החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המסע אל המשמעות

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 250 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

המסע אל המשמעות מתחיל בעוד כ-50 שנים מהיום ועוקב אחר העולם כפי שיראה בעתיד הקרוב, הן ברמה הטכנולוגית והן ברמה הערכית, באמצעות עלילה מרתקת אשר גיבורה הוא בחור בשם קלוד בלו. קלוד גדל בשבט אפריקני, שם לומד טכניקת תנועה ייחודית ומגלה כישורים יוצאי דופן, משם מתגלגל לאירופה, אסיה ובחזרה לאפריקה. הספר מאוד דינמי ועובר בין ארצות שונות ודמויות מגוונות תוך התבוננות באנושות העתידית. בסופו של הספר מציג קלוד בצורה סדורה, את תשובתו הרציונלית לפתרון שאלת המוות ותכלית חיי האדם.

מקט: 4-1272-1921
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 2: כיכר אלכסנדרה

מסיבת הירח המלא של תחילת עונת הגשמים היתה אמורה להתקיים בכפר בערבו של אותו יום. בהתאם למסורת, בשעות הבוקר יצאו אל הסוואנה קבוצות של צעירים אשר התחרו ביניהם מי ילכוד את האַיִל הגדול ביותר. הקבוצה שתנצח תהיה למובילת המסיבה. קלוד רצה לנצח. טינה, הנערה היפה והחושנית בכפר, תבחר בן זוג לריקודים מהקבוצה המנצחת, והוא קיווה להיות מי שירקוד איתה באותו ערב.

קלוד ושני חבריו הטובים באזז ולומבה, שהיו קרובים לסיום הכשרתם כציידים, יצאו אל הסוואנה מצוידים במכשירי ריצה והתכוונו ללכוד איל בריצת ציד. שלושת החברים היו גברים צעירים כבני עשרים בעלי קומה וחזות דומים. לומבה ובאזז היו כהי עור, וקלוד השזוף, בצבע ברונזה. בני שבט המאלאלולו כונו “המסאים של המערב”, על שום הדמיון במראם החיצוני לבני שבט המסאי המפורסם יותר, מאזור מזרח אפריקה.

בצהרי היום, כאשר עצרו בצילו של עץ גדול בסוואנה, הגיחה לפתע מולם לביאה. הם לא היו מוכנים וקפאו על מקומם. הלביאה גרגרה וכרעה מטה מוכנה לתקוף. קלוד נכנס למצב של ריכוז מרבי, העולם סביבו נעצר ולימודי הציד צפו במחשבתו במלוא עוצמתם. הצצה חטופה הספיקה לו כדי לראות את האיום במבטה של הלביאה. הוא זכר שאסור להישיר מבט לעיניה של חיית טרף, שבוודאי תראה בכך הכנה לתקיפה. קלוד דמיין במהירות את המהלכים הבאים וזיהה אצל הלביאה התלבטות בין תקיפה לנסיגה. רגליה האחוריות לא היו שלוחות לפנים די הצורך לזינוק. שיער גבה היה זקור כאיתות של אזהרה, לא של כעס. היא חשפה שיניים על ידי פישוק שפתיים באיום שהזכיר נהמת כלב, אך לא פערה את פיה כהכנה להסתערות. מבטה ואוזניה שוטטו בין שלושת הבחורים ולא התמקדו באף אחד מהם. קלוד הסיק שהלביאה מהססת, מאיימת אך לא החליטה לתקוף. הוא היה דרוך אך רגוע. מבחינתו המצב היה תחת שליטה וככל שחלפו שברירי שנייה נוספים התמונה התבררה אף יותר: הלביאה לא רעבה, התנהגותה טריטוריאלית. היא רק מרתיעה: אתם פולשים, לכו מכאן!

ההתנהגות הנדרשת מהם היתה לסגת בתנועות איטיות, ללא סימני תוקפנות. הדבר יתקבל כמהלך לא מאיים, הלביאה תשיג את מבוקשה ותניח להם. משחלפו שניות אחדות והלביאה לא זזה ממקומה, פסע קלוד צעד קטן ואיטי לאחור וציפה שחבריו ינהגו כמותו. אלא שבאזז חשב בדיוק להפך. הוא האמין שאם הם יצעקו וינופפו בידיהם בתוקפנות, הלביאה תיבהל ותיסוג. הוא נופף בידיו הארוכות ושאג במלוא גרונו לעבר הלביאה. אך הלביאה לא נרתעה. להפך, מבטה השתנה מאיום לתקיפה. היא סקרה את האויב, והתמקדה בבאזז. עיניה הצטמצמו ואוזניה הביטו בו. באזז לא הבחין בשינוי שחל בלביאה. קלוד דמיין את המשכה של ההתרחשות, וחזה מראש את התקיפה ואת מסלולה המדויק. כפי שציפה, העבירה הלביאה את רגליה האחוריות קדימה, גופה נדרך, התכווץ לקראת הזינוק, חצי שנייה, ו… הופ…

בשלב זה שוב לא ניתן היה לתקן את הטעות. קלוד היה במיטבו, הבנתו את המצב היתה מוחלטת. חושיו התחדדו כל כך, שאפילו הוא לא האמין כי כך קורה לו, לפתע חש שהוא שולט בקצב חלוף הזמן האישי שלו, יכול להאט ויכול להאיץ כרצונו, ניסיון שטרם התנסה בו. בעיניו, האירועים התרחשו בהילוך איטי, היה לו מספיק זמן להריץ במוחו כמה תרחישים. הלביאה החלה בזינוקה, רגליה הקדמיות היו כבר באוויר, וכל כולה מכוונת אל באזז. פיה היה פתוח במקצת, חושף את ניביה הצהבהבים, גופה מתוח כחץ ורגליה הקדמיות שלוחות קדימה בטפרים שלופים מלוא אורכם.

לקלוד לא נותרה אפשרות של הרתעה וגם לא של הגנה. היה עליו לתקוף. עמדו לפניו שתי דרכים: לנסות להסיט את הלביאה ממסלולה על ידי שיתנגש בה, או לנטרל אותה. היות שהלביאה היתה בוגרת וכבדת משקל, ולקלוד לא נותר עודף זמן למחשבות, הוא בחר באפשרות השנייה. ברגע שבו ניתקה הלביאה גם את רגליה האחוריות מהקרקע, ובכך איבדה את היכולת לשנות את מסלולה, נטל קלוד שליטה על המשך הקרב. תוכניתו דרשה דיוק רב. היה עליו לבחור את הרגע המסוים הנכון לזינוק שהתכוון לבצע לעבר הלביאה, לדייק במסלול ובעוצמת הזינוק וגם לבצע את פעולת הנטרול המתוכננת, הכול ביחד ובסדר זמנים נכון. קלוד אכן דייק בכל הפרמטרים של התקיפה.

תוך שהוא נעזר במכשיר התנועה המיוחד שבנה לעצמו, זינק קדימה בתוואי מתוכנן כטיל מונחה, במסלול שכמעט מתנגש בלביאה. השילוב של מהירות רבה עם כתמי הצל והאור הלא אחידים שיצרו השמש והעץ בצהרי היום, יצרו אשליה שהוא ‘זז אל הצללים’, נטמע בהם. נוצר רושם זמני של היעלמות. בעת הזינוק, שלח קלוד את ידו הימנית אל נדן שהיה מובנה בתוך מתקן ברגלו, ושלף סכין דקה וארוכה.

 

הוא חלף באוויר בסמוך ללביאה, שלח יד ימין נחושה ומדויקת אל עבר תחתית גרונה ונעץ את הסכין בחלק העליון שבין רגליה הקדמיות, כך שיחדור ישירות לליבה מעל מחסום עצמות החזה. גם הלביאה דייקה בזינוקה, היא פגעה בבאזז ונפלה עליו במלוא כובד משקלה, ללא רוח חיים. קלוד נחת לידו בכיוון הנגדי ללביאה ובעזרת מכשיר הייצוב שלו הדף את הקרקע, ביצע היפוך פליפ־פלאפ באוויר ונעמד על רגליו. באזז הוטל אל הקרקע וקפא במקומו בבהלה. לומבה, שהבין בינתיים את האירוע, ניגש לעבר באזז ומשך הצידה את הלביאה המתה שהיתה מוטלת על חברו.

 

באזז נפגע קלות מהחבטה שספג. לרגע גמגם ונראה מבוהל. קלוד, שנותר עומד על מקומו, לא עזר ללומבה. בעודו מתנשף ניגש אל גופת הלביאה בתנועות איטיות והתיישב לידה על הארץ, על פניו ניכר עצב מהול בכעס. חלף רגע ובאזז התאושש. הוא פנה אל קלוד ואמר בקול חלוש: ״תודה, הצלת את חיי.״ קלוד השיב לו בטרוניה מבלי להסיר את מבטו מהלביאה המתה: ״בגלל שטות שלך נאלצתי להרוג את הלביאה, היא רק ביקשה שנלך משם, שלא נחדור לטריטוריה שלה, למה תקפת אותה?״ באזז היה מופתע, ״על מה אתה מדבר? היא לא ביקשה שום דבר. אני לא תקפתי אותה, היא תקפה אותי!” לומבה הביט אל קלוד ואמר בשקט: ״אני מבין שכולנו בהלם, אבל הלביאה היא שתקפה את באזז. הכול קרה כל כך מהר, גם אני לא הבנתי את האירוע אלא לאחר שהסתיים”. קולו השתנה ונעשה נלהב יותר ״שמע, היית כל כך זריז, אפילו נדמה לי שנעלמת לרגע״.

 

קלוד לא הגיב לדבריו של באזז. הוא היה עצוב על חיים שנקטלו שלא לצורך וכעס על חברו שכפה עליו להרוג את הלביאה, הֶרג שניתן היה למנוע. הוא רצה להיות לבד, וביקש מחבריו לשוב לכפר בלעדיו.

כאשר שבו שני הבחורים אל הכפר בלי קלוד וללא שום איל, היה ברור כי משהו קרה. במרכז הכפר פגשו כמה מחבריהם וסיפרו להם בהתלהבות על הדרך בה קטל קלוד את הלביאה המסוכנת, שכמעט הרגה את באזז. משם המשיכו אל נובו, הסיפור כבר הגיע אליו אבל הוא רצה לשמוע אותו ממקור ראשון.

 

קלוד, שנשאר לבדו בסוואנה, היה במצב רוח עגמומי, שעה ארוכה נותר על מקומו והרהר במצב. קרוב לוודאי שללביאה היו גורים, האם לחפש אותם או להניח להם? תמיד ידע בבהירות מה על אחרים לעשות, אך לגבי עצמו התלבט. לאחר שערם אבנים על גוויית הלביאה, שב אל הכפר וניגש ישירות אל נובו. הוא התיישב על המחצלת מולו בשיכול רגליים והביט בעיניו. מבטו הכבוי של קלוד שיקף את אשר על ליבו.

נובו היה בן יותר משבעים. בסביבת החיים שבה חי ניתן היה להשיג רק גלולות נעורים מהסוג הפשוט. אלמלא היה בכושר גופני טוב, היה נחשב אדם מבוגר. שערו הדליל העמיק את אפרוריותו ובפניו הרכים החלו להופיע קמטים ראשונים, הוא נראה בן למעלה מחמישים במונחים של המאה הקודמת. ככה זה כשחיים מחוץ למוקדי הכוח בחברה היפר־קפיטליסטית

נובו שתק, קלוד שתק, הם ישבו זה מול זה דקות ארוכות. הדכדוך ניכר על פניו של קלוד.

נובו בחר את הרגע הנכון ואמר ברכות: ״ספר לי מה קרה״. בקול צרוד סיפר קלוד את השתלשלות האירוע על כל פרטיו עד כדי כיוון הרוח, קולות הרקע ואת המחשבות שחלפו בדעתו. נובו הבין את התמונה במלואה, אך התמקד בתחושת השליטה של קלוד בקצב חלוף הזמן ובאשליית המעבר אל הצללים, הוא לא הסתיר שנקודות אלו הן חידוש עבורו, והוא שאף להבין אותן ואת המנגנון שאפשר את קיומן. לקלוד הדבר קרה באופן אינטואיטיבי, מתוך הדחיפות להציל את באזז, ללא תכנון או מאמץ כלשהם. אולי היתה זאת תוצאה של יכולת לא מודעת לשלוט בקצב חילוף החומרים במוח, מוחו של צייד ברגע של לחץ. נובו הביט בקלוד בהשתתפות ובהה ממושכות אל עבר השטחים הפתוחים. הוא לא חשב על המקרה, רק על קלוד. איזה בחור, כמה חמלה יש בו, ואיזו עוצמה. זריז כברק, אמיץ כנמר ותבונתו יותר בליבו מאשר בראשו. צייד!  הצייד האמיתי הראשון מזה שנים רבות.

 

לנובו נדמה היה שהוא חווה באותו רגע שלב בהתפתחות האנושית, שלב שבו מזנקת האבולוציה קדימה בדרך אל עתיד גדול שמעבר לחיינו הזמניים, עתיד שיש בו תשובה לשאלת ערך הקיום  האנושי. נובו כבש את התרגשותו, מחשבותיו נדדו אל אלכסנדרה. משב רוח חמימה שליטף אותם באותו רגע, גרם לו להשתעשע ברעיון שהיא שם איתם, שאולי הרוח הטובה שלחה אותה לביקור.

לבסוף אמר לאט ובכוונה רבה: ״קלוד, אתה אדם מיוחד, הגיע הזמן שתדע עד כמה, והגיעה השעה שתפנים זאת. אתה מקור גאווה לאימך, היא כל הזמן איתך, מגינה עליך. אתה צריך לדעת ולהבין איך אחרים רואים אותך, בכך תעזור לרוח של אימא לשמור עליך, לשמור שלא תיפגע, לשמור שלא תנוצל״. הוא נשם עמוק והמשיך: ״הקשב היטב קלוד יקירי, יש לך כישורים רבים, חלקם נדירים. רכשת היטב את תורת הציד, למדת להבין עמוק את לב חיית הפרא ואת דרכה, אך לא למדת די את החיה המסוכנת מכולם – את האדם״. מבטו היה נעוץ בקלוד, ״המשך בדרך הצניעות, והסתר את כישוריך, אחרת יסמנו אותך כחריג, ינסו לנצל אותך, אל תניח לזה לקרות. דע שלא כל דבר המובן לך מובן גם לאחרים, לא כל דבר שאתה יכול לראות או לעשות גם אחרים יכולים, גם אם מדובר בדבר פעוט שהוא בגדר שגרה עבורך. שגיאה נפוצה שאנשים עושים היא המחשבה: אם זה קל לי, אז זה קל, כל אחד יכול. אבל זה לא נכון! אנשים שונים מאוד זה מזה ובמיוחד בכל הנוגע לכישורים שלהם.

קלוד, אתה מכיר אותי ואת ערכיי ויודע שאיני נוהג להשחית את מילותיי לריק. כיליד הכפר וכרופא השבט, זכיתי להכיר אנשים מופלאים הבקיאים בנבכי גוף ונפש – אתה שונה. איני יכול לומר בוודאות אם זו רק ברכה או גם קצת קללה, אך דע לך בני, יש בך מהכול”. קלוד רצה לדחות את המחמאות אך נובו המשיך: “ההבנה שלך את הלביאה היא לא דבר מובן מאליו, רק אנשים בודדים היו מסוגלים, בלחץ של אותו הרגע, להבין את מה שבעיניך היה פשוט. ואתה, בתוך שבריר שנייה תרגמת את ההבנה לפעולה שעומדת בניגוד לאינסטינקט – זינקת אל הלביאה, לא ממנה והלאה. לכן בני, ההכשרה שלך כצייד הסתיימה. עכשיו אתה צייד!”

 

נובו דיבר בשקט, הוא לא הסיר את מבטו מעיניו של קלוד. קלוד התרגש, אך שמר על ארשת פנים חתומה, הוא ידע שנובו רואה אותו מבעד למסכת האיפוק שעל פניו כאילו אינה שם, אלא שכך הרגיש שעליו לנהוג. נובו הביט לימין בתנועה איטית, הביט לשמאל, חוכך בדעתו כיצד להמשיך, “קלוד, אתה כבר לא ילד וגם לא נער, אתה גבר צעיר, קרוב היום שבו תיקח אחריות רבה יותר על עצמך ועל הסובבים אותך. כמו שכבר סיפרתי לך, אימך רצתה שתלמד משפטים באוניברסיטה בצרפת ושתהיה שופט. אם אתה תוהה מדוע זו היתה הבחירה שלה, כל מה שאני יכול לומר הוא שאני בטוח שהיו לה סיבות טובות. היא היתה אישה נבונה ומיוחדת שאהבה אותך מאוד, ואני מאמין שהזמן יבחר את העיתוי שלו ויספק לך את התשובה לבחירתה״. נובו חדל מדבריו. ״אני מבטיח לחשוב על הדברים ולנצור אותם. ובקשר ללביאה, היו לה עטינים מלאים, היא רצתה שנתרחק מהמסתור שלה.״ הרמז היה ברור. ״הבנתי״ אמר נובו, ״אני נותן לך את רשותי, עשה את שאתה חייב לעשות, אבל תבנה את המכלאה מחוץ לכפר ולא קרוב מדי״. הצבע שב ללחייו של קלוד.

 

כשסיימו את שיחתם, כבר השלימה השמש את שקיעתה מעבר לאופק. קלוד מצא את באזז ואת לומבה במרכז הכפר, ליד הנחל הקטן, עומדים ומשוחחים בהתלהבות עם קבוצה של חברים בני גילם. משהבחינו בקלוד המתקרב, נפסקה השיחה, שקט השתרר. קלוד הגיע אל הנערים, בירך אותם לשלום וביקש מבאזז ומלומבה לבוא איתו. הם התרחקו כמה עשרות מטרים על גדת הנחל והתיישבו על גזעי עץ שהיו מוטלים על הקרקע. באופק עמד אודם השקיעה בדעיכתו האחרונה, אך אור היום טרם כבה. שכשוך מי הנחל הצטרף לנימה המתונה בקולו של קלוד: ״באזז, אני מקווה שנרגעת, כי יש לנו משימה״. חבריו הביטו בו בקשב, ובאזז אמר: ״אנחנו לרשותך״. קלוד הנהן והמשיך באותה נימה, ״בוודאי שמתם לב שללביאה היו עטינים מלאי חלב״, הוא נעצר לרגע והרהר בדבריו של נובו, אולי בעצם הם לא הבחינו בעטינים. הוא הציץ בפניהם, הם אכן לא הבחינו. ״זה סימן שהיו לה גורים״, את זה הם הבינו. ״אני הולך לחפש אותם, ואנחנו נבנה להם מכלאה ונגדל אותם״. הם הביטו בו במבטים שואלים, הוא הוסיף: ״דיברתי עם נובו והוא מסכים, אבל לא בתוך הכפר. כבר חשבתי על מקום״. לומבה הגיב בהתלהבות: ״אנחנו איתך!״ באזז הצטרף להתלהבות ואמר: ״בבוקר, עם אור ראשון, נצא לחפש את הגורים, אני אביא איתי חלב״. קלוד היה מתון בתגובתו. ״אי אפשר לחכות לבוקר, הגורים בוודאי כבר קוראים לאימא שלהם והיא כידוע לכם, לא תבוא. בלילה יגיעו הצבועים…״ הוא המתין רגע והמשיך: ״אני יוצא לבדי בעוד כמה דקות, אתם הביאו ציוד ומזון ללילה אחד. הביאו בחשבון שמדובר בשלושה- ארבעה גורים. ניפגש בעוד שעתיים-שלוש בסמוך לעץ של אימי״. כולם הכירו את העץ שאלכסנדרה נטעה קצת לאחר בואה לכפר.

 

כשיצא קלוד אל הסוואנה הלילה כבר ירד, הוא חידד את הקשב שלו ונע לאט יותר. היתה לו ראיית לילה טובה. במהלך אימוניו כצייד, למד כיצד לגרום לאישוניו להתרחב, עד לרמה שבה הקשתית החומה שבעיניו צומצמה קרוב לאפס. הוא ראה כמעט כחיית לילה.

קלוד הגיע למקום התקרית ללא בעיות, פעם אחת בלבד נאלץ לבצע עיקוף כדי להימנע מקרבה מיותרת ללהקת אריות. הוא נעמד בשקט ליד העץ אשר בסמוך לו פגשו את הלביאה בשעות הצהריים, עמד ללא ניע והקשיב בריכוז. חלפו דקות בודדות עד ששמע את קריאותיהם הרפות של הגורים. הוא התקדם באיטיות לעברם, מקפיד להישאר נגד כיוון הרוח ולנוע בצעדי חתול חרישיים. עד מהרה מצא אותם מסתתרים בין שני שיחים צפופים, בכיוון שממנו הגיחה הלביאה. כשעתיים לאחר מכן הגיע למקום המפגש כשבתרמילו שתי גורות לביאה קטנטנות, הן היו תינוקות בנות שבועות אחדים. לאחת נתנו את השם מורתה, בדומה לאחותו של באזז, ולשנייה קומרתה, בדומה לאחותו של לומבה.

שלושת החברים לא ישנו באותו הלילה. הם הקימו שתי מדורות גדולות והתמקמו ביניהן, לומבה חזר לכפר והביא משם בקבוקי הנקה וחלב. הגורות היו רכות ונעימות, מסויגות וחשדניות, אך זקוקות לכל טיפת אהבה ותחושת הגנה שניתן היה לספק להן. הבחורים עטפו אותן בשמיכות, החזיקו אותן כתינוקות, הצמידו אותן אל החזה והשקו אותן בחלב. הן היו רעבות, ינקו בתאווה מן הבקבוק תוך שהן דוחפות אותו בכפות רגליהן הקטנות, היפות. בזווית עינו הבחין קלוד בבאזז לוחש דבר־מה לאוזנה של הגורה שבזרועותיו. מתנועת שפתיו הבין שאמר לה: “אני מצטער”.

עם אור ראשון התעורר קלוד מתנומה קצרה, מכוסה בשמיכת צמר נעימה ואחת הגורות מכורבלת בתנוחה עוברית ולחוצה אל בטנו. היא היתה רכה וחמימה, הוא לא זז, רק כיסה אותה טוב יותר.

 

עוד באותו יום עמדה במקום מכלאה בשטח של כעשרים מטרים רבועים. מקום מוגן שלא מאפשר לזרים גישה אל הגורות. בתוך המכלאה בנו הבחורים מלונה חמימה וסגורה, עם פתח קטן שהוגדל מדי שבוע-שבועיים. קלוד התאהב לראשונה בחייו, וכמעט והודה לבאזז על המקרה שהביא אליו את שתי הגורות החמודות האלו. יומיים לאחר בוא הגורות, שאל מישהו בכפר את לומבה היכן ניתן למצוא את קלוד, היתה לו תקלה במכשיר ריצה. לומבה הסביר לו איך להגיע למקום, ״לך בערך שני קילומטרים צפונה, עד לעץ של אלכסנדרה…״ בכך קבע שלא במתכוון את שם האתר: אלכסנדרה. השמועה על הגורות נפוצה ותוך שבוע ימים לא היה בכפר אדם שלא ביקר ב’אלכסנדרה’. מרוב הולכים ושבים נוצר שביל, כמעט ישר, וכך נוצר נתיב גישה נוח למקום.

 

כדי לארגן את המקום לשהייה ממושכת, היה צורך בחשמל ובמים. באותם ימים החשמל היה זול וזמין. הכורים הגרעיניים, שהוצבו בעבר על גבי אסדות במרחק מאות קילומטרים מקו החוף, עברו שדרוג, הוסבו למתקנים תת־ימיים והוצבו במים עמוקים. הכורים שאבו כמויות גדולות של מי ים ומיצו מתוכם את האורניום הדרוש להפעלתם. רובוטי ההפעלה דאגו גם להטמנת הפסולת הגרעינית במעמקי הקרקע התת־ימית. ריחוק הכורים מסביבת החיים הרגילה הבטיח כי במקרה של תקלה, הם לא יהוו סכנה לבני אדם. זה היה האופן שבו יצרה האנושות את האנרגיה שנזקקה לה. הפחם והנפט המזהמים הפכו מזמן לחסרי ערך. למעט כמויות קטנות שנצרכו על ידי תעשיית הפלסטיקה וכמה תעשיות אחרות, לא היה לחומרים אלו ערך כלכלי.

 

בעיית המים באתר נפתרה באמצעות טכנולוגיה זמינה. קלוד קנה מכשיר ביתי סטנדרטי, לסחיטת מים מהאוויר, התקין אותו וחיבר לחשמל. כך היו באתר גם מים, לא הרבה, אבל מספיק לצרכיהם המועטים. כבר בימים הראשונים התעוררה שאלת ההוצאות הקבועות של תחזוקת המקום ושל המזון ללביאות. הפתרון היה מתבקש, קלוד החל לגבות תשלום עבור התיקונים שעשה, ימי ההתנדבות חלפו, עכשיו יש לו גורות לפרנס! הביקוש לשירותיו כמכונאי הלך וגבר. בסמוך למכלאה הקים סככה וצייד אותה בהדרגה עד שהפכה למוסך קטן. עד מהרה התברר לו שהוא עסוק מדי בעבודות המוסך ונותר לו זמן מועט ללביאות. בהסכמה עם חבריו הוחלט שיכשיר אותם להיות טכנאים של מכשירי תנועה. ערב אחד, כחודשיים לאחר הגעת הלביאות, ישבו החברים כהרגלם במכלאה מתחת לעץ גדול ושתו תה מתוק. עם הזמן הוגדל שטחה של המכלאה וכלל חצר מרווחת, אשר אפשרה לגורות מרחב משחקים נאה. הגורות היו עסוקות במשיכת רצועת עור, זו לימין וזו לשמאל, פעם מורתה גוררת את קומרתה ופעם קומרתה מתחפרת ומושכת חזק יותר, והכול תוך גרגורים ושאגות ילדותיות. היה זה הרגע האחד הקסום שבין יום ללילה, הציפורים והקופים כבר הלכו לישון ופעילי הלילה טרם החלו בפעילותם. הטבע שמסביב שיתף פעולה עם השקט והותיר אותו בריקנותו. קלוד ראה ברגע היפה ההוא רגע מתאים להציע לחבריו הצעה שקשה לסרב לה – להיות שותפים שווים ביחד איתו במוסך. החברים לא הסכימו לקבל את ההצעה ללא תמורה. הם טענו כי זוהי מתנה גדולה מדי, אבל לא ידעו להגיד מהי התמורה הראויה, כזאת שהם גם יכולים לעמוד בה. לאחר שיחה קצרה הסכימו שלושת החברים כי העתיד יזמן להם את התשובה, היתה הסכמה ובאוויר פשטה הרגשה של ידידות אמת. הגורות זנחו בינתיים את רצועת העור והחלו מתחככות בבחורים, עוברות מאחד לאחד, כחתולות גדולות.

חודשים אחדים חלפו, המוסך התפתח ושגשג, שמו יצא למרחקים. קלוד עבד פחות שעות וחבריו, שהתקדמו מבחינה מקצועית, מילאו את מקומו. חבר מהכפר ביקש רשות וקיבל אותה, להקים בסמוך למוסך עסק למכירת מכשירי תנועה, חבר אחר ביקש רשות ופתח מסעדה. עסקים נוספים הוקמו ועד מהרה הפכו האזור וסביבותיו לאתר של מלאכה ומסחר. סביב העץ הוותיק בנה קלוד גינה רחבה בצורת אליפסה אשר יצרה כיכר, שממנה הסתעפו חמישה רחובות. המקום, שהתפתח ושקק חיים, כונה בפי כול ‘כיכר אלכסנדרה’. הלביאות גדלו והגיעו לממדים של כלב זאב בינוני. קלוד שהה בחברתן שעות, התגלגל איתן על הדשא ונהנה. חבריו החלו להירתע מחברתן של הלביאות הצעירות, הם הבינו פחות ממנו את התנהגותן, חששו מכוחן שהלך וגדל ונשרטו מדי פעם. משרבו התאונות הללו, החליטו קלוד וחבריו להעביר את המכלאה לאזור מרוחק ממקום יישוב, ובכך גם להכין אותן ליום שבו ישובו לטבע, שמא יתרגלו לחברת בני אדם ויום אחד ישובו כלביאות בוגרות לכפר זה או אחר, וגורלן יהיה רע. אתר למכלאה החדשה הם לא היו צריכים לחפש, אימן כבר בחרה את המקום האידיאלי, במרחק של כעשרה קילומטרים מאתר אלכסנדרה, בדיוק במקום שבו פגשו את הלביאה ביום הראשון.

החודשים חלפו במהירות, קלוד וחבריו המשיכו לטפל בלביאות במסירות, ובבוא העת, שיחררו אותן אל הטבע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המסע אל המשמעות”