החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סטאבט מאטר

מאת:
מאיטלקית: מונה גודאר | הוצאה: | 2013 | 128 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

סטאבט מאטר מספר את סיפורה של צ'צ'יליה שננטשה ע"י אִמה בגיל שש-עשרה ומתגוררת בבית יתומות בוונציה. אל חייה חודרת קרן אור יחידה בדמותו של מורה חדש לכינור,
כומר צעיר בעל אף גדול ושיער בצבע נחושת. בין צ'צ'יליה ובין המורה החדש, דון אנטוניו ויוואלדי, נרקמת מערכת יחסים מופלאה, כאשר המוזיקה שלו מפלסת את דרכה לנשמתה
ופותחת לפניה צוהר לעולם של אפשרויות.

טיציאנו סקארפה משתית את ספרו, זוכה פרס "סטרגה" 2009, על ההיסטוריה של ונציה כדי להמחיש את כוחה של האומנות בכלל והמוזיקה בפרט.
Ospedale della Pietà הוא המנזר שהפך לבית יתומים ובית ספר למוזיקה לנערות שבו לימד אנטוניו ווילדי. המוסד הזה עומד במרכז ונציה ובמרכז סטאבט מאטר.
בסוף המאה ה-18 המוסד הפך לבית יולדות. טיציאנו סקארפה, שנולד בו, מספר: "בילדותי בכל פעם שעברתי עם אימי ליד ה'דל פייט' , היא אמרה, אל תשכח אף פעם שאתה נולדת שם."
"הקשר העוּבּרי" הזה משך אותו למבנה ולהיסטוריה שלו עד כדי כך, שהוא דמיין שהנערות ששרו ב"דל פייט" הן האחיות שמעולם לא היו לו. וכדי להחיות אותן הוא כתב את הרומן.
עוד הוא מספר כי החל להאזין למוזיקה של ויואלדי מתוך אמונה שהנשמה של הנערות שלימד טמונה במוזיקה שהלחין.

טיציאנו סקארפה נולד בוונציה ב-1963 וידוע כוונציאני. לכן מפתיע לגלות שזה יותר מעשור הוא גר במילאנו. את הסיבה לכך הוא חושף באחד הראיונות –
"כדי לכתוב על ונציה אתה צריך להסיר את כל האימאז'ים המוכרים של ונציה, ולבוא ממקום אחר".

מקט: 14000022
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אֵם יקרה, עכשיו לילה, קמתי ובאתי לכאן כדי לכתוב לך. אין כל חדש, גם הלילה תקפה אותי פאניקה. זוהי חיה שאני כבר מכירה היטב, אני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לא להיכנע. נהייתי מומחית לייאוש שלי.

אני מחלתי ותרופתי.

גאות של מחשבות מרירות עולה ולופתת את גרוני. חשוב לזהות אותה מיד ולהגיב ולא לתת לה זמן להשתלט על כל המוח שלי. הגל מתעצם במהירות ומכסה הכול. זה נוזל שחור, ארסי. הדגים הגוססים עולים על פני השטח, מפרפרים בפיות פעורים. הנה עוד אחד, הוא עולה, משתנק ומת. הדג הזה הוא אני.

אני רואה את עצמי מתה, אני מסתכלת על עצמי מהחוף, כפות הרגליים שלי רטובות מאותו נוזל שחור וארסי.

על פני המים עולה עוד דג מתייסר. זוהי המחשבה על הכישלון שלי. וגם זאת אני. מתה פעם נוספת.

בשביל מה לעלות אל מעל פני המים? עדיף למות מתחת למים. אני נסחפת מטה. אני מרגישה שאני שוקעת. הכול חשוך.

אחר כך אני שוב על החוף, עומדת על רגלי, שוב אני, עדיין חיה, מסתכלת בים הארסי, השחור, עד קו האופק; הוא שורץ דגים מתים שפיותיהם פעורים. זאת אני, אנחנו אני, אלפי פעמים, אלפי דגים מתייסרים, אלפי מחשבות מתפרקות, אני מתה אלפי פעמים, אני ממשיכה למות בלי להפסיק להתייסר. הים מתנפח, עולה, הוא ארסי, שחור.

אני הדג מצועף העיניים שעלה אל מעל פני המים למות. אני מסתכלת למעלה, מעל ראשי. אני רואה אופק כחול־שחור, העננים כהים, כמו ים הפוך, השמים המעוננים עשויים גלים דוממים, מטושטשים.

אני רואה חוף של אי זעיר, בקצהו עומדת נערה שמסתכלת סביבה. היא מסתכלת עלי בזמן שאני מתה, היא אינה יכולה לעשות דבר למעני, הנערה הזאת היא אני.

עשי משהו למעני, נערה על החוף, עשי משהו למען עצמך. אל תניחי לעצמך להיות מרירה בשל הדברים שאת חשה בתוכך. בכל אשר תפני את רואה את התבוסה שלך. הגאות השחורה עולה, היא מלאה בדגים מתים. עשי משהו, אל תיכנעי.

אני צריכה להזדרז, לפני שאובס לגמרי, כל עוד יֶשנה פינה קטנטנה במוחי שמצליחה לראות נכוחה. עלייך לגרור את עצמך לשם בכל הכוח, להימלט אל אותה קרן זווית שעדיין מסוגלת לקבל החלטות ולהגיד: אני.

אינני אותו חורבן, אני עדיין יכולה להינצל, אני חזקה, אני לא רוצה להניח לעצמי להתמוסס בתוך אותו ארס שחור, אני לא כל המוות הזה שאני רואה לנגד עיני, אני לא רוצה לבלוע את הים הזה, לא אניח לכל החושך הזה להיכנס לתוכי ולמחוק אותי.

אני עדיין קיימת, איפה שהוא, אני כאן, נפרדת מההרס הזה, החרדה עדיין לא השתלטה על כולי, עדיין יש פינה שאני יכולה לחסות בה ולהגיד: אני.

אם עדיין אצליח לעשות זאת, אזי הלילה אני בטוחה; אני מסוגלת לקום ולהניח מאחורי את מיטת הצער שלי ולבוא לכאן כדי לכתוב לך.

אֵם יקרה, אין כל חדש, גם הלילה מצאתי את עצמי בוהה בתקרה בעיניים פקוחות. למען האמת, זאת אינה תקרה, כי מעלי נמצאת המיטה של מָדָלֵנָה. כאן אנחנו ישנות בשורות, במיטות שמחוברות לקיר כמו מדפים. למי שישנות במיטות התחתונות יש מעל הראש סוג של תקרה אישית שעשויה מהקורות של המיטות העליונות.

וכך התקרה שלי היא קורות המיטה של מדלנה. היא נמוכה למדי, ואם אני מרימה את היד, אני יכולה לגעת בה. אני לא עושה את זה, כמובן, כי אני כבר מכירה את עצמי; אני מפוזרת מדי. כבר קרה לי שהרמתי את היד בזמן שהמחשבות שלי נדדו. נגעתי בקורות בקצות האצבעות, בלי לשים לב, ותלשתי שביב מאחת הפינות, ואז, בהיסח הדעת, התחלתי לגרד את העץ בציפורניים.

"מה את רוצה?" שאלה אותי פתאום מדלנה ושירבבה את ראשה משפת המיטה שלה, מעלי. היא הבהילה אותי. בחושך ראיתי את צללית שערותיה הסתורות. היא נראתה כמוקפת נחשים שחורים.

"רצית להגיד לי משהו?" היא שאלה אותי. אני שתקתי, לא היה לי מה לומר לה.

אין לי מה לומר לאיש. אני לא חברה של אף אחד כאן.

סליחה, אני מספרת לך דברים חסרי חשיבות. שבבי העץ המבצבצים מקורות המיטה! אני מתביישת בעצמי, אֵם יקרה, אני מבקשת את סליחתך. אבל הייתי צריכה להתחיל איפה שהוא, את לא יודעת עלי דבר, את לא יודעת אפילו כהוא־זה.

כשהחרדה עטה עלי, כמעט בכל לילה, התרופה הבדוקה היא לא להתמהמה במיטה. אז אני קמה ובאה לכאן לבקר אותך. קיץ או חורף. בחורף, במיוחד, היציאה מבין השמיכות מיטיבה עמי; היא מוחקת מיד כל קדרות, כמו דלי של מים קפואים. אחת היא לי אם אצטנן. הגוף שלי התרגל ללילות הקפואים האלה. הם תמיד עדיפים על פני התייסרות במחשבות רעות במיטה המחוממת, החולה, ההיא. אני עולה במדרגות, מגיעה עד לכאן, למעלה, ומתיישבת על המדרגה הגבוהה ביותר; אני נשענת על הקיר הזה, ודי לי בחום המסתנן ממנו. זה המקום הסודי שלי. בדרך לכאן אני עוטה צעיף שמגן עלי ומזכיר לי אותך. אֵם יקרה, אני עוטפת אותך במחשבתי, את שומעת אותי?

הרמתי את זרועי, אני נוגעת בקורות המיטה שמעלי, מפוררת שביב קטן, מגרדת את פני העץ המחוספסים, ראש משתרבב אל מחוץ לשפת המיטה; במקום שיער, יש לו המון נחשים שחורים.

"מה קרה, קראת לי?"

"מי את?" אני שואלת אותה.

"אני המוות שלך," אומרת הדמות בעלת שערות הנחש. הקול שלה נעים.

"את מוכנה לארח לי לחברה?" אני שואלת אותה.

"את רוצה שאקח אותך איתי?"

"אם זה בסדר מבחינתך, אני עדיין לא רוצה למות," אני אומרת לה.

"אז מה את רוצה?" הדמות ממשיכה לדבר אלי ברכות, היא לא איבדה את סבלנותה.

"אני רוצה שתמיד תישארי לצדי."

"ועל מה את רוצה שנדבר?"

"אני לא יודעת," אני אומרת לה.

"אני ממעטת במילים."

"לא משנה."

"וגם אין הרבה מה לומר," אומרת הדמות בעלת שערות הנחש.

"די לי שתהיי לצדי."

"בשביל מה?"

"הייתי רוצה שתעזרי לי לא לשכוח אותך לעולם."

אֵם יקרה, את זוכרת אותי? את יודעת איך קוראים לי? נעים מאוד, שמי צֵ'צִ'יליָה. את אוהבת את השם הזה? איך היית את קוראת לי? חשבת על שם כשנשאת אותי בתוכך?

("במשך השהייה הקצרה שלי בבטנך", עמדתי לכתוב.)

כן, אני מכירה את החושך, אבל אני לא גאה בזה כלל. אני רוצה לשכך את רוחי ולהעניק לה מעט שלווה; את ההיכרות הזאת שלי עם החושך הייתי מחליפה בשמחה בכמה שעות שינה. אני לא יודעת לומר מתי בדיוק התרגלתי לקום בלילה. אבל בדבר אחד אני בטוחה: הזיכרון הראשון שלי מעצמי, הזיכרון הכי רחוק בזמן, הוא החושך. זאת האמת, אני לא מגזימה, הזיכרון הראשון שלי כילדה הוא העיניים הפעורות שלי בחושך. אפשר להגיד שהילדות שלי לא היתה אלא רצף ארוך של אפלוֹת. אני לא אומרת לך את הדברים כדי להתלונן, גם לא כדי להכאיב לך. ככה זה, פשוט ככה.

אֵם יקרה, קרה לך אי־פעם שדמיינת אותי? שאלת את עצמך פעם איך העברתי את שנות חיי הראשונות? אם את רוצה שהתמונה תהיה קרובה ככל האפשר לאמת, את צריכה לדמיין ילדה שמעבירה את לילותיה בעיניים פקוחות, מיוסרת מחרדה.

אל תחשבי שהחושך הוא שמפחיד אותי. גם לא הדממה. כאן לעולם אין דממה מוחלטת. ביום החדרים מלאים בקולות ובמוזיקה. בלילה שומעים את הנשימות של הנערות הישנות. לכל אחת יש דרך מיוחדת משלה לנשום בשינה, וכשאני לא מתהפכת במיטה במחשבות אחרות, לא אכפת לי להעביר את הלילה בניסיון להבחין בין הנשימות שלהן. יש מי שנוחרת, אבל לי זה לא מפריע. לכל אחת יש אישיות לילית משלה, שלפעמים סותרת את האישיות שנגלית באור היום.

בכל בוקר השמש חושפת את הפנים כמו היו פרחים.

כשמדלנה ישנה, הנשימה שלה כבדה. השינה היא בוודאי מאמץ גדול בשבילה. הרי בַּיום הצעד שלה קליל, המילים שלה עדינות, והיא מחייכת בקלות. אולי היא חולמת חלומות מעייפים שבהם נופל עליה כל מה שהצליחה לחמוק ממנו במהלך היום.

מפעם לפעם, כשאני שרועה במיטה שלי בחושך, אני שומעת פצפוץ קטן, בלתי מפוענח, במרחק. הוא נשמע כאילו נועד במיוחד להזכיר לי שאנחנו נמצאות כאן, בתוך בניין ענק, מסועף, מלא אולמות וחדרים גדולים וקטנים, שמדרגות חצובות בחללים שביניהם כמו מחילות, וגרמי מדרגות אלכסוניים תלויים בהם מעל תהומות ארכיטקטוניים.

אני מנסה לדמיין את המסלול שעבר הצליל הזה עד שהגיע לאוזני, מטפס במעלה המדרגות, חוצה את המסדרונות, מסתנן מבעד לחריצים, עובר מנעולים ודלתות. הרעשים, גם אלה המאיימים מכול, תמיד היו בשבילי מקור נחמה, שכן הם מסיחים את דעתי מהמחשבות שלי. אני מטה את אוזני, משתהה כדי להקשיב ונודדת הרחק מעצמי.

הרעשים הם המחשבות החיצוניות שלי. הם אותו חלק במוח שלי שנמצא מחוץ לעצמי, מעבר לצללית שלי, רחוק מהגוף שלי. הם האני המורחב שלי.

את רוצה לדעת מה אני חושבת כשרע לי? אני לא אדע להסביר זאת בדיוק. אני מרגישה אבודה, אבודה לגמרי. ברגעים האלה אני בטוחה שאין שום דבר שאפשר לעשות למעני, הכול מר.

"את לא צריכה להתייסר ככה," אומרת לי הדמות בעלת הנחשים השחורים.

"מה אני יכולה לעשות?"

"אני לא יודעת."

"את חושבת שמוטב לי למות?" אני שואלת אותה.

"יכול להיות. נסי לדמיין את עצמך מתה."

"איך?"

"כמיטב יכולתך."

"אני רואה גוף קר, דומם."

"אבל איפה את?"

"מחוץ לגוף הזה, איפה שהוא, באוויר. אני מדמיינת את זה."

"זה לא טוב. רק החלפת מקום. את צריכה לדמיין את עצמך מתה מבפנים."

"אני צריכה לדמיין שאני לא יכולה יותר לדמיין?"

"בדיוק."

"זה בלתי אפשרי."

"אז עזבי, את לא מסוגלת. לכי לכתוב לאמא'לה שלך, קדימה."

"את… את…!"

אני קוראת לה שוב, הרבה פעמים, בלחש, אבל הדמות בעלת שערות הנחש לא עונה לי.

לפעמים, בחושך, יש לי הרגשה שאני רואה משהו מעלי, מעין כדור גדול מלא קוצים. זה כדור סלעי, כולו חודים ארוכים להחריד, כמו קיפוד, אבל עשוי מאבן. אלה החיים בשבילי, החיים שלי, הרע.

אֵם יקרה, למדתי שכשהדבר הזה קורה לי, והוא קורה לי בכל לילה, אסור לי בשום אופן להישאר לשכב במיטה ולהתענות, אני מוכרחה לקום ולבוא לכאן, אלייך.

אני גוררת את עצמי אל מחוץ לחדר, חוצה מסדרון ארוך מאוד, נכנסת למעבר כמעט בלתי נראה, שרק אני מכירה, ועולה בגרם מדרגות קטן שמוביל למפלס אחר, מתחת לדלת קטנה סגורה. זה אחד מגרמי המדרגות הרבים של הבניין. אני מתיישבת על המדרגות האלה, למעלה. בחורף אני נשענת על הקיר, במקום שבו עוברת הארובה של האח. הלבנים חמות. אני נשארת לשבת זמן־מה בראש המדרגות עד שהחרדה שוככת. מתחתי אני מרגישה את המדרגות השוקעות עד למרכז כדור הארץ. אני נאחזת במעקה כדי שלא אצנח גם אני.

אילו היית יודעת כמה פעמים בכל השנים האלה לפתי בידי את המתכת הקרה ההיא! אילו ביקשו ממני, הייתי מסוגלת לעצב את המעקה בעיניים עצומות, בחמר, ליצור אותו אחד לאחד. אני מכירה בעל־פה את צורתו, את עלי הברזל הקטנים, הדוקרים במקצת, שמקשטים אותו.

כתבתי שטות. למה שמישהו יבקש ממני ליצור מעקה מחמר? איך מועילה לי הבקיאות בצורתם של עלי המתכת האלה? איך מועיל לי הלימוד בעל־פה של כל הפרטים בעולם?

אֵם יקרה, עלייך להיות סבלנית כלפי, אני חושבת על דברים סתמיים, אבל ככה זה כאן, הדברים חוזרים על עצמם, ואנחנו מבחינות בפרטים רבים.

להרגיש בין האצבעות תמיד את אותה צורה של אותו עלה מתכת המחובר למעקה המדרגות. לדרוך תמיד על אותו אריח שבור ברצפה, בכל בוקר, בדרך מהכנסייה לחדר האוכל, האריח השלישי במסדרון הראשון שבקומה השנייה. לזהות פגם בידית הפליז של האולם.

אֵם יקרה, אני טיפשה כל כך. עדיין אינך יודעת עלי דבר, ואני נסחפת ומספרת לך דברים חסרי ערך. תראי במה נזכרתי: עדיין הייתי קטנה, בת שבע או שמונה. שלושה ימים התנדנדה לי שן, בדיוק השן מלפנים, למעלה. זאת היתה השן הראשונה בפי שעמדה לנשור. חברותי אמרו לי שאני צריכה ללפף סביב השן חוט, או צמה קלועה משלוש שערות ארוכות, לקשור את הקצה האחר לידית של דלת, ואז לטרוק את הדלת בבת אחת. לא רציתי, זה הפחיד אותי מדי. תלשתי קווצת שיער כדי לקלוע את הצמה, ואז התחרטתי ותחבתי אותה בין שפתי. מצצתי אותה לאט־לאט, עד שהתפוררה לחתיכות בין שיני.

אחר כך, לילה אחד, כשישבתי על המדרגות האלה, הכנסתי את האצבעות לפה, הידקתי אגודל ואמה כמו צבת ומשכתי. השן נותרה בידי בניסיון הראשון. שפתה המחודדת בהקה בחושך. עמדתי להשליך אותה אל מעבר למעקה, אל פיר המדרגות. אני בטוחה שהייתי צריכה לספור עד אלף עד שהייתי שומעת אותה נוגעת בתחתית, במרכז כדור הארץ. אבל בלי לחשוב, החזרתי את השן המתה הקטנה שלי לתוך הפה ובלעתי אותה. את רוצה שאני אגיד לך מה הרגשתי? בשבילי זה היה כאילו השלכתי אותה לתוך פיר המדרגות. משהו שנופל ונעלם ואובד בתחתית האפלה. חתיכה ממני נפלה לתוכי ונעלמה אל הריק. בלילה ההוא הרגשתי שאני לא שייכת לעצמי, שאין לי חזקה על עצמי, שלעולם לא תהיה לי.

כשהייתי קטנה, הלילות שלי חלפו תמיד זהים זה לזה. הייתי כהוזה, ישבתי על המדרגה הגבוהה ביותר של גרם המדרגות, בקומה האחרונה.

זאת אותה המדרגה שאני יושבת עליה עכשיו. עיני מסתגלות לחושך, מסתדרות עם מעט האור שיש.

ככה נשארתי ובהיתי הלומה בפינה של הקיר, לפעמים גם שעות ארוכות. קו המפגש בין שני הקירות נראה לי כמו צלקת. המרחב הפתוח, בחוץ, היה פצע. מישהו כנראה סגר את הפצע של המרחב כשבנה את הקירות הללו.

דמיינתי לעצמי מה היה פעם בחוץ, לפני מאות שנים, כשלא היה שום דבר, לא קירות ולא בתים, רק מרחב פתוח, מים ואיים בוציים, מכוסי שיחים. הרוח נשבה שם, הנשים פחדו, נצמדו זו לזו בלילה, הילדים הצטנפו ביניהן.

אור חלוש הסתנן ממקום כלשהו בחלל הקומה שבקצה המדרגות. תמיד יש קצת אור שנשאר במקום כלשהו, בלילה. אבל הוא אף פעם לא מצטבר בפינות, הוא לא כמו מוך של אבק, אלא משהו דק יותר מהאוויר. הוא רקע.

החושך הוא רק מראית עין, הרקע האמיתי הוא האור.

נעים לי לחשוב שהמצאתי אותו בעצמי, את מעט האור שהיה, כי גם בחושך הכבד ביותר גיליתי שאני יכולה לעצום את העיניים ולדמיין את האור; ואז הראש שלי כמו הואר מעצמו, מבפנים; בסתר אני יכולה לחשוב את האור, להדליק אור בתוכי.

אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שקמתי מהמיטה והעברתי את הלילה בראש גרם המדרגות. למען האמת, ייתכן שבכלל לא היתה פעם ראשונה. נראה לי שכך היה תמיד. העברתי את כל הלילות שלי בדרך הזאת, מקטנוּת, מאז שאני כאן. אפשר להגיד אפילו שלא הייתי מי שאני אלמלא נדודי השינה שלי. הם עצם מעצמִי, ואני תוהה איך אוכל להמשיך לחיות בלי הפגישה הלילית הזאת עם האינוּת שלי.

אֵם יקרה, אני כותבת לך בחשכה, בלי נר דולק, בלי אור. האצבעות שלי נעות על פני הדף שמונח על ברכַּי. אני טובלת את עט הציפורן בדיו, טובלת אותו באישון לילה. אני מצליחה להבחין בקושי במילים שנפרשות על הדף, אולי גם הן אינן אלא גושים בחושך. במילים האלה אני באה לבקר אותך בכל לילה. את לא יכולה לראות אותי, אבל עיני הפקוחות מסתכלות עלייך.

זה עתה כתבתי שהמילים נפרשות, אבל אולי הן נכרכות. הן נפרשות ונכרכות באותה התנועה. אולי אני משתחררת, ואולי אני כולאת את עצמי.

אֵם יקרה, אולי האסירה היא את, כפותה במילים האלה. אולי אני כותבת לך כדי לשחרר אותך. אני מסובבת לריק את החוט הזה סביבך, את שאינך, בתקווה ללכוד אותך. אולי החבל הזה ייצור פקעת; אני אשמע קול שנחנק בתוכו וקורא לי להציל אותו, מקלל אותי, קורא בשמי, מבקש את סליחתי, מאשים אותי בדם. את תהיי את, את תהיי משהו, גוש, חרחור, חיוך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סטאבט מאטר”