החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האבולוציה של ברונו ליטלמור

מאת:
מאנגלית: אורטל אריכה | הוצאה: | 2014-03 | 496 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.60

רכשו ספר זה:

ברונו ליטלמור לא דומה לאף שימפנזה בעולם. מפותח, מודע לעצמו ומחונן במידה על־טבעית, ברונו הצעיר גדל בבית הגידול של גן חיות מקומי. כשפרימאטולוגית בשם לידיה ליטלמור מגלה את כישרונו הייחודי של ברונו, היא משכנת אותו בביתה כדי לפקח על חינוכו ולטפח את תשוקתו לציור. אך חרף כל כישרונותיו מתקשה השימפנזה לרסן את דחפיו הראשוניים יותר. התפרצויותיו של ברונו עולות ללידיה בעבודתה ושולחות את הצמד הבלתי סביר לְמה שמתברר כאחד המסעות הבלתי נשכחים ביותר, ולסיפור האהבה המרגש ביותר בספרות של השנים האחרונות.

ברומן האבולוציה של ברונו ליטלמור מציג בנג'מין הייל סיפור התבגרות מקורי שלפרקים הוא קומי ולפרקים אַלים, לפרקים שובר לב ולפרקים פרברטי. זהו רומן על מציאת זהות עצמית ועל העמידה עליה, המצליח לבטא בצורה מבריקה וחד־פעמית מה פירוש הדבר להיות אנושי.

בנג'מין הייל הוא בוגר הסדנה לכתיבה יצירתית באוניברסיטת איווה, שם קיבל את מלגת פרובוסט כדי להשלים את כתיבתו של רומן זה. הוא היה אופה, איש ביטחון, צייר, קריקטוריסט, מאייר וכותב טכני. הייל גדל בקולורדו וכיום מתגורר בניו יורק.

"הספר האבולוציה של ברונו ליטלמור הוא עונג מזוקק."

כריסטופר בהה, הניו יורק טיימס בוק רוויו

"מבריק!" ג'ודי פיקו

"מהעיסוק שלו בקסמה של ההכרה דרך תפקודה של השפה, מערכה של האמנות עד לשאלת מוסריותו של המדע, האבולוציה של ברונו ליטלמור הוא ספר עוצמתי, פרוע ומבריק."

רון צ'רלס, הוושינגטון פוסט

"שהו מעט בעולמו המנצנץ של הייל ותבואו על שכרכם: הגאוניות של הספר שזורה בין דפיו… הוא מציע לנו את כל מה שאנחנו מבקשים מרומן: בידור עשיר וקומדיה, כנות רגשית שאינה משתפכת ויכולת להגשים את השאיפה הגדולה שהוא מציב לעצמו."

ג'קוב סילברמן, פבלישרס מרקטפלייס

מקט: 15100061
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


שמי בּרוּנוֹ ליטְלמוֹר: ברונו קראו לי, ליטלמור קראתי לעצמי, ואחרי לא מעט התלבטויות החלטתי סוף־סוף לתת לְעולם נאלח רוחנית זה, אף שאינו ראוי לה, את התשורה הנדיבה של זיכרונותי. אני נותן את תשורתי זו במטרה ובתקווה לבאר, לכשף, להתרות, להורות ואולי אפילו לבדר. אף על פי כן איני יכול לשאת את החדגוניות הפיזית שבמעשה הכתיבה עצמו. אף פעם לא טרחתי ללמוד להקליד ביעילות רבה יותר משמניחה לי שיטת ה"איתור־ניקור", ואשר לעט ולנייר, כפות ידי מגושמות בצורתן ומתעייפות בקלות מלהפיק סימונים מוקפדים קטנים רבים כל כך. לפיכך החלטתי להכתיב את זיכרונותי. וכיוון שאני סולד מרשמקולים מהטעמים הרגילים, דרושה לי כתבנית. השעה עתה אחת־עשרה ושלושים בבוקר יום אפרורי וחסר ייחוד בספטמבר; אני שוכב פרקדן חלקית ובנינוחות מרבית על ספה, יחף אבל בגרביים, כוס תה קר נחה בשלווה בידי, ואישה צעירה ורכת דיבור בשם גְוֶון גוּפּטָה יושבת איתי בחדר זה ממש, רושמת את דברי בבלוק צהוב בעיפרון ובריכוז של קרן לייזר. גוון, הכתבנית שלי, היא סטודנטית בקולג' שמתמחה במרכז המחקר שבו אני משתכן. היא שמשמשת מיילדת למילים אלה הנהרות במוחי ובאות לעולם בכוח ראותי ולשוני, מיילדת אותן מפי באמצעות תהליך התיעוד לבדו, הנוסך בהן את ההוד והנצחיות של הספרות.

כעת נתחיל. היכן עלי להתחיל, גוון? לא, אל תעני. אתחיל מהפעם הראשונה שפגשתי את לידיה, כיוון שלידיה היא הסיבה לכך שאני כאן.

אך לפני שאתחיל, אני מניח שעלי לתאר בקצרה את סביבותי ואת מצבי הביש הנוכחי. אפשר לומר שאני בשבי, אך מילה כזאת מרמזת שברצוני להיות במקום אחר, ולא כך הוא. אם היו שואלים אותי, "ברונו, מה שלומך?" קרוב לוודאי הייתי משיב, "בסדר," וזאת היתה האמת. אני יודע שאני זוכה לטיפול מסור. אני מעדיף לראות את עצמי לא כשבוי, אלא כמי שמצוי בפרישה חלקית. כמו שאת כבר יודעת, אני אמן, עובדה שמטפלי מכירים בה ומכבדים אותה ומניחים לי לעסוק בשתי האמנויות החיוניות ביותר לנשמתי: ציור ותיאטרון. אשר לראשונה, מרכז המחקר מספק לי ברוב טובו צבעים, מכחולים, יריעות קנווס וכו'. הציורים שלי אף נמכרים בעולם שמעבר לכתלים הללו — עולם שכבר אינו מוצא בי עניין רב — שם, נאמר לי, הם ממשיכים להימכר במחירים לא מבוטלים, ומרכז המחקר גורף את ההכנסות. כך שבזכותי הם עשירים, הבני זונות. לא אכפת לי. לעזאזל עם כולם, גוון: אני מצייר רק כדי להביא מזור ללבי הדווי; כל היתר כלכלה רקובה. ואשר לאחרונה — התיאטרון — אני מתכונן להעלות הפקה של המחזה ווֹיצֶק מאת גיאורג ביכנר שאני אביים ואככב בה בתפקיד הראשי, והלהקה הצנועה שלנו תציג בעוד שבועות אחדים לפני אנשי צוות מרכז המחקר, חבריהם ובני משפחותיהם. ברודוויי זה לא, אפילו לא אוף־ברודוויי — אך יש בכך כדי להשׂביע (במעט) תשוקה לאור הזרקורים, שהיא הכרחית להבנת אישיותי. ידידי ליאון סמוֹלֶר מבקר אותי לעתים, ובאותן עתים אנחנו צוחקים ומעלים זיכרונות. לפעמים אנחנו משחקים שש־בש, ולפעמים אנחנו דנים בנושאים פילוסופיים עד שקצהו הכחול המעושן של השחר מגיח אט־אט ומתגלה בחלונותי. מרכז המחקר מאפשר לי לחיות בכל הנוחיות והפרטיות היחסיות שכל יצור אנושי היה מצפה לרצות — יותר מזה, למעשה, בהתחשב בעובדה שדעתי חופשייה מן הטרדות המציקות של קיומי היומיומי בעולם. אפילו מותר לי לצאת כרצוני, וכשרוחו של תורו נחה עלי במלוא עוצמתה, מותר לי לשוטט ביערות האלה באחווה רוחנית עם העצים הרבים שגזעם עבה מרוב יושֶן, והם עטורים טחבים ירוקים מדולדלים וזנים שונים של פטריות. מרכז המחקר שוכן בג'ורג'יה, מקום שמעולם לא ביקרתי בו לפני שהועברתי לכאן. עד כמה שאני יכול לומר מנקודת מבטי המוגבלת בעליל, ג'ורג'יה נראית נעימה דיה ויפה להפליא, עם אקלים סובטרופי לח שמיטיב עם מצבי הגופני. למען האמת, רוב הזמן נדמה לי שאני חי באתר נופש מסוג כלשהו, ולא כלוא נגד רצוני בגין רצח שפחות או יותר ביצעתי (ואם ניתן היה להשיב את הזמן לאחור, אגב, הייתי מבצע שוב ללא היסוס). כי הפחות־או־יותר רצח הזה הוא מאורע חסר חשיבות יחסית בחיי, ולא אטרח להזכירו שוב אלא בשלב מאוחר הרבה יותר, אך הוא, לפחות לכאורה, הסיבה למקום משכני הנוכחי, ומכאן גם לפרויקט שלך. ואף על פי כן, איני פושע רגיל. אני מניח שענישה אינה הסיבה העיקרית להחזקתי במקום הזה אלא מחקר, ואני משער שזו המטרה הסופית של הפרויקט שלך. ואני לא יכול לומר שאני מאשים אותם — או אותך — על הרצון לחקור אותי. אני מעניין. המקרה שלי יוצא דופן.

למען האמת, גוון, אני צריך להתנצל בפנייך על כך שסירבתי בתחילה להיענות לבקשותייך החוזרות ונשנות לראיין אותי. רק מפסקאות הפתיחה האלה התחוור לי ששום דבר בחיי עד כה לא הצליח לספק טוב יותר את תשוקתי האנושית מאוד לאלמותיות פילוסופית מאשר הרעיון שלך לתעד את הסיפור הזה — לשמוע אותו מכלי ראשון, להבין אותו נכונה, להעלות אותו על הכתב למען הדורות הבאים: הזיכרונות שלי, האהבות שלי, הכעסים שלי, הדעות שלי והתשוקות שלי — ובמילים אחרות, החיים שלי.

וכעת נתחיל. אתחיל בזיכרון המשמעותי הראשון שלי, והוא הפעם הראשונה שפגשתי את לידיה. עדיין הייתי ילד באותה עת. בן שש בערך. בינה וביני התפתחה קרבה מידית. היא הרימה אותי וחיבקה אותי, נישקה את ראשי, השתעשעה בידי הקטנות הגמישות, ואני כרכתי את זרועותי סביב צווארה, לָפַתי את אצבעותיה, הכנסתי לפי קווצות משערה, והיא צחקה. אולי כבר אז התאהבתי בה ולא ידעתי לבטא זאת אלא במציצת שערה.

לפני שאתחיל כראוי, אני חש כי הדבר הראשון שעלי לעשות הוא למקד את עדשת תשומת הלב שלך על האדם הזה, האישה הזאת, לידיה ליטלמור. לימים, לזכרה, אפילו אאמץ לעצמי את השיר התלת־הברתי העליז שהוא שם משפחתה. לידיה חשובה: האישיות שלה, המהות שלה, איך שמילאה בנוכחותה את החדר, איך שהיא מילאה וממשיכה למלא חלל כה עצום בתודעתי. המראה שלה. הריח שלה. אותו ריח נפלא מאין כמוהו שנידף מעורה — ריח שכמותו לא עלה באפי עד אותה עת, ולא ירדתי לפשרו. השיער שלה. הוא היה בלונדיני (וגם זה היה אקזוטי בעיני). השיער שלה היה בלונדיני כל כך, שנדמה קורן בבוהק חשמלי, כאילו אולי, בחשכה, יזהיר שערה מטבעו באור ביו־לומינסנטי, כמו גחלילית או כמו אותם דגי מים עמוקים המנדנדים בראשם. ביום שבו נפגשנו לראשונה, היה רוב הבלונד החשמלי הנשגב הזה אסוף מאחורי ראשה, כהרגלה, ממש מתחת לבליטה בגולגולתה, בזנב סוס מעשי שמנע ממנו להיכנס לעיניה, אבל הניח לשלוש או ארבע קווצות להימלט; אלה היו מתנפנפות סביב פניה, והיה לה הרגל להחליק אותן מאחורי רכסי האוזניים באצבעותיה. לשווא! — כיוון שעד מהרה חמקו בזו אחר זו, או בבת אחת, כשהסירה את המשקפיים שלעתים הרכיבה. כשלידיה היתה בעבודה, ניהלו ידיה מלחמה נצחית בשערה ובמשקפיה. הנה ירדו המשקפיים, קשורים בשרוך מהידיות, ועכשיו (ראו!) הם משתלשלים מצווארה כמו קמע, שתי מציות פריזמטיות אלה של זכוכית, מנצנצות לעומתך מסביבתן הכללית של צמד משואות אלה של נשיוּת — השדיים שלה! — וכעת (ראו!) שוב הם על אפה, מגדילים קמעה את עיניה, ואם תעמוד מאחוריה, תראה את השרוך תלוי ברפיון בין שכמותיה. וכך היו עולים ויורדים, אף פעם לא שוהים לאורך זמן, לא על גשר אפה (שם הותירו את שתי טביעותיהם הסגלגלות בצדי העצם הקטנה העדינה שהיא עיסתה באצבעותיה כשחשה בכאב ראש מתקרב) ולא תלויים על לוח לבה. פעם אחת, למעשה — זה קרה בשלב הרבה יותר מאוחר, כשהתחלתי ללמוד מספרים — פיתחתי אובססיה קצרת ימים למנִיית דברים, ומניתי את מספר הפעמים שלידיה הסירה את משקפיה והרכיבה אותם במשך שעה שבמהלכה התבוננתי בה בעבודתה, אחר כך מניתי את מספר הפעמים שתחבה את קווצות השיער מאחורי אוזניה. התוצאות: בפרק זמן של שעה לידיה הרכיבה את משקפיה שלושים ואחת פעמים והסירה אותם שלושים ושתיים פעמים ותחבה קווצה או קווצות שיער מאחורי האוזן או האוזניים חמישים ושלוש פעמים בסך הכול. זה בממוצע כמעט פעם בדקה. אבל אני חושב שההרגלים האלה רק העידו שחשה אי־נוחות בקרב עמיתיה, כי כשהיינו רק שנינו לבד, אלא אם כן ביצעה איזו מטלה שדרשה ריכוז ויזואלי עמוק (כמו קריאה, למשל), נותרו המשקפיים בנרתיקם ושערה היה פזור חופשי.

אדבר כעת על גופה, על סגנון לבושה ועל התנהגותה הכללית. היא היתה, מן הסתם, גבוהה ממני במידה רבה, אבל לא גבוהה עד כדי גיחוך ביחס לאישה אנושית, אולי מטר ושבעים, הגם שנראתה גבוהה יותר בשל חינניותן הציפורית של איבריה. בעינַי, בכל אופן. היא התעמלה תכופות, הקפידה על תזונה בריאה, ואף פעם לא התפתתה למותרות מחרבי הגוף שללא כל קושי משיאים אותי ללב ים בשירתם, כה חירשת היתה מטבעה לשירת הסירנות שלהם; היא שתתה, למשל, רק באירועים חברתיים, ואפילו אז במידה. ידיה היו גרומות וכמעט גבריות במראן, הציפורניים שחוקות מעבודות כפיים קלות ומשום שכססה אותן דרך שגרה (אחד ההרגלים הרעים המעטים שלה); היו אלה ידיים מעשיות, חסרות כל עידון; לא מהסוג שמשורר חסר מעוף היה מזכה בתואר "ידי בהט", ואף לא מהסוג שמישהו עשוי לענוד על קמיצתן השמאלית טבעת יהלום בפרסומת טלוויזיה ליהלומים בורקים שנעקרו מאדמת אפריקה השחורה משחור. היא התלבשה בתחכום, מעט בשמרנות. היא התלבשה באופנתיות אבל לא בצורה שמשכה אליה תשומת לב שערורייתית. לא, ניקור עיניים לא היה הסגנון שלה. (ניקור עיניים הוא הסגנון שלי.) סריגי גולף שחורים היו הסגנון שלה. בלייזרים חומים־צהבהבים מסאטן היו הסגנון שלה. צעיפי פלנל היו הסגנון שלה. היא קנתה בגדים במרשל פילד'ס. היא ענדה סיכות ראש. היא נעלה סנדלים בקיץ. היא נעלה מגפיים בחורף. היא ענדה תכשיטים רק באירועים מיוחדים, אף שענדה בכל עת הילה אגבית של זוהר שמימי. היא נראתה נהדר בירוק.

אדבר כעת על צליל קולה. הוא הרשים אותי כבר ביום הראשון שנפגשנו. רוב האנשים היו מדברים איתי באותו טון חדגוני עולה־יורד מתועב שיש למבוגרים כשהם מתנשאים על ילדים או בעלי חיים. אבל לא לידיה. לא, היא דיברה איתי בנימה היומיומית המפוכחת שבה פנתה לכל אחד אחר, ובכך זכתה בקלות בנאמנותי, תחילה. אנפוף קלוש אך ניכר היה מזוג בקולה. היא באה ממשפחה של טמבלים אציליים חרוצי כפיים מאיזו עיירה שכוחת־אל נחשלת בארקנסו הכפרית, אך היא ברחה מנסיבות חייה מעלה והלאה אל חיק ההשכלה בדרך דומה מאוד לזו שברחתי אני משלי, והיא דיברה כמו אישה צעירה עם דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו, מה שאכן היתה. היא דיברה במשפטים מוקפדים דקדוקית, עם סימני פיסוק ניכרים לאוזן: נקודות, סוגריים, נקודתיים ואפילו נקודה־פסיק מזדמנים. האזנה לקולה היתה כמו האזנה ליצירה קלאסית בביצוע תזמורת סימפונית מלאה ועוד בנג'ו אחד שמזייף קלות, פורט בדד את דרכו אל האופּוּס, אי־שם בחטיבת כלי המיתר.

ואדבר כעת על הפנים שלה. הפנים של לידיה היו חיוורים וסקנדינביים למראה, כך שלא היתה נראית שלא במקומה הטבעי בסרט שחור־לבן של אינגמר ברגמן, אף שעיניה לא היו בגוון הכחול הצלול שמצפים למצוא בראשה של האישה שתיארתי עד כה. עיניה היו ירוקות ומנוקדות זהב. קשתיות עיניה התחננו להשוואות עם שריונות צבים, עם כותרות ורדים ירוקים שקצות עליהם נסוכים ברונזה, עם שני כוכבים ירוקים־זהובים מתפוצצים בגלקסיה אחרת, הנצפים מבעד לטלסקופ כעבור מיליארד שנים. ברישיון הנהיגה שלה היה צבען "אגוז". פניה היו ארוכים עם פער רחב בין פיה הדק לקצה סנטרה המחורץ קלות. לעורה היה חיוורון מהסוג שמווריד בשמש במקום להשתזף. שני ורידים כחולים מתפצלים מעדנות ניכרו אך בקושי ברקותיה. גשר אפה היה קו אלכסוני ישר להפליא, אך קצהו היה עבה ופנה מעלה בזווית קהה דיה לאפשר לך, כשעמדת היישר לפניה, להציץ בקלות למעמקי נחיריה. מצחה היה רחב עם בליטה קלה שבקלות מעל לרכס הגבות. עצמות לחייה לא היו גבוהות, והתבלטו רק בתאורה העזה ביותר. היא התאפרה לעתים רחוקות, וכשהתאפרה עשתה זאת רק באופן עדין ומרומז, כיוון שלו היתה מורחת יותר מדי מעיסת הקישוט הזאת על הפנים האלה שלה, זה רק היה פוגם ברושם שלהם במקום להעצים אותו. חיוכה שהציג שן עקומה היה מזכרת מילדותה הענייה. היא היתה בת עשרים ושבע כשפגשתי אותה לראשונה, ובת שלושים וארבע במותה.

אבל למה — למה ביזבזתי כל כך הרבה אנרגיה וכל כך הרבה מזמני ומזמנך כדי לתאר את האישה הזאת, כשקרוב לוודאי הצלחתי רק לסלף במקום להנהיר את דמותה בעיני רוחך? כי לידיה היתה האהבה הראשונה שלי. הקפידי להדגיש את ה"א הידיעה במילה האהבה, גוון. ולמה שלא תדגישי אותה גם במילה הראשונה. כי לידיה היתה האהבה היחידה בה"א הידיעה שלי, או לפחות האהבה היחידה היחידה שאעז אי־פעם לקרוא לה בה"א הידיעה.

כעת אנחנו יכולים להתחיל ברצינות. פרק חדש, בבקשה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האבולוציה של ברונו ליטלמור”