החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אם אשאר

מאת:
מאנגלית: אורטל אריכה | הוצאה: | 2013 | 157 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"תקשיבי לי," אדם אומר בקול שנשמע כמו רסיסי פגז. אני פוקחת את העיניים לרווחה עכשיו. אני מזדקפת ככל יכולתי. ואני מקשיבה. "תישארי." במילה היחידה הזאת, הקול של אדם נסדק. מיה היא בת למשפחת מוזיקאים, נגנית צ'לו מחוננת וחברה של כוכב רוק מקומי. בגיל שבע־עשרה היא ניצבת בפני החלטה לא קלה: האם להישאר נאמנה לאהבה הראשונה שלה — מוזיקה — ולעזוב את משפחתה, את חברה ואת עולמה? בוקר אחד, בדיוק כשמיה חושבת שמצאה את התשובה, חייה מתהפכים בבת אחת. פתאום כל ההחלטות שעמדו בפניה אינן, פרט לאחת. והיא הגורלית מכולן. אם אשאר הוא סיפור יפה להכאיב על כוחה של אהבה, על מהותה האמיתית של משפחה ועל הבחירות המכריעות של חיינו.

מקט: im_eshaer
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


כולם חושבים שזה קרה בגלל השלג. ובמובן מסוים, אני מניחה שזה נכון.

אני מתעוררת בבוקר, ומגלה מעטה דק של לובן שמכסה את המדשאה הקדמית שלנו. בקושי שני סנטימטרים, אבל בחלק הזה של אורגון די בזיגוג קל כדי שמפלסת השלג היחידה תתחיל לפנות במרץ את הכבישים ותשבית הכול. אלה מים רטובים שיורדים מהשמים — ויורדים ויורדים ויורדים — הם לא קפואים.

יש מספיק שלג כדי לבטל יום לימודים. אחי הקטן, טדי, פולט זעקת קרב כשברדיו של אמא מכריזים על סגירת בתי הספר. "יום שלג!" הוא שואג. "אבא, בוא נלך לבנות איש שלג."

אבא שלי מחייך וטופח על המקטרת שלו. הוא התחיל לעשן לאחרונה, כחלק משיגעון הרטרו נוסח קומדיות משפחתיות משנות החמישים שתפס אותו. הוא גם עונב עניבות פרפר. אני אף פעם לא לגמרי בטוחה אם מדובר בשיגעון או בסגנון — אם זאת הדרך של אבא להכריז שפעם הוא היה פאנקיסט אבל היום הוא מורה לספרות בחטיבת הביניים, או שהפיכתו למורה היא שהובילה לנסיגה המוחלטת הזאת. אבל אני אוהבת את הריח של טבק המקטרת. הוא מתקתק ומעושן ומזכיר לי חורפים ותנורי עצים.

"אתה מוזמן לנסות," אבא אומר לטדי. "אבל אין כמעט שלג. אולי עדיף לנסות פרעוש־שלג."

רואים שאבא שמח. בקושי שני סנטימטרים של שלג פירושם שכל בתי הספר במחוז סגורים, כולל התיכון שלי וחטיבת הביניים שאבא עובד בה, כך שזה יום חופש בלתי צפוי גם בשבילו. אמא שלי, שעובדת בסוכנות נסיעות בעיר, מכבה את הרדיו ומוזגת לעצמה עוד כוס קפה. "טוב, אם כולכם מבריזים היום, אין סיכוי שאני אלך לעבודה. זה פשוט לא הוגן." היא מרימה את השפופרת ומתקשרת להודיע שהיא חולה. היא מסיימת את השיחה ומביטה בנו. "להכין ארוחת בוקר?"

אבא ואני פורצים בצחוק בו־זמנית. אמא יודעת להכין דגנים בחלב ולחם קלוי. אבא הוא הבשלן במשפחה.

היא מעמידה פנים שהיא לא שומעת אותנו, ומוציאה מהארון קופסה של ביסקוויק. "נו באמת, זה לא מסובך עד כדי כך. מי רוצה פנקייק?"

"אני! אני!" צועק טדי. "אפשר להוסיף שבבי שוקולד?"

"למה לא?" משיבה אמא.

"יו־הו!" צוֹוח טדי ומנופף בזרועותיו באוויר.

"יש לך יותר מדי אנרגיה לשעת בוקר מוקדמת כל כך," אני מקניטה אותו. אני מסתובבת לאמא. "אולי לא כדאי לתת לטדי לשתות כל כך הרבה קפה."

"העברתי אותו לנטול קפאין," יורה אמא בחזרה. "הוא ילד תוסס."

"העיקר שלא תעבירי אותי לנטול קפאין," אני אומרת לה.

"זאת תהיה התעללות," אומר אבא.

אמא מגישה לי ספל מהביל ועיתון.

"יש פה תמונה יפה של החבר שלך," היא אומרת.

"באמת? תמונה?"

"כן, טוב שיש תמונות. מאז הקיץ לא זכינו לראות את זיו פניו," אומרת אמא, מלכסנת אלי מבט ומרימה גבה. זאת הגרסה שלה למבט חודר קרביים.

"אני יודעת," אני אומרת, ואז, בלי להתכוון, אני נאנחת. כוכב נופל, הלהקה של אדם, החלה לצבור תאוצה, וזה נפלא — בדרך כלל.

"אה, תהילה, מבוזבזת על צעירים," אומר אבא, אבל הוא מחייך. אני יודעת שהוא נרגש מאוד בשביל אדם. אפילו גאה בו.

אני מדפדפת בעיתון עד שאני מגיעה ללוח ההופעות. יש שם תיבה קטנה עם המלצה קצרה על כוכב נופל ותמונה קטנה אפילו יותר של ארבעתם, לצד מאמר ארוך על להקת ביקיני ותמונה ענקית של הסולנית: דיוות הפּאנק־רוק בּרוּק וֵגָה. בקטע עליהם כתוב שהלהקה המקומית כוכב נופל תחמם את ביקיני בהופעה שתיערך בפורטלנד, במסגרת סיבוב ההופעות הארצי של הלהקה. הם לא מזכירים את החדשות־המסעירות־אפילו־יותר־בעיני, שאתמול בלילה כוכב נופל הופיעה במועדון בסיאטל, ולפי מה שאדם כתב לי בחצות, כל הכרטיסים נחטפו.

"את הולכת הערב?" אבא שואל.

"בעיקרון, כן. תלוי אם ישביתו את כל המדינה בגלל השלג."

"נראה שבאמת עומדת לפרוץ סופת שלג," אומר אבא ומצביע על פתית שלג יחיד שריחף בנחת בדרכו אל הקרקע.

"אני אמורה גם לערוך חזרות עם איזה פסנתרן מהקולג' שפרופסור כריסטי מצאה." פרופסור כריסטי, מורה למוזיקה בגמלאות מהאוניברסיטה שמלמדת אותי בשנים האחרונות, תמיד מחפשת קורבנות שאוכל לנגן איתם. "כדי שתשמרי על רמת הביצוע שלך ותוכלי להראות לכל הסנובים מג'וּליארד איך באמת מנגנים," היא אומרת.

עוד לא התקבלתי לג'וליארד, אבל מבחן הבמה שלי היה מאוד מוצלח. הסוויטה של באך והקטע של שוסטקוביץ' מעולם לא פרצו כך מתוכי, כאילו האצבעות שלי הן רק שלוחה של המיתרים ושל הקשת. כשסיימתי לנגן, התנשפתי בכבדות, והרגליים שלי רעדו מרוב מאמץ אחרי שהצמדתי אותן בכוח זו לזו. אחד השופטים מחא כפיים קצת, ואני מניחה שזה לא קורה לעתים קרובות. כשגררתי את עצמי החוצה, אותו שופט אמר לי שעבר זמן רב מאז שבית הספר "זכה לראות נערה מאורגון." פרופסור כריסטי הבינה מהדברים שהתקבלתי בוודאות. אני לא הייתי בטוחה כל כך שזה נכון. ולא הייתי בטוחה במאת האחוזים שאני רוצה שזה יהיה נכון. כמו העלייה המטאורית של כוכב נופל, קבלה לג'וליארד — אם היא באמת תתרחש — תיצור קשיים מסוימים, או למען הדיוק, תעצים את הקשיים שכבר הספיקו לצוץ בחודשים האחרונים.

"אני חייבת עוד קפה. מישהו רוצה?" אמא שואלת, מכרכרת סביבי עם הפרקולטור הישן־נושן.

אני מרחרחת את הקפה, את התערובת הצרפתית השמנונית, השחורה והעשירה שכולנו אוהבים. הריח לבדו ממלא אותי מרץ. "אני שוקלת לחזור לישון," אני אומרת. "הצ'לו שלי בבית ספר, אז אני לא יכולה אפילו להתאמן."

"לא להתאמן? במשך עשרים וארבע שעות תמימות? הַס, לבי השבור," אומרת אמא. למרות שהיא למדה להעריך מוזיקה קלאסית עם השנים — "זה כמו ללמוד לאהוב גבינה מסריחה" — היא הקהל השבוי הלא־תמיד־מרוצה ברבות מהחזרות המרתוניות שאני עורכת.

קולות נפץ נשמעים מהקומה העליונה. טדי דופק על התופים שלו. מערכת התופים הזאת היתה שייכת לאבא. פעם, כשעוד ניגן בלהקה ידועה־פה־בעיר, אלמונית־בכל־מקום־אחר; פעם, כשעוד עבד בחנות תקליטים.

אבא מחייך למשמע הרעש שטדי מקים, וכשאני רואה את זה, אני חשה צביטה מוכרת בלב. אני יודעת שזה טיפשי, אבל תמיד תהיתי אם אבא מאוכזב שלא הפכתי לנערת רוק. זה מה שהתכוונתי להיות. ואז בשיעור מוזיקה בכיתה ג' ניגשתי לצ'לו — הוא נראה לי כמעט אנושי. כאילו שאם תנגן בו הוא יגלה לך סודות, אז התחלתי לנגן. מאז עברו כמעט עשר שנים ועדיין לא הפסקתי.

"בזאת הסתיימו התוכניות שלך לחזור לישון," צועקת אמא מבעד לרעש של טדי.

"תראו תראו, השלג כבר נמס," אומר אבא ומוצץ את המקטרת שלו. אני ניגשת לדלת האחורית ומציצה החוצה. קרן אור פרצה מבעד לעננים, ואני יכולה לשמוע את לחישת הקרח הנמס. אני סוגרת את הדלת וחוזרת לשולחן.

"אני חושבת שהרשויות קצת נסחפו," אני אומרת.

"אולי. אבל אי אפשר לבטל את ביטול יום הלימודים. את הנעשה אין להשיב, ואני כבר הודעתי שאני חולה ולקחתי יום חופש," אומרת אמא.

"נכון. אבל אולי כדאי לנצל את הברכה הבלתי צפויה הזאת וללכת לאנשהו," אומר אבא. "לצאת לטיול. לבקר את וילו והנרי." וילו והנרי הם חברים ותיקים של אבא ואמא עוד מהימים שאבא והנרי ניגנו בלהקה, וגם הם החליטו להתחיל להתנהג כמו מבוגרים אחרי שהפכו להורים. הם גרים בבית חווה גדול וישן. הנרי פתח עסק באסם שהם הפכו למשרד, משהו שקשור לאינטרנט; וילו עובדת בבית חולים סמוך. יש להם תינוקת. זאת הסיבה האמיתית שאמא ואבא רוצים לבקר אותם. טדי בן שמונה, ואני בת שבע־עשרה, וזה אומר שמזמן הפסקנו להדיף את ריח החלב החמוץ הזה שממיס מבוגרים.

"בדרך חזרה אנחנו יכולים לעצור ב מחסן הספרים," אמא אומרת, כאילו מנסה לפתות אותי. מחסן הספרים הוא חנות ענקית, מאובקת וישנה לספרים משומשים. בעורף החנות הם מחזיקים מאגר של תקליטים קלאסיים זולים במיוחד שנראה שאף אחד לא קונה, חוץ ממני. אני מחביאה ערמה של תקליטים כאלה מתחת למיטה שלי. אוסף תקליטים של מוזיקה קלאסית הוא מסוג הדברים שלא רצים לספר לחבר'ה.

הראיתי אותו לאדם, אבל רק חמישה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת. ציפיתי שהוא יצחק. הוא בחור מגניב כזה, עם הג'ינס הצמודים שלו, והסניקרס השחורות, וחולצות הפאנק־רוק המשופשפות, והקעקועים השנונים. הוא ממש לא הטיפוס שהייתם מצפים למצוא עם אחת כמוני. בגלל זה, לפני שנתיים, כששמתי לב בפעם הראשונה שהוא מסתכל עלי באולפני המוזיקה של בית הספר, הייתי משוכנעת שהוא צוחק עלי, והתחבאתי. בכל מקרה, הוא לא צחק. מתברר שגם הוא מחביא מתחת למיטה אוסף של תקליטי פאנק־רוק מאובקים.

"אפשר גם לקפוץ לסבא ולסבתא לארוחת ערב מוקדמת," אומר אבא, וכבר ניגש לטלפון. "נחזיר אותך הביתה מוקדם כדי שתספיקי להגיע לפורטלנד בזמן," הוא מוסיף תוך שהוא מחייג.

"אני באה," אני אומרת. לא בגלל מחסן הספרים, או בגלל שאדם יצא לסיבוב הופעות או שהחברה הכי טובה שלי, קים, עסוקה בעריכת ספר המחזור. וזה גם לא בגלל שהצ'לו שלי בבית הספר או שיכולתי להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה או לישון. אני באמת מעדיפה להיות עם המשפחה שלי. וזה עוד משהו שלא רצים לספר לחבר'ה, אבל אדם מבין גם את זה.

"טדי," קורא אבא. "תתלבש. אנחנו יוצאים להרפתקה."

טדי מסיים את סולו התופים שלו בחבטה אדירה על מצלתיים. רגע אחר כך הוא נכנס בדילוגים למטבח, ערוך ומוכן, כאילו התלבש בזמן ששעט במורד מדרגות העץ התלולות של הבית הוויקטוריאני סחוף הרוחות שלנו. "בית ספר… יצא לחופש…" הוא שר.

"אליס קופר?" שואל אבא. "אין לך שום קווים אדומים? לפחות תשיר משהו של ה רמונז."

"בית ספר… נסגר לנצח," שר טדי למרות המחאות של אבא.

"תמיד אופטימי," אני אומרת.

אמא צוחקת. היא מניחה צלחת של פנקייקס שרופים קלות על שולחן המטבח. "קדימה משפחה, לאכול."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אם אשאר”