בספר ההמשך שכולם מחכים לו, אידן וג׳וש נלחמים מחדש על סיכוי נוסף לאהבה. אידן, שחשפה באומץ רב בפני משפחתה וקרוביה […]
מכתב מהמחברת
קוראים יקרים,
כשהתחלתי לכתוב את הספר ‘כמו שהייתי פעם’ לפני יותר מעשור, לא תכננתי שמישהו אי פעם יקרא אותו, מאחר שלא הייתי בטוחה שאצליח לחלוק משהו אישי כל־כך עם העולם. כתבתי אותו בשביל עצמי, כדי להתמודד עם המחשבות והתחושות שלי בתור שורדת, מתוך היכרות עם רבים, שהם שורדות ושורדים של אלימות והתעללות. עם זאת, כשהתחלתי לשתף בהיסוס את מה שכתבתי עם חברים קרובים, התברר לי מהר מאוד שהסיפור הזה גדול ממני, והתחלתי לקוות שהוא יוכל לתרום משהו משמעותי לשיח הרחב יותר.
תמיד תהיתי מה יקרה לאידן אחרי שהסיפור ייגמר, אבל כשכתבתי את הטיוטה האחרונה, בתחילת שנת 2015, לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב סוף שהאמנתי בכל ליבי שהוא אפשרי, ולא יכולתי לסבול את האפשרות שאעניק לאידן סוף שהוא פחות משמגיע לה. לכן סגרתי את הסיפור עם תחושה של תקווה ושל ציפייה.
הסיפור של אידן הוא הרבה דברים, אבל בבסיסו הוא עוסק במציאת הקול שלך, ודרך הכתיבה שלו מצאתי את קולי. בשנים שלאחר מכן, ראיתי את האומץ ואת הגבורה של אנשים רבים כל־כך במסגרת תנועת #MeToo, כל אלה שסירבו להיכנע להשתקה ונלחמו כדי להשיג אפילו קומץ של צדק. אין ספור קוראים וקוראות יצרו איתי קשר והתוודו על הנחמה שמצאו כשראו את הסיפורים שלהם משתקפים בסיפורה של אידן. אידן הייתה תמיד במקום כלשהו במחשבות שלי. רעיונות שונים היו מתגנבים מאחוריי באופן לא צפוי, נוגעים בכתפי, לוחשים לאוזני ומסרבים להיעלם. בסופו של דבר, מחוזקת בידי החוזק והפגיעוּת שלכם, מצאתי את הפרק הבא בסיפורה של אידן, ופרק של התחלה חדשה נראה לי סוף־סוף אפשרי.
באהבה, אמבר.
חלק ראשון
אפריל
אידן
אני שוב נעלמת. ההרגשה מתחילה בקצוות, הגפיים שלי מאבדים תחושה. הנמלול שמתפשט גורם לאצבעותיי ובהונותיי להירדם ללא אזהרה מוקדמת. אני אוחזת בקצה הכיור בחדר האמבטיה בניסיון להחזיק את עצמי, אבל ידיי אינן מתפקדות. זרועותיי חלשות, ועכשיו גם ברכיי כמעט קורסות.
אחר כך מגיע תורו של ליבי. הוא הולם בקצב מהיר ולא אחיד.
אני מנסה לנשום עמוק. ריאותיי מאובנות, כבדות ונוקשות.
לא הייתי צריכה להסכים. עדיין לא. מוקדם מדי לכך.
אני מעבירה את היד על המראה המכוסה באדים, וההשתקפות שלי מיטשטשת שוב במהירות. אני נחנקת מצחוק או מיבבה, קשה להבחין מה מהם, כי אני כמעט לא כאן. אני באמת נעלמת, פיזית, מטפורית ובכל דרך אפשרית ביניהן. אני עוצמת את העיניים חזק, מנסה להתמקד במחשבה אחת. רק אחת, כפי שהיא אמרה לי לעשות כשאני מרגישה כך.
תִספרי חמישה דברים שאת רואה.
אני פוקחת את העיניים. מברשות שיניים בכוס קרמית. אחת. מצוין.
מסך הטלפון שנח על הדלפק מואר בגלל סדרה של הודעות. שתיים.
כוס מים קרים שמכוסה בטיפות. שלוש.
הבקבוקון הצהוב, שמלא בכדורי מרשם שאני מנסה מאוד שלא להיות תלויה בהם. ארבע.
אני משפילה מבט לידיי, הן עדיין לא חזרו לעצמן. חמש.
ארבעה דברים שאת חשה.
מים שזולגים משערי על כתפיי לאורך גבי.
מרצפות חלקלקות מתחת לכפות רגליי.
מגבת נוקשה שעוטפת את גופי הלח.
כיור מפורצלן, קר וקשה מתחת לכפות ידיי המעקצצות.
שלושה צלילים.
הזמזום של המאוורר.
נשימותיי החדות והרדודות, שמאיצות.
דפיקה על דלת חדר האמבטיה.
שני ריחות.
שמפו בניחוח אפרסק.
סבון גוף בריח אקליפטוס.
טעם אחד.
מי פה בטעם מנטה חריפה, עם רמז לטעם של קיא שמסרב להיעלם. הבחילה חוזרת. אני בולעת את הרוק שבפי. ״לעזאזל,״ אני לוחשת בכעס ומנגבת שוב את המראה, הפעם בעזרת שתי הידיים. בזו אחר זו אני מעבירה אותן על הזכוכית, מסרבת להיכנע לתחושות. לא הערב. אני קופצת את ידיי לאגרופים עד שפרקי אצבעותיי משמיעים צליל נקישה. אני שואפת אוויר בחדות וסוף־סוף מצליחה להכניס קצת חמצן לגופי. ״את בסדר,״ אני נושפת. ״אני בסדר,״ אני משקרת.
אני בוהה לתוך העיגול השחור של פתח הניקוז לפני שעיניי נודדות שוב אל בקבוקון הכדורים. יופי. אני מסובבת את הפקק בעזרת ידיי חסרות התועלת, ונותנת לטבלייה אבקתית להתגלגל אל כף ידי. אני בולעת אותה ושותה את המים שבכוס בלגימה אחת. טיפות קטנות זולגות מזוויות פי אל צווארי ואני לא טורחת אפילו לנגב אותן.
״אדי?״ אימא שלי דופקת שוב על הדלת. ״הכול בסדר? מארה הגיעה לאסוף אותך.״
״כן, אני—״ נשימה חדה קוטעת את המילים. ״אני כמעט מוכנה.״
ג’וש
ארבעה חודשים חלפו מאז שהייתי פה. ארבעה חודשים מאז שראיתי את ההורים שלי ומאז שרבתי עם אבא שלי. ארבעה חודשים חלפו מהפעם האחרונה שהייתי בחדר הזה. הגעתי הביתה רק לפני שעות ספורות. אפילו לא ראיתי אותו, ואני כבר מרגיש כאילו אני נחנק.
אני צונח על המיטה, מאפשר לראשי לטבוע בין הכריות. בעודי עוצם את עיניי, אני מוכן להישבע שלרגע קצר אני יכול להריח אותה. בפעם האחרונה שהייתי בבית, היא הייתה כאן לידי, במיטה שלי. כבר לא היו סודות בינינו. אני מסובב את הראש, מצמיד את הכרית לפנים ושואף עמוק יותר הפעם.
הטלפון רוטט בידי. הודעה מדומיניק, השותף שלי. הוא זה שארז לי תיק וגרר אותי אל המכונית שלו כדי שאבוא הביתה השבוע. אני חייב לבוא הביתה לפעמים.
דומיניק: אני רציני. תהיה מוכן בעוד 10 דקות. ושלא תחשוב על להבריז
אני רוצה להגיב, אבל עכשיו, כשהטלפון בידי ואידן במחשבותיי, אני מחפש את ההתכתבויות שלנו במקום. לא קיבלתי תשובה על שלוש ההודעות האחרונות ששלחתי. לא הסתכלתי עליהן כבר זמן רב, אבל אני קורא אותן עכשיו שוב ושוב, מנסה להבין מה לא היה בסדר במה שכתבתי. שאלתי אותה איך היא מתמודדת עם המצב, כשראיתי את הכתבה על המעצר שלו. הזכרתי לה שאני חבר שלה, ושתמיד אהיה כאן בשבילה אם היא תצטרך משהו. מספר ימים לאחר מכן, שלחתי הודעה נוספת, ועוד אחת בשבוע שאחרי. אפילו התקשרתי והשארתי הודעה קולית.
הדבר האחרון שכתבתי לה היה:
אני צריך להיות מודאג?
היא לא ענתה, ואני לא רציתי ללחוץ. ועכשיו, חודשים לאחר מכן, אנחנו באותו מצב. אני מקליד את המילה היי ובוהה בה. שלוש האותיות בוהות בי בחזרה, מאתגרות אותי לשלוח אותן.
דלת החדר חורקת ונפתחת לצלילן של שתי דפיקות חזקות, ולאחר הפוגה קצרה נשמעת דפיקה נוספת. אבא שלי. ״ג’וש,״ הוא אומר בתמיהה. ״אתה בבית.״
״כן.״ אני מוחק את המילה במהירות ומניח את הטלפון הפוך על המיטה. ״מה קורה?״
״שום דבר, א־אני פשוט, אה… רק רציתי להגיד שלום,״ הוא תוחב את הידיים עמוק לכיסים של מכנסי הג’ינס שלו. עיניו צלולות וממוקדות כשהוא מסתכל עליי. ״לא ראיתי את המכונית שלך בחוץ.״
״כן, דומיניק הסיע אותנו הביתה,״ החומות שלי יורדות ובמקומן עולה בי כעס.
״אה,״ הוא מהנהן.
אני מרים את הטלפון בחזרה, בתקווה שיבין את הרמז.
״האמת, אם יש לך דקה, אני מאוד רוצה לדבר איתך על הפעם האחרונה שהיית בבית. תראה, אני יודע שלא הייתי שם בשבילך כשהתמודדת עם…״ הוא עוצר, מחפש אחר המילים שימשיכו את המשפט. אני חושד שהמילים האלה לא נמצאות.
אני צופה בו בריכוז, מחכה לראות אם הוא זוכר עם מה התמודדתי בפעם האחרונה שהייתי בבית, ומנהל הימור ביני לבין עצמי בשעה שאני ממתין. אם הוא יזכור אפילו שבריר ממה שקרה לפני ארבעה חודשים, אישאר בבית הלילה. אדבר איתו כפי שביקש, אגיד לו שאני סולח לו, ואולי אפילו אתכוון לזה.
״אתה יודע,״ הוא ממשיך. ״עם כל הדברים שהתמודדת איתם.״
״מה זה, שלב ההתנצלויות?״ אני שואל. ״כבר הגעת לשלב תשע? שוב,״ אני רוטן בשקט.
״לא,״ הוא מתכווץ מעט באי נוחות. ״זה לא העניין, ג’וש.״
אני נאנח ומניח את הטלפון. ״אבא, אני מצטער,״ אני אומר, אף על פי שאני לא מצטער באמת. אני לא רוצה שהוא יעצור את תהליך הגמילה שלו שוב, רק כי החלטתי לתת מכה מתחת לחגורה. ״שיט, אני פשוט—״
״לא, זה בסדר, ג’ושי.״ הוא פורש את ידיו מול חזהו ומנער את הראש, מקבל את הביקורת. ״זה בסדר. הגיע לי,״ הוא נסוג מספר צעדים לאחור, עד שהוא מחזיק את משקוף הדלת, כאילו הוא צריך משהו להיאחז בו. הוא פותח את הפה כדי להגיד דבר נוסף, אבל צלצול הפעמון של דלת הכניסה קוטע אותו. קולה של אימא שלי נשמע מלמטה. היא מדברת עם דומיניק.
״אני לא יודע למה אמרתי את מה שאמרתי,״ אני מנסה להתנצל שוב. ״אני מצטער.״
זה בסדר, שפתיו זזות, אך לא בוקע מהן קול.
הוא מסתובב לכיוון המסדרון כדי לברך את דומיניק לשלום, כיאה לאבא המושלם שהוא מצליח להיות לפעמים. ״דומיניק דיקרלו בכבודו ובעצמו! שמעתי שיש לך עונה טובה,״ מה שהוא לא אומר זה שהעונה שלי הייתה גרועה. הוא לא צריך להגיד את המילים, כולנו יודעים את האמת. ״אתה שומר שם על הבחור שלנו, אני בטוח,״ הוא מוסיף בטון החברותי הזה שלו.
״ברור,״ דומיניק מתבדח ולוחץ את היד המושטת של אבא שלי. ״מישהו צריך להשגיח עליו.״ חיוכו נמוג כשהוא רואה אותי מסיר את הכובע ומנסה ליישר את הקמטים בחולצה. ״אחי, אתה לא מוכן בכלל.״
אידן
ידיי יציבות כשאני שולחת אחת מהן לעבר ידית הדלת. היא נותרת כך גם כשאני מורידה את מגן השמש במכונית של מארה ומורחת מסקרה על הריסים, והיא עדיין יציבה כשסטיב מתיישב לידי ומשלב את אצבעותיו באצבעותיי. חיוכו מתוק כשהוא אומר, ״היי, התגעגעתי אלייך.״
עכשיו, כשהכדורים מצאו את דרכם אל זרם הדם שלי, ליבי מאט את הקצב שלו. אף על פי שלא מדובר ברוגע אמיתי, התחושה טובה מספיק כדי שאצליח להעמיד פנים בשביל החברים שלי. אצא לבלות ואתנהג כרגיל במשך לילה אחד לפני שאפיל עליהם עוד פצצה. ״גם אני,״ אני משקרת.
החבר של מארה, קמרון, נכנס למכונית וטורק את דלת מושב הנוסע. הוא מנשק את מארה ומעיף מבט לאחור לעברי. ״כנראה שנפספס את מופע החימום עכשיו.״
״אנחנו לא,״ סטיב עונה במקומי, רוכן קדימה ומנשק את כתפי החשופה. ״אני שמח שהחלטת לבוא.״
״כן, גם אני,״ אני אומרת שוב את המילים ומעמידה פנים שאני מתכוונת אליהן.
״הגיע הזמן שתצאי קצת שוב.״
״בדיוק מה שאמרתי לה, סטיב,״ מארה מתערבת ומחייכת חיוך רחב.
״תחשבי על הערב הזה כעל התחלה חדשה,״ הוא ממשיך. ״ביום שני תחזרי ללימודים, ונוכל ליהנות מהחודשיים האחרונים של השנה האחרונה שלנו. סוף־סוף. הרווחנו את זה ביושר!״
״פאק, לגמרי,״ קמרון מסכים.
הם מתנהגים כאילו אני מחלימה משפעת חריפה או משהו בסגנון. כאילו אין לי סודות. כאילו הדברים יחזרו לקדמותם, אם מישהו זוכר בכלל איך הם היו. כאילו לסיים את השנה האחרונה בתיכון זה לא הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע. ואולי הם צודקים. אולי אני באמת צריכה להתעלם מכל השטויות ולנסות להיות נערה מתבגרת רגילה כל עוד אני יכולה.
״קמרון,״ אני שומעת את עצמי קוראת בקול כדי להתגבר על המוזיקה. כולם מסתובבים ומסתכלים עליי. ״קנינו כרטיסים למופע המרכזי בכל מקרה, נכון? גם אם נאחר, הכול יהיה בסדר.״
לא באמת אכפת לי, אבל אני חייבת לשדר קצת התלהבות.
הוא מגלגל עיניים ומסתובב בחזרה. ״את מתכוונת לומר שאני קניתי כרטיסים גם למופע המרכזי,״ הוא מקטר. קמרון הוא היחיד שלא מעמיד פנים ולא נחמד אליי רק בגלל כל מה שקרה, ועל כך אני אסירת תודה לו באופן מוזר. ״את מוזמנת להחזיר לי מתי שאת רוצה, דרך אגב.״
מארה מחייכת לאור הוויכוח העוקצני שלנו, וסטיב מהדק את אחיזתו בידי. שניהם כנראה רואים במעט הלוחמנות שנותרה בי סימן טוב. אני מכחכחת בגרוני ומכינה את עצמי לצאת בהצהרה שהפסיכולוגית עזרה לי לנסח בפגישה השבועית שלנו.
״אז, תקשיבו, אממ…״ אני מתחילה לומר. ״רק רציתי להגיד ש… אתם יודעים שעבר הרבה זמן מאז שהייתי בסביבה של הרבה אנשים, ואני אולי, אממ… איכנס לחרדה או—״
״זה בסדר,״ סטיב קוטע את דבריי ומצמיד אותי אליו. ״אל תדאגי, אנחנו נהיה שם.״
״אוקיי, רק רציתי להגיד שאולי אצטרך לעשות הפסקה ולנשום קצת אוויר לכמה דקות או משהו. אם זה יקרה, אז זה לא עניין גדול. אני אהיה בסדר. ואני לא רוצה שאף אחד ידאג לי או ירגיש מחויב לעזוב או משהו כזה.״ אף על פי שתרגלתי את זה בבית, לא הצלחתי לומר את זה כבדרך אגב, ובכל זאת, אמרתי את הדברים שהייתי צריכה להגיד. הצבתי גבולות.
עיני הכלבלב האבוד של סטיב חוזרות להביט בי, ומארה מצמצמת את עיניה לעברי דרך המראה.
״זאת אומרת, אולי לא יקרה כלום. אי אפשר לדעת,״ אני מוסיפה, כדי שהם יפסיקו להסתכל עליי ככה. ״יכול להיות שפשוט אשתכר בטירוף וכולנו נעשה חיים משוגעים.״
״אדי,״ מארה נוזפת בי באותו הרגע שבו סטיב צועק, ״לא!״
״אני צוחקת,״ אני אומרת בחיוך.
ארבעה חודשים חלפו מאז שעשיתי משהו ‘רע’ או כמו שהפסיכולוגית מבקשת שאגיד, ‘לא בריא’. לא שתיתי אלכוהול, לא שכבתי עם בחורים ולא עישנתי סם משום סוג. אני לא בטוחה שהכדורים שאני נוטלת כשאני מרגישה חרדה שונים מהדברים ה’לא בריאים’ האחרים, ומי מחליט מה טוב ומה רע. אבל אני מצייתת לחוקים בכל מקרה. אני רוצה להרגיש טוב יותר. להיות טובה יותר. באמת.
***
ביציאה ממגרש החנייה אנחנו נתקלים בחבורת תלמידי קולג’. הם יושבים ומדברים סביב שולחן פיקניק ישן מעץ, שצמוד לקיר הבטון של המבנה, ובידיהם בקבוקי אלכוהול. עשן הסיגריות שלהם כמו קורא לי כשאנחנו חולפים על פניהם. אני צופה בהם בעודם צוחקים ושופכים את השתייה שלהם. אם סטיב לא היה מחזיק את היד שלי חזק כל־כך, ייתכן שהייתי נסחפת לכיוונם בחיפוש אחר סביבה שיהיה לי קל יותר להיות חלק ממנה הערב.
אבל הדברים שונים עכשיו. קלות מהסוג הזה לא קיימת בעולם שלי יותר.
בכניסה, כל אחד מאיתנו מקבל צמיד בצבע ורוד־ניאון, שמסמן שאנחנו מתחת לגיל עשרים ואחת. כשהבחור בכניסה עונד אותו על ידי, הוא נוגע בחלק הפנימי של המפרק. המגע חסר משמעות, ואני בכל זאת מוטרדת ממנו ואדישה אליו בו־זמנית.
הוא הדוק מדי, הצמיד הזה. אני מושכת אותו מעט בניסיון לשחרר את הלחץ, אבל הוא עשוי מנייר שאי אפשר לקרוע או לשלוף את היד דרכו. נראה שלמארה הצמיד לא מפריע בכלל, אז אני מנסה לדחוק את המחשבה.
מוזיקה רועשת בוקעת מהרמקולים. בכל כיוון שאליו אני מסתכלת אני מבחינה באנשים ששותים, צוחקים וצועקים. מישהו נתקל בי, ואני יודעת, פשוט יודעת שהגוף שלי אמור להגיב בפרץ האדרנלין המוכר, בלב שהולם בחוזקה ובקצב הנשימות הגובר — אבל אני לא מרגישה כלום. כלום, למעט התחושה שאני שוב נעלמת. הפעם היא לא מביאה איתה התקף חרדה, היא רק נותנת לי הרגשה שחלק ממני לא באמת נמצא כאן, ואני מפקפקת ביכולת שלי לוודא שאני בטוחה.
הפעם אני זו שמהדקת את האחיזה בידו של סטיב, כשהוא מוביל אותנו קרוב יותר אל הבמה. מארה אוחזת בידי השנייה, וכשאני מביטה לאחור אני מבחינה שקמרון אוחז בידה. אני נזכרת בהפסקות בגן, כשכל הילדים הקטנים היו יוצרים שרשרת אנושית בדרכם למגרש המשחקים. אני שונאת את העובדה שאני צריכה את זה עכשיו.
״את בסדר?״ מארה שואלת קרוב לאוזני, כשאנשים מצטופפים סביבנו.
אני מהנהנת.
אני באמת בסדר. בערך. השירים הראשונים של להקת החימום מתנגנים, ואני בסדר. אני אפילו מאפשרת לעצמי להתנדנד קצת לפי הקצב. אני לא רוקדת, לא קופצת, לא מזיזה את המותניים, ואפילו לא עוצמת את העיניים ונוגעת בחבר שלי, כמו מארה. היא גורמת לדברים להיראות קלים כל־כך. אצלי התגובה שונה, מבחינה כימית, בגלל היעדר האלכוהול והכדורים, שמטשטשים את ראשי.
כשהלהקה האהובה על סטיב, אותה באנו לראות, עולה על הבמה, גופי מתעורר שוב. בהתחלה התחושה חלשה. דופק חד ומוכר פועם בחזה שלי, נשימתי הופכת לא יציבה, והבס מהדהד בתוך הגולגולת שלי. ולפתע אני נעשית מודעת מאוד לעובדה שכל חלק בגוף שלי נוגע בגוף של מישהו אחר, בזמן שכולם קופצים ונתקלים בי.
אני מביטה סביבי במהירות, סופגת באחת את כל הפרטים שפספסתי כשהגענו. אני מבחינה בצבעים של בית הספר שלנו — ז’קט של הנבחרת, שמואר לרגע קצר על ידי תאורת הבמה. הבטן שלי נפערת. למה לא חשבתי על האפשרות שאראה אנשים מבית הספר הערב? אחרי הכול, גם אנחנו כאן. אני רואה אותו לרגעים קצרים, לסירוגין. הראש שלו נשמט לאחור כשהוא צוחק. ‘הספורטאי’. אחד החברים הוותיקים של ג’וש.
לא, אני מדמיינת. אני עוצמת את העיניים. אתחול מחדש.
אני פוקחת אותן שוב, והוא עדיין שם. זה הוא בוודאות, הספורטאי שמצא אותי ליד הלוקר באותו היום אחרי הלימודים, שרדף אחריי לאורך המסדרון. זה שרצה להפחיד אותי ואמר שאשלם על כך שאחי הרביץ לג’וש. אני מביטה קדימה לעבר הבמה. אנחנו בהווה, לא בעבר, ואני לא יכולה לעצור את עצמי ומעיפה מבט נוסף לכיוונו. אני עוצמת שוב את העיניים. קולו נשמע באוזניי. שמעתי שאת חרמנית אמיתית.
אין עדיין תגובות