החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פעם הייתי חסיד של ערפאת

מאת:
הוצאה: | 2014 | 195 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

תס סעדה נולד באוהל רעוע במחנה פליטים בעזה. הוריו עקרו מיפו בעקבות מלחמת 48. מעזה נלקחה המשפחה לערב הסעודית. תס גדל שם כפליט פלסטיני ולמד על בשרו מהי שנאה. בנעוריו נאלצה המשפחה לעבור לקטאר ושם שמע לראשונה את יאסר ערפאת מטיף לשחרור העם הפלסטיני. ערפאת הפך במהרה לגיבורו.

בגיל שבע עשרה ברח תס מביתו בקטאר והצטרף לשורות הפת"ח. הוא היה צלף ונהגו האישי של ערפאת, ואף אימן נערים צעירים למלחמה והשתתף בפעולות טרור. השנאה שבערה בו התמקדה בישראל.

חייו יכלו להסתיים באופן טרגי כעוד קרבן של השנאה רבת השנים באזורנו, אבל היה לו ייעוד אחר.

תס מאפשר הצצה ללבו ולמאבקיו של פליט פלסטיני, לעולמו של ערפאת ולחייו של מוסלמי לשעבר שאהבת אלוהים חוללה בו שינוי והעניקה לו תקווה.

זהו סיפור על ניצחון האהבה על השנאה, ניצחון הפיוס על הסכסוך.

סיפורו של תס מעניק השראה לכולנו לתת לאהבה ולפיוס לנצח גם בחיינו.

מקט: 978-965-7454-398
מסת"ב: 978-965-7454-398
קטע וידאו/אודיו קשור
תס סעדה נולד באוהל רעוע במחנה פליטים בעזה. הוריו עקרו מיפו בעקבות מלחמת 48. מעזה נלקחה המשפחה לערב הסעודית. תס […]

פרק 1

מלחמת יריחו השנייה

שמש של בוקר חיממה את גבי כשהשתופפתי מאחורי ערמה גדולה של שיחים שקוששתי קודם. צפיתי על בקעת הירדן. יריחו, כנראה העיר הקדומה ביותר בעולם, נראתה למרחוק מעברו השני של נהר הירדן. כאן, מצדו המזרחי, על רכס הגבעות, העברנו אני וחבריי את הלילה במערה קרירה. התעוררנו השכם בבוקר, נרגשים מההפתעה שהכנו לכוחות צה”ל שהתקדמו לעברנו. הרובה שלי, סמיונוב חזק ומבריק עם כוונת טלסקופית, נח לצדי על הקרקע כשהשקפתי מטה אל הכפר השקט כראמה.

שבילי העפר, שהתפתלו בין בתי הבוץ הצנועים שגגותיהם שטוחים, היו ריקים בבוקרו של העשרים ואחד במרץ 1968. רוב התושבים, ארבעה עשר אלף בקירוב, עזבו את הכפר. הם לא עזבו בגלל עלוני האזהרה שהשליכו המטוסים הישראלים יום קודם, אלא משום שסיפרנו להם מה אנחנו מתכוונים לעשות. כעת שרר בכפר שקט מוזר. שום חמור לא נער, שום תינוק לא ייבב לאמו. איש לא יכול היה לראות את לוחמי הפת”ח שלנו, כשבעת אלפים במספר. הם הסתתרו מאחורי חומות אבן או מתחת ליריעות ברזנט, בין עצי התמר ובמטעי הזיתים – משלחת שחיכתה לקבל את פני הפולשים על שטיח אדום של דם.

הייתי אז צלף מיומן בן שבע עשרה. עמדתי מוכן למלא את משימתי, ממתין על הגבעה לרגע המתאים. הייתי קוטל כל מקלען מצה”ל שהעז להוציא את ראשו מאחד הטנקים או הג’יפים. רוח קלה נשבה בין העשבים. התבוננתי היטב בגשר אלנבי המרוחק, המעבר היחיד בין הגדה המערבית שבשליטת ישראל לשטחי ירדן שבהם הסתתרנו.

כצפוי, כלי הרכב הראשונים בשיירה הופיעו כעת בשטח. צבעי ההסוואה שלהם הקשו על זיהויים. היו אלה כוחות צה”ל, אותו צבא שהשפיל את צבאות ערב תשעה חודשים קודם לכן במלחמת ששת הימים המבישה. אנחנו הפלסטינים תקפנו אותם מאז שוב ושוב בהתקפות פגע וברח. רימון פה, התכתשות של שלוש דקות שם. כעת הם החליטו להסתער בכוח על מחנה האימונים שלנו בכראמה. הם רצו לחסל את כוחותינו ואולי אפילו לתפוס בהזדמנות זו את מנהיגנו הגיבור “אבו עמאר”, הוא יאסר ערפאת.

הם הניחו שאנחנו, לוחמי הגרילה, ניסוג ונברח מהמערכה, כפי שקרה פעמים רבות בעבר. לא היה להם מושג שערפאת הערמומי שינה אסטרטגיה הפעם ואמר לנו: “הפעם נעמוד כאן על שלנו. נילחם בכבוד. כל עמי ערב מביטים בנו. ננפץ את המיתוס שצה”ל הוא צבא בלתי מנוצח!”.

הם בהחלט לא ציפו לתחבולה החדשה שעמדנו לנקוט היום לראשונה: מחבלים מתאבדים. היו לנו מתנדבים שהיו מוכנים שהקרב הזה יהיה הקרב האחרון שלהם למען הצדק הפלסטיני. הם המתינו על קצות הגגות באפודים עמוסים חומרי נפץ, מוכנים לקפוץ למטה לרחוב.

 

הפתעה מוחצת

טרטור כלי הרכב של צה”ל הלך והתחזק. לבי התחיל להלום. תפסתי עמדה והשקפתי סביב במשקפת. האויב הגיע לקצה הכפר. בחרתי את המטרה הקרובה ביותר. כיוונתי את הנשק לראשה ולחצתי בזהירות על ההדק.

ממש באותו רגע, חבריי שהיו למטה פתחו באש ממקום המסתור שלהם. קרבות אש ניצתו מיד. הרעש החריש אוזניים. באותה תקופה לחיל הרגלים הישראלי לא היו אפודי מגן, כך שיכולנו לפצוע או להרוג את החיילים בקלות. שערי הגיהינום נפרצו באותו בוקר בכראמה.

כמובן שגם לנו היו נפגעים. כל לוחם פת”ח ידע שזה עלול לקרות לו. איש מאתנו לא חשב שישרוד ביום הזה. היינו לגמרי מוכנים למות. אולי לא נראה שוב את אור הירח, אך נציל את כבודנו. שם הכפר כראמה פירושו בערבית כבוד.

קרבות הרחוב המשיכו ואני המשכתי להשמיד מטרות משיפולי הגבעה. דקות ארוכות חלפו, אולי אפילו שעה שלמה. לא היינו עדיני נפש. התכוונו לעשות כל מאמץ לפגוע פגיעת מוות מוחצת ביהודים. לפתע נשמע פיצוץ עז בכל העמק. כוחותינו פוצצו את גשר אלנבי וניתקו את דרך המילוט במקרה שכוחות צה”ל ינסו לסגת. הישראלים היו לכודים כעת בצד שלנו של הירדן, בצד המזרחי, וייאלצו להילחם עד מוות. רק נס כמו זה שהתחולל ביריחו בימי יהושע יוכל להציל אותם.

כעבור כמה דקות המפקד שלי צעק אליי בבהלה: “אתה שומע? מסוקי קרב מתקרבים!”. הייתי מרוכז במטרה ולא שמעתי אותם. “רד מהגבעה!”, הוא פקד עליי. “אם תישאר שם הם יפציצו אותך מלמעלה! רד אל כולם אל הכפר!”.

זחלתי במורד הגבעה והצטרפתי אל חבריי הלוחמים. טווח הלחימה הלך והצטמצם. כמעט שלא היה מקום לשימוש בנשק. היה זה קרב פנים אל פנים: אגרופים, סכינים ואפילו אבנים. השתמשנו בכל תכסיסי הקרטה והג’ודו שלמדנו. שני הצדדים היו כה מעורבבים זה בזה, עד שהמקלענים שהיו במסוקים לא יכלו להבדיל בינינו. בשלב זה נלחמתי ללא הבחנה. לא היה זמן לחשוב ולתכנן. פשוט מיהרתי לחבוט שוב ושוב בחייל צה”ל הקרוב ביותר אליי, לפני שהוא יחבוט בי.

יכולתי לראות שהאויב נדהם מאומץ לבנו. הם ציפו מאתנו לנהוג כלוחמי גרילה טיפוסיים, תוקפים ונסוגים. אבל במקום זה נקלעו למאבק סוער. בחורים צעקו, דם ניתז לכל עבר, הפצועים נאנחו, וכולנו דילגנו מעל מספר הולך ורב של גופות, כדי להמשיך במתקפה. העפתי מבט בחתכים שעל זרועותיי אך לא ייחסתי להם חשיבות. רמת האדרנלין הייתה כה גבוהה, עד שהפציעות שלי לא הדאיגו אותי כלל.

אנחנו, לוחמי הפת”ח, היינו זריזים יותר מחיילי צה”ל כי נשאנו פחות ציוד מהם ויכולנו לברוח מהר יותר. כמו כן הכידונים שלנו היו מחוברים לרובים ולכן היו מוכנים לשימוש מידי, בעוד שהישראלים היו צריכים לחלץ אותם מהחגור ולחבר אותם לרובים. חלקם פשוט רצו אלינו ונתקלו בכידונים שלנו.

בכל פעם שהם ניסו להיאסף מאחורי אחד הטנקים שלהם, מתאבד זינק למטה מקצה הגג בפיצוץ רועם של מסמרים וחתיכות ברזל. דם ניתז ואיברי גוף עפו לכל עבר.

מדי פעם בשעות אחר הצהריים היו רגיעות קצרות בקרב, שבמהלכן התבצרו הישראלים באחד הבתים. אנחנו הסתערנו במהירות על הבית שמעבר לרחוב ומשם פתחנו באש. הפצצנו בית אחר בית.

 

סיבה לגאווה

אחרי שבע שעות של קרב נוראי הוכרזה הפסקת אש. עד היום אינני יודע מי יזם אותה ואיך. צה”ל נסוג וירד לאורך הירדן בחיפוש אחר גשר אחר כדי לחזור לגדה המערבית. העשן שעלה מכראמה החל להתפזר. “ניצחנו! ניצחנו!”, צעקנו וטפחנו זה לזה על השכם. “גברנו על היהודים והבסנו אותם!”. רקדנו סביב ארבעת הטנקים, שלושת הזחל”מים, שני הג’יפים החמושים ואפילו המטוס האחד של צה”ל שחיסלנו.

הסמליות הייתה עצומה. עשינו מה שהצבאות הסדירים של ארצות ערב נכשלו בו שלוש פעמים – בשנים 1948, 1956 ובשנה שעברה (1967). הופענו למחרת בכותרות הראשיות של העולם כולו. הוכחנו שהפלסטינים לא היו עוד חבורת פליטים עלובה. היינו גיבורים גאים שמולדתם נגזלה מהם, ושכעת הולכים להשיב אותה לידיהם.

שמחתי במיוחד להחרים ג’יפ וויליס שהישראלים עזבו בשטח. רכב משלי! הצעתי לכמה ממפקדיי לקפוץ לג’יפ לסיבוב בכפר.

עם רדת הערב פנינו לספור את האבידות שלנו. ביחידה שלי, שמנתה שמונה לוחמים, נותרו רק שלושה. יצאנו למשימה העגומה של איסוף הגופות מרחבי הכפר ושריפתן. הצטערנו שהחברים האלה הלכו מאתנו לעולם. הכאב הנפשי היה עמוק, ונשבענו לנקום את דמם.

ככל שהתקדמנו נוכחנו יותר ויותר ששילמנו מחיר גבוה באותו יום. מנינו בסופו של דבר מאה וחמישים הרוגים, כמה עשרות פצועים ומאה וחמישים נעדרים. נאלצנו להודות שמספר האבדות שלנו היה גבוה ממספר האבדות של צה”ל. אבל אמרנו לעצמנו שזה היה שווה. הישראלים באו מיריחו ורצו להילחם, ואנחנו הִכֵּינו בהם מעבר לכל ציפיותיהם. המאבק שלנו זינק לרמה חדשה.

מעל הכול יכולנו לשאת את ראשנו בגאון בנוכחות האיש עם הכאפייה המשובצת שחור לבן, שצפה בקרב מהגבעה הסמוכה למקום שבו התחלתי את היום. הוא ראה את הגבורה והנחישות שלנו, את מה שהקרבנו. הישראלים רצו מאוד למצוא אותו ביום ההוא ולהרוג אותו, אך נכשלו. המנהיגות שלו לא התערערה. יאסר ערפאת היה חי וקיים, ואנחנו הערצנו אותו יותר מאי פעם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פעם הייתי חסיד של ערפאת”