החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

השמים שלנו

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ׳ | הוצאה: | 2018-05 |
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

רוב קואטס מרגיש שהוא זכה בלוטו. יש לו אישה מדהימה בשם אנה, בית בלונדון, והיקר לו מכול – בן בשם ג'ק, שהופך כל יום להרפתקה מדהימה. אבל כשמחלה קטלנית מכה במשפחה, עולמו של רוב מתחיל להתפורר. הוא מגלה פתאום שהוא לבד ומבקש נחמה בצילום גורדי שחקים ופסגות צוקים שהוא ובנו ג'ק נהגו לבקר בהם. בדיוק כשנדמה שאפסה התקווה, רוב יוצא למסע המפעים מכול ומפלס את דרכו חזרה לחיים, ולסליחה.

השמים שלנו הוא רומן מכמיר לב, אבל היאחזותו בחיים תעורר הזדהות אצל כל מי שחווה אובדן או אהבה גדולה. לוק אולנאט כתב רומן ביכורים רהוט ושנון המהלל את כוחה של האהבה, ומראה כיצד גם לב שבור יכול לשוב ולפעום.

לוק אולנאט, סופר ועיתונאי, נשוי ואב לשני בנים, גדל בבריטניה וחי ועובד בפראג. זכויות התרגום לספרו השמים שלנו כבר נמכרו ל־29 מדינות.

"פרוזה עדינה ורגישה, ועם זאת נגישה כווידוי נוגע ללב של חבר, עם תהפוכות מפתיעות כמו בחיים עצמם."

פבלישרס ויקלי

"סיפור מרגש עד דמעות. ולמרות הצורך הדחוף בממחטות, התקווה היא זו שתישאר איתכם זמן רב אחרי שתגמרו לקרוא אותו."                               הסאן

מקט: 15100901
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

לפני שעזבה היא קראה בקדחתנות. בכורסה האהובה עליה, עם המשענת הקשה; במיטה, שעונה על כרים. הספרים גלשו מארונית הלילה ונערמו על הרצפה. היא העדיפה ספרות בלשית זרה ובלעה אותה בשפתיים קפוצות, בתוליות, ובפנים קפואות, דוממות.

לפעמים הייתי מתעורר באמצע הלילה ורואה שהמנורה עדיין דולקת: אנה, צללית גסה יושבת בגו זקוף, בדיוק כמו שלימדו אותה. היא לא שמה לב שהתעוררתי למרות שפניתי לעברה, והמשיכה להביט בספר ולהפוך דפים כאילו התכוננה למבחן.

בהתחלה היו החשודים הרגילים מסקנדינביה — הנינג מנקל, סטיג לרסון — אבל היא התקדמה: נוּאר גרמני משנות הארבעים של המאה העשרים, סדרה תאילנדית שמתרחשת בפוּקֶט של שנות השישים. בהתחלה היו העטיפות הרגילות — פונטים ועיצובים מוכרים של הוצאות ספרים גדולות — אבל עד מהרה הן הפכו אזוטריות, עם סְדָר זר וכריכות שונות.

ואז, יום אחד היא נעלמה. אין לי מושג איפה הספרים האלה עכשיו. אני מחפש אותם מאז בין המדפים שלי, ועדיין לא מצאתי. היא בטח לקחה אותם איתה, ארוזים באחת משקיות האשפה המקודדות לפי צבע.

הימים הראשונים לעזיבתה מעורפלים. זיכרון של חומרים מאלחשים. וודקה נקייה וּוילונות מוגפים. שקט מטריד, כמו השתתקות של ציפורים לפני ליקוי חמה. אני זוכר שישבתי בסלון, לטשתי מבט בכוסית בדולח ותהיתי אם אצבעות וודקה מחושבות אופקית או אנכית.

רוח פרצים נשבה ברחבי הבית. מתחת לדלתות, דרך סדקים בקירות. נדמה לי שידעתי מנין היא חודרת. אבל לא יכולתי לגשת לשם. לא יכולתי לעלות במדרגות. כי זה כבר לא היה הבית שלנו. החדרים חדלו מלהתקיים, כאילו מבוגרים ממתיקי סוד הכריזו שהם מחוץ לתחום. אז פשוט ישבתי למטה בבית הישן והמת, והרוח הקפיאה את צווארי. הם הסתלקו, והדממה דיממה לכל עבר.

אני בטוח שהיא היתה שמחה לראות אותי עכשיו, ספון בגומחה אפלולית בפאב קטן ומטונף — רק אני, הטלוויזיה המרצדת, ובחור שמעמיד פני חירש כדי למכור מחזיקי מפתחות של דיסני שזוהרים בחושך. בדלת הפאב יש חור כאילו מישהו בעט בה, ומבעד ליריעת הפלסטיק המתבדרת אני רואה כמה בני נוער מסתובבים בחניה, מעשנים ומלהטטים באופני בי־אם־אקס ישנים.

'אמרתי לך.' היא לא היתה אומרת את זה בקול — זה מתחת לכבודה — אבל זה ניכר בפניה, בגבה המזדקרת באופן לא מורגש כמעט, בצל צלו של חיוך.

אנה תמיד חשבה שאני קצת מחוספס, שלא הצלחתי להיפטר מגינוני השיכון. אני זוכר שסיפרתי לה שאבא שלי מעביר את שעות אחר הצהריים של שבת בדוכן ההימורים. תימהון נימוסי, חיוך קל זחוח. כי איש מבני המשפחה שלה לא הלך לפאבים אפילו. גם לא בחג המולד? שאלתי פעם. לא, היא אמרה. אולי הם שתו איזו כוסית שרי אחרי ארוחת צהריים אבל זהו, לא יותר. במקום זה הם יצאו לצלצל בפעמונים.

עכשיו כבר חשוך ולא זכור לי שהשמש שקעה. מנוע מכונית מרעים בחוץ, ופנסים קדמיים מקיפים את הפאב כמו זרקור של בית סוהר. אני חוזר לבר ומזמין עוד כוס בירה. ראשים נפנים לעברי אבל אני לא יוצר קשר עין, חומק ממבטים, ממנודי ראש סתומים.

דייג שרירי יושב על כיסא בר עם הפנים לדלת. הוא מספר בדיחה גזענית על אישה נואפת, משהו עם מריטה של שערת ערווה בודדת, ואני נזכר ששמעתי אותה פעם אחרי הלימודים, בסמטה זרועה חוברות פורנו ופחיות קולה ריקות במזרח לונדון. הלקוחות הקבועים צוחקים משורת המחץ אבל הברמנית שותקת, מסיבה את הפנים. אל הקיר נעוצות נערות פּינאפּ, ולידן גזירי עיתון ממוסגרים מהיום שאחרי 11 בספטמבר.

'ארבעה פאונד ועשרה,' אומרת הברמנית ומניחה את הבירה לפני. הידיים שלי רועדות כשאני מפשפש בארנק ומפזר את כל המטבעות על הדלפק.

'סליחה,' אני אומר. 'ידיים קרות.'

'אני יודעת,' היא אומרת, 'קפוא בחוץ. תן לי.' היא מרימה את המטבעות ומלקטת את שארית הכסף מכף ידי כאילו הייתי פנסיונר שברירי.

'בבקשה,' היא אומרת. 'ארבעה פאונד ועשרה פני.'

'תודה,' אני אומר, קצת מבויש, והיא מחייכת. ההבעה שלה אדיבה, כזו שלא רואים בדרך כלל במקומות כאלה.

כשהיא מתכופפת לרוקן את המדיח אני לוגם ארוכות מבקבוקון הוודקה הפרטי שלי. זה פשוט יותר מלהזמין שוט עם כל כוס בירה. אם מתייגים אותך כשתיין פוקחים עליך עין.

אני חוזר לשולחן ושם לב לבחורה צעירה שיושבת בקצה הבר. קודם היא ישבה עם אחד הגברים, חבר של הדייג, אבל הוא כבר הלך, עזב בחריקת צמיגים של מכונית האצ'בֶּק משודרגת. הבחורה לבושה ליציאה בחצאית קצרה, גופיית נצנצים מזערית וריסים כהים מחודדים.

אני מעיף מבט לעבר הברמנית, מוודא שהיא לא רואה, לוגם שוב מהוודקה ומרגיש את הזמזום המוכר, את האושר הקטן, העצוב. אני מביט אל האישה היושבת בקצה הבר. היא מורידה שוֹטים עכשיו, צועקת על הברמנית, כנראה חברה שלה. היא צוחקת וכמעט נופלת מהכיסא הגבוה, מייצבת בקושי את גופה ולבסוף את נשימתה.

בקרוב אגש אליה. רק עוד שתי כוסות.

אני גולש בפייסבוק, מצמצם את העיניים כדי להתמקד במסך. הפרופיל שלי צחיח, ריק מתמונות, סתם צללית של גבר, ואף פעם לא עשיתי לייק או כתבתי הערה או איחלתי למישהו יום הולדת שמח אבל אני שם כל יום, גולל, שופט, גולל, שופט, מציץ מבעד לחלונות קטנים ועכורים על חייהם של אנשים שאני כבר לא מכיר, עם כל הזריחות והשקיעות שלהם, טיולי האופניים בהַיילֶנדס, הזרם הבלתי פוסק של פאד־תאי וטוסט אבוקדו בנוסח אינסטגרם, הזחיחות הבלתי נתפסת של מנות הסושי.

אני נושם עמוק ולוגם מהבירה ואחר כך מהוודקה. אני מרחם עליהם. כל זונות הטרגדיה האלה, עם הטריקולור והקשתות בענן, משנים תמונת פרופיל בהתאם למושא העניין היומי — פליטים, קורבנות מתקפת הטרור האחרונה באיזה חור שכוח אל. כל ההאשטגים והפוסטים הנוגעים ללב על 'נתינה' כי פעם, בשנת חופש אחרי התיכון, הם עזרו לבנות בית ספר באפריקה ונישקו יד שחוּמה של קבצן בפה צח כפנינה.

אני משנה תנוחה כדי לתצפת על הבחורה שבקצה הבר. היא הזמינה משקה נוסף ועכשיו היא צוחקת, כמעט מתפקעת מסרטון בטלפון, מצביעה עליו, מנסה למשוך את תשומת לבה של הברמנית.

אני חוזר לטלפון שלי. לפעמים אני מאלץ את עצמי להביט בתמונות של ילדי אחרים. זה כמו הדחף לחטט בגלד פצע טרי, לא לוותר עד שמופיע סומק הדם המתכתי. האגרוף בבטן עם כל רך נולד, טורי שיניים קטועים של ילדים בתחילת כיתה א', עם ילקוטים ומקטורנים גדולים מדי; בהמשך, חופשות בחוף הים, טירות בחול ותעלות מגן וגלידות שנופלות לחול. נעליים גדולות ונעליים קטנות מסודרות בשורה על מחצלת.

ולבסוף האימהות. כל אימהות הפייסבוק. איך הן מדברות, כאילו הן המציאו את האימהוּת, כאילו הן המציאו את הרחם, אומרות לעצמן שהן שונות מהאימהות שלהן כי הן אוכלות קינואה ועושות צמות אפריקאיות ומתַחזקות לוח פינטרסט של רעיונות למלאכת יד עם מרדנים בני חמש.

אני חוזר לבר ונעמד בסמוך לאישה השיכורה. עם כמות מספקת של אלכוהול בדם אני מרגיש טוב יותר והידיים כבר לא רועדות. אני מחייך והיא לוטשת בי מבט, מתנודדת על הכיסא, מודדת אותי מלמטה למעלה.

'רוצָה לשתות?' אני שואל בעליזות, כאילו אנחנו מכירים.

ניצוץ של הפתעה חולף בעיניה המזוגגות. היא מאלצת את עצמה להזדקף במקום לגהור מעל הדלפק.

'רום וקולה,' היא אומרת, שוב ברכינה, מסיבה את הפנים ממני, מקישה על הבר.

בעודי מזמין את המשקאות היא מעמידה פנים שהיא שקועה בטלפון. אני רואה את המסך שלה, היא בסך הכול עוברת באקראי בין אפליקציות והודעות.

'אגב, קוראים לי רובּ,' אני אומר.

'צ'רלי,' היא אומרת. 'אבל כולם קוראים לי צ'רלס.'

'את מפֹּה?' אני שואל.

'קמבורן, בלב ובנפש,' היא אומרת ומסתובבת אלי. 'אבל עכשיו אני גרה פה אצל אחותי.' העיניים שלה כמו לשונות לטאה, ניתזות לעברי כשהיא חושבת שאני לא מסתכל.

'בטח לא שמעת על קמבורן, מה?'

'כּוֹרים, לא?'

'כן. אבל כבר לא. אבא שלי עבד בסאות קרופטי עד שסגרו שם,' היא אומרת, ואני מבחין במבטא הכבד של קורנוול. נימת השאלה בסוף משפט, הרי'ש המתגלגלת ברכות.

'ואתה?'

'לונדון.'

'לונדון. נחמד.'

'את מכירה את לונדון?'

'הייתי שם פעם־פעמיים,' היא אומרת, ושוב מעיפה מבט לקצה הבר ויונקת עמוקות מהסיגריה שלה.

היא צעירה יותר משחשבתי, בת עשרים ומשהו, שיער חום אדמדם ותווי פנים ילדותיים, רכים. יש בה משהו לא לגמרי יציב שקשה לי לנסח, אבל הוא לא קשור לשתייה, לא קשור לכתמים סביב העיניים. היא נראית תלושה כאן ב'סְמאגלֶרס', כאילו חמקה ממסיבת חתונה ופשוט נקלעה הנה.

'אז אתה מבלה כאן את החג?'

'משהו כזה.'

'אז טינטאגֶ'ל מוצאת חן בעיניך?' היא שואלת.

'הגעתי רק היום. אני אבקר בטירה מחר. אני גר במלון הצמוד.'

'אז זאת פעם ראשונה שלך כאן, מה?'

'כן.'

זה שקר, אבל אני לא יכול לספר לה שהיינו פה שלושתנו בסוף קיץ בריטי רטוב, עטופים היטב מפני הרוח, מעילי גשם מעל מכנסיים קצרים. אני זוכר איך ג'ק השתולל על הדשא ליד החניון וכמה אנה פחדה — 'תחזיק לו את היד, ג'ק, תחזיק את היד' — שהוא יתקרב יותר מדי לקצה. אני זוכר איך צעדנו במעלה השביל התלול המתפתל והגענו לראש הצוק, כשפתאום מזג האוויר התבהר. הפוגה תנכית ממש כשהגשם פסק, העננים נפרדו וקשת הופיעה.

'קשת, קשת,' צעק ג'ק וקיפץ מרגל לרגל, והעלים ריקדו סביבו כמו להבות. ואז כאילו משהו נגע בו או מישהו לחש לו באוזן, הוא קפא והרים את עיניו אל עמוד האור שפילח את העננים, בדיוק כשהקשת התמוססה אל השמים הכחולים.

'אתה בסדר?'

'מה? כן, בטח,' אני אומר ולוגם בירה.

'חלמת.'

'מצטער.'

היא לא מגיבה ושותה מחצית מהרום והקולה, מטלטלת את קוביות הקרח בכוס.

'טינטאג'ל בסדר,' היא אומרת. 'אני עובדת בכפר, בחנות מזכרות. חברה שלי עובדת כאן.' היא מצביעה על הברמנית האדיבה.

'פאב נחמד.'

'הוא בסדר,' היא אומרת. 'יותר טוב בסופי שבוע, ויש קריוקי בימי שלישי.'

'את שרה?'

היא פולטת נחרה קצרה. 'פעם אחת, וזה לא יקרה שוב.'

'חבל, דווקא הייתי שמח לשמוע,' אני אומר ומחייך מבלי לגרוע ממנה עין.

היא צוחקת ומחזירה לי חיוך, אבל מסיטה את עיניה בביישנות.

'עוד אחד?' אני שואל. 'אני מזמין לי.'

'אז לא שותים מזה?' היא טופחת על כיס הז'קט שלי, מגששת אחר הבקבוקון.

מרגיז אותי שהיא ראתה אותי שותה, ובעודי שוקל איך להגיב היא נוגעת בעדינות בזרועי.

'לא ממש הסתרת את זה, חבר.' היא מציצה לכיוון שעון היד, מבינה שאין לה כזה ובודקת את השעה בטלפון.

'אז קדימה, אחרון ודי,' היא אומרת ומצחקקת לעצמה, מתקשה לרדת מהכיסא הגבוה בחצאית הצמודה. אני צופה בה הולכת לשירותים — מסע שהיא מכריזה עליו בצנעה — ורואה את קווי המתאר של התחתונים שלה מתחת לחצאית, את טביעת הכיסא בירכיה.

היא חוזרת אפופה בושם, עם איפור מלוטש ושיער אסוף. אנחנו מזמינים כמה שוטים ומדברים ושותים ולוגמים יחד מהבקבוקון שלי, והיא מראה לי סרטונים של כלבים ביוטיוב כי המשפחה שלה מגדלת רידג'בּאקים גזעיים, ואחר כך קטעים של אנשים רבים, אנשים מאבדים את ההכרה ברחוב לעיני מצלמות האבטחה, כי אחד החברים שלה מקמבורן עסק בקיק־בוקסינג אבל עכשיו הוא יושב בכלא על תקיפה.

ואז אני מרים את העיניים והכול מטושטש, תקליטור קופץ, אורות דולקים, יללה חדה של שואב אבק. אני תוהה אם נרדמתי או התעלפתי, אבל צ'רלי עדיין לידי ומתברר שעכשיו אנחנו שותים וודקה ורֶד בול. אני מסתכל עליה והיא מחייכת בעיניים שיכורות, רטובות, שוב פורצת בצחוק ומצביעה על חברה שלה, הברמנית, שמזעיפה פנים תוך כדי שאיבת אבק מהשטיח.

ואז אנחנו עוזבים, לא לפני פארסה קטנה שבמסגרתה היא טענה שעליה ללכת הביתה, צועדים שלובי זרוע ברחוב הראשי הנטוש, מצחקקים ומהסים זה את זה ומועדים במדרגות אל הדירה קטנה שלה מעל חנות המזכרות שבה היא עובדת. כשאנחנו מגיעים לקומה שלה היא מסתכלת עלי, לפה שלה יש צורה של לב, וגל של תאווה אלכוהולית שוטף אותי. אז אני מצמיד אותה אלי ואנחנו מתנשקים, והיד שלי כבר בתוך החצאית שלה.

אחר כך אנחנו שוכבים על מזרן היחיד הקטן המונח על הרצפה, בלי ליצור קשר עין, הראשים שלנו טמונים זה בצווארו של זה. אחרי פרק זמן סביר של שכיבה בצוותא אני קם ויוצא למסדרון כדי לחפש את השירותים. היד שלי מוצאת מתג אור אבל זה לא השירותים, זה חדר של ילד. בעוד שהחדר של צ'רלי דליל ולא מרוהט, החדר הזה נראה כמו אולם תצוגה בחנות כולבו. מנורה בצורת מטוס, שדמותו משתקפת במדבקת קיר ענקית. קופסאות מלאות צעצועים מסודרות בערימות. עפרונות צבעוניים וניירות על שולחן כתיבה. ולבסוף תעודות ופרסים על הישגים בכדורגל ובג'ודו ובלימודים, נעוצים בלוח שעם.

ליד המיטה יש מנורת לילה, ואני לא עומד בפיתוי להדליק אותה. אני צופה בירחים ובכוכבים התכולים שהיא מטילה על התקרה. אני ניגש לחלון, ובאפי עולה ריח קלוש של מרכך כביסה ושמפו לילדים. בפינה אני רואה פנס צהוב קטן, בדיוק כמו של ג'ק. אני מרים אותו, ממשש את הפלסטיק הנוקשה, את הגומי העמיד, את הכפתורים הגדולים שנועדו לאצבעות קטנות ולא מיומנות.

'שלום,' אומרת צ'רלי כמעט בשאלה, ואני קופץ.

'סליחה,' אני מגמגם, מרגיש פתאום פיכח לגמרי, והידיים חוזרות לרעוד. 'חיפשתי את השירותים.'

היא מביטה בכפות הידיים שלי ואני שם לב שהפנס עדיין שם.

'הילד שלי,' היא אומרת, וירח ממנורת הלילה מרקד על פניה. 'הוא ישן אצל אחותי הלילה, בגלל זה יצאתי לשתות.' היא מזיזה כמה ניירות ועפרונות, מיישרת אותם בהתאם לשפת השולחן. 'לא מזמן גמרתי לשפץ את החדר,' היא אומרת ומכניסה משהו למגירה של ארונית הלילה. 'הייתי צריכה למכור מלא דברים כדי לעשות את זה, אבל נראה נחמד, לא?'

'זה מקסים,' אני אומר, כי זה נכון, והיא מחייכת. אנחנו עומדים זמן־מה וצופים בכוכבי הלכת ובשאר גרמי השמים המרקדים ברחבי החדר.

אני יודע שצ'רלי רוצה לשאול אותי משהו: אם יש לי ילדים, אם אני אוהב ילדים, אבל לא מתחשק לי לענות אז אני מנשק אותה וטועם שאריות של וודקה וסיגריות. נדמה לי שהיא לא מרגישה בנוח להתנשק איתי כאן, בחדר של הבן שלה, כי היא מתנתקת ממני, מוציאה לי את הפנס מהיד ומניחה אותו בזהירות על המדף. היא מכבה את מנורת הלילה ומובילה אותי החוצה.

שוב על מזרן היחיד היא מנקרת לי את הצוואר במתיקות, כמו נשיקת לילה טוב לילד, מסובבת את הגב ונרדמת בלי לומר מילה. המותן העירום שלה חשוף והחדר קר, אז אני שולח יד ומהדק את השמיכה לגופה וזה מזכיר לי את ג'ק. מכורבל כמו שועל מבולבל. אני גומע את שארית הנוזל מהבקבוקון ושוכב ער באור הענבר החיוור, מאזין לנשימות שלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השמים שלנו”