"כל ארבעת הסיפורים מציגים מבנה משמעות דומה. נקודת המוצא שלהם היא ההרשעה העצמית שמספקים המספרים בתום לב ביחס לשכל הישר […]
הרצח החביב עליי
לאחר שרצחתי את אימי בנסיבות מזוויעות במיוחד נעצרתי והובאתי למשפט שארך שבע שנים. בהנחיותיו לחבר המושבעים ציין שופט בית הדין לזיכויים שהיה זה אחד הפשעים המבעיתים שהוטל עליו אי פעם לתרץ.
או אז קם פרקליטי ואמר:
“ברשותו, כבוד השופט, פשעים הם מבעיתים או נעימים רק בהשוואה. אילו היית בקי בפרטי רציחתו של מרשי את דודו שקדמה לה, היית מזהה בעבירתו המאוחרת יותר (אם זו ראויה להיקרא עבירה) דבר מה המעיד על איפוק עדין והתחשבות של בן ברגשות הקורבן. האכזריות המזעזעת של מעשה הקטל הקודם אכן אינה עולה בקנה אחד עם כל השערה פרט לאשמה; ואלמלא העובדה שהשופט המכובד שלפניו עמד לדין היה נשיא חברת ביטוח המבטחת מפני סכנת תלייה, ובה החזיק מרשי פוליסה, קשה לראות כיצד היה מזוכה על דרך ההגינות. אם יואיל כבודו לשמוע על כך לשם עיצוב והדרכת דעתו, ייאות הביש גדא הזה, מרשי, לטרוח, ויגולל את המעשה בשבועה.”
התובע המחוזי אמר: “כבודו, אני מתנגד. הצהרה שכזו שייכת לתחום הראיות, ושלב העדויות בתיק הזה כבר הסתיים. על הצהרת האסיר היה להישמע לפני שלוש שנים, באביב 1881.”
“מבחינת סדר הדין הפלילי,” אמר השופט, “אתה צודק, ובבית הדין להתנגדויות וסוגיות סידוריות היית זוכה להכרעה לטובתך. אבל לא בבית הדין לזיכויים. ההתנגדות נדחית.”
“אני מסתייג,” אמר התובע המחוזי.
“אסור לך,” אמר השופט. “עליי להזכירך כי על מנת להסתייג עליך לדאוג להעברת התיק הזה לזמן מה אל בית הדין להסתייגויות על סמך בקשה רשמית מגובה כהלכה בתצהירים. בקשה בעניין זה שהגיש קודמך בתפקיד כבר פסלתי בשנתו הראשונה של משפט זה. אדוני פקיד בית הדין, השבע את האסיר.”
משבוצע הליך ההשבעה כמקובל, הצהרתי את ההצהרה הבאה, שהותירה בשופט רושם כה עז בדבר הזילות היחסית של העבירה שבגינה עמדתי למשפט עד שוויתר על כל ניסיון נוסף למצוא נסיבות מקילות, ופשוט הורה לחבר המושבעים לזכות, ואני יצאתי מבית המשפט מבלי שדבק רבב בשמי הטוב:
“נולדתי ב־1856 בקאלאמאקי שבמישיגן להורים ישרי דרך ובעלי מוניטין, שעל אחד מהם שמר היושב במרומים בחסדו למען יהיה לי לנחמה בשנותיי האחרונות. ב־1867 באה המשפחה לקליפורניה והתיישבה בקרבת ניגֵר הֵד, ושם פתח אבי סוכנות דרכים וזכה לשגשוג מעל לכל חלום של תאוות בצע. הוא היה אז אדם עצור וקודר, אף כי שנותיו המצטברות ריככו קמעה את חומרת מזגו, ודומני שפרט לזכר המאורע המעציב שבגינו אני עומד עכשיו למשפט אין דבר שמונע בעדו להפגין עליצות אמיתית.
“ארבע שנים אחרי שהקמנו את סוכנות הדרכים הופיע מטיף נודד, ומאחר שלא השיגה ידו לשלם בעד לינת הלילה שהענקנו לו, כיבד אותנו בדרשת תוכחה רבת עוצמה שבעקבותיה, השבח לאל, קיבלנו עלינו כולנו את עול הדת. מייד שלח אבי לקרוא לאחיו, ויליאם רידלי הנכבד איש סטוקטון, ובהגיעו מסר את הסוכנות לידיו, בלי לחייב אותו בפרוטה בגין הזיכיון או הציוד — זה האחרון כלל רובה וינצ’סטר, רובה ציד קצוץ קנה ושלל מסכות עשויות משקי קמח. לאחר מכן עקרה המשפחה לגוֹסט רוק ופתחה בית ריקודים. הוא נקרא ‘הֶרדי־גֶרדי מרגוע קדושים’ והתוכנית בכל ערב נפתחה בתפילה. ושם אימי, שעלתה מאז למעלות קדושים, זכתה מכוח ריקודה רב החן, לתואר ‘הניבתנית המשתוללת’.
בסתיו 75′ הזדמנתי לקוֹיוֹט, שבדרך למָהָאלָה, ועליתי על הכרכרה בגוסט רוק. מלבדי היו בה ארבעה נוסעים. כשלושה מייל אחרי ניגר הד, אנשים שזיהיתי כדודי ויליאם ושני בניו שדדו את הכרכרה. כיוון שלא מצאו דבר בתיבת המשלוחים, ערכו חיפוש על הנוסעים. מילאתי את תפקידי בפרשה בכל הכבוד, עמדתי בשורה עם האחרים, הרמתי את ידיי והנחתי שייקחו ממני ארבעים דולר ושעון זהב. על פי התנהגותי איש לא היה יכול להעלות בדעתו שאני מכיר את האדונים שבחרו להשתעשע בדרך זו. כעבור ימים אחדים, כשהלכתי לניגר הד וביקשתי שיושבו לי כספי ושעוני, נשבעו דודי ודודניי שאינם יודעים דבר בעניין זה, והעמידו פנים שלדעתם אבי ואני עשינו את המעשה בעצמנו בניגוד נלוז לכל תום לב מסחרי. הדוד ויליאם אף איים שישיב לנו כגמולנו ויקים בית ריקודים מתחרה בגוסט רוק. היות ש’מרגוע קדושים’ איבד מכוח משיכתו, הבנתי שדבר זה לבטח יחסל אותו ויתגלה כעסק משתלם, ולכן אמרתי לדודי שאני מוכן להתעלם מן העבר אם יקבל אותי למיזם שלו וישמור על השותפות בסוד מפני אבי. את ההצעה ההוגנת הזו הוא דחה, ואז הבנתי שמוטב וכדאי יותר אילו היה מת.
“תוכניותיי לתכלית זו הושלמו עד מהרה, וכשחלקתי אותן עם הוריי היקרים באתי על סיפוקי כשנתנו לי את ברכתם. אבי אמר שהוא מתגאה בי, ואימי הבטיחה שאומנם אמונתה הדתית אוסרת עליה לסייע בנטילת חיי אדם אך יעמדו לי תפילותיה להצלחתי. כדי להקדים רפואה למכה לשם ביטחוני במקרה של גילוי, פניתי בבקשת חברות לאותו מסדר רב עוצמה, ‘אבירי הרצח’, ובבוא העת נתקבלתי כחבר בסניף גוסט רוק. ביום שתמה תקופת המבחן שלי הורשיתי לראשונה לעיין ברשומות המסדר ולברר מי משתייך אליו — כל טקסי החניכה נערכו במסכות. שוו בנפשכם את שמחתי כאשר עיינתי ברשימת החברים ומצאתי שהשם השלישי בה הוא שמו של דודי, והוא מכהן כמשנה לסגן נגיד המסדר! נקרתה לפניי אפוא הזדמנות שהתעלתה על חלומותיי המופלגים ביותר — על רצח יכולתי להוסיף מרידה בסמכות ובוגדנות. בדיוק מה שאימי הטובה הייתה מכנה ‘מתת משמיים’.
“סמוך לאותו זמן אירע משהו שגרם לסאת אושרי, שכבר מלאה, לעלות על גדותיה, אשד מעגלי של משׂושׂ. שלושה גברים, זרים בסביבה ההיא, נעצרו בעוון שוד הכרכרה שבו אבדו לי כספי ושעוני. הם הועמדו למשפט, ולמרות מאמציי לנקותם ולהדביק את האשמה לשלושה מאזרחי גוסט רוק הנכבדים והמהוגנים ביותר, הורשעו על פי ראיות חותכות. עתה יהיה הרצח מופקר וחסר היגיון כאוות נפשי.
“בוקר אחד הכתפתי את רובה הווינצ’סטר שלי, שמתי פעמיי אל ביתו של דודי סמוך לניגר הד, שאלתי את דודתי מארי, אשתו, אם הוא בבית, והוספתי שבאתי להרוג אותו. דודתי השיבה בחיוכה המוזר שאדונים כה רבים באו לאותה מטרה ואחר כך פונו משם בלי שהשיגו אותה עד כי עליי לסלוח לה על שהיא מפקפקת בתום ליבי בעניין זה. היא אמרה שאינני נראה כמי שעשוי להרוג מישהו, ולכן, להוכחת תום ליבי, הרמתי את הרובה ופצעתי סיני אחד שאיתרע מזלו לעבור ליד הבית. היא אמרה שהיא מכירה משפחות שלמות שמסוגלות לעשות דבר שכזה, אבל ביל רידלי הוא סוס מזן אחר לגמרי. עם זאת אמרה שאמצא אותו מעברו השני של הנחל במכלאת הכבשים; וכן הביעה את תקוותה שהטוב מן השניים ינצח.
“דודתי מארי הייתה אחת הנשים ההוגנות ביותר שפגשתי מימיי.
“מצאתי את דודי כורע על ברכיו ועסוק בפשיטת עורה של כבשה. היות שלא היה בידו רובה ולא אקדח, לא מלאני ליבי לירות בו, ולכן קרבתי אליו, בירכתי אותו בסבר פנים יפות והנחַתי מהלומה עזה על ראשו בקת הרובה שלי. אני מצטיין בעוצמת חבטה טובה והדוד ויליאם נשכב על צידו, אחר כך התגלגל על גבו, פרש את אצבעותיו ורעד. בטרם יוכל שוב לשלוט באיבריו אחזתי בסכין ששימש אותו קודם וחתכתי את מיתרי בִּרכו. ידוע לכם מן הסתם, שכאשר אתם מנתקים את גיד אכילס נמנע מהנפגע כל שימוש נוסף ברגלו; הרי זה בדיוק כאילו אין לו רגל כלל. ובכן, הפרדתי אותם זה מזה, וכאשר שב להכרה הוא עמד לשירותי. ברגע שהבין את המצב אמר:
“‘סמואל, תפסת אותי בהפתעה ואתה יכול להרשות לעצמך קצת נדיבות. אני מבקש ממך רק דבר אחד, והוא שתסחב אותי אל הבית ותגמור אותי בחיק משפחתי.’
אין עדיין תגובות