ברוכים הבאים לווייזווד. נשמור על הסודות שלכם בתנאי שתשמרו על הסודות שלנו. נטלי קולינס לא שמעה מאחותה קיט מאז שזו נסעה […]
שיסוע
ממדי הגלריה הם כשל אולם התעמלות בבית ספר. תקרה גבוהה, קירות לבנים, מסכי קולנוע על שניים מהם. תריסר מבקרים ניצבים סביב החדר האפלולי. שכמות נשענות על קירות. המיה חרישית ממלאת את החלל בזמן שהצופים ממתינים.
במרכז החדר כיסא ושולחן. על השולחן מגש עם ציוד רפואי: כפפות, פדים, מספריים גדולים. זרקור מאיר את הכיסא הריק.
צלם עם חוטם מעוקם ממתין כשעל כתפו מצלמת וידיאו בגודל תיק משרדי.
דלת נפתחת. האמנית נכנסת וכולם משתתקים. היא מרחפת אל מרכז החדר. הצלם ממקד עליה את עדשת מצלמתו. דמותה ממלאת את האקרנים: ריסים עבים, צוואר ארוך, מבט קשוח. זה לא הפעלול הראשון שלה, ורחוק מלהיות האחרון.
היא עוטה את הכפפות ומיישירה מבט למצלמה. ״פחד אינו דבר אמיתי,״ היא אומרת, ״אלא אם כן אנחנו הופכים אותו לכזה.״
היא מתיישבת.
נוטלת את המספריים.
משרבבת את לשונה.
גוזרת.
מתנשפת, אבל לא צועקת.
המצלמה קולטת הכול. הצופים רואים על המסכים לשון משוסעת לשני חצאים. מישהו מתעלף. אחרים מייבבים. אבל לא האמנית. היא נשארת יציבה.
דם ניגר מפיה.
חלק ראשון
אני רוצה לחיות חיים שבהם אהיה חופשייה.
העולם השתגע. זה מה שאנשים תמיד אומרים.
בדיוק להפך, אנחנו יותר מדי שפויים. כולנו, עד האחרון שבנו, נמות יום אחד. לעולם לא נחוש יותר את מגעה של רוח קלה. לעולם לא נראה יותר שמיים ורודים של שקיעה. ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לגרף את עלי השלכת בסתיו. אנחנו מכסחים את הדשא ומפנים את השלג. אנחנו מבזבזים את כל זמננו על כל הדברים הלא נכונים. אנחנו מתנהגים כאילו נחיה לנצח.
מצד שני, מה פצצת זמן אמורה לעשות? יש לה רק שתי אפשרויות.
לתקתק או להתפוצץ.
1
נטלי
6 בינואר 2020
אני עומדת בראש השולחן בחדר הישיבות. הכיסאות סביבי מלאים גברים: נמוכים, גבוהים, שמנים, קירחים, מנומסים, ספקנים. בסיום המצגת שלי אני מכוונת את דבריי למנכ״ל, שהעביר חמישים דקות מתוך השישים שהוקצו לי במשחק בטלפון שלו, ואת העשר האחרונות בנעיצת מבטים זועפים בי. מיטב שנותיו מאחוריו, והוא מתאמץ להסתיר את העובדה עם השתלת שיער ושיזוף מבקבוק.
״באמצעות השימוש באסטרטגיה הזאת,״ אני אומרת, ״אנחנו בטוחים שנהפוך את מותג הבירה שלכם למספר אחת בקרב גברים בני עשרים ואחת עד שלושים וארבע.״
המנכ״ל רוכן לפנים עם פה פעור במקצת, כאילו סיגר תקוע לו שם בדרך כלל. הוא מנהל מבשלת שיכר בעלת שם עולמי, שמאבדת כבר שנים נתח שוק למבשלות קטנות, עצמאיות ומסורתיות. המכירות יורדות, ומשרד הפרסום החדש שלי מצא את עצמו הולך על קרח שנעשה דק יותר ויותר עם הלקוחות האלה.
הוא סוקר אותי מלמעלה למטה בהפגנת בוז קלה. ״עם כל הכבוד, מה גורם לך לחשוב שאת״ — הוא יורק את המילה כאילו הייתה חתיכת כריך מקולקל — ״יכולה להיכנס לראש של האיש שלנו?״
אני משקיפה החוצה מבעד לחלון חדר הישיבות, מצמצמת עיניי אל הנהר צ’רלס שנראה מרחוק וסופרת עד שלוש. הצוות שלי הזהיר אותי מפני האיש הזה, דינוזאור מימי אמריקה התאגידית שעדיין מאמין כי ניהול עסקים מקומו במסלול הגולף.
מה שאני רוצה לומר זה: כן, איך באמת אוכל לקלף את השכבות של מוחות מורכבים כל כך? האם מטומטמת כמוני יכולה באמת להבין את הגאוניות של כוכבי האוניברסיטה האציליים? כי עכשיו הם מועכים פחיות ריקות על מצחם, אבל יום אחד הם ישלטו במועצות מנהלים. יום אחד הם יהיו אתה ויטענו בתוקף שהגיעו לאן שהגיעו אך ורק בזכות עבודה קשה. ועד אז הם ימירו את הפסולת הנוזלית שאתה קורא לה בירה בבקבוקי פינו נואר שעולים שלוש מאות דולר לבקבוק. הם עדיין יעבירו את סופי השבוע שלהם בשתייה לשוכרה ובהקאות, אבל עכשיו יעשו את זה בחדרי מלון, עם נשותיהם של חבריהם הטובים ביותר. וכשיגיע יום שני, הם ישבו ממוטטים ליד השולחן הזה ויתהו למה אני לא מחייכת לעיתים קרובות יותר. הם יעודדו אותי לשבור את תקרת הזכוכית, בתנאי שאף אחד מהשברים לא יפגע בהם. הם יקטרו על העובדה שהם כבר לא יכולים לומר מה שהם רוצים בקול רם עכשיו, חוץ מאשר על מסלולי הגולף.
מה שאני אומרת בפועל: ״כדי לאסוף את כל המידע העדכני ביותר הדרוש לשיפור העסק שלך, העברתי את החודשיים האחרונים בניהול קבוצות מיקוד עם שש מאות גברים שתואמים את קהל המטרה שלך.״ אני מגוללת לנספחים של מצגת הפאוור פוינט, שכוללים ארבעים שקפים של גרפים וטבלאות מפורטות. ״בימות השבוע הקדשתי לילות שלמים להשוואה בין הנתונים, ובסופי השבוע ניתחתי אותם כדי להבין את משמעותם. אני יודעת במה הגברים האלה עוסקים ומהי הכנסתם. אני יודעת מהי רמת השכלתם, מהי אמונתם הדתית, בני איזה גזע הם. אני יודעת איפה האנשים שלך גרים, מכירה את אורח חייהם ואת השקפותיהם האישיות, ויודעת מה הם חושבים על המותג שלך ועל המותגים של כל המתחרים שלך. אני יודעת מהי תדירות השתייה שלהם, מהי הנכונות שלהם להוציא על זה כסף, ובאילו הזדמנויות הם קונים את הבירה שלך. אני יודעת באיזו מידה הם נאמנים לך. על הרכבת בדרכי לעבודה או במיטתי בלילות, הקשבתי שוב ושוב לראיונות, חיפשתי תובנות שאולי החמצתי. אני יכולה לומר בביטחון מלא שאני מכירה את האיש שלך כמו שאני מכירה את אבא שלי.״ אני נרתעת. ״זאת אומרת, אני מכירה אותם לא פחות טוב ממך. אני לא חושבת שאני יכולה להיכנס לראש של הלקוח שלך. אני יודעת את זה, כי כבר נכנסתי לשם. עם כל הכבוד.״ אני מחייכת כדי שהעקיצה תישמע מבודחת ולא תוקפנית.
כל שאר הנוכחים בחדר נראים מתרשמים. טיילר, העוזר שלי, שוכח את עצמו ומוחא כפיים. אני נועצת בו מבט וזה מספיק כדי לעצור בעדו, אבל אז כבר הצטרפו אליו כל האחרים, לקוחות ואנשי הצוות שיעבדו מולם גם יחד. המנכ״ל מביט בי, משועשע אבל הססני. זה סיכון, לאתגר אותו בפומבי כדי לעורר לפעולה את השאר, אבל כמעט שאין לי קשר ישיר איתו; נאמר לי שהוא מגיע לפגישות של קידום מכירות רק כשאין לו מישהו אחר שיוכל להתעמר בו. אנשי השיווק הם אלה שאני צריכה לשכנע. המנכ״ל מתרווח בכיסאו ומניח לכפופים לו לסיים את הפגישה. הוא מסתלק בעודם שואלים שאלות הבהרה.
חמש דקות לאחר מכן הלקוחות חותמים על האסטרטגיה השנתית. אנחנו מחליפים לחיצות ידיים וטפיחות על הגב. אני מקבלת הזמנות לארוחת צהריים, לראשונה זה חודשים. הצוות שלי נשאר עם הלקוחות, אבל אני נפרדת מהם. בהפסקת הצהריים שלי אני עונה על מיילים. אם תיבת הדואר האלקטרוני תהיה ריקה, אעביר את הזמן בחדר הכושר.
טיילר ואני יורדים יחד במעלית מהקומה הארבעים ללובי של פרודנשיאל טאואר. אני מחייכת בשביעות רצון בזמן שהוא מפליג בשבחי המצגת. לא בחרתי בו כעוזר אישי, נתנו לי אותו. על מה שחסר לו בשאפתנות (או במיומנויות מוכחות באופן כללי, למען האמת), הוא משתדל לפצות באישיותו.
ברחוב בּוֺילסטון אני רועדת מקור בזמן שטיילר מזמין שירות הסעה. אחרי שאנחנו מתיישבים במכונית, אני פונה אליו. ״אני רוצה שתקנה קופסה של סיגרים קוהיבה בבוטיק הסיגרים ברחוב הנובר. תעטוף את הקופסה בנייר אריזה כחול. תשלח אותה עם מסר כתוב על גב כרטיס הביקור שלי. לא העלוב שסיפק משרד הפרסום, אלא אחד מאלה שאני הזמנתי, מהנייר העבה עם האותיות הבולטות. יש לך עט? לא? אז תוציא את הטלפון שלך. אני רוצה שהמסר יהיה מדויק: ‘לשותפות פורייה.’ תסיים את המשפט בנקודה, לא בסימן קריאה. ומתחת לשורה הזאת מקף ואחריו, ‘נטלי’. הבנת? בלי ‘שלך בברכה’ או ‘כל טוב’ או ‘בתודה’. רק מקף והשם שלי. ושלח את זה למנכ״ל.״
טיילר מביט בי בפה פעור. ״אבל הוא התנהג איתך בגסות רוח כזאת. לפני כל האנשים האלה.״
אני מקלידה בטלפון שלי רשימה של דברים שצריך לעשות אחרי הפגישה. בלי להביט בו אני אומרת, ״אתה יודע מה עשיתי רוב הזמן בתחילת דרכי בתעשייה הזאת? הקשבתי. וכתבתי הערות.״
מזווית עיני אני רואה שפניו מחמיצות. הוא צעיר ממני רק בשלוש שנים.
״אני רוצה שפרוטוקול הפגישה הזאת יונח על שולחני בעוד שעה. בבקשה.״
״בשנתיים שאני עובד במשרד הפרסום הזה, אף אחד עוד לא כתב פרוטוקולים,״ הוא ממלמל.
״אולי בגלל זה כמעט איבדתי את הלקוח שמשלם לכולנו את המשכורות.״ אני מחכה למענה חריף. כשאיני מקבלת, אני שולפת אוגדן מהתיק שלי. ״עיינתי בבריף של סטרבּרסט שכתבת. הוא מלא שגיאות דפוס.״ אני מוציאה את הדפים עם הסימונים ומוסרת לו. ״שנינו נראים רע אם העבודה נעשית ברמה נמוכה מהמקובל. אז הגהה קפדנית יותר בפעם הבאה, בסדר?״ הוא חושק את לסתותיו. ״ואמרתי לך לכתוב את כל כותרות הפסקאות באותיות גדולות ומודגשות. לא רק גדולות או רק מודגשות. גם וגם. תתפלא לשמוע כמה תשומת לב לפרטים יכולה לקדם אותך.״
המכונית נעצרת לפני בניין המשרדים שלנו. אנחנו עולים יחד במעלית אחרת, הפעם בשתיקה. אנחנו יוצאים ממנה בקומה השישית. לפני שאנחנו הולכים כל אחד לדרכו, טיילר מושך באפו. ״אם מעולם לא פגשת את המנכ״ל עד היום, איך את יכולה להיות בטוחה שהוא מעשן סיגרים?״
״אני מכירה את היעדים שלי.״ אני נכנסת לשירותי הנשים.
כעבור דקה אני הולכת במסדרון, מגוללת למטה ביומן שלי (שלוש פגישות נוספות היום אחר הצהריים). אני עומדת לפנות למשרד שלי שנמצא מעבר לפינה, כשאוזני קולטת שיחה בקולות מהוסים בעמדת עבודה סמוכה. את הקול הראשון אני מזהה כקולה של אחת מהעוזרות האישיות, אישה שאינה יודעת כי היא מועמדת לקידום. ״אשמח לעבוד בשבילה. היא לגמרי בוסית.״
״או סתם כלבה.״ זהו קולו של טיילר.
העוזרת השנייה מגחכת.
״היא מתנהגת אליי כמו אל ילד,״ הוא אומר, שואב אומץ מתגובתה של חברתו. הוא משנה את קולו לקול צווחני. ״טיילר, אני רוצה שתלך לשירותים. וכשתנגב את התחת, תשתמש בארבעה ריבועים של נייר טואלט, אבל תוודא שיהיה תלת־שכבתי ולא דו־שכבתי. אם תשתמש בדו־שכבתי, תפוטר.״ הם מצחקקים, האנשים האלה שכמעט בני גילי, אבל עושים שליש ממה שאני עושה.
אני מזדקפת, מושכת את כתפיי לאחור וחולפת על פני תחנת העבודה, ובלי להאט אני אומרת, ״לא נראה לי שהקול שלי כזה גבוה.״
מישהו מתנשם בתדהמה. הדבר האחרון שאני שומעת לפני שדלת המשרד שלי נסגרת מאחוריי, זה שקט מוחלט.
ליד שולחן הכתיבה אני מסירה את המכסה השרוט של קופסת הטאפרוור ומביטה בארוחת הצהריים שלי, אותה ארוחה שכבר שנים אני אוכלת בכל יום: סלט קייל, שתי פרוסות בייקון, אגוזי מלך קלויים, גרגירי חומוס וגבינת פרמזן, עם רוטב ויניגרט ובצלצלי שאלוט. אני מצפה בקוצר רוח ליום שבו יגלו המדענים שקייל מזיק לבריאות יותר מניקוטין; אבל בינתיים, מזון־על זה מזון־על. אני נאנחת ומתחילה לאכול.
בחופשת חג המולד היה לי די והותר זמן לחשוב על החלטותיי לשנה החדשה. בשנה שעברה העברתי שני אחוזים וחצי נוספים ממשכורתי לחשבון חיסכון. לפני שנתיים, התחלתי לכבס את המצעים שלי פעמיים בחודש במקום פעם אחת. בכל ינואר (פרט לזה של השנה הנוכחית) קיט אומרת לי שאני צריכה להחליט ליהנות יותר. ובכל ינואר (פרט לזה של השנה הנוכחית) אני רוצה להתפרץ עליה ולצעוק שהחלטות לשנה החדשה צריכות להיות מדידות, אחרת אינך יכולה לדעת אם עמדת בהן, אבל זה לא כל כך עוזר להפריך את טענותיה.
בערב השנה החדשה, כשישבתי בדירתי וצפיתי במחטים הנושרות מעץ האשוח הגמדי שלי ובשלג הכבד הניתך על חלוני, הודיתי בלב כבד שאולי יש משהו בדבריה של אחותי. אני לא מכירה אף אחד בעיר מגוריי החדשה מלבד את חבריי לעבודה. איך מישהי בת שלושים ואחת יכולה לרכוש חברים אם לא במקום העבודה שלה? אני מעדיפה שדוב יטרוף אותי מאשר ללכת לאחד מהמפגשים האלה של אפליקציית מיטאפ, ושם לעמוד עם חבורה של אנשים זרים ולנסות להחליט מי הכי פחות סביר שירצח אותי.
החלטתי להשתדל יותר ביום הראשון לשובי לעבודה, להתמקד פחות בעבודה ויותר באנשים. אחרי שלוש שעות, אני מטילה וטו על ההחלטה הזאת. למה לי לבזבז את זמני על דוּשים כמו טיילר?
אני מרשה לעצמי לחשוב לרגע שהלוואי שקיט הייתה כאן, ואז מתנערת מהחולשה.
אני בודקת מה השעה בבית (תשע בבוקר) ומסמסת לג’יימי, חברתי הטובה ביותר:
עדיין אין התקדמות עם האנשים בעבודה.
אין תשובה, היא עסוקה בוודאי עם התינוק. אני משפדת גרגיר חומוס במזלג ומעבירה את אצבעי על משטח המגע של הלפטופ שלי.
אחרי שאני מרוקנת את תיבת הדואר הנכנס של העבודה, אני עוברת לדואר האלקטרוני הפרטי שלי. אני סוקרת את שורות הנושא: כמה דפי מידע, קופון מכולת, ספאם ממישהו בשם ״מרלין מג’יק בוטי״ פלוס הודעה מאת info@wisewood.co. כאן אני נעצרת.
קיט נסעה לווייזווד לפני שישה חודשים.
אחותי לא סיפרה לי הרבה לפני עזיבתה, רק התקשרה ביולי האחרון להסביר שמצאה את תוכנית השיפור העצמי הזאת שמתקיימת על אי במדינת מיין. השיעורים נמשכים שישה חודשים. בתקופה הזאת המשתתפים אינם אמורים ליצור קשר עם בני משפחה או עם חברים מפני שהמטרה היא מיקוד פנימי. אה, ודרך אגב, היא כבר נרשמה ונוסעת למיין בשבוע הבא, כך שלא תוכל להתקשר אליי או לסמס לי בזמן הקרוב.
ניסיתי לעצור בעדה. היא לא יכלה להרשות לעצמה להישאר ללא הכנסה חצי שנה. מה עם ביטוח בריאות? איך היא מוכנה לנתק קשר עם כל מי שהיא מכירה למשך זמן רב כל כך?
בעיני רוחי ראיתי אותה מושכת כתפיים בצד האחר של הקו. אילו היה לי דולר על כל פעם שקיט ענתה לשאלה שלי במשיכת כתפיים, הייתי יכולה לממן את שהייתה בווייזווד לנצח.
״מה את חושבת לעצמך?״ שאלתי. ״סוף־סוף יש לך עבודה קבועה, הטבות, דירה, ואת עומדת לזרוק את כל זה בגלל גחמה?״
טון דיבורה נעשה קר יותר. ״אני לא אומרת שווייזווד יענה על כל הבעיות שלי, אבל לפחות אני מנסה לפתור אותן.״
״העבודה שלך היא הפתרון.״ לא יכולתי להאמין שהיא לא מבינה את זה. ״כמה עולה התוכנית הזאת? איך את יכולה להרשות לעצמך לשלם עליה עם הלוואת הסטודנטים שעוד לא החזרת?״
״למה שלא תדאגי לעצמך לשם שינוי, נטלי?״ היא אף פעם לא קוראת לי ככה, אז אני יודעת שהיא כועסת. ״למה את לא יכולה לשמוח בשבילי?״
אני לא יכולה לשמוח בשבילה כי אני יודעת בדיוק איך זה ייגמר: קיט מתאכזבת מווייזווד, תקועה על האי ומתחננת שאבוא להציל אותה. אחותי צריכה שיצילו אותה לעיתים קרובות יותר מרוב בני האדם. בשנה שעברה היא התקשרה אליי מתייפחת בגלל צעיף שאיבדה (כעבור שעה מצאתי אותו בארון הבגדים שלה). מצד שני, היא ידועה ביכולתה להיקלע למצבים קשים. פעם היא מצאה את עצמה תקועה במדבר אחרי שהחבר הגיטריסט הלוזר שלה זרק אותה באמצע סיבוב ההופעות שלו, שבשביל להצטרף אליו עזבה את לימודיה בקולג’. בפעם אחרת אי־הבנה עם חברתה הטובה ביותר הסתיימה בתחנת משטרה, משם אספתי את שתיהן. אחותי לא רוצה שאהיה בסביבתה עד לרגע המדויק שבו היא זקוקה לי, ואז היא מצפה שאעזוב הכול ואבוא להציל אותה.
סיימנו את השיחה כששתינו צועקות זו על זו. מאז לא שמעתי ממנה. היא אפילו לא יודעת שעברתי לבוסטון, בצד האחר של המדינה, כאילו למדתי ממנה לברוח כשנהיה קשה. כשהתחלתי להשתעשע ברעיון לעבור, דמיינתי מפגשי אחיות תכופים יותר, אהיה עכשיו רק במרחק נסיעה ברכבת ממנה. אבל היא עזבה את ניו יורק לפני שהייתה לי הזדמנות להיפגש איתה. בימים היותר כנים שלי, אני יכולה להודות שהיעדרותה מקילה עליי. ככל שאני מדברת איתה פחות, כך אני מרגישה אשמה פחות.
בשורת הנושא של המייל לא כתוב כלום. אני פותחת אותו.
את רוצה לבוא לספר לאחותך מה עשית — או שאנחנו נעשה את זה?
השיער סומר על עורפי. ידיי רועדות על משטח המגע. ההודעה לא חתומה, אבל יש מספר טלפון בתחתית. מצורפים אליה שני קובצי pdf. הראשון כולל הוראות מפורטות איך להגיע לאי: קווי אוטובוסים, רכבות או מטוסים, כולם מובילים לנמל של רוקלנד, מיין. משם אני צריכה לעלות על מעבורת. הבאה יוצאת ביום רביעי בצהריים.
אני פותחת את הקובץ השני ופניי מקדירות למקרא הכותרת הכתובה באותיות מודגשות. אני סוקרת את המילים המודפסות ומתחילה להרגיש בחילה. באמצע הדף צדה את עיני הערה כתובה ביד בדיו כחולה. אני מחווירה והודפת את כיסאי לאחור, להתרחק מהמחשב. מי היה יכול לשלוח את זה? איך הם יודעים? מה אם הם כבר סיפרו לה? אני מהדקת את כריות כפות ידיי לארובות העיניים ומחכה שגופי יירגע.
אני בשליטה. אני רק צריכה תוכנית.
אני קוראת את ההודעה פעמיים, שלוש פעמים, ולאחר מכן מחייגת את המספר שרשום בתחתית המייל.
קול צרוד, נינוח, עונה. ״מרכז וייזווד לשלוֹמוּת ותרפיה, מדבר גורדון.״
אני ניגשת ישר לעניין. ״אחותי נמצאת בווייזווד כמעט שישה חודשים —״
״מצטער, גברתי,״ גורדון נכנס לדבריי. ״אנחנו לא מקשרים בין בני משפחה לאורחים שלנו. האורחים שלנו חופשיים להתקשר לאנשים היקרים להם כשהם מוכנים.״
אני ממצמצת, פגועה. קיט לא אמרה לי את זה, וגם לא יצרה קשר אפילו פעם אחת. אני מאלצת את עצמי להתמקד במשימה שלפניי. אולי הוא יעביר אותי אליה אם יחשוב שהיא יצרה קשר ראשונה. ״היא יצרה קשר. היא שלחה לי מייל וביקשה שאבוא לשם.״
״טוב, אז אל תעשי את זה. רק אורחים שקיבלו את אישורנו רשאים לבוא הנה.״
אני ממשיכה ללחוץ. ״שמה קיט קולינס.״
הוא שותק זמן כה רב עד שאני חושבת שניתק את השיחה.
״את בוודאי נטלי.״
אני נדהמת. ״קיט דיברה עליי?״
״אני יודע עלייך הכול.״
אני בולעת בליעה נמרצת. האם הוא חלק מה״אנחנו״ במייל, החבורה הזו שמשמיעה איומים? אני ממתינה, לא רוצה לגלות את הקלפים שלי. הוא לא ממשיך. אני זוקפת את ראשי, מקרינה ביטחון עצמי למכשיר. ״אתה יכול לקרוא לה לטלפון?״
״אני חושב שכבר עשית מספיק, נכון?״ הוא אומר בנועם.
״מה זה אמור להביע?״
״שאולי אחותך זקוקה לפחות התערבות באושר שלה. שיהיה לך יום ממוקסם.״
הקו מתנתק.
מה היא סיפרה לאנשים האלה עליי?
גורדון נשמע כאילו הוא יודע משהו, אבל אם הוא עומד מאחורי המייל, למה יעץ לי לבוא לווייזווד רק כדי לעצור בעדי בטלפון? אני בוהה בצג שלי עד שהוא כבה, וחושבת. תחילה אענה על ההודעה. אם לא אקבל תשובה, אתקשר שוב לווייזווד. ואם לא אצליח להשיג אותם…
אני עוברת שוב על הוראות ההגעה. קיט נמצאת במרחק נסיעה של שלוש מאות קילומטרים ועוד שבעים וחמש דקות שיט במעבורת. אני יכולה להתלונן עליה עד שיצא לי עשן מהאוזניים, אבל היא עדיין אחותי הקטנה. ומלבד זאת, הגיע הזמן. שוב ושוב נשבעתי לגלות לה את האמת, אבל פחדתי מדי.
אין לי מושג מה קיט תעשה כשזה ייוודע לה.
אין עדיין תגובות