בן שתים-עשרה, יעל בת עשר ועומרי בן חמש.

יונתן, אביהם, היה בן ארבעים. הוא עבד בבנק כמנהל מחלקת אסטרטגיה ושיווק. תפקיד שהיה כרוך בפגישות קריאייטיב, בהצגת פרזנטציות ובדיונים עם המנכ”ל. הוא היה חלק מההנהלה הראשית וכעשרים עובדים היו כפופים לו. מיכל, בת 35, הייתה עורכת דין לענייני משפחה וגירושין, ובמשרדה נפגשה עם לקוחותיה, לרוב נשים שרצו להתגרש אך חששו לרדת ברמת החיים שלהן. לאורך הקריירה עשתה לעצמה שם של “כרישה” בתחום, כך שנשים רבות היו מוכנות לשלם סכום נאה כדי שתייצג אותן. היא הכירה את כל עורכי הדין בתחום, וכבר כשנכנסה לחדר ידעה איך יסתיים המשא ומתן. היא כבר ידעה מהן נקודות החולשה של עורכי הדין שעמדו מולה וניצלה זאת היטב. לא אחת ניסתה לחשוב מהן נקודות החולשה שלה, אולם לא מצאה כאלה. כשנכנסה לחדר שבו נוהל משא ומתן על חלוקת הרכוש, מיד כל המבטים הופנו אליה. מיכל הייתה אישה מרשימה ומלאת ביטחון עצמי. שערה היה שחור וקצר, אולם מוקפד, עורה בהיר ועיניה כחולות וגדולות. היא לבשה בגדים מחויטים שהחמיאו לגופה החטוב ופניה תמיד היו מאופרת בעדינות. היא נראתה כמו שחקנית קולנוע. הלקוחות שלה העריצו אותה וקינאו בה בעת ובעונה אחת. תמיד הגיעה באיחור קל לדיון, כדי להשיג יתרון בכניסה המרשימה שלה. מהלך נוסף שנהגה לנקוט בניהול המשא ומתן היה להחמיא לעורך הדין שמולה על מקצועיותו. במקום לתקוף היא שיבחה את יכולותיו ותרמה לביטחונו העצמי. כל הנוכחים בחדר היו מבולבלים מעט לנוכח הפלִרטוטים והמחמאות שנשפכו מכיוונה, אך היו עוד יותר מבולבלים כשהסתיים המשא ומתן בניצחון בולט וברור ללקוחה של מיכל.

יונתן קם בכל בוקר בשעה חמש והכין כריכים לשני ילדיו הגדולים ולמיכל. מזל שבינתיים עומרי לא צריך כריך, חשב. בעוד שנתיים יעלה עומרי לכיתה א’, ואז יצטרך להכין גם לו. אחרי הכריכים, שהם משימה בפני עצמה היות שכל ילד רוצה משהו אחר, יונתן יצא לריצת בוקר. הוא לא רץ בכל בוקר אלא שלוש-ארבע פעמים בשבוע, מפני שקרא איפשהו שנדרש יום מנוחה בין ריצה לריצה, ואימץ את ההמלצה הזאת בשמחה. תחילה רץ שלושה קילומטרים ולאט-לאט הגדיל את הטווח. זו כבר תקופה ארוכה שהוא רץ שמונה קילומטרים, בערך חמישים דקות של ריצה. אחרי הריצה התקלח, התגלח, התלבש בבגדים מחויטים ויצא מבושם לעבודה. הנשים שעבדו איתו הריחו היטב את הבושם שפיזר עליו. שובל הריח המדהים סחרר אותן והן עקבו אחריו במבטיהן. תמיד דיברו ביניהן על כך שהוא נראה מעולה עם הז’קט והחולצה הלבנה. לפעמים גם ענב עניבה, על פי אופי הפגישה שנערכה באותו יום. בימים שבהם לא רץ, עדיין הקפיד לקום מוקדם ולהרים משקולות. במקום אחר קרא שצריך לשלב בין פעילות אירובית לאנאירובית, כלומר יום ריצה, שזו פעילות אירובית, ויום משקולות, שזו פעילות אנאירובית שבה הדופק אינו גבוה במיוחד. גם את ההמלצה הזאת אימץ בחיבוק חם, ובאמת מאז שהתחיל להתאמן במשקולות גופו נעשה שרירי. הכרס נעלמה ואפילו ביום טוב ראו כמה קוביות בבטן.

יונתן היה גבר מרשים לכל הדעות. הוא היה חטוב, מעט שחום, בעל עיניים חומות, שפתיים בשרניות ושיער חלק מלא ושחור. חבריו לא הבינו איך זה שהוא לא מקריח ומדוע לעזאזל אין לו שערה לבנה אחת. מיכל הסתכלה עליו יוצא מהמקלחת וחשבה שהוא אפילו נאה יותר מאשר ביום שבו התחתנו, כארבע-עשרה שנים קודם לכן. לשמחתה, גם היא לא השתנתה רבות עם השנים. אומנם מעולם לא עשתה ספורט, אך בזכות הגנים המשובחים שלה היה גופה תמיד רזה וחטוב.

מיכל הסתכלה על גופו העירום כשעמד לידה והבחינה בצלקת הגדולה שבירכו. בזמנו סיפר לה שכשהיה ילד נפל ונפצע.

“תגיד, יונתן,” שאלה אותו בשעה שהתלבש, “הצלקת הזאת שיש לך על הירך, זה לא נראה לך קצת מוזר שקיבלת אותה מנפילה?”

“מה מוזר?” שאל יונתן בהיסח הדעת.

“יש לנו ילדים. הם נפלו הרבה פעמים. איך חתך כזה עמוק שגרם לצלקת כזו יכול להיגרם מנפילה?” שאלה, “הילדים תמיד נופלים קדימה, על הברכיים או הידיים. איך מקבלים חתך בירך?”

“אה, לא יודע. אני גם לא זוכר את הנפילה. בטח נפלתי על משהו חד. זה מה שאימא שלי אמרה לי. היא לא נכנסה לפרטים. אמרה שזה טראומטי בשבילה להיזכר. מה זה משנה?”

“כן, נכון. זה לא ממש משנה,” אמרה מיכל, “היה לך קשה בריצה?”

“תמיד קשה בריצה עצמה, אבל אני מרגיש טוב אחר כך שלא ויתרתי לעצמי. לפחות ארבע פעמים אמרתי לעצמי בזמן הריצה שאני לא צריך את זה ושפשוט אפסיק להיום, אבל המלחמה בראש היא מנטלית. לא לוותר. לא לוותר. עוד שלושה קילומטרים, עוד שני קילומטרים. אחרי ריצה כזאת כל אתגר בעבודה הופך להיות זניח.”

“ואיזה אתגר מצפה לך בשבת?” עקצה אותו מיכל בחיוך.

“אין אתגר בשבת, פשוט יותר כיף לי לרוץ מאוחר יותר, כשלא חשוך,” ענה לה יונתן ברצינות.

“אתה יודע שלא באמת ציפיתי לתשובה, נכון?” חייכה אליו מיכל ונישקה אותו ברכות על שפתיו.

“איך יכול להיות שעומרי ויעל עדיין ישנים? בדרך כלל בשבת הם דווקא מתעוררים ב-6:00,” שאל יונתן בפליאה.

“יעל ישנה אצל חברה, שכחת? ועומרי לא הצליח להירדם אתמול בלילה מרוב התרגשות. הוא נרדם בסוף ב-23:00. אתה נרדמת על הספה, אז לא שמעת את כל הסיפורים שהייתי צריכה להקריא לו עד שנרדם.”

“אה… מצטער שנרדמתי. אני זוכר שתכננו לראות סרט, פשוט הייתי גמור. ממה הוא התרגש?”

“מהנסיעה לתאילנד. סיפרתי לו אתמול בערב, אבל זאת הייתה טעות. הייתי צריכה לחכות להיום בבוקר.”

“מיכל, אנחנו נוסעים בעוד שבוע! לא יכולת לחכות עם ההכרזה?”

“אז מה? ההתרגשות היא חלק מהכיף. גם אני מתרגשת. פעם ראשונה שכל המשפחה נוסעת לשם ביחד. שלושה שבועות של כיף!”

“האמת שגם אני מתרגש. הכול כבר סגור? תכננת הכול?” שאל יונתן.

“לפרטי פרטים. אנחנו נהיה בכמה איים בדרום תאילנד, כמה ימים בכל אי. סמוך עליי, הכול מתוקתק. נחגוג לך את גיל ארבעים כמו שצריך.”

“איזו מלכה,” אמר יונתן והסתכל בעיניה הכחולות. הוא אהב אותה מאוד, ולא מתוך הרגל של שנים. למעשה, הוא לא היה יכול להסתדר דקה בלעדיה. כשהיא יצאה עם חברות והוא נשאר עם הילדים בערב, הוא ספר את הדקות עד שתחזור. כמובן תמיד פרגן לה כששאלה אותו אם זה בסדר שתצא. “ברור,” היה אומר, אבל גם ידע שילדיו יזהו את החולשה שלו ויסרבו ללכת לישון. אף על פי שהרגיש שהוא לוקח חלק פעיל יותר בגידול הילדים מאשר אביו, הקול הסמכותי בבית היה עדיין של מיכל, ולכן הילדים ראו בו טרף קל כשנשאר איתם בבית לבד.

היו ליונתן נשים בעבר, אבל מאז שהכיר את מיכל, חייו השתנו מקצה לקצה, ולא כקלישאה. היא הייתה מסוג הבחורות הבלתי מושגות שתמיד העריץ רק מרחוק, ולכן הרגיש צורך לשמור על כושר גופני ולהקפיד על תזונה נכונה. גם שאיפות הקריירה שלו השתנו. הוא חיפש איך להתקדם כדי שיוכל להעניק לה חיים טובים יותר. לא שהיו רעים קודם, פשוט במרוץ החיים, אם לא התקדמת, הלכת אחורה, והוא לא רצה שהיא תחיה עם גבר שנשאר מאחור. היה לו חשוב שתהיה גאה בו כל הזמן.

יונתן לא ממש ידע, אבל למיכל לא היה אכפת איך ייראה או מה יעשה בעבודה שלו. היא פשוט התאהבה בו ברגע שבו נפגשו במסיבה של חברים משותפים, וידעה בו ברגע שעם הגבר הזה תרצה לחיות כל חייה. אז הייתה לו כרס והוא רק התחיל לעבוד בבנק, אבל הוא היה רגיש, חכם ומצחיק. זה כבש אותה. אומנם הייתה מחוזרת על ידי גברים רבים, אולם הרגישה בעצמותיה שהוא הגבר שתמיד חיפשה. כשהציעה לו לצאת מהמסיבה ביחד, הוא נראה מופתע. היה לה ביטחון עצמי והיא לא חששה מסירוב. “למה אתה בהלם?” אמרה תוך כדי צחוק.

“מה? אני בהלם? מה פתאום? מה?” גמגם, מנסה לצאת מזה בהומור.

מיכל צחקה. יונתן היה באמת המום מכך שהבחורה הכי יפה בחדר רוצה דווקא אותו. לרגע חשב שהיא הפסידה באיזו התערבות, אבל כשראה שהיא רצינית החל ביטחונו העצמי להתרומם. הוא חזר להיות אותו יונתן המקסים ששבה את ליבה כששמעה אותו מדבר קודם לכן עם חבריו.