החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רשת שקרים

מאת:
מאנגלית: נעה שביט | הוצאה: | 2015-11 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אריקה בת העשרים ואחת, יזמית הייטק בתחילת דרכה, הצליחה להסיר את החומות שהגנו על ליבה ולאפשר לבלייק לנדון, האקר לשעבר ומשקיע יפה תואר, להיכנס אל תוככי נפשה ואל מרכז העצבים של הרשת החברתית שהקימה. כעת היא נחושה בדעתה לאפשר לזוגיות שלהם לפרוח, גם אם זה אומר לתת לבלייק להיות דומיננטי – בחדר המיטות ומחוצה לו.
כשאריקה מרחיבה את צוות העובדים שלה, נראה שהחברה עולה על המסלול המהיר להצלחה, חרף האיום המתמיד מקבוצת ההאקרים שאליה השתייך בלייק בעבר. כשהיא מאפשרת לבלייק לממש את תשוקותיו הכמוסות למרות חששותיה מאיבוד שליטה, היחסים ביניהם נוסקים לשיא של פתיחות וכנות. אולם אירוע טראגי הקשור לחוויה טראומטית מעברה של אריקה טורף את כל הקלפים, והשניים נאלצים להתמודד עם איומים המציבים בסכנה לא רק את אהבתם, אלא גם את שלומם.
רשת שקרים, המשכו של רב־המכר ‘נופלת ברשת’, הוא רומן סוחף ונועז על דרכם המפותלת של אריקה ובלייק למציאת אושר ושלווה כנגד כל הסיכויים, ועל השילוב עתיר הריגושים והסיכונים שבין עסקים, תשוקה ואהבה.

מקט: 4-20-531317
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
"אני לא מאמינה שאני שוב עושה את זה," אמרתי.
בלייק הניח זרוע על כתפיי והצמיד אותי אליו, ואני התנחמתי בחמימותו המוכרת. יצאנו מהמשרד שלו והתחלנו ללכת במורד הרחוב. הוא רכן אלי והטביע נשיקה מרגיעה על לחיי.
"הפעם בלי שטויות, אני מבטיח."
צחקתי באי אמון מופגן. "ממש מרגיע."
כמעט האמנתי לו. עברו עלינו כמה שבועות מטורפים, אבל משהו השתנה בינינו. אולי התלוצצתי מפני שלא ששתי להודות בכך, אבל התחלתי לסמוך עליו. אחרי כל המחאות התקיפות והניסיונות הנואשים להילחם ברגשותיי כלפיו, בסופו של דבר נפתחתי בפניו – לפחות יותר מכפי שנפתחתי בפני כל אלו שקדמו לו – והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.
הוא שיגר אלי חיוך זדוני. "אל תדאגי, אין סיכוי שאצליח לשכנע את פיונה לעשות עוד תרגיל כזה."
אחותו של בלייק, פיונה, חיכתה לנו בפתחו של בית־קפה חמוד, לבושה מכנסיים לבנים וגופיית שיפון כחולה־כהה. כשנעצרנו מול הכניסה, מתחת לשלט שהכריז 'מוקה', פתחה מארחת צעירה את הדלת לרווחה וניחוח עשיר של קפה טחון ושוקולד נישא החוצה, מפעיל את כל חיישני העונג בגופי. כמעט הספקתי לשכוח לשם מה באנו לשם כשפיונה סימנה לנו לגשת אל דלת לא מסומנת ליד בית־הקפה.
"אנחנו למעלה." היא הובילה אותנו במעלה גרם מדרגות צר אל הקומה השנייה.
"של מי הבניין, פיונה?" ניסיתי להישמע קלילה, אבל על מי אני עובדת? השכנוּת הצמודה למקור אספקה יציב של קפאין היתה יתרון גדול, אך פיונה ידעה היטב מהי עמדתי בעניין שכירת נכס של בלייק או של אחת מחברות־הבת שלו. זה שאני סומכת עליו לא אומר שהוא החליט אם לערב את עצמו בענייניי העסקיים בכל פעם שהתאפשר לו.
בלייק היה ללא ספק מלא סתירות. רגע אחד הוא היה יכול להיות מתוק ועדין באופן מכמיר לב, וברגע הבא להטריף עלי את דעתי מרוב זעם בנטיות השתלטניות האובססיביות שלו. הוא היה מסוגל לנהל את העסק המתפתח שלי עד לפרטי פרטים ביום, ולזיין לי את הצורה בשנייה שנכנסנו הביתה בלילה. נכון, לפעמים הייתי צריכה את שני הדברים, אבל עדיין לא ידעתי לבטח מה אני מרגישה בנוגע לכל השליטה הזאת בחיי. פחדתי לתת לו להיכנס, אבל התחלתי ללמוד להיפתח לזה יותר, ולסמוך עליו עד כמה שאני מסוגלת.
היום אותו צד שבי, הצד שחיפש הפרדה וחופש מבלייק, רצה לוודא מעבר לכל ספק שהוא לא מנסה לעשות לי עוד תרגיל.
"אני יכולה להבטיח לך שאין לבלייק כל בעלות על הנכס," הרגיעה אותי פיונה.
הכול טוב ויפה, אבל לא מזמן היא מצאה לי דירה מעוצבת בבניין אלגנטי שלא רק היה בבעלותו של בלייק, אלא ממש שימש אותו למגורים. הגבול העדין בין חיינו האישיים והמקצועיים היה מספיק מטושטש גם כך. לא התכוונתי לוותר בנושא.
"אני שמחה לשמוע."
פיונה פישפשה בארנקה. למרות ספקותיי התחלתי להתרגש. היא פתחה את הדלת ונכנסנו פנימה לחלל, שהיה אמנם קטן בהשוואה לחלל אצל בלייק, ומעט מעופש ומשווע לצוות ניקוי, אבל נראה בהחלט מבטיח. בלייק נאנח מאחורי.
"פיונה, ברצינות, זה הכי טוב שיכולת למצוא?"
היא נעצה בו מבט נרגז.
"אנחנו – אריקה ואני – דיברנו על התקציב שלה, ובהתחשב במיקום ובגודל, זה בהחלט סביר. ברור שהמקום צריך קצת אהבה וטיפוח, אבל אתה חייב להודות שיש למקום פוטנציאל."
הסתכלתי סביבי בתשומת לב וניסיתי לדמיין מה אוכל לעשות עם המקום. הייתי כל כך עסוקה בניהול החברה מדירתי ובשכירת עובדים חדשים שעוד לא הספקתי להתחיל להתרגש מהמעבר. אבל זה הולך להיות כיף.
"אני אוהבת את רצפת העץ."
"היא מטונפת." בלייק חיכך את סוליית נעלו ברצפה, משרטט קו בשכבת האבק הדקה.
"קצת דמיון, בלייק. אנחנו רק צריכים לנקות פה, ועם כמה תוספות, בהחלט יכולה להיות פה תחושה מגניבה של סטודיו לעיצוב."
"בדיוק. קיר לבנים חשופות זה תמיד באופנה," הוסיפה פיונה.
"קצת ישן." עיקם בלייק את אפו.
צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בכתף. "תראה לי בבוסטון בניין לא ישן."
החלל היה רחוק מרחק רב מהמשרדים המודרניים והמעוצבים של קבוצת לנדון, אבל הציפיות שלי היו צנועות וריאליסטיות. אולי כרגע מצב הנכס לא אידיאלי, אבל עם קצת מאמץ וכמה תוספות קטנות, הוא יכול להתאים בדיוק.
נעמדנו מול החלונות הגדולים הצופים אל הרחוב, ואני נמלאתי פתאום התרגשות עליזה. לחֶברה שלי תהיה סוף־סוף כתובת. זו אבן דרך משמעותית שבזכותה כל מה שהשגנו עד עתה ייראה פתאום הרבה יותר מוחשי.
הסתובבתי לראות מה פיונה חושבת. "נראה לי שזה מוצא חן בעיניי. מה דעתך?"
פיונה הסתכלה סביב בעין בוחנת. "המחיר הוגן והחוזה יאפשר לך גם להתרחב. בשורה התחתונה הייתי אומרת שכדאי ללכת על זה. את יכולה לדמיין את עצמך כאן?"
"כן." חייכתי באמונה מחודשת ביכולות התיווך של פיונה. בסופו של דבר, היינו צריכים חלל עבודה נוח ובמחיר סביר לצוות העובדים החדש של קלוֹזְפּין, הרשת החברתית לענייני אופנה שבפיתוחה השקעתי את השנה האחרונה.
"תני לי לעשות כמה טלפונים כדי לבדוק אם אוכל להוריד קצת את המחיר בשבילך. כי בלייק צודק, באמת די מלוכלך פה. וחוץ מזה, אם את מתכננת לשפץ זה נותן לנו קלף מיקוח." פיונה שלפה את הטלפון שלה ויצאה למסדרון, מותירה אותנו שוב לבדנו.
"לא שאלת אותי מה דעתי." גיחך אלי בלייק מזווית פיו.
"כי אני כבר יודעת מה אתה חושב."
"אני הייתי נותן לך שטח כפול מזה, ולא היית צריכה לצאת מהבניין בשביל לבוא לבקר אותי. ובנוסף לכך היית מקבלת תעריף בת זוג, שלעניות דעתי תגלי שאין לו מתחרים פה באזור."
בלייק תמיד ידחף את האף שלו לעניינים שלי בלי שיתבקש, זה אבוד. הוא שתלטן, אובססיבי ועקשן בטירוף, אבל מעבר לזה, הוא טיפוס שתמיד מושיט יד לעזרה. כשאנשים שחשובים לו נתקלים בבעיות או צריכים משהו, הוא תמיד ייחלץ לסייע ויעשה כל מה שצריך, בלי לחשוב על ההוצאות.
"אני מעריכה את ההצעה. באמת. אבל לעצמאות אין מחיר, בלייק." ניהלנו כבר את השיחה הזאת ולא התכוונתי לוותר. הוא צריך לסמוך עלי שאוכל לנהל את העניינים בכוחות עצמי. אמון הוא עניין דו־כיווני.
"תוכלי להיות עצמאית. נכניס את זה לחוזה."
"מניסיוני, כשמכניסים דברים לחוזה זה רק מאלץ אותי להיות תלויה במשאביך הניכרים לפרק זמן מחייב כזה או אחר." בלייק כבר כבל אותי לדירה בחוזה של שנה, אף שעדיין לא פדה אף אחת מהמחאות שכר הדירה שנתתי לו.
"תקראי לזה שכר דירה מפוקח. את יכולה לקַבֵּע את תעריף בת הזוג לתקופה של, נגיד, עשרים שנה, ואז נפתח את זה לדיון מחודש." הוא עטף אותי בזרועותיו והצמיד אותי חזק אל חזהו, שפתיו רחוקות סנטימטרים ספורים משפתיי.
ליבי הלם בפראות. מה שהוא אמר חרג מגבולות הקִנטור ההדדי הרגיל שלנו. אנחנו יחד רק כמה שבועות והוא כבר חושב על הטווח הארוך? שפתיי נפשקו מעט, ולרגע התקשיתי לנשום. המילים של בלייק והקִרבה אליו סיחררו אותי לגמרי, כל פעם מחדש. לאף אחד מעולם לא היתה כזאת השפעה עלי, והתחלתי ללמוד ליהנות מרכבת ההרים הזאת.
"ניסיון יפה," לחשתי.
הוא נהם וסגר את שפתיו על שפתיי, תובע בעלות בלהיטות רכה, מתגרה בי בצליפות לשון קלות.
"את מטריפה אותי, אריקה."
"כן?" התנשמתי, מנסה לא לגנוח כשנשימתי נעתקה מגופי.
"כן, בכל מובן אפשרי. בואי נעוף מפה. פיונה תוכל לטפל בניירת אם החלטת סופית לשכור את החור הזה."
הוא אחז במותניי וריתק אותי בגופו השרירי אל הקיר מאחורי. אין לי מושג מה הקטע שלו עם להצמיד אותי למשטחים יציבים, אבל אני מתה על זה. העברתי את ידיי בשערו והחזרתי לו נשיקה לוהטת, שוכחת את עצמי בקלות בין זרועותיו. מה השעה? איפה אני צריכה להיות אחר כך? עברתי בראש על כל מכשול אפשרי שעשוי למנוע ממני להיות עירומה עם בלייק. הירך שלו איתרה את הרווח בין רגליי והפעילה כמות מדויקת של לחץ שדחקה את הג'ינס שלי להתחכך בתחתוניי.
"אוי, אלוהים."
"אני נשבע לך שאם היתה במקום הזה פינה נקייה אחת הייתי מזיין אותך כאן ועכשיו."
ציחקקתי. "אתה נוראי."
עיניו האפילו. "אין לך מושג כמה."
"אהמממ."
פיונה נשענה על הדלת במבט נוקב.
בלייק התרחק ממני במהירות שבילבלה וסיחררה אותי לרגע. לראשונה מאז שהכרתי אותו ראיתי אותו מסמיק ומעביר ידיים בשערו, כנראה ממבוכה על שנתפס מתחרמן מול אחותו הקטנה.
"אם סיימתם, תשמחו לשמוע שהורדתי את המחיר בעוד כמה מאות. אנחנו יכולים לסגור על זה או שאת רוצה לראות עוד כמה מקומות באזורים אחרים של העיר?"
הזדקפתי והתרחקתי מבלייק לכיוונה, יודעת שככל שאתרחק יותר כך אוכל לחשוב יותר בצלילות.
"החלטתי. בואי נלך על זה."
***
"חדשה בשכונה?"
הג'ינג'ית השופעת שהגישה שני קפה "קרם בּרוּלֶה" מהבילים קטעה את רצף המחשבה שלי בדיוק כשהייתי טרודה בבדיקה אובססיבית של הודעות הדואר שלי.
"משהו כזה. אני שוכרת משרדים למעלה."
"מגניב. אני כאן כבר כמה שנים. פתחתי את בית־הקפה עם ההורים שלי, אבל הם יצאו לפנסיה, אז עכשיו זה רק אני והצוות."
"וואו, כל הכבוד. לא ידעתי שאת הבעלים." יצא לי לראות אותה כמה פעמים בסיבובי ההיכרות שלי בשכונה כשחיפשתי את הדרך הנוחה ביותר לעבודה. טוב, האמת היא שהייתי להוטה כבר לעבור למשרד החדש, והריחות המגרים שבקעו מקפה 'מוקה' פיתו אותי להיכנס שוב ושוב.
"רוב האנשים לא יודעים. הם די מופתעים כשהם מבקשים לראות את האחראי וזו עדיין אני."
שתינו צחקנו, ואני הושטתי לה יד ללחיצה. "אני אריקה."
"סימון. הקפה על חשבון הבית."
"מעולה, תודה רבה."
"בכיף." היא טופפה חזרה לדלפק עם חמוקיה שעוררו קנאה אפילו בי. לסימון היתה נוכחות במקום והיא הכינה לאטֶה מעולה, כך שהיה קשה לפספס אותה. הלקוחות מסביבי ליוו אותה במבטיהם עד שנעלמה לבטח מאחורי הדלפק.
ליז נכנסה ומצאה אותי ליד שולחני.
"וואו, את שזופה בטירוף," אמרתי, מתרשמת מהיכולת שלה להיראות כמו דוגמנית מקטלוג בלי להשקיע יותר מדי מאמץ. איכשהו הקארֶה הבלונדיני המושלם שלה נראה אפילו בהיר יותר מהפעם הקודמת שנפגשנו לקפה. השיער שלי היה אסוף לפקעת פרועה, ולבשתי את הג'ינס הקרועים האהובים שלי וגופייה מקושקשת, מתוך כוונה לנקות את המשרד לפני שמגיעים הרהיטים.
"תודה! היה מדהים בברצלונה. את חייבת לנסוע לשם פעם. ההורים שלי שכרו וילה ואני פחות או יותר רבצתי על החוף כל הזמן. אושר צרוף."
"נשמע מדהים."
"אז מה עבר עלייך?" היא לגמה מהקפה שלה.
"החברה שלי קיבלה את המימון, מצאתי משרדים ועכשיו אני מרהטת אותם ומגייסת עובדים."
"וואו, מזל טוב!"
"תודה."
"אילו תפקידים את מחפשת?"
"יש לנו כמה מתכנתים חדשים, אבל אני קצת מתקשה למצוא סמנכ"ל שיווק. עוד לא מצאתי מישהו שידהים אותי, ואני חייבת מישהו בקרוב. אני לא יכולה לקחת עלי גם את זה עם כל הדברים האחרים שבאחריותי."
"מה את אומרת, יש לי בשבילך את האדם המושלם." היא מחאה כף, ומייד התחילה לפשפש בתיקה.
"כן?"
"החברה שלי ריסה. היא עבדה בחברת שיווק בחופשות הקיץ האחרונות, סיימה איתנו את התואר וכרגע מחפשת עבודה. היא משוגעת על אופנה. את תאהבי אותה."
זקפתי גבות. אני לא בדיוק אוהבת אופנה. אני אמנם מנהלת רשת חברתית בנושא אופנה, אבל זו עבודה. התלהבות מבגדים היתה הקטע של אֶלי, אבל מאחר שבדיוק את אלי אני צריכה להחליף, אולי באמת כדאי לדבר עם הבחורה הזאת.
"אני מנסה למצוא מחליף לשותפה שלי שעברה לניו־יורק מטעמי עבודה, כך שהיא תצטרך לקחת על עצמה הרבה אחריות ותקבל משכורת לא גדולה של סטארט־אפ. לא בדיוק משרת החלומות של כל אחד."
ליז ניענעה בראשה ולא נראתה מוטרדת כלל. "דווקא נשמע מושלם. כדאי לך לדבר איתה. יכול להיות שאני טועה בקשר למה שהיא מחפשת, אבל לא יזיק ליצור איתה קשר. אף פעם אי אפשר לדעת."
משכתי בכתפיי. "בסדר, אבל אני לא מבטיחה כלום, אוקיי?"
"ברור. היא חברה, אבל אנחנו לא כאלה קרובות, אז אם זה לא יסתדר אל תרגישי לא נעים."
"יופי, מצוין."
חיכיתי שתשלח לי את פרטי אשת הקשר בטלפון, ומחשבותיי נדדו בינתיים לכל הדברים שאני צריכה עוד לעשות לפני שנתמקם למעלה.
"אני ממש שמחה שחידשנו את הקשר, אריקה." ליז חייכה חיוך מתוק שהחזיר אותי אל קרקע המציאות.
"גם אני."
"חשבתי בחופשה שלי הרבה על מה שאמרת." הבעת פניה השתנתה והתרככה מעט. "הייתי צריכה לגלות יותר הבנה בכל הסיפור הזה. לא היה לי למה להשוות וכנראה לא הגבתי כמו שהייתי צריכה להגיב. אני מצטערת שלא יכולתי לעזור לך להתגבר על זה בזמנו, אבל אני רוצה לנסות להיות חברה טובה יותר בשבילך עכשיו, אם לא מאוחר מדי." היא דיברה בקול חרישי למרות שבית־הקפה המה משאון שיחותיהם של הלקוחות האחרים במקום.
"ברור שלא. אל תדאגי בקשר לזה."
ניסיתי לדחוק הצידה את ההתנצלות שלה ואת כל הרגשות שאיימו לצוף בעקבותיה. אחת הסיבות לכך שהתרחקנו מלכתחילה היתה התזכורת התמידית לאותה תקופה רעה בחיי כשבילינו ביחד. רציתי לתת לחברות בינינו הזדמנות נוספת, אבל היה לי חשוב שלא ניגרר לשיחות על העבר בכל פעם שניפגש.
"אנחנו מדברות על היסטוריה רחוקה, ליז. המשכתי הלאה ולא מעניין אותי להתעסק בזה. יש לי מיליון דברים אחרים על הראש כרגע."
"נכון." היא הינהנה. "אין לי מושג איך את עושה את זה. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי מנהלת חברה. לא הייתי יודעת איפה להתחיל."
"אני ללא ספק לומדת תוך כדי עבודה, אבל אפשר להגיד את זה על כל דבר, נראה לי. איך הולך בעבודה שלך?" היא מן הסתם כבר התחילה לעבוד באחת מחברות ההשקעות הגדולות בעיר.
"האמת היא שמעולה, מלבד זה שכרגע אני בגיהינום של גיליונות נתונים. אבל אני לומדת הרבה ומנסה להבין מי נגד מי. נראה לי שזה מוצא חן בעיניי. וגם עובדים בחברה מלא בחורים שווים. זה יתרון גדול."
צחקתי ונזכרתי כמה ליז היתה משוגעת על בנים כשחלקנו חדר במעונות בשנה הראשונה שלנו. למעשה, ייתכן שבגלל חיבתה לבחורים ולמסיבות יצאנו מהקמפוס לבית האחווה באותו ערב. ניענעתי את ראשי לסלק את זכרו של אותו לילה נורא עם מארק ממחשבותיי.
אחרי שנודעה לי זהותו של הגבר שאנס אותי, נעשיתי נחושה בדעתי עוד יותר לא לתת לאותה חוויה לשלוט בי. אני חזקה יותר מהכאב שהותיר בי, ועברתי דרך ארוכה מכדי לעצור להתאבל על התמימות שגזל ממני.
"אני אשמח לראות מתישהו את המשרד החדש," אמרה ליז.
"בטח, ברגע שנארגן הכול תקפצי לבקר. ואם כבר מדברים על זה, אני חייבת לזוז. הרהיטים אמורים להגיע מחר ומצפה לי לילה ארוך של ניקיונות."
"אין בעיה. היה כיף לראות אותך."
"גם אותך." חייכתי, ונפרדתי ממנה בחיבוק זריז.
עליתי במהירות לקומה השנייה. לא ראיתי את המקום מאז שהחלטתי לשכור אותו, וכבר השתוקקתי להתחיל להפוך אותו לשלנו, אפילו אם זה מחייב אותי להתלכלך קצת.
נעצרתי לפני הדלת. היא נראתה שונה לחלוטין מהדלת הישנה שהיתה שם כמה ימים קודם לכן. העץ נצבע בגוון אפור־סאטן וזכוכית החלון הפכה לחלבית, עם לוגו החברה חקוק בשקוף באמצע. סובבתי את המפתח במנעול הכרום המבריק ופתחתי את הדלת.
הרצפה שהיתה במשרד נראתה כעת בוהקת ומחודשת אחרי שיוף ולכה, וכרכובים אלגנטיים לבנים עיטרו את מסגרות החלונות ואת נקודות המפגש בין הקירות לתקרה. מאוורר תקרה חדש ופסי תאורה הקפיצו את החלל היישר למאה העשרים ואחת.
הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לפיונה.
"היי, אריקה."
"את רוצה לספר לי משהו?"
"מה? אה."
"חשבתי שגמרנו עם הקטע הזה." השתדלתי לשמור על נימה רגועה, אבל מתי היא תלמד לא לערב את בלייק בעניינים שלי?
"אריקה, הוא אחי הגדול. מה את רוצה שאני אעשה? הוא רצה לעזור איכשהו. את מכירה אותו."
כן, אני בהחלט מכירה אותו ויודעת שאי אפשר להגיד לו לא, במיוחד כשהוא מחליט משהו. הסתובבתי בחלל, מתרשמת מהשינוי המוחלט שחל בו מאז הפעם הקודמת שראיתי אותו. לא הייתי יכולה להעלות בדעתי משהו מוצלח יותר. נשאר לי רק לחשוב איך למקם את הרהיטים שיגיעו. בלייק עשה את כל השאר. שילך לעזאזל.
"טוב, זה נראה מהמם. פשוט מושלם."
"אני יודעת. הצצתי שם לפני שנתתי לך את המפתחות. הוא עשה עבודה מצוינת. בדיוק מה שראיתי בדמיון." נראה שהיא הפסיקה לחשוש כיצד אגיב ועברה להתלהב בגלוי.
נאנחתי ותופפתי ברגלי. אוף, גם אני מתרגשת.
"בסדר, אבל אני עדיין כועסת עלייך," נשמעתי מאוד לא משכנעת.
"אני אקנה לך משקה מתישהו ואת תשכחי מכל הסיפור."
"בדרך כלל אני צריכה כמה משקאות בשביל לשכוח."
היא צחקה. "עם זה אני לא הולכת להתווכח. טוב, אז תיהני מהמשרד. מזל טוב."
"תודה. נדבר אחר כך."
שמטתי את התיק שלי – העמוס חומרי ניקוי שהיו כעת מיותרים –
על הרצפה והתיישבתי בשיכול רגליים באמצע החדר. ניסיתי לעכל את כל מה שקורה. כל הצעדים הראשונים שעשינו עם החברה בשבועות האחרונים היו די מדהימים, ובלייק תמיד ידע איך לשדרג הכול לרמה אחרת.
בדיוק אז נפתחה הדלת ובלייק הופיע בפתח, ידיו עמוסות בבקבוק שמפניה, שמיכה ושקית נייר חומה, וחיוך צופן סוד מתנוסס על שפתיו.
"איך הבוסית האהובה עלי?"
"לא יכולה להתלונן," פסקתי, נושאת מבטי אל גופו המרשים המיתמר מעלי.
הוא פרש את השמיכה, התיישב, וסימן לי להתיישב על השמיכה לצידו.
"מה זה?"
"חשבתי שאולי נעשה פיקניק במשרד כדי לחגוג את המקום החדש שלנו." הוא חלץ את הפקק מהשמפניה בחיוך רחב ומזג את הנוזל המבעבע לשתי כוסיות ששלף מהשקית.
מבטינו נפגשו. הוא ניסה לאמוד את מצב הרוח שלי.
"את כועסת?"
"אולי," שיקרתי. יש לו מזל שהוא עשה כזאת עבודה מצוינת, שכבר הספקתי לסלוח לו ולמשת"פית שלו.
הוא זקף את גבותיו כאילו חיכה לתגובה ממני, ואני הלכתי לאיבוד לרגע בעיניו. הקשתיות החומות־ירוקות היפהפיות מתחת לריסים הסמיכים והארוכים היו גולת הכותרת בפנים שגרמו לנשימתי להיעתק בכל פעם מחדש. הלסת המסותתת בקווים חדים. העור השזוף קלות והשפתיים המלאות והערֵבות שהזכירו לי אילו דברים נוראיים ונפלאים הן יודעות לעשות לי. הייתי יכולה לבהות בו שעות בלי שיימאס לי מהרגשות שעורר בי. נכבשתי כל כולי. מעודי לא הרגשתי כל כך נחשקת וכל כך שבויה בידי מישהו אחר. בלייק היה חבילה מושלמת, מהממת ומטריפת דעת, ואני אהבתי כל סנטימטר בו.
נאנחתי בתקווה שלא רואים עלי עד כמה אני מאוהבת אנושות. "אני מקבלת את אי־השפיות שלך."
"ילדה טובה." הוא חייך אלי וראיתי שנרגע.
השתוקקתי לקרבתו ולכן נעניתי להזמנתו והתיישבתי לצידו על השמיכה. לקחתי מידו את כוסית השמפניה שהציע לי ולגמתי ממנה.
"מוצא חן בעינייך?"
"מאוד." אף שהיו לו ספקות בעניין המיקום, נראה שהוא בכל זאת הצליח לראות בנכס פוטנציאל כלשהו.
"קיוויתי שתאהבי."
"למה שינית את דעתך?"
הוא קימט את מצחו. "למה את מתכוונת?"
"לא התאמצת להסתיר את התיעוב שלך כשבאנו לראות את המקום בפעם הראשונה."
"זה טבעי שארצה שתהיי קרובה אלי, אבל זה מה שאת רצית. את מקבלת את ה'אי־שפיות' שלי, כמו שאת קוראת לזה, ואני מקבל את העקשנות שלך."
לרגע בהיתי בו, ולא יכולתי להתווכח עם ההגדרה. "אפשר אולי להגדיר את זה כהתקדמות."
הוא חייך חיוך שגרם לי להאמין שהוא מעולם לא הגיע כל כך רחוק עם אף אחת בעבר. לא דיברנו על זה, אבל בלייק לא נראה לי כמו מישהו שמתפשר לעיתים תכופות. האמת היא ששנינו לא כאלה, אבל איכשהו הצלחנו למצוא דרך. זה לגמרי מוגזם מצידו לשפץ לי את המשרד, אבל הוא קיבל את זה שאני זו שמחליטה וזה בהחלט העיד על התקדמות בכיוון הנכון.
לגמתי מהמשקה המבעבע והצונן. שתיקה ירדה על החדר. "אתה צריך לתת לי גם להסתבך קצת, אתה יודע."
הוא זקף שוב את גבותיו. "את שומעת מה שאת אומרת?"
"בהחלט, ואני גם יודעת שלא אוכל להתפתח אם תתערב בכל פעם שאעמוד בפני אתגר או טעות. אני רוצה את ההזדמנויות האלה, אחרת אני סתם אסתובב לי במין עולם דמיוני שבו אתה מעלים את כל הבעיות שלי ואף פעם לא אלמד איך באמת לנהל חברה."
הוא נאנח מעומק ליבו. "בסדר. עד כמה את רוצה שאהיה מעורב?"
"אולי פשוט תיתן לי לבקש ממך עזרה כשאני צריכה?"
הוא ניענע בראשו. "את בחיים לא תעשי את זה."
גילגלתי עיניים, אבל היה משהו בדבריו. אני עקשנית בטירוף וכמעט אף פעם לא מבקשת עזרה.
"הֵיי," הוא תפס בעדינות את הסנטר שלי וסובב אליו את פניי. "אני גאה בך."
"על מה? על שסחטתי ממך ארבעה מיליון דולר?"
הוא צחק. "אם זו היתה התוכנית שלך אז כן, אני מאוד גאה בך כי ממש לא ראיתי את זה מגיע."
גיחכתי כנגד רצוני. הייתי עושה כמעט הכול כדי לא לקחת ממנו כסף, והוא ידע את זה היטב.
"אבל ברצינות, זה צעד גדול. אני רוצה שתזכרי גם ליהנות מהרגע."
וזה בדיוק מה שעשיתי. הנוכחות של בלייק המתיקה קצת את כל הרגעים. המתיקה הרבה. הוא שיווה לכול מין קסם שגרם לי לתהות איך הצלחתי לשרוד את החיים המשמימים שהיו לי לפני שהוא הגיע והפך אותם מקצה לקצה.
"אני נהנית, תודות לך." רכנתי אליו ונשקתי לשפתיו.
הוא חפן את לחיי בכפו והעביר את לשונו על שפתיי לשדל אותן להיפתח, צולל למעמקי פי בלשון רכה.
"את לא מתכוונת לשאול אותי מה יש בשקית?"
התרחקתי מעט, חסרת נשימה ומסוחררת קלות מטעמו ומריחו. נקי, מחוספס וגברי, מיוחד רק לו. הוא הסתובב לפרוק את תוכנה של השקית החומה ושלף תותים, מְכל קצפת מתוקה וצנצנת קטנה של רוטב שוקולד יוקרתי.
"איזה מין פיקניק בדיוק תיכננת לנו?"
הוא הרים את הצנצנת. "הם מזלפים את השוקולד המדהים הזה על הקפה והמאפים שלהם למטה. נראה לי שהוא לא למכירה, אבל כשהסברתי להם בנימוס שאני מתכוון ללקק אותו מהגוף העירום שלך כדי לחגוג את המשרדים החדשים, הם נעתרו בסופו של דבר."
ציחקקתי, מנסה לדמיין אותו ואת סימון מנהלים את השיחה הלא־סבירה הזאת. הוא סובב את המכסה והושיט לי את הצנצנת. טבלתי אצבע בשוקולד והכנסתי לפה. השוקולד עטף את לשוני, וטעמו המושחת והאלוהי הבהיר לי מעבר לכל ספק שבלייק הולך לעמוד במילתו בתוך זמן קצר.
"חשבתי שאתה נגד סקס במשרד," אמרתי.
"זה המשרד שלך. החוקים אחרים."
"ואני רואה שכבר התחלת לקבוע אותם." טבלתי שוב אצבע בשוקולד הנוזלי, אבל לפני שהספקתי להגיע לפה שלי בלייק הכניס אותה אל פיו וליקק ממנה את השוקולד ברוב משמעות.
"תורידי חולצה ותשכבי."
חייכתי מאוזן לאוזן ונעמדתי על הברכיים בעצלתיים לפשוט את הגופייה. "אתה ממש שתלטן היום."
הוא הוציא מהשקית מסכה עשויה משי שחור וכיסה בה את עיניי. "זה לא עניין של מצב רוח, בייבי. זה מי שאני. וכדאי לך לזכור את זה."
נשימתו החמימה דיגדגה את עצם הבריח שלי, ואני עצרתי את נשימתי בציפייה לחוש במגע פיו על עורי, אבל הופתעתי במקום זאת להרגיש את ידו על גבי. אצבעותיו פתחו במיומנות את החזייה שלי ושמעתי את הבגד נוחת במרחק־מה ממני. הייתי חשופת חזה בחדר הצונן, ומאוד מודעת למצבי הפגיע.
"תשכבי, ואל תגרמי לי להגיד לך את זה שוב."
פלטתי את הנשימה העצורה בקרבי, וחשתי מעורערת פתאום לשמע הפקודה והנימה החדה בקולו. לרגע הבליחה במוחי מחשבה להתנגד לבקשה הפשוטה אך התקיפה, אך מייד גברה עליה התשוקה שייקח פיקוד על גופי ויעשה בו כראות עיניו.
צייַתּי ונשכבתי על גבי, והנחתי ידיים על השמיכה הקרירה שתצנן את גופי הבוער. הוא פתח את כפתורי הג'ינס שלי ומשך אותם במורד ירכיי, עוצר מעט לפני עצם החיק.
הנשיקות היוקדות והלחות שהמטיר במורד בטני הבעירו בי רצון לעוד. קימרתי את גופי אל אצבעותיו שליטפו את בליטת עצמות האגן שלי.
"אני מת על החלק הזה בגוף שלך," מילמל. "אחד מני רבים. הגוף שלך… אריקה, את כל כך סקסית."
"תיגע בי."
"עוד מעט, אני לא רוצה להקדים את המאוחר. תפסיקי להתפתל."
"אתה מענה אותי," ייללתי.
הוא צחק חרש. "ממש לא."
הוא נסוג מעט, יוצר בינינו מרחק מצער. שוב נהיה לי קר. איפה הוא ומה הוא עושה? נרעדתי כשטיפה ראשונה נטפה לתוך הטבור שלי. הזרם הדק טיפס מעלה אל שדיי והקיף את פטמותיי שהזדקרו בשל התחושה.
"את אוהבת תותים?"
הרמז העלה חיוך על פניי. "כן."
"יופי. תכף אתן לך לאכול אחד."
הוא הניח פיסת פרי על שפתי התחתונה, וניחוח רענן של תותים התערב בריח השוקולד. פערתי את פי, אך הוא הרחיק אותו ממני, ואני נמתחתי בחיפוש אחריו עד שבסופו של דבר הוא התיר לי לנעוץ בו שיניים. לעסתי ובלעתי, מתענגת על הטעם ועל החידוש שבשילוב בין האובססיה שלי אל בלייק והאהבה שלי לאוכל. קצת מוזר, אבל לא ראיתי סיבה להתווכח כשמציעים לי דבר טוב, או דברים טובים, במקרה הזה.
הוא הפתיע אותי בנשיקה על גרוני, כסס את צווארי, ונדד במורד עצם הבריח. הוא חלף בין שדיי, ואז האטה לשונו והתחילה להקיף פסגה אחת ואת השנייה אחריה. הוא מצץ וליקק בלשון קטיפה עצלה את כל פלג גופי העליון, מקדיש תשומת לב מיוחדת גם לפינות נשכחות בגופי. לשונו המתגרה שליקקה את עורי באיטיות מתוקה הבעירה את גופי עד שנעתקה נשימתי. כשסיים ללקק את כולי שלח יד לתוך הג'ינס שלי וחפן את איברי מבעד לתחתוניי הרטובים כליל.
"אני הולך לזיין אותך עכשיו, אריקה. את רוצה?"
מגע הבל פיו על פטמותיי הרטובות גרם לעורי המחושמל מנגיעותיו המתגרות לסמור כליל.
גנחתי בקול לחיוב, קרובה לאיבוד תחושה בידיי שלפתו את השמיכה בניסיון לשמור על ריסון. הרגשתי שעוד רגע אתפוצץ ושלחתי אותן היישר לתוך שערו, חופנת את הקווצות הרכות שהחליקו מבין אצבעותיי בזמן שפיו ינק בחוזקה את שדיי. הוא נגס בי בעדינות ואני ייבבתי.
הוא תפס בפרקי ידיי והניח אותם מעל ראשי. "אל תזוזי."
השקית רישרשה שוב, והרגשתי שהוא כובל את זרועותיי בבד משיי כלשהו, מהדק את הקשר באופן שהבהיר שלא אוכל להשתחרר גם אם ארצה.
אחר כך הפשיט אותי ממותניי מטה. שמעתי את בגדיו צונחים לרצפה לרגליי ומייד אחר כך חשתי בגופו עלי.
פיתלתי ועיקמתי לשווא את זרועותיי בידיעה שלא אוכל להשתחרר בכוחות עצמי, והרגשתי איך ליבי מחיש את פעימותיו עד לגבול הפאניקה. הוא כבר עשה לי את זה בעבר, הותיר אותי כך חסרת אונים, לא מסוגלת לגעת בו או לזוז. הכבלים ההם היו מעט קלים יותר לתמרון, אבל אלו מיאנו לזוז ממקומם. לא יכולתי לראות אותו והרגשתי חסרת אונים באפלה. פתאום נתקפתי פחד מקפיא וראיתי בעיני רוחי את הזיכרון האפל והמסויט במקום את בלייק.
"בלייק." קולי נשמע רועד, רווי מצוקה הולכת וגוברת. לא הייתי בטוחה שאוכל לעמוד בזה.
הוא הניח יד על ליבי, על חזי שעלה וירד בנשימות מהירות שלא הצלחתי להרגיע.
"ששש, בייבי. אני שומר עלייך," לחש.
הוא כיסה את גופי בגופו החם, פיו כובש את פי וכולו רוך ועדינות, משקיט את פחדיי. הוא נשק ללסתי ונדד אל המקום הרגיש בצווארי, קצת מתחת לאוזן.
"את מרגישה אותי? זה אני, בייבי. זה תמיד אהיה אני."
לשמע המילים התרפה גופי תחתיו, אגרופיי הקפוצים השתחררו, ואני התמקדתי במגעו המיוחד שאין דומה לו. אף אחד מעולם לא נגע בי כמותו, כאילו הוא מכיר את גופי טוב יותר ממני.
בהלתי הלכה ונרגעה בהדרגה, מתפוגגת כליל כשהתוודע שוב לגופי והחזיר אותי בקולו אל המציאות, המציאות שלנו.
"כל היום עמד לי מלחשוב עלייך ככה. יש לך מושג כמה בלתי אפשרי לעבוד בצורה כזאת? לחשוב על הגוף הסקסי שלך מתחתַי, מוכן לקראתי?"
גופי התעורר לחיים סנטימטר אחר סנטימטר, נדלק תחת ידיו ושפתיו התובעות עלי בעלות בליטופים משתוקקים ונשיקות לוהטות ורטובות, בקולו המלווה כל תחושה מתעוררת, כל תנועה מתוכננת. מותניי החלו מתנועעים בהרמוניה עם אצבעותיו המעסות אותי, שחדרו מבעד לקפליי הלחים אל קרבי כרמז מקדים לבאות.
תשומת ליבי התמקדה כולה במגע. התנשמתי בכבדות ותהיתי במעורפל כמה זמן עוד אוכל להחזיק ככה. אלוהים, האיש הזה פשוט נהנה לענות אותי.
"את בסדר?" הוא ליטף את פרקי ידיי בעדינות ועבר ברפרוף עדין במורד העור הרגיש שבפנים זרועותיי.
התפכחתי משיכרון התשוקה לחשוב על השאלה. הפאניקה נותרה הרחק מאחור. את ראשי מילאה רק השתוקקות מתוקה להרגיש אותו כבר בתוכי.
"יותר מבסדר. אל תפסיק."
הוא פישק את רגליי סביבו, ננעץ בפתח, ואז חדר פנימה באיטיות שכמעט הטריפה עלי את דעתי. עצרתי את הנשימה עד שנכנס כל כולו, ממלא אותי עד תום. הוא בלע את פי בנשיקה עמוקה, ואני נשמתי אותו בזמן שהחל מניע את ירכיו בתנועות קלות, מזכיר לי כמה עמוק הוא יכול לגעת בי, בכל מובן אפשרי. גנחתי, אש התפשטה בוורידיי וחיממה את איבריי בזה אחר זה וגופי נצמד לגופו כמיטב יכולתי. שילבתי את קרסוליי מאחורי ירכיו לדחוק בו פנימה, בקושי יכולתי לשאת את הרעב המתעצם להרגיש אותו זז בתוכי.
הוא חיבק את מותניי ופרש יד מאחורי עצם הזנב שלי לגונן עלי מפני הרצפה הקשה, כשהוא נכנס ויוצא בעוצמה גוברת. השתנקתי, מוצפת הקלה ואקסטזה.
הוא פילח אותי שוב ושוב, נכנס לקצב מהיר, ובין הנשיקות לחש באוזני. "אני אוהב אותך, בייבי. להיות בתוכך… ככה. לשלוט בתענוג שלך. אני מכור לזה."
הוא לחש לי מה היה רוצה לעשות לי ואיך הוא מרגיש כשהוא נעוץ בתוכי, שומר על קשר כל העת כדי שלא אשכח מי עושה איתי אהבה.
"בלייק, אלוהים…" העולם כולו הצטמצם לצליל קולו ולזין שלו שמפלח אותי. דבר לא הסיח את דעתי מגופו התובע עלי שליטה בנחישות. שפתיי רעדו מעוצמת המתח הנבנה.
"זהו. עכשיו את הולכת לגמור חזק ובקול רם עד שכל השכנים יידעו מי אני."
הוא תפס את ידיי ביד אחת וריתק אותן מעל ראשי, לפת בידו השנייה את מותניי ואז הרים אותי מהרצפה וננעץ בי חזק כל כך שהזין שלו פגע באותה נקודה במעמקיי שצבעה את כל העולם בשחור ולבן.
שמו נפלט משפתיי בזעקה צרודה. ראיתי צבעים מתפוצצים בתוך ראשי והגוף שלי פירכס סביב איברו בלי שליטה ברעידות שבקעו היישר מליבתי.
"אלוהים, אריקה… כן, בדיוק ככה."
הוא הטיח בי את גופו בתנועות אחרונות שהטיסו את שנינו השמימה וגרמו לבהונותיי להימתח, ואז תפס חזק במותניי וננעץ בי פעם אחת אחרונה באנקה רמה.
הוא קרס מעלי, גופו חלקלק ובוער, ואני טילטלתי שוב את ידיי, מבקשת לגעת בו ולהרגיע את גלי ההדף האחרונים. הוא התיר את סרט הבד בתנועה מיומנת ושיחרר אותי לחופשי, ואני מיצמצתי באור הפתאומי כשהסיר מעלי את המסכה.
פניו נראו רגועות, אבל עיניו היו אפלות ורציניות. התנשמנו בכבדות, והוא ליטף את פניי בחרדת קודש, מרחיק שערות סוררות.
"התגעגעתי לעיניים שלך. בפעם הבאה אני רוצה לראות אותן בזמן שאני מתעלס איתך, לאורך כל הזיון. אני רוצה שתראי מה את עושה לי."
2
"אני משוגעת על אופנה."
לא הטלתי בכך ספק לרגע. בשמלת מעטפת שחורה יוקרתית ועקבים שאני הייתי קורסת בהם תוך דקה, ריסה קוֹרבִי נראתה מתוקתקת להפליא. אולי אפילו קצת יותר מדי. היא לא בורכה באלגנטיות הטבעית של אלי, אבל הכול אצלה היה במקומו, מהקארה החד בשחור־פחם ועד למניקור הצרפתי הטרי.
היא הקרינה הקפדה מוגזמת – בטח מסדרת גבות בדיוק של שעון שוויצרי – אך נאלצתי להודות שכנראה לא יזיק לי ללמוד ממנה כמה דברים. עברתי על קורות החיים שלה. היה לה ניסיון מרשים למדי יחסית למועמדת צעירה, אבל בכל זאת לא הייתי בטוחה שכדאי לי להעסיק חברה של חברה.
"אני רואה. ספרי לי על הקמפיינים שעשית בעבר."
ריסה שלפה תיק עבודות גדול עם חומר מודפס מחולק לפי מסעות הפרסום השונים. העמודים היו מעוצבים בקפדנות ותוכנם נקי ומקצועי לא פחות. הרבה תצלומים של דוגמניות שבלוניות מחייכות באושר מעושה כי קרן הפנסיה שלהן פשוט כל כך משמחת אותן. הטכניקה היתה די בנאלית, ורחוקה מאוד ממה שחיפשנו בחברה.
"זה נהדר, ריסה. אבל אם לדבר בכנות, זה מאוד מיינסטרים. אנחנו רוצים להיות פופולריים, אבל מחפשים גם טוויסט מיוחד שיגרום לנו להיראות צעירים, יוקרתיים ומגניבים."
"אני לגמרי מבינה. העבודות האלה הולכות על בטוח. מטבע הדברים הייתי מוגבלת כאן במה שרצה הלקוח, אבל בקלוזפין תהיה לי אפשרות לנסות כיוונים חדשים. אנחנו יכולים לעשות אופנה עילית מתוחכמת בצורה שתיראה נקייה ואלגנטית, את יודעת? פשוט, אבל סקסי."
היא יודעת לדבר, אבל האם תדע גם לספק את הסחורה? סיימתי לעבור על תיק העבודות כולו ובחנתי אותה לרגע.
"איך את בכל מה שקשור ליצירת קשרים ומכירות? החלק הכי חשוב אולי בתפקיד הוא להשיג לקוחות חדשים. את יכולה לאהוב אופנה מהיום עד מחרתיים, אבל את צריכה להיות מסוגלת למכור."
"מסכימה, אבל הרבה יותר קשה למכור משהו שלא אוהבים. אני יכולה למכור את השירות הזה, ואם צריך לצאת בערבים כדי לטפח קשרים, אין לי שום בעיה עם זה."
נשענתי אחורה בכיסא ושקלתי את מה שאמרה. היא נראתה להוטה, זה בטוח. בכל הראיונות שערכתי בשבועות האחרונים עוד לא יצא לי להיתקל במישהו שהפגין כל כך הרבה להט כמו שראיתי ממנה בחמש הדקות האחרונות.
לא היתה לנו תרבות ארגונית, כך שלא היה לי מושג איך היא תסתדר עם סיד וכנופיית המתכנתים החדשה שלו. ומה שיותר חשוב – איך היא תסתדר איתי? הזמן שנותר לנו להתארגנות עם המימון החדש הלך ואזל, והייתי צריכה להגיע להחלטה במהירות. נראה קצת פזיז לשכור אותה בו במקום, אבל למעשה היא התאימה בול.
היא נשמה עמוק. "תקשיבי, אני מבינה שזה הבייבי שלך, אריקה. את נראית כמו מישהי שיהיה כיף לעבוד איתה וללמוד ממנה. כמובן שזאת החלטה שלך, אבל אני ממש אשמח להיות חלק מהצוות."
היא נעצה בי מבט בעיניה הכחולות־כהות, ממתינה בבירור להדוף את השאלה הבאה שאזרוק אליה.
"השכר מקובל עלייך?"
"בהחלט," נופפה בידה בפסקנות.
שיחקתי בעט שלי, מושכת זמן אם כי כבר החלטתי. "בסדר."
"בסדר?"
"בואי נלך על זה."
חיוך רחב התפשט על פניה. "באמת? וואו. את לא תצטערי."
קמתי, וכשלחצנו ידיים הרגשתי את ידה רועדת מעט בידי. היא כל כך מתרגשת?
"את יכולה להתחיל ביום שני. נארגן את הניירת כשתגיעי."
"מעולה, תודה רבה." ראיתי שהחיוך שהיה מרוח לה על הפנים לא עומד להימחק בקרוב.
***
אֶלי התפרקדה על השמיכה לצידי בזמן שזרקתי פירורים לברווזים באגם. הגנים הציבוריים היו במרחק רחובות ספורים מהדירה שלי, ובימים נעימים כמו זה הפארק שקק משפחות, תיירים ואנשים כמונו. יצאתי מהעבודה מוקדם כדי לאסוף אותה, והגענו למסקנה שהסעיף הראשון על סדר היום בסוף השבוע הארוך שלה אצלי צריך להיות קצת שמש.
"שכחתי כמה אני אוהבת את הקיץ כאן." מבטה נראה מהורהר ומתגעגע, כאילו היא כאן, אבל גם במקום אחר.
"את כבר מתגעגעת לבוסטון?"
היא התרוממה על מרפקיה. "נראה לי שכן. ניו־יורק די שואבת אותך לתוך מערבולת. לפעמים קשה לי לדמיין את החיים שלי מחוץ לעיר, אבל אני חייבת להודות שאני נהנית מהשינוי באווירה. הייתי צריכה הפסקה."
שתינו עברנו לא מעט שינויים בשבועות האחרונים. אחרי שלוש שנים של מגורים משותפים התגוררנו כעת במרחק שלוש־מאות קילומטרים זו מזו. זה בהחלט העמיד את החברות שלנו במבחן, אבל עמוק בלב ידעתי שהמרחק לבדו לא יצליח לשבור אותנו.
"אין ספק. שמעת משהו מהית'?"
"הוא מתקדם יפה."
"חשבתי שאולי תיסעי לבקר אותו, את יודעת, במקום לבוא אלי." כמובן ששמחתי שזה לא קרה. אחרי שעידכנתי אותה בכל מה שקרה ביני ובין בלייק וסיפרתי לה על מארק שצץ פתאום כאילו משום מקום, החלטנו שתינו שהגיע הזמן לפגישה אמיתית.
"החברות במקום הראשון, סתומה." חייכה ונעצה בי מרפק בשובבות.
נקמתי בה בכמה פירורי לחם שכוונו היישר אל התלתלים החומים שצנחו ברישול מושלם במורד גבה.
"נראה לך שתיסעי לבקר אותו בלוס־אנג'לס?"
"לא. הוא צריך את הזמן שלו שם, והאמת היא שגם אני. סוף־סוף מצאתי דירה, והמעבר דווקא הוריד ממני עול משום מה. כשהייתי שם הרגשתי כל הזמן שאני מחכה לו. עכשיו אני מתחילה את החיים שלי בעיר, בלי שהכול יהיה כל הזמן קשור אליו ואלינו."
הינהנתי. הבנתי היטב כמה העצמאות יכולה להיות חשובה במערכת יחסים חדשה. לא היה לי קל לשמור על מרחק בטוח מבלייק כשבעצם רק רציתי לתת לעולם המתוכנת והמתוכנן שלו לעטוף אותי בשמיכה של ביטחון והגנה. העולם של בלייק היה אולי מגונן, אבל לא תמיד אמיתי.
"נשמע הגיוני. מתי הוא חוזר מהגמילה?"
"בעוד חודש בערך. זה עוד לא סגור."
"ומה אז? את חושבת שתנסו לאחות את השברים ולהתחיל מחדש?"
"אני חושבת שכן. לא התחייבנו אחד לשני, אבל…" היא נשכבה על הגב והשקיפה על העצים מעלינו.
"מה קרה?"
"אני רק… מתגעגעת אליו. זה הכול."
שתקתי. לא רציתי ללחוץ עליה לכאן או לכאן. היה ברור שהפרידה קשה לה, אבל עדיין לא הייתי בטוחה שהית' מתאים לה. בלי קשר לזה שהוא אחיו של בלייק.
"לפעמים נראה לי שכולם רק שופטים אותנו."
התכווצתי קצת, וקיוויתי שהיא לא קראה את הפנים או המחשבות שלי.
"כאילו, למה אני מבזבזת את הזמן שלי עם מישהו כזה? החברות שלי, וזה כולל אותך, חושבות שהוא צרה צרורה. אני מודה שיש לו בעיות, אבל אני לא יכולה לוותר על מה שיש לנו. מגיעה לו הזדמנות נוספת." היא מחתה דמעה בטרם הספיקה לצנוח.
השתרעתי לצידה על השמיכה וחיכיתי שתתעשת. נכון שהזדעזעתי כשגיליתי שהית' מכור לסמים, אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהם מאוהבים עמוקות זה בזה. אף פעם לא ראיתי את אלי במקום כל כך טוב, והית' הוא שהביא אותה לשם. קיוויתי שגם היא תוכל לעשות את זה בשבילו, ולהרחיק אותו מההתמכרות שעלולה לחבל בסיכוייהם להיות מאושרים ביחד.
"אלי, אכפת לי ממך, ואני רוצה שתהיי מאושרת. אם אני נראית שיפוטית זה בגלל שאני דואגת לטובתך, ולא כי אני מפקפקת בערכו של הית' בתור בן־אדם. תאמיני לי שאני יודעת מצוין שאין אדם מושלם ואין מערכת יחסים מושלמת. יש לו בעיות, אבל זה לא אבוד, אני בטוחה."
היא סובבה את ראשה אלי וחייכה חיוך נוגה. "תודה."
"אם הוא ייקח את עצמו בידיים מערכת היחסים שלכם עוד יכולה להצליח. רק תנהגי בחוכמה. זה כל מה שאני מבקשת."
היא צחקה. "אני מנסה. אני לא חכמה במיוחד בכל מה שקשור להתאהבות, כנראה."
"אולי ההפסקה הזאת דווקא חיובית. ברור שהוא צריך לטפל בכל מיני בעיות שיש לו, אבל זה גם ייתן לכם הזדמנות לחשוב היטב על מערכת היחסים בלי הלחץ שיש כשנמצאים בתוך זה."
"את צודקת. אני כבר מתחילה לחשוב יותר בצלילות, את יודעת, ככל שאנחנו נמצאים בנפרד יותר זמן." היא נשמה עמוקות. "לא משנה, מספיק לדבר עלי ועל הבעיות שלי. מה קורה איתך ועם בלייק? הוא עדיין מטריף לך את השכל?"
"לגמרי."
"במובן טוב או במובן רע?"
"גם וגם, אבל אנחנו לומדים להתמודד עם זה."
היא חייכה חיוך מסתורי. "נראה לי שבלייק מצא לו פרטנרית ראויה."
"מה?"
"כן, אני בטוחה שאיתך הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. בטח לאדון־מיליארדר־מחשבים אין מושג איך להתמודד עם זה שאת מעמידה אותו במקומו."
צחקתי לשמע האופן שבו תיארה אותנו. אולי יש בזה משהו. לא נראה לי שהרבה אנשים מתנגדים לבלייק כמוני. אבל עשיתי את זה כדי לשמור על עצמי, לא בשביל הכיף. ובכל זאת, משחקי הכוחות האלה שיגעו את שנינו. בדרך כלל במובן החיובי.
"אני צריכה תמיד להיות ערנית כשאני איתו, והוא בטח אומר אותו דבר עלי. לפחות לא משעמם לרגע, זה בטוח." חייכתי ביני לביני וליבי ניתר לרגע כשחשבתי עליו. בלייק מלא אתגרים. אני אף פעם לא יודעת למה לצפות ממנו, אבל זה עוד משהו ביחסים שהדליק אותי מאוד. ההתרגשות, המשא ומתן, ובסיטואציה המתאימה גם הכניעה המתוקה.
"טוב, החיוך הזה שלך עושה לי בחילה."
צחקתי. "מצטערת."
"אל תצטערי. אני סתם מרירה ובודדה. בכל מקרה, אל תוותרי. אני יודעת שתמשיכי לעמוד על שלך, אבל בני לנדון האלה יודעים להיות מאוד משכנעים לפעמים."
לרגע היא נראתה חמורת סבר, אבל מייד הפציע חיוך על פניה, ושתינו פרצנו בצחוק.
***
המשרד עדיין הרשים אותי לפעמים כשנכנסתי אליו. החלל נראה מעולה עם התאורה המרומזת ועמדות העבודה המעוצבות. סיד ישב ליד שניים מחברי הצוות החדשים. נשענתי על השולחן שסביבו הם התגודדו והם הפסיקו ונשאו אלי מבט.
"מה חדש, חבר'ה?"
כריס היה מבוגר מכולנו בערך בעשור. הוא כבר עבד בסטארט־אפ בעבר, כך שהיה לו יותר ניסיון מרובנו. הוא היה כבד גוף, עם שיער אדום וארוך שהסתלסל עד כתפיו, ואם לשפוט מהמלתחה שלו בשבוע האחרון, נראה שנטה חיבה מיוחדת לחולצות הוואי.
מהצד השני של הקשת שכרנו את ג'יימס כמעצב הבית ומפתח הממשק. הוא היה מזן אחר לגמרי, עם בלורית שיער גלי וכהה, עור שזוף, עיניים כחולות בורקות, וללא ספק החברתי והמוחצן מבין העובדים. היה לו גוף טוב, והקעקועים שהציצו מתחת לחולצות הכפתורים שלו שיוו לו מראה מרומז של ילד רע, שבהחלט היה נעים לעין.
"בוקר טוב, אריקה." הוא בירך אותי בחיוך לא צפוי.
חייכתי חזרה, מופתעת מקבלת הפנים הנלהבת שזכיתי לה בשעת בוקר כל כך מוקדמת. בחירה טובה של עובד, חשבתי.
סיד פלט נשיפה יגעה. נראה שעליזות הבוקר של ג'יימס לא דבקה בו. "אנחנו מנסים למצוא דרך לשחרר את העדכונים שדיברנו עליהם, אבל זה קצת קשה עם חבורת הקרימינלים הזאת שמנסה להפיל אותנו עשרים וארבע שעות ביממה."
"א־הה." עשה לי רע לשמוע את זה, במיוחד מאחר שלא היה לי מושג איך לפתור את הבעיה מהזווית הטכנית, מלבד לנדנד לבלייק שיפעיל את קסמיו. הוא שמר על ערפול מעצבן בעניין הקשר שלו עם M89, אבל היה ברור שהוא עשה משהו שעיצבן אותם כל כך שעכשיו הם נחושים בדעתם לא לוותר בקלות.
"בכל מקרה, אנחנו מנסים למצוא דרך. אל תדאגי." הוא התמקד חזרה במסך בארשת חמורת סבר, עוצר מדי פעם לרשום הערות.
"אני יכולה לעזור?"
"לא."
תשובה תמציתית, כצפוי. למדתי כבר שסיד, שהרגלי השינה הפרועים שלו עשו אותו נרגן תמידית, לא מתלהב במיוחד להתמודד עם אתגרים בשעה עשר בבוקר. גילגלתי את עיניי בייאוש וקלטתי שג'יימס מגחך לעצמו.
"עדכנו אותי." עזבתי את השולחן ונעלמתי מאחורי המחיצה הסינית שהפרידה את המשרד שלי משאר החלל. בגלל גודלם המצומצם של החלל והתקציב החלטתי לוותר על הפרטיות שבבניית קירות, והכרתי תודה לבלייק שבחר לכבד את ההחלטה בשיפוץ הסודי שלו. כך היתה לי מספיק פרטיות לעבוד בשקט וגם שמרתי על קשר רציף עם סיד והעובדים שלו ויכולתי להישאר עם אצבע על הדופק. וחוץ מזה, ריסה עתידה להצטרף בקרוב, ואז נצטרך לתקשר אפילו יותר. לפחות כולנו דיברנו באותה שפה.
אחרי שהמתכנתים סיימו את הפגישה המאולתרת שלהם שלחתי לסיד הודעה שיבוא אלי. הוא נכנס, גופו הארוך מיתמר מעל שולחני, והתיישב בכיסא מולי.
"למה הגישה החמוצה, סיד? כולנו באותו צד פה."
"אני מבין, אבל מתחיל להימאס לי לתקן חורים בסירה שוקעת."
"אנחנו שוקעים?"
הוא נאנח. "לא. אבל זה מתיש לתקן פרצות כל הזמן ולבנות מחדש כל מיני שטויות שהם הורסים בזמן שאני מנסה לשחרר את הגרסה המזדיינת החדשה שלנו, אריקה."
נשענתי אחורה, המומה. סיד בדרך כלל לא מקלל, כך שהוא באמת עצבני. כשאני מתעצבנת אני בוכה לבד בחדר שלי או מתעלת את הכעס לפרודוקטיביות אובססיבית. כשסיד עצבני, כולם מסביב סובלים.
"מה אני יכולה לעשות? אני רוצה לעזור, אבל אין לי מושג איך, סיד."
"דברי עם החבר שלך. הוא לא אמור לדעת הכול?"
"בדרך כלל כן, אבל אין לו תרופת קסם לזה. אני לא יודעת מה לעשות."
האסטרטגיה של בלייק עד עכשיו היתה פשוט להפוך את האתר לבלתי חדיר לחלוטין, ומאחר שלא הייתי מוכנה לתת למתכנתים שלו להשתלט על האתר, המשימה נפלה בהתחלה על כתפיו של סיד בלבד, ועכשיו כריס וג'יימס נשאו גם הם בנטל.
"ברמה הבסיסית יש כמה שיפורים שאני יכול לעשות לאתר, אבל בכל מקרה נהיה חייבים בשלב מסוים לבנות אותו מחדש כדי לאפשר צמיחה מסיבית. הפתרון היחיד שעולה בדעתי הוא לעשות את זה במקום את כל העדכונים האלה. לפחות אז נעבוד עם בסיס יציב יותר, כי כמו שזה נראה עכשיו אנחנו הולכים להיות תחת מתקפות קבועות בעתיד הנראה לעין."
"סיד, אתה מלחיץ אותי. לבנות את האתר מהתחלה? חייבת להיות עוד דרך. אנחנו עומדים לפני קמפיין שיווקי חשוב."
"לא באתי לכאן להגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע. אני מציע שתדברי עם בלייק. לא משנה מה הוא עשה שגרם לזה, הוא אמור להיות מסוגל לסדר את זה, כי לא בשביל זה נכנסתי לחברה."
התגובה של סיד היכתה בי כמו אגרוף בבטן.
"טוב, אני מציעה שתיתן לבחורים משימות להיום ותיקח לך יום חופש. תחזור בכוחות מחודשים ואני מקווה שמחר תהיה לי תשובה בשבילך."
התאמצתי לדבר ברוגע למרות שהתחשק לי להגיד לו שיתבגר כבר לעזאזל. תמיד יש אתגרים בעבודה. אני נשאתי ברוב העול הניהולי, והשארתי אותו פנוי להתמקד רק במה שעניין אותו – הפיתוח. ובכל זאת הוא מסתובב כאילו כל העולם קושר נגדו קשר. נכון, באמת יש כאלה שקושרים נגדנו, אבל הוא מגזים עם הדרמה.
הוא יצא ממשרד־הדמה שלי בפרצוף חמוץ, מילמל משהו לבחורים וקרס חזרה בכיסאו.
חייכתי. בתוך תוכו סיד עקשן ומסרב להיכנע בדיוק כמוני. זה משהו שיש לנו במשותף.
3
אלי מרחה ברונזר בחדר האמבטיה בזמן שהתארגנו לקראת הערב. היא השאילה לי חצאית צמודה מנומרת שהתאימה לי כמו כפפה, ושילבה אותה בנועזות עם חולצה שחורה חושפת כתף. היתה לי הרגשה שבלייק הולך להוריד ממני את הבגדים האלה עם השיניים עוד כמה שעות, וכבר לא יכולתי לחכות שזה יקרה.
אחרי יומיים של בילוי בנות איכותי היא עמדה לצאת לבלות עם חברים כדי שבלייק ואני נוכל להתעדכן. כבר התחיל לעקצץ לי בכל הגוף מרוב געגועים אליו.
יצא לנו בעבר לא לראות זה את זה זמן־מה, אבל לרוב זה היה כרוך בכך שכעסתי עליו נורא, מה שעזר להרגיע את המשיכה העצומה שלי אליו. כרגע הרגשתי כלפיו רק כמיהה עזה, במיוחד אחרי הסקס המטריף שהיה לנו במשרד לפני כמה ימים.
אהבתי לבלות עם אלי, ושמחתי על הזמן שלנו בנפרד מבני זוגינו שאיפשר לנו להחיות את החברות שבנינו בשלוש השנים האחרונות. האחים לנדון בהחלט סיפקו לנו הרבה חומר להשלים. עידכנתי אותה בכל מה שקרה, החל באיך בלייק פוצץ את העסקה שלי עם מקס ועד לקטע המטורף שבו מארק הופיע כאילו משום מקום.
השם הית' חזר ועלה שוב ושוב בתכיפות שגרמה לי להתחיל לתהות עד כמה היא באמת שמחה לבלות קצת בלעדיו. אבל הלילה היא נראתה שקטה.
"הכול בסדר?"
היא חייכה מהר מדי. "כן, בהחלט."
סיימתי להתייפייף ויצאתי אל בלייק השרוע על הספה החדשה שקניתי לסלון הדירה. הוא לבש חולצת צווארון לבנה ששרווליה מקופלים וג'ינס כחולים כהים, ונראה כל כך לוהט שלרגע שקלתי להתיישב עליו בו במקום.
כשמבטינו נפגשו הלסת שלו נפערה מעט. נראה ששנינו הרגשנו אותו דבר.
"מוכנה?"
חייכתי. אלי הצטרפה אלינו והפריעה לי לטרוף במבטים את הגוף המדהים של בלייק. הוא קם להגיד לה שלום ונתן לה נשיקה זריזה על הלחי.
"את נראית מעולה, אלי. כיף לראות אותך."
"כנ"ל." החיוך שלה נראה קצת מתוח, אולי בגלל איזה מטען רגשי סמוי שביעבע מתחת לפני השטח.
ניסיתי לפענח את שפת הגוף שלה. הפגישה עם בלייק אחרי מה שקרה עם הית' בניו־יורק מלחיצה או מביכה אותה?
"אז נראה לי שאנחנו נזוז," מיהרתי לומר, מנסה לפוגג את המתיחות בתקווה שרק אני חשתי בה.
נפרדנו לשלום, ובלייק הניח יד במורד גבי ודחף אותי בעדינות לכיוון הדלת בכוחניות מרומזת שגרמה לעורי לעקצץ ולחושיי להתחדד. פתאום הצטערתי שהזמנו מקום במסעדה כשכל מה שבא לי היה לגרור אותו למעלה לדירה שלו ולפרק לו את הצורה עד הבוקר.
***
כשיצאנו מהדירה בלייק משך אותי למעלה, אצבעותיו שלובות באצבעותיי.
"שכחת משהו?"
לפני שהיה לו זמן לענות נכנסנו בפתח הדירה שלו, וריחות בישול מילאו את האוויר. בלייק בישל בלי עזרה ממני.
"וואו." המטבח נראה זוועה, אבל לעומת זאת על שולחן האוכל הונחו בקפידה כמה כלי הגשה תואמים גדושים עד שפתם בפסטה, סלט ולחם. התאורה היתה עמומה וריצוד הנרות הפזורים מסביב השלים את האווירה הרומנטית.
"חשבתי שאולי נישאר בבית," אמר חרש.
"אבל התלבשתי יפה." נשענתי אחורה אל בין זרועותיו והוא חיבק אותי מאחור.
"ואני שמח על זה. את נראית מעולה. אני מקווה שנצליח להגיע לסוף הארוחה."
נשכתי את שפתיי. לא הייתי בטוחה לְמה אני רעבה יותר. בלייק היה ללא ספק המעדן מספר אחת בתפריט, אבל אני אצטרך אנרגיה כדי לבצע בו את זממי כל הלילה כמו שתיכננתי.
"הכול נראה מעולה. אני לא מאמינה שעשית הכול לבד."
"אני מקווה שתאהבי את זה."
התיישבנו ליד השולחן והוא מזג לנו יין בזמן שהעמסתי על צלחתי מנה מהספגטי בולונז העתיד־להיות־מפורסם של בלייק, אם להאמין לדבריו. כשטעמתי הופתעתי לטובה. אמנם קשה לפספס עם ספגטי, אבל בהתחשב בחוסר הניסיון שלו בבישול, הייתי מוכנה לרע מכול. ישבנו ואכלנו בשתיקה נעימה, אבל עדיין חשבתי על אלי.
"איך הולך עם אלי?" שאל בלייק כאילו קרא את מחשבותיי.
נגסתי בלחם השום לפני שעניתי. אלי במקום לא פשוט כרגע, גם אכולת געגועים וגם שבורת לב בעקבות מערכת היחסים הבעייתית שלה עם הית'. לא הייתי בטוחה כמה כדאי לי להרחיב בעניין.
"נראה לי שיש לה הרבה על הראש כרגע. עם הית' והמעבר."
"המעבר?"
"היא עברה לדירה אחרת."
"אני מקווה שזה לא בגללי." הוא נשא אלי מבט.
הנדתי בראשי, ונזכרתי איך התעקש פעם בתוקף שאשמור על מרחק מסוים מאלי כל עוד היא בקשר עם הית'. מייד סירבתי והתעלמתי מהבקשה, ולמרבה המזל בזאת הסתיים הדיון. עם כל מה שעבר עלי באותו זמן, הדבר האחרון שהייתי צריכה זה לבודד את עצמי מהאנשים הספורים שאליהם אני יכולה לפנות לתמיכה.
"לא. אני חושבת שהיא היתה צריכה קצת זמן לחשוב עם עצמה כשהית' לא נמצא. נראה לי שלא ממש יצא לה להיות עצמאית מאז שעברה לעיר." לא הייתי בטוחה בעניין המשפט האחרון, וניסיתי להתנסח בזהירות. לבלייק והית' יש אמנם עניינים לא פתורים, אבל הם בכל זאת אחים. לא רציתי לעורר בעיות בין אלי להית' במקרה שהוא עדיין לא יודע שהיא עברה.
בלייק הינהן. "איך בעבודה?"
"טוב ורע."
"כלומר?"
סיימתי את הביס האחרון של הספגטי, בוררת את מילותיי בקפידה.
"שכרתי סמנכ"לית שיווק. היא מתחילה ביום שני ואלי תעזור לי להעביר לה חפיפה."
"והרע?"
"אני מתחילה לדאוג בעניין האבטחה של האתר. סיד תכף מתחיל לתלוש שערות. אני לא יודעת מה להגיד לו." נשאתי אליו מבט שואל. השיחה התקרבה לתחום שעליו לא אהב לדבר.
הוא נשען אחורה וזרק את המפית על השולחן. "את לא מוכנה לתת לי גישה לקוד, אריקה. מה לעזאזל את רוצה שאני אעשה?"
"זה לא בגלל שאני לא סומכת עליך, בלייק. אנחנו צריכים להיות בשליטה על הקוד לטווח הרחוק ואתה יודע את זה. אבל אין לנו מושג למה הקבוצה הזאת תוקפת אותנו כל הזמן."
הוא בהה נכחו, מתעלם ממבטי המפציר. גוש מועקה החל מתגבש בבטני. אני שונאת את הסודות שלו. הם אוכלים אותו מבפנים כמו שהסודות שלי אכלו אותי פעם, לפני ששפכתי את הלב והנשמה לפני בלייק. הוקל לי אחרי שסיפרתי לו על עברי, אבל לא ידעתי איך לגרום לו לבטוח בי בצורה דומה.
"אתה רוצה שאבטח בך, בלייק, אבל זו בדיוק הסיבה שקשה לי לעשות את זה. אתה מסתיר ממני דברים."
"זה שאני לא מנדב מידע זה רק לטובתך."
"אני לא יכולה להחליט בעצמי מה לטובתי? אלוהים, אני לא ילדה קטנה."
הוא הפטיר קללה תחת חוטמו, עבר לסלון וצנח על הספה.
בחרתי לשבת על הספה השנייה מפני שלא הייתי בטוחה לאן תתקדם השיחה. אולי עדיף לשמור על מרחק ביטחון קצת פחות סקסי כדי שהשיחה באמת תניב תוצאות.
"אמרת שאתה תסדר את זה. הבטחת לי. ואין בעיה אם זה לא קל כמו שחשבת, אבל מגיע לי לדעת מה באמת קורה כאן. אולי אני אוכל לעזור."
הוא נאנח בשקט וראשו צנח אחורה על הספה. "את יודעת כבר שכשהייתי נער הייתי חלק מ-M89."
"כן," אמרתי בשקט.
הוא רכן קדימה, השעין מרפקים על הברכיים והתחמק ממבטי. "מה שאת לא יודעת זה שהייתי מנהיג הקבוצה עם עוד מישהו."
"מי?" שאלתי בקול שקט וזהיר. לא רציתי לתת לו סיבה כלשהי לא לספר לי את כל מה שרציתי – והייתי צריכה – לדעת.
"קופר. קראו לו בריאן קופר."
לרגע היססתי. "קראו לו?"
לסתו נחשקה והוא הסיט לאחור את שערו הכהה, שארך מאז שהכרנו, וכעת צנח ברישול פרוע על מצחו. התחשק לי לשלוח יד ולסדר אותו, אבל לא רציתי להרוס את הרגע.
"הוא שם קץ לחייו."
"אוי ואבוי." הנחתי יד על פי. לא פלא שהוא לא רצה לדבר על זה. "מתי?"
"כשתפסו את הקבוצה פורצת לחשבונות הבנק עצרו את כולנו. אני יצאתי מהמבצע כמה שבועות קודם לכן. קופר היה חבר טוב, וכשחשבנו על התוכנית המקורית לא היתה לי בעיה לפרוץ לחברה מוול סטריט, אבל אז הוא רצה לעבור לחשבונות פרטיים, של אנשים רגילים שהשקיעו את הפנסיות שלהם אצל המניאקים האלה, אבל מלבד זאת לא היו קשורים להונאת הפירמידה המחורבנת. לא הייתי מוכן להיות מעורב בזה, אז עזבתי את הקבוצה. החברות שלנו הסתיימה, ומטבע הדברים לא באווירה טובה. כשהסוכנים הפדרליים התחילו לחקור אותי…"
הוא השתתק בכאב וליבי נחמץ. נראה שלבלייק היה חלק מכריע בנסיבות שגרמו לחברו הצעיר להתאבד.
"זין, אני לא יודע. הייתי צעיר וכעסתי והכול קרה כל כך מהר." הוא שיפשף את עיניו בכפות ידיו כאילו ניסה למחוק זיכרונות שעלו בעיני רוחו.
"זה בסדר. ספר לי." קמתי מהספה ממול והתיישבתי לידו, מבקשת את קרבתו אך חוששת ממה שהוא עלול להגיד. ובכל זאת רציתי לדעת.
"סיפרתי להם את האמת. ומפני ששיתפתי פעולה יצאתי פחות או יותר נקי והחוקרים עברו ללחוץ עליו. לא ניסיתי להציל את עצמי, אריקה. רק רציתי לתקן את המעוות. חשבתי שאם אני הולך ליפול עם כולם אני רוצה שאנשים יידעו מה החלק שלי בסיפור."
"בייבי…" המילים נתקעו בגרוני.
מבטו נראו כאוב. חרטה של שנים היא שמנעה ממנו לספר לי את כל זה בפעם הראשונה שהאתר קרס.
"הוא הרג את עצמו לפני שהם הצליחו להתקדם איתו, וזה פחות או יותר שם סוף לחקירה. הכספים הוחזרו וכל האחרים, כולל אני, יצאנו בזול. כולנו היינו קטינים כך שהתיקים חסויים. בגלל זה רוב מה שכתוב עלי מבוסס על שמועות. רק מעט מאוד אנשים יודעים מה באמת קרה."
"איך הקבוצה נשארה פעילה אחרי כל מה שקרה?"
"היא לא, אבל מישהו החזיר אותה לחיים לפני כמה שנים."
"אחד מהחברים המקוריים?"
"לא נראה לי, אבל האמת היא שאין לי מושג. אני כבר לא מסתובב בחוגים האלה יותר, אבל בהתחשב בנחישות שלהם להיות קוץ בתחת שלי נראה שמי שעומד מאחורי הדור החדש של הקבוצה רוצה לנקום את נקמתו של קופר. הם בטח סוגדים לו כמו איזה קדוש מעונה שהקריב את חייו למען המטרה, אבל אין לי מושג באיזו מטרה בדיוק מדובר."
"ניסית ליצור קשר עם מישהו משם?"
"לא. אני לא מנהל משא ומתן עם טרוריסטים."
במקום התסכול והכעס שהתרגלתי לראות אצלו בכל פעם שדיברנו על ההאקרים, הפעם נראו פניו מיוסרות. לבלייק יש הרבה השפעה ושפע כישרון, אבל האנשים האלה הצליחו איכשהו לערער אותו. זה הפחיד אותי, מפני שבהחלט ייתכן שהוא קו ההגנה האחרון והיחיד שלי מולם.
"זה נראה כמו גישה בלתי פשרנית בהתחשב בכך שהם נחושים להרוס כל מה שקשור אליך, לא?"
"אנחנו מכירים את השיטות שלהם. הם צפויים, והצוות שלי הצליח למצוא דרכים להוציא אותם מהחברות שלנו בצורה יעילה. הם ונדליסטים, אבל ברגע שלומדים את הקטע שלהם אפשר להערים עליהם. אני אוכל לעשות את זה גם בשבילך אם רק תיתני לי."
"אתה לא מחפש את המקור לבעיה."
הוא נאנח. "מי שהם לא יהיו, הם רואים בו קדוש מעונה. ואני הבוגד חסר המצפון. כל עוד הם קיימים, שום דבר לא ישנה את זה."
"נראה לי שאתה מפספס את הנקודה."
"אני אדבר עם סיד בבוקר, בסדר? זה הכול."
הנימה החדה בקולו גרמה לי להסס. הפגיעות נעלמה, מוסווית ביד אמן מאחורי מעטה הכעס. אבל ידעתי את האמת. הוא וקופר היו פעם חברים. המוות שלו בוודאי השפיע עליו. בלייק נוטה לקחת אחריות כמעט על כל מי שמסביבו. ראיתי משהו בעיניים שלו כשדיבר עליו, אבל באותה מהירות שבה נפתח כך הוא שב ונסגר חזרה.
פתאום רציתי לנשק אותו, להחזיר אלי את הגבר שאהבתי ולשכך את הכאב שעדיין קינן בו. שלחתי יד מהוססת והנחתי אותה על לחיו. הוא פנה אלי, הניח יד על כפי, הפך אותה ונישק את כף היד בעדינות ואז הניח אותה על הספה בינינו.
"אל תכעס עלי," מילמלתי.
"אני לא. אני לא אוהב לדבר על זה."
"זה יכול לעזור לך."
הוא רטן וגילגל עיניים בביטול. הרגשתי שהוא מתרחק ממני עוד יותר לשמע ההצעה. הכנסתי יד מתחת לחולצתו, טיילתי באצבעותיי על רכס שרירי הבטן שלו, נחושה בדעתי להוציא אותו ממצב הרוח שנפל עליו. מבחינתי התרופה הטובה ביותר למחשבות מעיקות היתה גופו העירום של בלייק, והיתה לי הרגשה שזה נכון גם אצלו.
"מתגעגעת אליך."
נראה שהוא נרגע מעט, ואני חייכתי בהקלה. הוא ליטף את פניי ברכות, משרטט שביל מהלחי לסנטר. לפני שהספקתי לומר משהו הוא הניח את שפתיו על פי בנשיקה רכה ועדינה, שהלכה והתלהטה במהירות. ואז התרחק פתאום.
"מה?"
הוא לא הסתכל עלי. "אני לא יכול עכשיו."
"למה אתה מתכוון?"
התיישבתי עליו כמו שרציתי לעשות כבר מזמן, חצאיתי מטפסת מעלה־מעלה, ומשכתי אותו אלי לנשיקה נוספת. נצמדתי לחזהו עד שלא נותר בינינו רווח, משתוקקת למגעו, אבל כשידיי כבר חפנו את שערו הוא התרחק, שיחרר את אצבעותיי והוריד אותן בעדינות אל צידי גופי.
"אריקה, תפסיקי. אני צריך… להירגע קצת."
לפני שהספקתי לשאול מה קרה הוא טפח בעדינות על ירכיי לאותת לי לרדת ממנו. צייַתּי לאיטי, והוא נעלם במטבח והתחיל לנקות. הלכתי לשם לעזור לו, אבל הוא עצר בעדי.
"זה בסדר. אני אסדר את זה." ואז השתתק ופנה אלי, נשען חלקית על הדלפק בנינוחות לכאורה שלא הלמה את המתח ששידר. "תשמעי, יש לי עבודה לעשות למחר, ונראה לי שגם לך. אכפת לך אם נסיים להלילה?"
חיפשתי תשובות בעיניו, אך הן נראו קרות וחתומות כתמיד. בהיתי בו המומה, בלעתי את רוקי, והמילים נעתקו מפי מעוצמת הדחייה. חיטטתי יותר מדי? הוא לא מבין למה חשוב לי לדעת?
כל התשובות האפשריות שעלו לי בראש נראו לי עלובות ונואשות. למה אתה לא רוצה להיות איתי? למה אני לא יכולה להישאר? פחדתי מכך שיענה על השאלות הללו בכנות. לא הייתי בטוחה שאני באמת רוצה לדעת למה הוא לא מעוניין בחברתי הלילה.
***
דירתי היתה ריקה ושוממת, בלי זכר לסיד או אלי שיפיגו את הבדידות והעלבון שמילאו אותי. בלייק מעולם לא סילק אותי בעבר. התלבשתי סופר־סקסי ולבחור היה דחף מיני ברמה אולימפית. הצלחנו איכשהו לשרוד בשלום את הימים האחרונים בלי לשכב, ועכשיו הוא שולח אותי הביתה?
זרקתי את הארנק על הדלפק ועמדתי באפלולית החדר הדוממת, מנסה להבין איך קרה שהווידוי של בלייק בנוגע לעברו הציב בינינו מחיצה כזאת. הלכתי לחדר הרחצה ובחנתי את עצמי במראה. הרגשתי נורא. בלייק לא רק סירב ללילה של סקס. עצם זה שהוא לא רצה אותי במחיצתו פגע בי עד עמקי נשמתי והותיר אותי בתחושה רעה ומייאשת.
לא. לא הייתי מסוגלת להניח לזה.
לקחתי את המפתחות שלי ויצאתי, וטיפסתי במעלה המדרגות.
נכנסתי לדירה של בלייק, אבל לא ראיתי לו זכר. הלכתי לחדר השינה בעקבות קולות מים שזרמו במקלחת, והיססתי לרגע בפתח חדר הרחצה הצמוד. יכולתי לראות מבעד לזכוכית את ידיו של בלייק שעונות על הקיר ומים זורמים במורד גופו הרחב שלא זז. למרות העצבות שנפלה עלינו ואיימה לפגוע בלילה שלנו יחד הוא נראה יפהפה. צעדתי צעד נוסף קדימה והוא סובב אלי את ראשו.
עמדתי בלי לזוז, ממתינה לראות כיצד יגיב. הוא סגר את זרם המים. כשיצא מהמקלחת נעתקה נשימתי למראהו. גם בנסיבות רגילות הוא נראה מרשים ביותר, אבל עכשיו, עירום כולו ונוטף מים, הוא נראה כמו התגלמות היופי הגברי.
עורו היה סמרמר מקור והזין שלו הזדקר מגופו השרירי קשה כאבן.
מה לעזאזל…?
"בלייק." בקושי הצלחתי לדבר.
"מה את רוצה, אריקה?"
קולו נשמע שטוח ופניו נראו אדישות כאילו הייתי זרה לו. הוא ניגב את גופו בקפידה.
"אני…"
לא ידעתי מה לומר. התוכנית המקורית שלי להתגנב חזרה לדירה שלו ולפתות אותו בלי להותיר לו מקום לסירוב קרסה ברגע שהבנתי שהפיתוי עשוי להתגלות כבלתי אפשרי.
"לכי הביתה, אריקה. אמרתי לך, אני צריך לעבוד."
"קשקוש. אתה רוצה להסביר לי למה כבר עשר דקות אתה מתקלח במים קרים והזין שלך עדיין עומד כמו תורן, אבל אתה מסלק אותי?"
"אני לא רוצה לריב איתך. אפשר להמשיך בפעם אחרת?"
הוא עבר על פניי בדרכו לחדר השינה. הלכתי אחריו, נחושה בדעתי לקבל תשובה.
"אנחנו נדבר על זה. אם אתה הולך לסלק אותי לפחות תגיד לי למה." הקול שלי רעד. התחלתי לאבד שליטה, וכל מיני תסריטי אימה התרוצצו בראשי. "יש לך מישהי אחרת?" שאלתי כלא מאמינה. מה בדיוק קרה מאז הפעם האחרונה שלנו יחד במשרד? עשיתי משהו לא בסדר?
הוא הזעיף את פניו וידיו נקמצו לאגרופים. "אלוהים אדירים. לא. את מוכנה לעזוב אותי בשקט?"
המילים שלו פגעו בי. שנאתי אותו באותו רגע. איך הוא מסוגל לגרום לי להרגיש כל כך קטנה ועלובה עם היחס האדיש הזה שלו כשאני כמעט מתחננת לקרבתו? "אתה צודק. אני לא צריכה את החרא הזה."
הוא נאנח. "בייבי."
הסתובבתי לכיוון הדלת, אבל לפני שהספקתי להגיע אליה הוא השיג אותי וטרק אותה מול פניי, ואז תפס במרפקי וסובב אותי אליו.
"מה את רוצה ממני, אריקה?"
נשימתי התקצרה והלב שלי הלם במהירות בכעס מהול בתשוקה גוברת. לא היה לי מושג איזו תחושה עתידה לגבור ואיזו הייתי רוצה שתנצח. אבל לא באתי לכאן כדי לריב איתו.
"אני רוצה שתזיין אותי."
לסתו נחשקה ואחיזתו בזרועי התהדקה עד כאב.
"למה אתה לא רוצה אותי?" שאלתי בקול קטן שכמעט לא זיהיתי. נחישותי התרככה תחת מגעו והכעס שחשתי התחלף במשהו אחר. פגיעות עמוקה שחשף בלייק.
התנועות הבאות שלו היו כה מהירות שבקושי הבנתי מה קורה. בתנועה אלימה אחת הוא הרים את חצאיתי וקרע את תחתוניי, והאריג הנתלש צרב את העור במעלה ירכיי. שנייה לאחר מכן הוא הניף אותי על מותניו והטיח אותי בדלת. ואז הוא נכנס, חדר אלי עמוק כל כך שצרחה נפלטה מפי. קישַתּי את גבי כנגד הדלת כשכאב עז מפלח את קרביי, ומייד הוצפתי הקלה שגרמה לי לייבב. הוא שוב איתי, סוף־סוף.
הוא המשיך להינעץ בי שוב ושוב ואני זעקתי, מוצפת גלי חום וגופי נמס סביבו.
התרככתי כשהרגשתי שהוא לא זז. הגוף שלו קפא מולי בדממה מוזרה, וכשפקחתי עיניים פגשתי במבטו העז והשואל. אלוהים, כמה שהוא יפה. והוא שלי, אבל משום מה איבדתי אותו בשעות האחרונות. אני חייבת לשמור אותו, להראות לו כמה אני משתוקקת אליו ככה.
"אל תפסיק. בבקשה," התחננתי.
העברתי אצבעות בשערו הלח, תופסת בעדינות את הקווצות הרכות. הידקתי את רגליי סביב מותניו וניענעתי את האגן בתנועות סיבוביות לדחוק בו להמשיך. הייתי זקוקה רק לחיכוך קליל כדי לגמור, איברי כבר היה רטוב כולו סביבו. הוא בקושי זז, ואני גנחתי חרש בשפתיים רועדות. עורי התלהט וגופי נרעד, איברי פירכס סביב איברו ועיניי היו נעוצות כל הזמן בעיניו.
שפתיו נפשקו קלות ועיניו התלחלחו בסערת רגש. "את עוד תהרגי אותי, אני נשבע לך."
נישקתי אותו בלהט. "תעשה שאגמור. אל תכריח אותי להתחנן," התנשפתי לתוך פיו.
"אלוהים ישמור, בחיים לא רציתי כל כך משהו. אותך… את זה." הוא נסוג מעט ושוב ננעץ בי חזק.
פלטתי קללה, זועקת עם כל חדירה עמוקה ששיגרה תחושות שלא ייאמנו לכל גופי. תערובת מסמאת חושים של עונג, כאב, כעס ואהבה הציפה אותי, טילטלה אותי מאורגזמה לאורגזמה. נאחזתי בו נואשות, פי צמוד לכתפו, לא מסוגלת להכיל את התזזית שפקדה אותי.
כל שרירי גופו נדרכו, נוקשים ומתוחים, תחת מגעי. הצמדתי את שיניי לעורו וציפורניי ננעצו לעומק בזרועותיו, חורצות את בשרו עד המרפקים. הכוס שלי התהדק סביבו והוא גנח והחיש את הקצב.
"תסתכלי עלי." קולו נשמע מאומץ מתשוקה. "אני צריך לראות אותך."
גייסתי את כל כוחותיי לשאת מבט ולהביט בו, גופי נמס לשלולית בין זרועותיו מעוצמת יופיו. אין לי מושג מה אני עשיתי לו, אבל זה מה שהוא עשה לי.
כשמבטו לא מש ממבטי הוא הטיח אותי חזק אל הדלת בנעיצה אחרונה.
התנשמתי בעוצמה. "בלייק!"
"תרגישי אותי. אני רוצה שתרגישי את כולי, אריקה," הוא נאנק והתרוקן אל קרבי בגניחה חנוקה, סוחט מגופי עוד אורגזמה אחרונה.
לרגע עמדנו דוממים ואז קרסנו לרצפה. הוא השתרע על גבו על השטיח הפרסי ואני נכרכתי סביבו בלאות, סחוטה ממה שקרה בינינו כרגע, אך עדיין זקוקה למגעו, לדעת שאנחנו עדיין מחוברים, עדיין ביחד.
נשארנו ככה, בלי לדבר ובלי לזוז, עד שהוא הרים מעט את החצאית שלי והעביר אצבע על העור הרגיש במקום שבו תלש את התחתונים שלי כמה דקות קודם לכן.
הבטתי מטה, אל ידיו החופנות את ישבני. "יהיו לךְ פה סימנים כחולים."
נשאתי אליו מבט וראיתי שפיו קפוץ. "למה שיהיה לי אכפת?"
"אולי צריך להיות לך אכפת."
העברתי את ידיי על חזהו. "אני לא יודעת מה עובר לך בראש, אבל הלוואי שהיית מדבר איתי. אם אתה ממש לא רוצה אני אוכל לחיות עם זה, אבל אל תגרש אותי. אני לא מסוגלת לעמוד בזה."
"זה מה שאת עושה כשמגרשים אותך? משתמשת בגוף שלך כאיל ניגוח?"
הזעפתי את פניי לשמע התיאור של מה שקרה בינינו. נכון, הסקס היה חזק ומחוספס וקרוב לוודאי שארגיש את זה מחר, אבל לכל פעם שאנחנו יחד יש משמעות.
התרוממתי על הברכיים, התיישבתי על מותניו והנחתי את זרועותיי משני צידי גופו. ניסיתי לקרוא את עיניו, אבל הוא התחמק ממבטי החודר והעדיף להתמקד בבשר ירכיי המאדים.
פשטתי את החולצה והחזייה.
"מה את עושה?"
"מנסה לזכות בתשומת הלב שלך."
עיניו נראו חמות לרגע. "זכית."
"אני אוהבת שאתה מאבד שליטה ככה, בלייק. אל תהפוך את זה למשהו מלוכלך ורע."
הזין שלו התקשה תחת אגני.
"ומה אם זה המצב? אני מותיר בך חבורות… מבהיל אותך."
"בגלל זה התאפקת לרסן את עצמך כל הלילה?"
"מה שאני מרגיש… כלפייך, אריקה, עם כל הדברים האחרים שקורים מסביב, לפעמים זה פשוט יותר מדי חזק. אני מרגיש כאילו עוד רגע אפרק את שנינו לחתיכות. רציתי שהלילה זה יהיה אחרת. באמת." הוא עצם עיניים לרגע. "מגיע לך שיסגדו לך. שיאהבו אותך."
קימטתי את מצחי וניסיתי להבין איך האהוב שלי, השתלטן בדרך כלל, חומק פתאום מבין אצבעותיי. "אני בהחלט מרגישה אהובה. אני אוהבת להיזכר במגע ידיך עלי כשאני פוקחת עיניים, אפילו אם זה טיפה כואב. זה משהו חדש לי. אני מודה."
"אבל בעבר הפחדתי אותך." הוא הישיר אלי מבט מתריס לראות אם אעז להכחיש.
"לפעמים זה באמת מפחיד אותי, אבל אני סומכת עליך." השתתקתי לרגע. "אני אוהבת את הדברים שאנחנו עושים."
"את מבינה שבקושי התחלתי לעשות לך את כל מה שאני רוצה?"
נשימתי נעתקה, אבל לא התעכבתי על החשש שביצבץ פתאום בקרבי. "אז בוא נתחיל."
כבר כשיצאו המילים מפי לא הייתי בטוחה בהן, וליבי החיש שוב את פעימותיו. בלייק כבר דחק אותי אל גבולות שלא ידעתי שקיימים בי. הצלחתי להתמודד עם זה לא רע, אבל עכשיו, כשאני יודעת שתשוקותיו העמוקות נסתרות ממני עדיין, לא יכולתי שלא לחשוש שמא נכנסתי למשהו שגדול עלי.
"לא." אמר בקול שקט אך החלטי.
"למה?" קיוויתי שהצלחתי להסתיר את ספקותיי.
"כי זה לא בסדר. אני לא אמור לרצות… להכאיב לך או לקשור אותך. זה דפוק לגמרי, וזה הדבר האחרון שאת צריכה להתעסק איתו אחרי כל מה שעבר עלייך. הבנתי את זה בפעם הקודמת. הלכתי רחוק מדי. בשנייה שקשרתי אותך הצטערתי על זה."
"אז למה לא הפסקת?"
הוא שתק.
"תגיד לי."
הוא נאנח. "כי ידעתי שאוכל להרגיע אותך, להראות לך איך ליהנות מזה."
"ובאמת נהניתי."
"זה לא אומר כלום. אסור היה לי להעמיד אותך בכזה אתגר."
"רציתי את האתגר, בלייק. אם זה מה שאתה רוצה, אז זה גם מה שאני רוצה."
"לא, זה לא הולך להיות ככה, אריקה, את יכולה להוציא לך את זה מהראש ברגע זה. את לא תעשי דברים כאלה בשבילי. את עברת… אונס, בשם אלוהים. הדבר האחרון שחסר לך בחיים זה האובססיה שלי לשליטה בזמן זיון. את לא מתאימה לזה."
בחילה גאתה בבטני ועורי נשטף זיעה קרה. מה אם לא אוכל להיות בשבילו מה שהוא מחפש? מה שהוא צריך? אני יכולה להעמיד פנים בחדר הישיבות כמה שאני רוצה, אבל הצורך שלי באהבתו של בלייק כבר היה מעבר לשליטתי. "למה אתה מתכוון?"
הוא התיישב, קירב את חזהו לחזי כך שגופו חימם את גופי, וליטף את גבי. "אני מתכוון שאני צריך לפתור את הבעיה הזאת, בשבילך ובשבילנו. מסתבר שאין לי מושג איך לעשות את זה מלבד להתרחק ממך לפעמים. הלילה זה היה…"
"הדיבורים על קופר הפריעו לך."
הוא עצם את עיניו והצטמרר בגלל הזיכרונות שוודאי עלו במחשבותיו. אחר כך פקח אותן ונישק אותי ברוך.
"אַת החיים שלי, בייבי. אני לא רוצה לחזור אחורה ולדבר על העבר. על כל החרא הזה שאין לי שליטה עליו."
"אבל השליטה שיש לך עלי גורמת לך להרגיש טוב יותר," לחשתי.
הוא הינהן. "אני צריך לשנות את זה."
"ומה אם אני לא רוצה שתשנה?"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רשת שקרים”