החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הילדה שזכרה הכול

מאת:
מאנגלית: נעמה תורן | הוצאה: | 2018-11 | 336 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

ג'ואן בת העשר נולדה עם זיכרון נדיר – היא זוכרת כל יום בחייה בפרטי פרטים. ג'ואן לא פגשה מעולם את גווין, שחקן מפורסם שהוא חבר של הוריה, אבל היא הכירה את בן זוגו סידני, ויש לה ממנו זיכרונות מוחשיים להדהים.

גווין, שמתאבל על מותו של סידני, מעלה באש כל זכר לחייהם המשותפים ונוסע לניו ג'רזי בתקווה למצוא קצת שלווה בבית חבריו. אבל במקום שלווה הוא מוצא שם את בִּתם ג'ואן.

גווין מציע לג'ואן עסקה: היא תחלוק איתו את זיכרונותיה מסידני, והוא יעזור לה לזכות בתחרות כתיבת שירים חשובה. הצמד הבלתי סביר הזה יוצא למסע משותף, עד שג'ואן חושפת גילויים  מפתיעים על החודשים האחרונים בחייו של סידני, שמאלצים את גווין לפקפק הן בטוהר עברם המשותף והן במהלך עתידו הקרוב.

ואל אמיק — "איש הרנסנס" בפי הניו יורק פוסט — הוא סופר, כותב שירים, זמר ושחקן אמריקני. מתגורר בניו ג'רזי עם אשתו ושני ילדיהם. זהו ספרו הראשון.

"קסום, חשוף ומלא אמפתיה וצער… מבט מרענן על חייהם של אנשים בדרכם אל מטרה מרפאת."  האקווריאן

מקט: 15100963
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אבא שכח אותי.

אני מחכה עם הגיטרה שלי על מדרגות האבן ויש נמלה ליד הסניקרס שלי. היא סתם דבר זעיר, אבל אני מעדיפה להיות כזאת, דבר זעיר שאף אחד לא מבחין בו, מאשר ילדה אמיתית שכולם רואים אבל לא טורחים לזכור.

מיס קרוליין מחכה איתי. הגבר במכונית מחכה לקחת אותה הביתה, אבל היא לא יכולה ללכת עד שאני אלך. ‘אני אנסה שוב את אבא שלך.’

היא צריכה להקיש רק פעם אחת על הטלפון שלה כי היא כבר התקשרה לאבא והשאירה לו הודעה. אחרי דקה של שקט היא מרחיקה את הטלפון מהאוזן ואומרת בקול אקסטרה־מתוק, ‘אל תדאגי, ג’ואן. אני בטוחה שהוא תכף יגיע.’

היא מתנהגת ממש נחמד, מה שרק מביך אותי יותר. הדבר הטוב היחיד בכל העניין הזה הוא שהיום היה השיעור האחרון בחוג הנגנים הצעירים שלי, ושאחרי שאבא יאסוף אותי לא אצטרך לראות עוד את מיס קרוליין בחיים.

‘מה השעה?’ אני שואלת.

‘כמעט חמש,’ מיס קרוליין אומרת.

‘אני מצטערת,’ אני אומרת.

השיעור נגמר ב־16:30. אבא ואני בדרך כלל במכונית ב־16:40. ‘אני מצטערת.’

‘תשכחי מזה, ג’ואן.’

אבל אני לא יכולה לשכוח מזה. זאת בדיוק הבעיה. אני לא יכולה לשכוח כלום.

לא רק מזה שאבא לא בא לאסוף אותי היום. מזה שאבא ואני רואים ציפור אדומה על העץ ב־2011 ואז אני שואלת אותו אם הוא זוכר את הציפור האדומה האחרת שראינו שנתיים קודם לכן, באותו יום רביעי, 29 באפריל 2009. הוא צריך לחשוב על זה קצת ואז הוא אומר ‘כן’, אבל מאיך שהוא אומר את זה אני יודעת שהוא לא זוכר בכלל את הציפור האדומה האחרת, ואני לא מרגישה קרובה אליו כמו שאני רוצה להרגיש.

ומזה שאימא אומרת, ‘זה תמיד מצליח,’ ואני עושה ספירה מהירה של כל הפעמים שהיא אמרה ‘זה תמיד מצליח’ בששת החודשים האחרונים (עשרים ושבע). אחר כך אני מבקשת מאימא לנחש מה המספר, ואני נותנת לה רמז שהוא קטן מחמישים אבל גדול מעשר, אבל במקום לשחק במשחק שלי, אימא אומרת, ‘מה את רוצה ממני, ג’ואן?’ והולכת משם.

ומזה שאנשים מספרים סיפורים על דברים שקרו לכולנו, ואז עושים פרצוף כשאני מציינת שהם טעו בחלק מסוים בסיפור. אז אבא צריך להסביר לי שעבור רוב האנשים זיכרונות הם כמו אגדות ילדים, שזה אומר שהם פשוטים יותר ומצחיקים יותר ושמחים יותר ומלהיבים יותר מאיך שהחיים באמת. אני לא מבינה איך אנשים יכולים להעמיד פנים שמשהו התרחש אחרת מאיך שהוא התרחש באמת, אבל אבא אומר שהם אפילו לא מבינים שהם מעמידים פנים.

מיס קרוליין יורדת במדרגות לשוחח עם הגבר במכונית. הם מדברים ואז הגבר מכבה את המנוע, שזה טוב לסביבה, ומשעין את המושב לאחור עד הסוף כמו שסבא עושה כשמגיע הזמן לנמנם.

מיס קרוליין עולה במדרגות ואומרת, ‘מה את מציירת?’

אני סוגרת את היומן. ‘כלום.’ לא אכפת לי אם בעלי לעתיד יַראה את כל האיורים שלי אחרי שאמות, כמו שיוקו עשתה לג’ון, אבל כרגע האיורים שלי פרטיים.

ג’ון לנון הוא המוזיקאי האהוב על אבא שלי וגם עלי. אבא רצה שהשם הראשון שלי יהיה לנון, אבל אימא הטילה על זה וטו, שזה משהו שאישה יכולה לעשות, ככה אימא אומרת. אז אבא שם את לנון באמצע, וזה הופך אותי לג’ואן לנון סאלי. האמצע הוא מקום טוב לשמות חשובים. השם האמצעי של ג’ון לנון היה וינסטון, על שם וינסטון צ’רצ’יל, שהוא איש שכולם זוכרים.

לאנשים יש כל מיני סיבות לא לזכור. הם מאשימים את הסוללות שנגמרו, או את האוזניים שלהם שלא שומעות טוב, או שהם פשוט עסוקים מדי, או זקנים מדי, או עייפים מדי. אבל האמת היא שזה מפני שאין מספיק מקום בקופסה שלהם.

כשמלאו לי חמש, אימא קנתה לי קופסה לכל יצירות האמנות שלי. נמאס לה מזה שאני מפזרת את הציורים שלי ואת הפרויקטים שלי בכל הבית. היא אמרה לי לבחור את אלה שהכי חשובים, כי אין מספיק מקום בקופסה לשמור הכול. ככה זה גם עם המוח של אנשים. יש מספיק מקום רק לזיכרונות הכי חשובים, וכל השאר נזרק הצדה. כשאני זאת שנזרקת הצדה מפני שאני לא חשובה מספיק, קשה לי לא להיות עצובה כמו ג’ון לנון באלבום הלבן, כשהוא שר, אני בודד ואני רוצה למות. במיוחד מפני שאני אף פעם לא אזרוק אף אחד אחר, מפני שאף פעם לא נגמר לי המקום במוח. אני רק רוצה שזה יהיה הוגן.

הלוואי שתמיד אהיה חשובה ושלעולם לא ישכחו אותי כמו את ג’ון לנון וּוינסטון צ’רצ’יל, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי. למדתי לפני כמה שנים שהמקום שלי לא בטוח בקופסה של אף אחד, אפילו לא של סבתא שלי.

שבת, 13 בפברואר 2010: הבית החדש של סבתא. ‘סבתא, זאת אני, ג’ואן.’

היא נראית מבולבלת. ‘אני ג’ואן.’

‘אני יודעת, סבתא, גם אני ג’ואן. קיבלתי את השם שלי ממך.’ אבא לוקח אותי הצדה.

‘היא פשוט עייפה, מותק.’

‘היא לא זוכרת אותי.’

‘כן, היא זוכרת. ברור שכן. היא פשוט…’

‘סבתא, זאת אני.’

היא משתדלת. היא באמת משתדלת. אבל אני לא שם.

סבתא ג’ואן היתה צריכה לזרוק אותי מהקופסת־מוח שלה כדי שיישאר מקום למילים של כל השירים האהובים עליה. היא זכרה אותן עד יום מותה (שבת, 8 באוקטובר 2011).

ניסיתי לעזור לאנשים לזכור עם פתקים שהשארתי להם ורמזים שנתתי להם. אפילו הקשבתי כשאמרו בחדשות שאוכמניות מחזקות את המוח וביקשתי מאימא לקנות ארגז עצום והכרחתי את המשפחה שלי לאכול הכול, אבל זה היה בזבוז זמן. אם סבתא ג’ואן היתה יכולה לשכוח אותי, סימן שכל אחד יכול. אפילו אבא.

‘מה השעה עכשיו?’ אני שואלת, פורטת על הגיטרה שלי.

‘חמש וחמישה.’

מכונית מתקרבת במהירות, אבל חולפת הלאה. אני מנגנת אקורד מינורי כי אין לי מצב רוח לצליל שמח.

מיס קרוליין מביטה למעלה בעננים שבשמים הכחולים ואומרת, ‘עבר כל כך הרבה זמן מאז שירד לנו גשם.’

‘האמת היא שירד גשם בעשרים ביוני, שהיה יום חמישי, וזה היה לפני פחות משלושה שבועות.’

‘באמת?’

‘כן, באמת.’

היא נראית מתפעלת. ‘תמיד היה לך זיכרון מדהים כזה?’

‘לא,’ אני אומרת. ‘זה התחיל אחרי שנפלתי על הראש בהום דיפו.’

מיס קרוליין צוחקת, אבל אני אומרת את האמת. החבר שלי ואייט יודע הכול על חוברות קומיקס ועל האינטרנט, והוא אמר לי שהנפילה שלי על הראש בהום דיפו זה מה שגרם לזיכרון האוטוביוגרפי העילאי ביותר שלי, ושאם אני אפול שוב על הראש בהום דיפו זה יגרום לי לאבד אותו. לכן לא חזרתי לחנות הזאת כל השנים האלה.

הייתי רק בת שנתיים כשזה קרה (אני בת עשר עכשיו). אבא העמיד אותי בחלק האחורי של עגלת הקניות הכתומה ולא השגיח עלי ואני התכופפתי מעל הקצה ונפלתי. הראש שלי נחבט בבטון ואבא צעק, לא כמו שהוא צועק על נהגים אחרים, אלא כמו שהוא צועק כשהוא לא משתמש בכפפה של התנור והיד שלו נוגעת בחלק החם של הטוסטר. הוא הרים אותי מהרצפה ויצא איתי בריצה מהחנות.

אבל אני לא מספרת שום דבר מזה למיס קרוליין כי היא עסוקה בלוח הכתיבה שלה. האצבע שלה מחליקה לתחתית העמוד למקום שבו כתוב אנשי קשר במקרה חירום.

‘מי זה ג’ק סאלי?’ היא שואלת.

‘סבא שלי.’

היא מבליטה את השפתיים שלה החוצה כאילו מכריחים אותה לנשק גבר מכוער. ‘אני יכולה ללכת ברגל הביתה,’ אני אומרת. ‘אני גרה לא רחוק.’

‘אסור לי לתת לך לעשות את זה, ג’ואן.’

היא מתקשרת לסבא ומשאירה לו הודעה. היא כבר התקשרה לאימא. ‘כבר קרה פעם שלא הצלחת ליצור קשר עם אף אחד?’ מיס קרוליין שואלת.

‘לא,’ אני אומרת, וזה נכון. לפעמים אנשים לא מאמינים שאני יכולה לעבור על הזיכרונות שלי כל כך מהר, אבל זה לא כמו לנסות למצוא את העט היחיד שכותב במגירת הכתיבה של אימא. זה יותר כמו להדליק את האור, והמתג תמיד נמצא מתחת לאצבע שלי.

‘זה מה שנעשה,’ מיס קרוליין אומרת. ‘בחמש ועשרים נתקשר שוב לכולם. ואם עדיין לא נצליח ליצור איתם קשר, נראה אם נוכל להשיג עזרה.’

‘איזה מין עזרה?’

‘אולי מישהו יוכל לקפוץ לבית שלך.’

‘מי? החבר שלך?’

‘לא,’ מיס קרוליין אומרת. ‘מישהו אחר. אבל בואי לא נקדים את המאוחר.’

אני תוהה למי היא מתכוונת ולמה היא שומרת על הבנאדם הזה בסוד ואז אני חושבת על המילים חירום ועזרה ומאוחר ואני יודעת למי מיס קרוליין רוצה להתקשר. אני מסתכלת על הרחוב כי אני פוחדת שאם אסתכל על מיס קרוליין דמעה תחמוק בטעות החוצה.

אני בטח יכולה לברוח כי אני מכירה די טוב את ג’רזי סיטי, אבל גם אם אני אצליח להגיע הביתה אין לי מפתח. אני מחפשת סביבי את הנמלה הזעירה אבל היא נעלמה. אני מקווה שהיא הצליחה לחזור למשפחה שלה.

אני שומעת קול כמו של רעם קל, ואני מביטה למעלה אל השמים, אבל השמש עדיין זורחת. הרעם מתחזק ומתקרב והוא מגיע ממנוע. המנוע נמצא בתוך טנדר לבן גדול שמופיע במעלה הרחוב. הוא צופֵר בצופָר ונעצר ממש לידנו. סאלי ובניו כתוב לו על הצד, ואני מצפה שסבא יצא ממנו, אבל זה אבא. הוא אומר לנו שהיתה תאונה בכביש האגרה ושנגמרה לו הסוללה בנייד. ‘זה קרה אחד אחרי השני, אני ממש מצטער. תודה רבה שנשארת איתה.’

‘זה לגמרי בסדר,’ מיס קרוליין אומרת, אבל זה אפילו לא טיפה בסדר. מה אבא עשה בכלל בכביש האגרה? הוא היה אמור להיות בבית, לעבוד באולפן שלו.

אבא עוזר לי להתיישב במושב שליד הנהג וחוגר אותי. אין מושבים בחלק האחורי של הטנדר, ובגלל זה אבא מרשה לי לשבת מלפנים. זה גורם לי לחשוב על הפעם שישבתי מלפנים בטנדר הישן של אבא בקיץ לפני ארבע שנים והסתכלתי עליו ממלא אותו בציוד התופים שלו. שאלתי אותו אם אני יכולה לנסוע איתו לבוסטון, והוא אמר, ‘אולי כשתהיי יותר גדולה.’ אני יותר גדולה עכשיו אבל הוא מכר את הטנדר בשנה שעברה והוא לא באמת מופיע עוד.

‘למה אתה נוהג בטנדר של סבא?’

‘עזרתי לו היום.’ אבא אומר את זה כאילו הוא לא בטוח שאלה המילים שהוא רוצה להשתמש בהן. כותבי שירים כמו אבא וכמוני מאוד זהירים במילים שלנו.

החלק האחורי של הטנדר מלא כלי עבודה, מה שגורם לי לחשוב על הום דיפו, מה שגורם לי לחשוב על הדרך היחידה שבה אני יכולה לאבד את הכישרון או המצב או המחלה שלי או איך שלא תקראו לזה. אם אני לא יכולה לגרום לאחרים לזכור טוב יותר, אולי אני יכולה לגרום לעצמי לזכור גרוע יותר.

‘אני לא רוצה ללכת הביתה,’ אני אומרת.

‘או־קיי,’ אבא אומר בניסיון להישמע עליז. ‘לאן את רוצה ללכת?’

אולי סוף־סוף הגיע הזמן לחזור להום דיפו. אני אוכל לטפס למקום גבוה ולצלול כך שהראש שלי יפגע בבטון. זה יכאב מאוד, אבל רק לזמן קצר. אחר כך סוף־סוף אדע לְמה כולם מתכוונים כשהם אומרים אני לא זוכר ותמיד יהיה לי תירוץ לכך שלא עשיתי משהו שאמרתי שאעשה, כמו לאסוף את הבת שלי בַּזמן מחוג נגנים צעירים.

אבל אני לא באמת רוצה ללכת להום דיפו. אני רוצה רק להרגיש יותר טוב. אולי הייתי בסדר אם היה מדובר רק בשִכחה קטנה, למשל כשאנשים שוכחים את היומולדת־חצי שלי או כשהם לא זוכרים למרוח קרם הגנה על קצות האוזניים שלי או כשהם שוכחים שהמשפט שאני הכי שונאת הוא תשכחי מזה. אבל זה כואב מדי כשמה שאנשים כל הזמן שוכחים זה אותי.

אנחנו ברמזור אדום ואבא מנפנף ביד מולי כדי שאשים לב אליו. במקום להסתכל עליו אני תופסת את העיתון ששוכב על רצפת הטנדר ומעמידה פנים שאני קוראת בו.

‘שמרתי את זה בשבילך,’ אבא אומר.

העיתון מקופל לאחור כדי להציג עמוד מסוים. ‘איך קוראים לי, אבא?’

‘על מה את מדברת?’

‘השם שלי. איך קוראים לי?’

הוא עונה מאוד לאט. ‘קוראים לך ג’ואן.’

‘ברור, היום אתה אומר את זה. אבל מי יודע מה יהיה מחר.’

אבא נושף כאילו הוא ממש עייף. ‘ג’ואן, אני מצטער שאיחרתי. אני לא יודע מה עוד את רוצה שאגיד.’

אני מביטה למטה אל הברכיים שלי וקולטת משהו בעיתון שאבא שמר לי. יש המון ריבועים קטנים בעמוד, ובתוך אחד מהריבועים יש שבע מילים באותיות גדולות:

תחרות כתיבת שירים מי יהיה הכוכב הבא?

אני קוראת את כל המידע בריבוע ומתחיל לצוץ לי רעיון חדש לגמרי.

‘תגידי לי לאן אני נוסע, ג’ואן. אני צריך תשובה.’

סבתא שכחה המון דברים בסוף, כולל אותי, אבל לא מוזיקה. כמו שאבא שוכח לפעמים לקנות חלב שקדים בחנות למרות שזה ברשימת הקניות שלו, אבל הוא תמיד יזמזם כל תו מהסולו גיטרה ב’בִּיט איט’ של מייקל ג’קסון, גם אם הוא לא שמע את השיר שנים. מה שהכי טוב במוזיקה זה שהיא ממשיכה להתנגן. כשאבא שוכח מישהו כמו מייקל ג’קסון לאיזו תקופה, אם הוא ישמע את אחד השירים שלו, פתאום הוא ייזכר כמה הוא אוהב אותו. זה מפני ששירים הם כמו תזכורות.

‘אני לא יכול לנהוג במעגלים, ג’ואן.’

‘סע הביתה, אבא.’

‘חשבתי שאת לא רוצה.’

‘שיניתי את דעתי.’

אבא ממלמל משהו בזמן שהוא מסובב את ההגה, והטנדר הלבן הגדול מסתובב איתו. הראש שלי מסתובב גם הוא, כמו החלק העליון במסוק, ואני נישאת מעל כל הרגשות הרעים, כי יכול מאוד להיות שמצאתי דרך להבטיח שאבא ואימא וסבא ומיס קרוליין וכל אחד אחר בעולם אף פעם לא ישכחו אותי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הילדה שזכרה הכול”