אם תישארי

1 
פָּקס

“פָּקס.”
אני לא בטוח שהבחורה באמת קראה בשמי. קולה מעומעם, לא ברור וקשה להבנה, בעיקר כי הזין שלי תקוע בפה שלה.
אני שרוע על מושב העור השחור במכונית שלי ודוחף את הראש של הבחורה למטה, דוחק בה ללא מילים לקבור אותי עמוק יותר בגרונה.
“אל תדברי,” אני אומר לה. “רק תמצצי.”
אני עוצם את עיניי ומקשיב. אני יכול לשמוע את הרוק מצטבר בפיה וזולג מהפינות. לחייה משמיעות קול רך כשהן מתחככות ברוכסני הפתוח. היא גונחת מדי פעם, אבל אני לא מבין למה. לא יוצא לה מזה כלום. ידי דוחפת את ראשה, מכתיבה את תנועותיה ואת המהירות. אני לופת את שערה בבסיס עורפה ומלפף אותו סביב אצבעותיי. אני מושך אותו, משחרר ושוב מושך.
היא גונחת פעם נוספת.
אני עדיין לא מבין למה.
ועדיין לא אכפת לי.
אני מסטול לגמרי.
ואני לא זוכר איך קוראים לה.
הכול מעורפל, חוץ מהרגע הזה. מוחי משתיק את צליל התנפצות הגלים מאגם מישיגן לימיננו ואת צלילי המכוניות שחולפות בכביש המהיר שנמצא במרחק כמה קילומטרים מפה. אני מתעלם מהאורות הזוהרים מהעיר הסמוכה. אני שם פס על השקט מחריש האוזניים ועל המחשבה המזדמנת שמישהו עלול לבוא ולראות אותנו. אין כאן אף אחד על החוף באחת­­־עשרה בלילה. לא שאכפת לי בכל מקרה.
כרגע, אני ממוקד רק במציצה הזאת.
אני כבר יודע שלא אגמור, אבל לא אומר לה כי אני לא רוצה שהיא תפסיק. אני נותן לה להמשיך עוד כמה דקות ואז מרחיק אותה.
“צאי להפסקה,” אני מזדקף בחזרה במושבי.
אני לא טורח להכניס אותו חזרה למכנסיים, רק נאנח אנחה קולנית וממושכת בזמן שאני נרגע ברוח הקלילה. הבחורה מפנה את תשומת ליבה למראה ומנסה לנקות את הפנים המטונפות שלה.
“חכי,” אני מורה לה. “חכי רגע.”
היא מביטה בי בבלבול, השפתון שלה מרוח.
אני מחייך ושולף קופסה קטנה מכיס המעיל. “אני יודע שאת רוצה קצת מזה,” אני שופך כמה גושי קוקאין על מראה קטנה שאני מחזיק בתא הכפפות, מרסק אותם בעזרת סכין גילוח ומסדר את האבקה בשתי שורות ישרות.
אני מציע לה את הקש הקטן, ועכשיו היא זאת שמחייכת בפה מעוות כמו של ליצן.
היא מסניפה את השורה שלה, משתעלת ומסניפה שוב.
היא נשענת לאחור במושב, מפנה את פניה לעבר הגג ונותנת לסם להשפיע. עיניה ריקות כשהיא זורקת לעברי את הקשית ואני מהסס לשנייה בלבד.
היום היה יום קשה ועשיתי יותר ממה שאני עושה בדרך כלל.
בכל החזיתות.
אבל משום מה, הצורך להיעלם באפלה חזק היום, חזק יותר מהרגיל. ובימים כאלה אני פונה לחומרים קשים. אני לוקח את הקשית ומסניף את השורה שלי, שואף את האבקה שתמיד מעיפה לי את המוח. אולי אני לא יכול לסמוך על שום דבר אחר, אבל אני תמיד יכול לסמוך על זה.
הצריבה המוכרת מעלימה את התחושה בגרוני מייד. הריקנות מתפשטת בגופי, מקהה את חושיי, מאיצה את ליבי. אני יכול להרגיש את הדם פועם דרכו, הולם בחוזקה, נושא חמצן לאצבעותיי הרדומות.
אני מת על השיט הזה.
אני אוהב את האופן שבו החומר מעמעם הכול חוץ מתשומת הלב שלי. אני אוהב את העובדה שהוא מחדד את הערנות שלי בזמן שכל השאר שחור ורדום.
כאן אני מרגיש בנוח. כשאני נסחף אל הריק, אל האפלה.
הקוקאין מקל על חיים בתוך הריקנות.
אני מעביר את אצבעותיי בשאריות האבקה, מחליק אותן על הזקפה שלי ותופס את הבחורה בעורפה. אני דוחף את ראשה למטה שוב והיא פותחת את הפה ברצון. זה בהחלט לא בניגוד לרצונה. היא רוצה להיות פה.
במיוחד עכשיו, אחרי שהזנתי את הצורך שלה.
במיוחד עכשיו כשהיא יכולה ללקק את הצורך שלה מהזין שלי. אם עכשיו היא תגנח, אני אאמין לה, כי יוצא לה מזה משהו.
“תסיימי,” אני מלטף את גבה ולא מרגיש את האצבעות.
ראשה עולה ויורד עוד כמה פעמים ואני גומר לה בפה בלי התראה מוקדמת. עיניה מתרחבות והיא מנסה להתרחק בזמן שהזרע שלי נוזל משפתיה, אבל אני אוחז במהירות בעורפה עד שהזין שלי מפסיק לפעום.
“תבלעי.” אני מבקש בנימוס.
העיניים הריקות שלה מתרחבות, אבל היא בולעת בצייתנות.
אני מחייך.
היא משמיעה קולות הקאה, אבל לא פולטת כלום.
“תודה לך,” אני אומר עדיין בנימוס, מושיט את היד מאחוריה ופותח את הדלת שליד הנהג. היא חורקת כשהיא נפתחת לרווחה, עדות לכך שבשנת 1968 עדיין ייצרו מכוניות מפלדה. אני שולף את הארנק ומושיט לה שטר של עשרים דולר שפינותיו מקופלות.
“תקני לעצמך משהו לאכול,” אני אומר לה. “את רזה מדי.”
היא נראית כמו כל הבחורות שחיות על קוק. יותר מדי רזה. זה החיסרון של החומר הזה. הוא מתאים כדי לשקוע בשכחה, אבל הורג את התיאבון שלך. אם לא תכריח את עצמך לאכול תתחיל לדעוך ולהיראות זוועה.
הבחורה הזאת לא נראית זוועה. עדיין. היא לא מכוערת. אבל היא גם לא יפה. היא בעיקר נראית מחושלת. שערה חום עכברי, עיניים כחולות חיוורות, גוף סתמי והיא רזה כמו מקל. אפשר לחיות איתה ואפשר לחיות בלעדיה.
ואני בוחר לחיות בלעדיה.
היא מביטה בי בזעם ומנגבת את פיה.
“המכונית שלי בעיר. אתה לא מתכוון אפילו להחזיר אותי לשם?”
אני מסתכל עליה ורואה שלוש בחורות מתמזגות לאחת, ומייד מתפצלות שוב לשלוש. אני מתנער מהערפל שבמוחי ומנסה להתמקד.
לא. אני עדיין רואה אותה שלוש פעמים.
“אני לא יכול,” אני משעין את ראשי בכבדות על משענת הראש. “אני מסטול מדי בשביל לנהוג. זה גם ככה לא רחוק. לא אשמתי שנעלת נעלי חשפנית עם עקבים בגובה שנים־עשר סנטימטר. תורידי אותן. ככה יהיה לך קל יותר ללכת.”
“אתה חתיכת זבל, פָּקס טייט.” היא יורקת בכעס. “אתה יודע את זה?”
היא מרימה את תיק היד מרצפת המכונית וטורקת את הדלת הכי חזק שהיא יכולה. המכונית שלי, ‘סכנה’, רועדת מהמאמצים שלה.
כן, נתתי למכונית שלי שם. למכונית דודג’ צ’ארג’ר משנת 1968 במצב מעולה מגיע שם.
ולא, לא מעניין אותי שהכלבה המסוממת חושבת שאני זבל. אני באמת זבל. אני לא מתכוון להכחיש את זה.
כאילו כדי להוכיח את הטענה הזאת, אני לא מצליח להיזכר בשם שלה כרגע, אפילו שלקח לי שנייה בדיוק להיזכר בשם של המכונית. יכול להיות שאזכור את הבחורה הזאת בבוקר ויכול להיות שלא. לא ממש אכפת לי בשלב הזה. היא תחזור. היא תמיד חוזרת.
יש לי משהו שהיא רוצה.
אני פושט את המעיל, מניח אותו על המושב שליד הנהג ורוכס את המכנסיים בעודי צופה בה מתרחקת בזעם. אני פותח את דלת הנהג ומשלשל החוצה מגף שחור אחד ונותן לרוח הקרירה לרחף על גופי הסמוק והבוער.
הנוף לאורך קו החוף משונן, מתפתל ופראי. הוא עצום כל־כך שאני מרגיש קטן. הלילה שחור כמו דיו ובקושי יש כוכבים. זה לילה מהסוג שבו אפשר פשוט להיעלם לתוך האפלה. לילה מהסוג שאני אוהב.
אני משעין את ראשי על הכיסא ונותן למכונית להסתובב סביבי. התחושה היא כאילו המושב הוא העוגן ששומר עליי צמוד לקרקע. בלעדיו אני עלול לרחף לחלל ואף אחד לעולם לא יראה אותי שוב.
לא רעיון גרוע.
אבל המכונית מסתובבת מהר מדי. אפילו במצבי הנוכחי אני יודע שזה מהיר מדי. אבל זה לא מדאיג אותי. אני פשוט שולף את הקופסה שלי ומוציא ממנה משהו כדי להאט את הכול. הקופסה היא כמו כובע קסמים. יש בה קצת מכל דבר. כל מה שאני צריך, איטי או מהיר, לבן או כחול, כמוסה, גלולה או גוש. יש לי הכול.
אני שוטף את הגלולה בעזרת שלוק וויסקי, אפילו לא מרגיש את הצריבה כשהנוזל מחליק לי בגרון. אני חושב על זה רגע, בוחן את המהירות שבה דברים מסתובבים ומתערפלים סביבי, ומחליט לקחת עוד גלולה, אולי אפילו שתיים. אני מניח אותן בפה ולוגם עוד שלוק וויסקי לפני שאני משליך את הבקבוק על הרצפה בצד שליד הנהג. אני לא יודע אם סגרתי את הבקבוק או לא.
ולא אכפת לי.
הערפל שגורמים הסמים מטשטש את הראייה שלי וכל השחור והאפור מתערבלים יחד. אני עוצם את עיניי, עדיין מרגיש שאני זז, כאילו המכונית מסתובבת סביבי.
הלילה בולע אותי ואני משוגר אל תוך החשכה שנמצאת הרבה מעל העננים, אל תוך שמי הלילה, שט בין הכוכבים, חולף על פני הירח. אני מושיט יד ונוגע בו באצבעי.
אני צוחק.
לפחות נדמה לי שאני צוחק.
קשה לדעת בשלב הזה. אני לא יודע מה אמיתי ומה לא. וככה אני אוהב.