החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צרותיו הטובות

מאת:
הוצאה: | 2017-07 | 288 עמ'
זמינות:

37.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

האם גבר יכול לאהוב שתי נשים בו זמנית? כל שכן אחיות?
בזמנים הסוערים של שלהי האינתיפדה השניה, נקרע נחום פז, גבר באמצע חייו, בין אשתו לגיסתו. הוא פגש את שתיהן באותו זמן והתאהב בהן. התחתן עם האחת, ואחותה נישאה לאחר. אבל זה יכול היה להיות הפוך! האם החמיץ משהו בחייו? האם יזמנו החיים הזדמנות שניה? כל חייו התחמק נחום מהכרעות קשות, נמנע מדילמות. החיים הוליכו אותו בכוח ההתמדה, כמעט בלי התערבותו, כמו גזעי עצים הנסחפים בזרם הנהר. הוא מתבייש בחולשתו ורוצה להשתנות לפני שיהיה מאוחר מדי.
ועכשיו, כשגיסתו התאלמנה, האם יעז לעשות מעשה או שגם הפעם יוותר וימשיך לבוז לעצמו?

צרותיו הטובות הוא ספרו השלישי של יוסי זיו אחרי פילוסופיה וטעם החיים, ו- הנשים של ברוך לוי.
זיו לימד פילוסופיה ומדע בארץ ובחו"ל. ערך כתבי-עת בינתחומיים, ארגן והנחה סדרות בינתחומיות במוזיאון תל-אביב לאמנות.

מקט: 4-21014-049281

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

נחום הוציא בזהירות את הפתק המקומט, הישן, התחוב בתחתית ארנקו; בחן היטב את כל הסעיפים הכתובים בכתב ידו ועדכן את מה שדרש עדכון: קרנות השתלמות, ביטוח חיים, חצי דירה של אמו המנוחה, קצת מטבע חוץ (שהסתיר מורדה). אחר כך נזכר במשהו, היסס רגע והוסיף עוד סעיף לרשימת המספרים שכמעט דהו על הפתק: "35,000 (חצי מכונית)".

הוא הוציא מַחשבון קטן ממגירת השולחן וחיבר את שורת המספרים. הסכום היה 975,500. הוא שב וחישב, הפעם מן הסוף להתחלה. כן. 975,500. 975,500 ש"ח. הכול שלו. ההון שצבר לעצמו, כולל הירושה הדלה שהשאירו הוריו.

עד הפנסיה נותרו לי עוד 14 שנים, לכמה זמן יספיק הכסף? הוא גירד את סנטרו תוך שהוא מנסה לחלק בראשו 975,500 ב-14. החשבון לא עלה יפה והוא שוב נטל את המחשבון וחילק את הסכום ב-14. חרדה קטנה צצה ואגלי זיעה בצבצו על מצחו כשראה את התוצאה. זה יוצא פחות משבעים אלף ש"ח לשנה. ל-14 שנים זה בטוח לא יספיק, אולי ל-12, וגם זה רק אם אגור בדירה קטנה מחוץ לעיר. אני צריך למשוך עוד שנתיים לפחות… ידיו התחילו לרעוד.

נחום פז, לשעבר גלנץ, היה עורך לעצמו את החשבונות הללו בכל פעם שחוסר ודאות חִלחל לחייו, ולאחרונה זה תכף והלך, ביחס ישר למניין שנותיו המתארך, במיוחד בתקופה שלפני חידוש חוזה העבודה השנתי שלו. הוא לא שיתף את ורדה, אשתו, במחשבותיו ובחרדותיו. הוא שיער שלא תתמוך בו ואולי אפילו תלעג לו. ורדה היא אישה אסרטיבית, שופעת ביטחון עצמי; וכשהוֹנוֹ של אביה התעשיין מונח בטח בבנקים בשווייץ, בליכטנשטיין ובכספות בארץ, כשתמיד חיה על שמנת, צף הביטחון העצמי שלה, שאנן מעל כל חרדה — כלכלית או אחרת. היא לא תבין.

אבל ורדה ידעה לפענח את נחום, ושמה לב לחיוורון העונתי שהיה תוקף אותו, והוא היה צריך למצוא איזה תירוץ כששאלה.

זו החרדה הקיומית הזאת, היהודית, את יודעת, אמר לה ולא הביט בעיניה, "דור שני" וכל זה… גם כשהכול שפיר חושבים על הגרוע ביותר (ומתי הכול שפיר אצל יהודים?) וגם המצב בארץ…

ורדה לא נראתה משוכנעת. היא ליטפה את ראשו והניחה לו. מה אני יכולה לעשות? כזה הוא בעלי היקר ועם חרדות קשה להתווכח.

נחום כמעט שהאמין בעצמו לתירוץ שהמציא, כמו שאנשים מאמינים לשקרים של עצמם כשיוצא להם מִזה איזה רווח — והלא כבר אפלטון המליץ להשתמש ב"שקרים מועילים" — אבל בינו לבינו הוא ידע היטב שזאת רק רציונליזציה, די מבישה למען האמת. היהדות היא מפלטו האחרון של הפחדן, צחק לעצמו, מיד כשסרה החרדה, כשהשמש זרחה בבוקר, כמנהגה מזה עידנים ועולם כמנהגו נהג.

אבל מה גורם לי להתקפי החרדה האלה, שהם אמִתיים, שאי אפשר להכחיש את קיומם? זה הציק לו. הלא כשבוחנים את חייו מכל זווית אפשרית, מצבו שפיר ויציב, ככל שמשהו יכול להיות יציב במדינה הזאת. יש לו עבודה מעניינת ומספקת, עם משכורת טובה, בבית ספר פרטי. אמנם אין לו קביעות — כי הוא בחר לעבוד על חוזה אישי — אבל מורה למתמטיקה כמוהו, שכל תלמידיו מצליחים בבגרויות, שבזכותו נרשמים תלמידים לא מעטים לבית הספר ומרפדים את חשבונות הבנק של הבעלים, לא יפטרו. אבל, כדרכו, לא הניח אבן לא הפוכה — מה יקרה, חשב, אם ישכרו איזו מורה צעירה וטרייה שרק נפלטה מהאוניברסיטה, ששכרה יהיה מחצית משכרי? תרחיש כזה איננו מופרך בחשבון ההסתברויות, במיוחד בעולם קפיטליסטי חסר נאמנויות כמו שלנו. וכשחשב על כך, שבה החרדה, ואז כמו טקס גירוש שדים, היה שב ומוציא את הפתק המהוה מארנקו, ומחשב את חשבונות הפתקים שלו. הוא הוסיף ל-975,500 השקלים את הפיצויים שהוא צפוי לקבל — עד שנזכר שעל חוזה אישי לא בטוח שיש פיצויים. הוא הלך לאמבטיה ושטף את פניו. התבונן במראה וראה אדם חרד בגיל העמידה. העווה חיוך מריר וניסה לעודד את עצמו. מה אני דואג, לעזאזל?! גם אם הגרוע ביותר יקרה, עוד יש לי את ורדה! הוא הבריש את רעמת שערו שהתחילה להאפיר והלך למטבח להכין לעצמו קפה.

כשנחום התחיל ללמד בבית הספר, אמרה לו ורדה שיותר טוב שיישאר בהסכם העבודה הקיבוצי של ארגון המורים או הסתדרות המורים, ששם מקבלים קביעות אחרי שלוש שנים, אבל אז היה נחום צעיר שבטח בכישוריו, כנחל איתן שאינו חושש מבצורת. הסתדרות המורים? אני? הצביע על עצמו, מה את שחה, ורדה. אחרי הכול אני דוקטור, מה פתאום שאהיה פראייר שתלוי בהסתדרות המורים האנכרוניסטית, עם טבלאות השכר המגוחכות שלה? כעת היה חוזר בו, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.

בכל מקרה, שב והרגיע את עצמו, אין לי בינתיים ממה לחשוש. הרף חרדה! השכל זהר באור התבונה.

אבל ידוע שאין די בשכל, והחרדה נותרה עיקשת, תלויה באוויר, מאיימת. הפחד העמום ליווה את חייו הבוגרים כקרינת רקע, ולא עזב. נחום ידע שלא יוכל להיפטר ממנו, כי ככה זה, ואז שב ונתלה בורדה. ורדה, for better and for worse, ורדה שלו, האישה שאיתו, שעברה איתו את מסע השנים. כמה טוב שיש לי את ורדה, חום הציף את גופו כשחשב עליה. ולא, זה לא רק משום שהיא מרגיעה את חרדותיי, ניתח. כמה זוגות מוצלחים אתם מכירים? הוא חייך בסיפוק כשנזכר בה ובו ובחייהם המשותפים.

ועל זה יש להוסיף את העובדה שורדה נראית טוב, ממש טוב. זה נעים, כמובן, כשיש אישה יפה, אבל זה מסוכן כלשהו. היא משכה תשומת לב גברית שהחמיאה לנחום אבל גם איימה עליו. נחום חשד שהיה לה פעם או פעמיים איזשהו רומן או מאהב, כי הייתה תקופה שבכל פעם שהיה מרים את הטלפון לענות לצלצול, הטלפון נטרק. היום יש כבר טלפונים ניידים… ורדה הקניטה אותו כששאל, ואמרה לו שהיא נורא מוחמאת — בגילי?!… מאהב? תודה על המחמאה נחום… אתה נורא חמוד, היא פרעה את שערו וכך פטרה אותו בלי להתעמת ממש. אבל היו ימים שהייתה חוזרת מהעבודה ואיזה סומק פורח בה, וגם איזשהו ריח, והיא הייתה נכנסת תכף להתקלח.

ומה יהיה אם ורדה תחליט שדי לה ממני? שב הדיבוק ונטל חזקה על נחום. קרו כבר דברים כאלה… והדירה היא כמעט לגמרי שלה, כי הוריה נתנו יותר מהוריו כשהתחתנו, והיא הקפידה לרשום את הדירה בטאבו 70% לה, 30% לו — וב-30% יוכל לקנות, אולי, דירת חדר, חדר וחצי, בכפר סבא. ושוב הציפה את מוחו סחרחורת מחשבות החרדה העיקשת. לעזאזל איתי! הוא לגם מן הקפה שהתקרר, שפך את השארית לכיור והחליט ללכת לשרה.

את שרה, חברתו, שיתף נחום בהרהוריו; הוא ידע שהיא לא תלעג לו, שתהיה אמפתית. נבונה וסבלנית, הייתה לא אחת שותפת סוד, אוזן קשבת, ויועצת נאמנה. אצלה חש מוגן ונינוח.

הוא פרש בפניה את חרדותיו והציג את התרחיש הגרוע ביותר: ורדה זורקת אותי, אני מפוטר, אני מובטל…

הם ישבו במטבח של שרה, שתו קפה טוב ונהנו מהשקט של בין הערביים.

שרה הקשיבה לנחום בלי להפריע, הרהרה קצת, חייכה חיוך קטן, לגמה מן הקפה, הניחה את הספל על השולחן ואחר כך אמרה:

טוב, אתה יודע מה נחום, בוא נלך עם זה עד הסוף ונניח שכל החרדות שלך יתממשו — והן לא יתממשו: דבר ראשון, היא הרימה אצבע מורה, עם כל כך הרבה נשים פנויות, אני לא נותנת לך יותר מחודש–חודשיים עד שאתה מתנחם בחיקה של בת זוג חדשה. עם כל מגרעותיך, ויש לך כמה, אחד כמוך שמגיע ל"שוּק" הוא מציאה, כי כמעט כל הגברים הפנויים בגילך דפוקים, שרוטים. אתה, לעומתם, זהב טהור. לא יהיה לך רגע שקט. תאמין לי, אני יודעת על מה אני מדברת…

שתיים, היא הרימה אצבע נוספת, אתה גם נראה לא רע לגילך. והיא הפנתה אותו למראה, ובאמת הוא נראה לא רע לגילו, בהחלט לא רע. הוא שמר על כושר באדיקות של היפוכונדר. מחלות וכאבים הפחידו אותו יותר מהמוות — וזה הריץ אותו לבריכה ולחדרי כושר. הדיאטה שלו הייתה מאוזנת, מתוגברת בתוספים למניעה ולחיזוק (מולטיוויטמין 50+, אספירין קרדיו, ויטמין e, ויטמין c, ויטמין d, אומגה 3, גרעיני דלעת לא קלויים, מיץ חמוציות כל בוקר, מגנזיום, קואנזים Q-10). השיער האפיר אמנם, אבל הוא היה, עדיין, סמיך, ועליו הייתה גאוותו. ורדה אמרה לו פעם שאם יתקרח היא תתגרש ממנו, כי השיער שלו היה מה שמשך אותה אליו מלכתחילה. ומה אם יהיה לי סרטן והשיער ינשור מהכימותרפיה? טוב, זה יהיה זמני, צחקה ורדה, כי אז או שתמות או שתחלים ואז השיער יצמח מחדש, ככה שהשאלה לא רלוונטית. היא ליטפה את שערותיו וזה היה נעים, אבל נחום לא חשב שזה מצחיק. בכלל לא. הגנטיקה הייתה נגדו: לאביו היה סרטן בערמונית, ולאמו סרטן בשלפוחית השתן.

למרות כל השתדלויותיו, נחום עלה במשקל, לא בצורה מוגזמת, אבל זה הציק לו, כי תמיד היה דק גזרה, ועכשיו הסתמן קו מביך בין הכרס הקטנה לבין מבושיו, והוא העדיף להתעלס בחושך. אתה עוד לא צריך פריסקופ כדי לראות "אותו", הייתה ורדה מקניטה אותו, ועוד לפני שהספיק להיעלב, הייתה מחמיאה לו ולביצועיו, שגם עם הכרס הקטנה, ואפילו אחרי יותר מעשרים שנה ביחד, הוא עוד יודע לספק אותה לפעמים.

למה את לא יכולה סתם להחמיא לי בלי להצמיד לזה איזו בדיחה על חשבוני, ורדה? אמר נחום, מעמיד פני נעלב. די, נחום, אמרה ורדה, אתה לא מבין בדיחות? נעשית כבד לאחרונה. נחום חשב שהיא צודקת, לפעמים הוא באמת איבד את חוש ההומור שלו.

אבל למרות שאני נראה לא רע, ריצ'ארד גיר אני לא. וכדרכו, ערך רשימת פגמים: העור היבש, והקמטים, והאף שגדל עם השנים שמבליט את הפרופיל היהודי שלו, והשערות שצמחו באף ובאוזניים (הוא היה גוזר מדי פעם), ופה ושם שערה לבנה, מביכה, במבושים, ומרפקים עם עור של פיל, וכתמים חומים שפורחים על העור, פיגמנטציה פרי תוחלת החיים, ובולטת מכולם הכרס הקטנה שאי אפשר להסתיר יותר. במיקרו רואים לא מעט פגמים, אחרי הכול הוא גבר שעבר את החמישים, אבל במקרו, כשמתרחקים קצת מהמראה, עוד לא נס לחו. בהחלט לא.

אז תירגע, אמרה לו שרה, אתה לא תישאר לבד אם לא תרצה להישאר לבד, במקרה שורדה תזרוק אותך — והיא לא.

אחר כך המשיכה ואמרה שאדם משכיל ומנוסה כמוהו, שיש לו עוד די הרבה שנים עד הפנסיה, ובהינתן רמתם של המורים היום, יוכל תמיד למצוא לעצמו איזושהי משרת הוראה שתחזיק את ראשו מעל המים. מורים טובים למתמטיקה קשה למצוא היום. אחת לאחת פירקה את כל מוקשי חרדותיו באזמל ההגיון, עד שלא נותר מהם אלא עשן.

הכול נכון, כנראה, חשב נחום ונכנע לטיעונים, אבל לא ויתר בקלות.

או קיי, נניח שאת צודקת, אמר. תסבירי לי, למה החרדה הלא הגיונית הזאת, שרה? למה היא תוקפת ומאיימת עליי כל פעם מחדש? למה היא נדבקת כמו עלוקה? למה?

כי אתה גבר, אמרה שרה ומשכה בכתפיה.

נו?… אני גבר, אז מה? ואת אישה…

כי אתם, הגברים, מסרבים לקבל את עובדות החיים.

איזה "עובדות החיים" שרה? ומה זאת ההכללה הזאת "אתם הגברים"? נחום עיווה את פניו. אני לא "אתם הגברים"… אני נחום פז. אינדיווידואל.

אי אפשר לדבר בלי הכללות, אמרה שרה. ואתם, הגברים, כן, אתם הגברים, פשוט לא יודעים להתבגר. אתם נשארים ילדים, ילדים שמשלים את עצמם שהנעורים יימשכו לנצח, איכשהו. כן, יש בעולם זקנים, אתם חושבים לעצמכם, אבל לכם זה לא יקרה. כמו שאנשים משוכנעים שלהם לעולם לא תקרה תאונת דרכים ולא חשוב איך הם ינהגו. והרצון הזה להישאר צעיר ופוטנטי, להיאחז במה שהיה, לנסות לעצור את השינוי הטבעי, המתחייב, לא רק שהוא פתטי אלא שהוא גורם לסבל — ואני לא בודהיסטית, אבל בזה הם צודקים. שרה סיכמה את הטיעון, ולגמה מספל הקפה.

נחום לא אהב את הניתוח המכליל, הרהר בשקט במה ששרה אמרה ולא הצליח לבנות טיעון נגדי. יש משהו במה שהיא אומרת, חשב לעצמו. אנחנו, הגברים…

אחר כך שרה הזכירה לו את המקרה של דוד אבידן. זוכר אותו? בטח זוכר, אמר נחום והתחיל לנסות לצטט מהשיר "הרי את מותרת". הוא זכר את השורה על גבר ואישה ש"מחליפים חומרים" ביניהם. שרה הפסיקה אותו. אבידן, היא אמרה, הוא דוגמה מוקצנת להכללה על הגברים וחוסר יכולתם להתמודד עם שִנֵי הזמן. הנה הוא, המאצ'ו, ש"הזריע נשים בכיכר מול השמש", ציטטה גם היא מאחד משיריו; המגלומן הזה, שחשב שהוא כמעט נצחי, קוסמי, תייר מעולמות אחרים, אסטרונאוט מן המאה ה-30, והנה הוא קם בוקר אחד ובוקר בו לא כל כך קם. והוא מגיע לגיל שישים, כאן בעמק הבכא שלנו. איזו נפילה כשהגוף מתחיל לתעתע. וכמה עלוב היה הסוף שלו… אתה, לעומתו, עובר משבר קטן. אתה לא תתמוטט.

הייתה שתיקה קצרה. נחום הרהר במה שהרהר ולשרה לא היה מה להוסיף.

ואם ורדה תזרוק אותי, יש לי אצלך סיכוי? שאל נחום בחצי רצינות מתפנקת.

שרה הביטה בנחום משועשעת. אתה רואה איזה תינוקות אתם הגברים? פשוט ילדים מגודלים שצריכים את אימא'לה, זה מה שאתם.

אבל את מתחמקת שרה, לא ענית לי על השאלה שרה, נחום לא ויתר.

נחום, בחייך, אמרה שרה, אתה ואני כמעט כמו משפחה, כמו אחים, כמו ילדים בקיבוץ שהתקלחו יחד… היא ליטפה את ראשו של נחום ונשקה לו קלות על לחיו.

לא, אבל בשביל העיקרון, התעקש נחום, היית לוקחת גבר כמוני, בגילי, גבר שאשתו זרקה אותו ו…

אוי נחום, תפסיק כבר, אתה מדביק אותי בדכדוך שלך. בוא נסכם ונאמר שא': ורדה לא תזרוק אותך. ב': שאם היא כן תזרוק אותך, אתה תיחטף ותתנחם בזרועותיה של אישה אחרת תוך זמן קצר ולא תזדקק לי, וג': שאתה סתם אידיוט במשבר אמצע החיים. בוא נלך לחפש איזו מסעדה טובה בסביבה, עשית אותי רעבה ואין לי חשק לבשל. אתה מצטרף אליי?

נחום נרגע וחייך. לא לשווא קרא לשרה "חברתי החכמה", ושרה אמרה לו שהיא בסך הכול אומרת את המובן מאליו, ונחום אמר לה שלפעמים החכמה היא לראות את המובן מאליו.

הוא המשיך לערוך את חשבון חייו. היה יותם, הבן, שגדל והתפתח לא רע, עם חינוך של ורדה, ובהשפעת הזוגיות הטובה של הוריו.

לעזאזל, אמר נחום, החיים שלי בסך הכול טובים, טפו, טפו, טפו, ובמקום ליהנות מהם אני טורח להפחיד את עצמי בתרחישים אפוקליפטיים. חמימות מילאה את לבו, והוא חש געגועים לורדה, שהייתה באיזשהו כנס באילת. הוא הזכיר לעצמו שלא לשכוח לקנות פרחים לפני שהיא חוזרת.

והייתה גם מלכה.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    "גמרתי הערב לקרוא את ספרך.
    חשבתי עליו הרבה תוך כדי קריאה, וכנראה אחשוב עליו עוד, אבל רציתי לכתוב לך רשמים טריים.
    אהבתי בו הרבה חלקים. הוא קריא, אפילו מרתק לפרקים.
    הדמות של נחום מצחיקה, נלעגת לפעמים, אנטי-גיבור קלאסי, מאוד מאוד אנושית.
    דרך ההתאהבות המופרכת הזאת במלכה, גיסתו, הוא מעביר לקורא את כל בעיות הקיום האנושי – את עייפות החומר והנפש ואובדן המתח של הנישואים, את הריק הקיומי, את האבהות המאכזבת, את השעמום והחיפוש אחר "אחרת".
    אהבתי את הקטעים הפילוסופיים, ואהבתי את שרה, חברתו של נחום."

    יהודית רותם

הוסיפו תגובה