יומנו של מכשף

מאז ומעולם העדפתי לשמור בסוד את העובדה שאני מכשף.

למדתי בבית ספר של סתמיים ולא רציתי שיחשבו שאני מוזר. היה לי חבר טוב אחד וזה הספיק לי. בבוקר למדתי היסטוריה וספרות, ואחר הצהריים התאמנתי בכישופי הגנה וברקיחת שיקויים.

שום דבר לא הכין אותי ליום שבו נאלצתי לעמוד מול המועצה הגדולה של המכשפים ולהסביר להם למה התנהגתי כמו אידיוט. לא חשבתי שאצליח להתחבר לכל כך הרבה אנשים בזמן כל כך קצר ושאשתכנע לעשות דברים שיהפכו לי את הבטן, ובחלומות הכי רחוקים שלי לא חשבתי שכל זה יתחיל בגלל מישהי אחת.

עכשיו אני צריך לסדר את הבלגן שיצרתי, בתקווה שאף אחד לא ייפגע בדרך. זה לא הולך להיות פשוט, ויכול להיות שאכשל פעמיים או שלוש, אבל בסוף אני חייב להצליח.

מזל שמכשפי הצפון לא נוטים לוותר כל כך בקלות.

 

מהרגע שבו פונה רוני אל בן כיתתה אילון, נסחפים השניים אל שרשרת הרפתקאות שמעמידה את כל החבורה שלהם במבחן ושמאלצת אותם להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלהם. במהלך המסע להשגת העין של גבריאל – כדור בדולח שיכול לסייע להם בחיפוש אחר האמת – מגלים כל המשתתפים את העיקר על עצמם ועל חבריהם, וכל זה בעולם מלא בכשפים, בשיקויים ובמערות מסתוריות – ממש כמו בכל תיכון רגיל.

 

"יומנו של מכשף" הוא סיפור פנטסטי קצבי ומותח על כוחו של כישוף, אך יותר מזה – על הכוח הפנימי שמלווה אותנו ועל חשיבותם של האנשים הקיימים בחיינו.

מקט: 4-1272-2002

מאז ומעולם העדפתי לשמור בסוד את העובדה שאני מכשף. למדתי בבית ספר של סתמיים ולא רציתי שיחשבו שאני מוזר. היה […]

---

אילון

 

תמיד אהבתי התעמלות בוקר.

במיוחד מאז שהסכימו לי להתאמן על המטאטא המעופף.

הסתכלתי בשעון שלי, השעה הייתה שבע וחצי. כבר הייתי אמור לחזור הביתה ולהתארגן ליום הראשון ללימודים.

בדרך כלל, מכשפים מעדיפים לא לעוף על מטאטא בשעות האור בגובה שעפתי בו. זה הוביל לא פעם לתשומת לב לא נעימה ולהופעתם של כתבים אובססיביים לעב”מים. למזלי, אני לא צריך לדאוג מזרים ומשכנים חטטנים. האחוזה שלנו מבודדת יחסית וכוללת גינה ענקית שהעצים הגבוהים שמסביבה מסתירים היטב בימים שבהם כישופי ההסוואה לא עובדים. ירשנו את האחוזה מסבא של סבא שלי או משהו כזה. אימא שלי חושבת ששטח בגודל כזה מספק יותר טרחה מתועלת, אבל זה נכס משפחתי ואסור לנו למכור אותו. חוץ מזה, יש לאחוזה הזאת ערך רגשי גבוה בשביל אבא שלי, ואני חושב שיש בה כמה דברים פשוט אדירים (כמו מעברים סודיים, שריונות עתיקים וחרבות, מדרגות עם מעקים רחבים מספיק כדי לרדת בגלישה ועוד).

נחתּי נחיתה מושלמת לחלוטין מול הדלת שמובילה ישירות למטבח, סידרתי בידי את השיער שהתבלגן ברוח, השענתי את המטאטא על הקיר והתחלתי לעקוב אחר הניחוחות שהגיעו לאפי.

“בוקר טוב גם לך,” אמרה לי אימא בציניות כשהתעלמתי ממנה לחלוטין ופניתי היישר לצנימים המונחים על השולחן.

“בוקר טוב,” עניתי בפה מלא.

“איפה הנחת את המטאטא?” שאלה בקול חשדני.

“במקומו.” לקחתי צנים נוסף ומרחתי עליו כמות נדיבה של ריבה.

“אני מאמינה שמקומו במחסן.”

“אוקיי, אז במקומו החדש.”

היא נאנחה, “אתה יודע שזה לא באמת נחשב התעמלות בוקר, נכון?”

“למה לא? זה… מממ… מחזק את שרירי הרגליים או משהו כזה.” כיליתי את הצנים השני והתחלתי לפתוח את ארונות המטבח בזה אחר זה בחיפוש אחר ממרח שוקולד. “איפה אבא?” שאלתי כבדרך אגב.

“בעבודה.”

לא יכולתי לצפות לתשובה אחרת ובכל זאת התאכזבתי.

“למה הוא חייב להיות שם מוקדם כל כך כל הזמן?” התחרטתי על המילים האלו ברגע שיצאו מפי.

“אל תהיה ילדותי,” ענתה אימא. “התפקיד שלו חשוב, אתה יודע את זה.”

ברור. הוא הרי הנציג הרשמי של מכשפי הצפון בוועדה הלאומית של המכשפים. מצאתי את השוקולד והתחלתי למרוח כמויות ממנו על הצנים השלישי בלי להעניק תשומת לב מיוחדת למעשיי.

“חוץ מזה, זו פשוט תקופה עמוסה,” היא הוסיפה.

ברור. כי עוד מעט יבחרו נציג עליון חדש ואבא שלי רוצה להיבחר. אבל העיקר שהמשפחה בעדיפות ראשונה, לא?

לקחתי את הצנים שלי, שכבר היה כמעט בלתי נראה מתחת לכל השוקולד, ויצאתי מהמטבח.

“חמוד? אולי לא כדאי שתאכל שוקולד ביום הראשון ללימודים.”

ליקקתי קצת מהשוקולד שזלג מהקצה ואמרתי, “אני אסתדר.”