החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אלריק ממלניבונה

מאת:
מאנגלית: אינגה מיכאלי | הוצאה: | 2005 | 174 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , , .

לעורו גוון של גולגולת שהלבינה בשמש, ושערו הארוך הצונח על כתפיו לבן כחלב. מן הראש הזוויתי, היפהפה, ניבטות שתי עיניים מלוכסנות, ארגמניות ועגמומיות, ומשרווליה הרופפים של גלימתו הצהובה מגיחות שתי ידיים דקות, גם הן כעין העצם, נחות על מסעדיו של כס שגולף מאבן אודם אדירה.

העיניים האדומות מוטרדות, ומדי פעם מתרוממת יד כדי למשש את העטרה הקלילה שנחה על המחלפות הלבנות: כתר מסגסוגת כהה וירקרקה, מעוצב לתפארת בדמות דרקון העומד להמריא. ועל היד המלטפת את הכתר מבלי משים ענודה טבעת משובצת אבן אקטוֹ ריוֹ ס נדירה, ליבתה נעה בעצלתיים ומשנה לעתים את צורתה כעשן חסר מנוח בכלאו משובץ האבן, כמו הלבקן הצעיר על כס האודם שלו.

מקט: 4-692-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר

 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

מלך עגמומי: חצר עמלה לכבדו

לעורו גוון של גולגולת שהלבינה בשמש, ושערו הארוך הצונח על כתפיו לבן כחלב. מן הראש הזוויתי, היפהפה, ניבטות שתי עיניים מלוכסנות, ארגמניות ועגמומיות, ומשרווליה הרופפים של גלימתו הצהובה מגיחות שתי ידיים דקות, גם הן כעין העצם, נחות על מסעדיו של כס שגולף מאבן אודם אדירה.

העיניים האדומות מוטרדות, ומדי פעם מתרוממת יד כדי למשש את העטרה הקלילה שנחה על המחלפות הלבנות: כתר מסגסוגת כהה וירקרקה, מעוצב לתפארת בדמות דרקון העומד להמריא. ועל היד המלטפת את הכתר מבלי משים ענודה טבעת משובצת אבן אקטוֹ ריוֹ ס נדירה, ליבתה נעה בעצלתיים ומשנה לעתים את צורתה כעשן חסר מנוח בכלאו משובץ האבן, כמו הלבקן הצעיר על כס האודם שלו.

הוא מביט ממרומי מדרגות הקוורץ אל המקום שבו משתובבת חצרו, מחוללת בעדינות ובחן מלחשש עד כי דומה היא לחצר רפאים. במוחו הוא דן בענייני מוסר, ופעילות זו כשלעצמה מבדילה אותו מרובם המכריע של נתיניו, שהרי אינם בני אנוש.

אלה הם בני מֶלניבּוֹנֶה, אי הדרקון, ששלט בעולם עשרת אלפים שנה ושלטונו זה נגמר לפני פחות מחמש מאות שנה. והם אכזריים ופיקחים, ועבורם "מוסר" איננו אלא הכבוד הראוי שיש לחלוק למסורות בנות אלפי שנים.

לאיש הצעיר, יורשו הארבע מאות עשרים ושמונה של הקיסר המכשף הראשון של מֶלניבּוֹנֶה, הנחותיהם נראות לא רק יהירות אלא אף מטופשות. הרי ברור לכול שאי הדרקון איבד את רוב כוחו ובקרוב, תוך מאה או שתיים, עלול להיקלע לעימות ישיר עם האומות האנושיות שהגיחו לא מכבר אל העולם, אומות שאותן כינו בהתנשאות מסוימת "הממלכות הצעירות". כבר עתה ערכו ציי שודדים מתקפות כושלות על אימריר הנאווה, העיר החולמת, בירת אי הדרקון מֶלניבּוֹנֶה.

ואולם אפילו ידידיו הקרובים של הקיסר מסרבים לדון באפשרות נפילתה של מֶלניבּוֹנֶה. הם נמלאים מורת רוח מעצם אזכור הרעיון, ולא רק משום שהדבר לא יעלה על הדעת, אלא משום שדבריו חורגים מגבולות הטעם הטוב.

וכך, לבדו, מהרהר הקיסר קדורנית. צר לו על כך שאביו – סדריק השמונים ושישה במספר – לא העמיד עוד צאצאים, שכן אז היה תופס את מקומו על כס האודם מלך ראוי ממנו. סדריק מת שנה קודם לכן. הוא קידם בלחש של שמחה את זה שבא לתבוע את נשמתו. במשך רוב שנותיו לא ידע סדריק אישה אחרת מלבד אשתו, שכן הקיסרית מתה בהביאה אל העולם את פרי בטנה היחיד ודליל הדם. ועם זאת, בדרכו המלניבּונית (השונה מדרכם של בני האנוש שבאו זה מקרוב,) אהב סדריק את אשתו ולא הצליח למצוא הנאה בחברתם של אחרים, גם לא בחברתו של הבן שהרג אותה והיה כל שנותר ממנה. בנה אשר ניזון משיקויי קסם, מדקלום לחשים ומעשבים נדירים, ואשר את חייו האריכו באופן מלאכותי כל האומנויות שהכירו המלכים המכשפים של מֶלניבּוֹנֶה. הוא חי – אז וגם עכשיו – בזכות כשפים ותו לא, שכן הוא נרפה מטבעו וללא תרופותיו הוא בקושי מסוגל להרים את ידו על-פי-רוב.

אם יש יתרון שמצא הקיסר הצעיר בחולשתו המוּ לדת אין זאת אלא שמכורח הדברים, הוא הרבה לקרוא. עוד לפני שמלאו לו חמש-עשרה קרא כל ספר בספרייה של אביו, מקצתם יותר מפעם אחת. כוחות הקסם שלו, שלמד בתחילה מסדריק, חזקים בהרבה מאלה של אבות אבותיו זה דורות רבים. הוא מכיר על בוריו את העולם שמעבר לחופי מֶלניבּוֹנֶה, אף כי טרם חווה את העולם הזה ישירות. אם ירצה בכך, יוכל להפיח חיים חדשים באי הדרקון ולשקם את עוצמתו ולמשול כעריץ כל יכול הן בארצו שלו והן בממלכות הצעירות. אך קריאתו לימדה אותו להטיל ספק בשימושי הכוח, להטיל ספק במניעיו, לשאול את עצמו אם רצוי שישתמש בכוחו, לכל מטרה שהיא. קריאתו הובילה אותו אל ה"מוסר" הזה, שאותו הוא עדיין מבין רק בקושי. לפיכך, עבור נתיניו הוא בגדר חידה, ועבור אחדים הוא בגדר איום, שכן אינו חושב או פועל בהתאם לתפישת עולמו של מלניבּוני אמיתי (לא כל שכן קיסר מלניבּוני). דודנו יִרקוּן, לדוגמה, נשמע לא פעם מבטא ספקות רציניים באשר לזכותו של הקיסר למלוך על מֶלניבּוֹנֶה. "המלומד החלוש הזה יביא על כולנו כליה", אמר לילה אחד לדיבים טבאר, אדון מערות הדרקון.

דיבים טבאר הוא אחד מקומץ חבריו של הקיסר, ודיווח על השיחה מתוך נאמנות, אך הקיסר הצעיר ביטל את הדברים כ"בגידה זניחה", שעה שכל אחד מאבות אבותיו היה גומל על דיבורים מסוג זה בהוצאה אטית ופומבית להורג.

והעניין מורכב עוד יותר משום שיִרקוּן – שאפילו ברגע זה אינו עושה כל מאמץ להסתיר את דעתו שהוא עצמו נועד להיות קיסר – הוא אחיה של קימוריל, נערה הקרובה אל הלבקן יותר מכל רעיו, נערה שבבוא היום תהיה לקיסרית שלו.

מתחתיו, על רצפת הפסיפס של החצר, אפשר לראות את הנסיך יִרקון במיטב מחלצותיו, משי ופרווה ובּ רוקד, עדוי כולו תכשיטים ורוקד עם מאה נשים שהיו כולן – כך על-פי השמועה – פילגשיו בזמן זה או אחר. את תווי פניו הכהים, נאים ומרירים כאחד, תוחם שיער ארוך ושחור, גלי ומשומן. הבעתו לגלגנית כתמיד ויציבתו יהירה. גלימת הברוקד הכבדה מתנפנפת אנה ואנה והולמת בשאר המחוללים בכוח לא מבוטל. הוא לובש אותה כמעט כמו שריון, או שמא ככלי נשק. בלבם של רבים מן החצרנים יש מידה לא מעטה של כבוד כלפי הנסיך יִרקון. רק מעטים נוטרים לו על יהירותו וגם אלה שומרים בסוד את רחשי לבם, שכן יִרקון עצמו ידוע כמכשף רב-עוצמה. יתרה מזאת, הוא מתנהג כמצופה מאציל בחצר המלוכה של מֶלניבּוֹנֶה. הם היו שמחים לראות התנהגות דומה גם מצד הקיסר.

הקיסר יודע זאת. הוא משתוקק לרצות את חצרו העמלה לכבדו בריקודיה ובשנינותה, אך אינו מסוגל ליטול חלק במה שנראה לו כמו סדרה מייגעת ומרגיזה של מחוות טקסיות. אולי בעצם התנהגותו יהירה עוד יותר מזאת של יִרקון. האחרון הוא לפחות גולם שהולך עם הזרם.

הצלילים העולים מן היציעים נעשים רמים ומורכבים יותר. העבדים נקראים להתאמץ עוד יותר – כל אחד מהם הוכשר ועבר ניתוח כך שיֵדע לשיר באופן מושלם רק תו אחד בלבד. אפילו את הקיסר הצעיר מרגשת ההרמוניה של קולותיהם, הדומה רק בקושי רב לכל צליל שהשמיעו אי-פעם גרונות אנושיים. כיצד ייתכן שסבלם מפיק יופי מופלא שכזה? הוא תוהה. או שמא כל יופי נוצר מתוך כאב? האם זהו סודה של אמנות גדולה, אנושית ומלניבּונית כאחת?

הקיסר אלריק עוצם את עיניו. רחש נשמע באולם למטה. השערים נפתחו ואנשי החצר חדלו לנוע ונסוגו כדי לקוד עמוקות אל מול החיילים הנכנסים. החיילים עוטים כולם תכלת, קסדותיהם המעוטרות יצוקות בצורות דמיוניות, חניתותיהם הארוכות ורחבות הלהב מעוטרות בסרטים משובצים באבני חן. הם מקיפים אישה צעירה ששמלתה הכחולה תואמת את מדיהם ועל זרועותיה החשופות היא עונדת חמישה או שישה צמידי זהב, יהלומים וספירים. ענקי יהלומים וספירים שזורים בשערה. שלא כמו רוב נשות החצר, עפעפיה ועצמות לחייה חפים מצבע. אלריק מחייך. זוהי קימוריל. החיילים הם אנשי משמר הכבוד האישי שלה, שעל-פי כללי המסורת חייב ללוותה אל החצר. הם עולים במדרגות המובילות אל כס האודם. אלריק קם לאטו ומושיט את ידיו.

"קימוריל. חשבתי שלא רצית לכבד אותנו בנוכחותך הערב". היא משיבה לו חיוך. "מלכי, הגעתי למסקנה שאני זקוקה לשיחה ערה, ככלות הכול".

אלריק אסיר תודה. היא יודעת שהוא משועמם וכמו כן היא יודעת שהיא נמנית על האנשים המעטים במֶלניבּוֹנֶה שמעוררים בו עניין. לו התירו זאת כללי הטקס הוא היה מציע לה את כיסאו, אך הם אינם מתירים זאת והיא נאלצת לשבת על המדרגה העליונה למרגלותיו.

"אנא שבי, קימוריל המתוקה". הוא שב למקומו על הכס ורוכן קדימה כשהיא מתיישבת ומביטה בעיניו ספק ברוך ספק בשעשוע. היא מדברת בקול חרישי ושומריה נסוגים לאחור וחוברים אל שומריו של אלריק בצדי המדרגות. רק אלריק שומע את דבריה.

"האם תרכב איתי מחר אל מחוזות הפרא של האי, אלופי?"

"יש עניינים שדורשים את תשומת לבי…" הרעיון מושך אותו. עברו שבועות מאז יצא את העיר ורכב עמה, שומרי ראשם רוכבים במרחק הולם מאחור.

"האם הם דוחקים?" הוא מושך בכתפיו. "מה דוחק במֶלניבּוֹנֶה? אחרי עשרת אלפים שנה, רוב הבעיות אינן נראות מסובכות אם מביטים בהן מזווית הראייה הנכונה". חיוכו כמעט מתרחב, כמו זה של תלמיד צעיר שמתכוון לחמוק ממורהו. "טוב ויפה, השכם בבוקר נעזוב, לפני שהאחרים יקומו".

"האוויר מחוץ לאימריר יהיה צלול להפליא. השמש תהיה חמימה לעונה. השמים יהיו כחולים, ללא צל של ענן".

אלריק צוחק. "אילו כשפים חוללת!"

קימוריל משפילה את עיניה ומתווה באצבעה על השיש של בימת הכס. "טוב, אולי מעטים מאוד. הרי יש לי חברים בקרב האיתנים החלשים יותר…"

אלריק מותח את ידו כדי לגעת בשערה הרך והבהיר. "האם יִרקון יודע?"

"לא". הנסיך יִרקון אסר על אחותו לעסוק בכשפים. חבריו היחידים של הנסיך יִרקון נמנים על האפלים שביצורים העל-טבעיים והוא יודע שמסוכן להתעסק איתם. לכן הוא מסיק שכל התעסקות בכשפים טומנת בחובה מידה דומה של סכנה. מלבד זאת, הוא מתעב את המחשבה על כך שגם אחרים שותפים לכוחותיו הטמירים. אולי זהו הדבר שהוא שונא יותר מכול בנוגע לאלריק.

"נקווה שכל מֶלניבּוֹנֶה תזדקק מחר למזג אוויר נאה", אומר אלריק. קימוריל מביטה בו בתמיהה. היא הרי מלניבּונית. לא עלה על דעתה שכשפיה עלולים לסכל את תוכניותיהם של אחרים. היא מושכת בכתפיה המקסימות ונוגעת ברכות בידו של אדונה.

"'רגשות האשם' האלה", היא אומרת. "הפשפוש הזה במצפון. מטרתו נשגבת ממוחי הפשוט".

"גם משלי, עליי להודות. נדמה שאין לה מטרה מעשית כלשהי. אך כמה מאבות אבותינו חזו שינוי בטבעו של העולם. שינוי רוחני, ולא רק פיזי. אולי אני קולט שביבים מהשינוי הזה כשאני חושב את מחשבותיי המוזרות, הלא-מלניבּוניות?"

המוזיקה מתעצמת, המוזיקה שוככת. אנשי החצר ממשיכים לרקוד, אם כי עיניים רבות נעוצות באלריק ובקימוריל, המשוחחים בקצה המדרגות. ניחושים מרחפים בחלל האוויר. מתי יכריז אלריק שקימוריל היא הקיסרית לעתיד? האם ישיב אלריק את המנהג שביטל סדריק, של הקרבת תריסר כלות וחתנים לאדוני התוהו כדי להבטיח נישואים טובים לשליטי מֶלניבּוֹנֶה? ברור שסירובו של סדריק להתיר את קיומו של המנהג הביא עליו סבל רב והביא על אשתו את מותה, סירוב זה הוא שהוליד בן חולני ואיים על עצם קיומה של המלוכה. אלריק מוכרח לחדש את המנהג. אפילו אלריק מוכרח לחשוש מפני הגורל שהכה באביו. אך יש הטוענים שאלריק לעולם לא יציית למסורת, שהוא מסכן לא רק את חייו שלו כי אם את קיומם של מֶלניבּוֹנֶה ושל ערכיה. ואלה שטוענים כך מיודדים לרוב עם הנסיך יִרקון, שממשיך לרקוד כאילו אין הוא מודע ללחישות סביבו, או אפילו לכך שאחותו משוחחת עם דודנו היושב על כס האודם – על קצה כיסאו, ללא שמץ של הדרת כבוד, ללא שמץ מן היהירות המזלזלת שאפיינה בעבר את כל קיסרי מֶלניבּוֹנֶה. ראו אותו מפטפט לו בחביבות, כאילו שכח שהחצר כולה רוקדת לכבודו, כדי לשעשע אותו.

ולפתע פתאום קופא הנסיך יִרקון באמצע הסיבוב ונושא את עיניו הכהות ומביט בקיסרו. בפינת האולם, מפנה דיבים טבאר את תשומת לבו אל מחוותו המחושבת והדרמטית של הנסיך, ואדון מערות הדרקון מקדיר את פניו. ידו נופלת אל המקום שבו בדרך כלל נמצאת חרבו, אך בנשף חצר המלכות אסור לחגור חרבות. דיבים טבאר מביט בדריכות ובחשש בנסיך יִרקון, כשזה מטפס במדרגות אל כס האודם. עיניים רבות עוקבות אחר דודנו של הקיסר וכעת איש כבר אינו רוקד, אף-על-פי שהשירה מתעצמת עד כדי פראות ואדוני המוזיקאים מדרבנים את עבדיהם להמשיך במאמציהם.

אלריק מרים את מבטו ורואה את יִרקון עומד מדרגה אחת מתחת לזו שעליה יושבת קימוריל. יִרקון קד קידה שהיא עלבון מעודן.

"אני מציג עצמי בפני מלכי", הוא אומר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלריק ממלניבונה”