החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אש וזעם

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2018-05 | 384 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

 

  • מה חושב סגל הבית הלבן על הנשיא טראמפ?
  • מה הסיבה האמיתית לפיטוריו של ראש האף־בי־איי?
  • למה האסטרטג הראשי של טראמפ וחתנו אינם מסוגלים לשהות יחד באותו חדר?

מאז השבעתו של דונלד טראמפ לנשיאה ה־45 של ארצות הברית, עדים האומה האמריקנית והעולם כולו לכהונה סוערת, שערורייתית ומהפנטת – כיאה לאופיו ההפכפך וחסר הפשרות של האיש שנבחר להיות מנהיג העולם החופשי.

מייקל וולף, שנהנה מחופש פעולה נדיר באגף המערבי, חושף בספר את מה שהתרחש מאחורי הקלעים בתשעת החודשים הראשונים לכהונתו של הנשיא השנוי ביותר במחלוקת בתקופתנו.

בכתיבה מבריקה ורעננה מראה לנו אש וזעם איך ומדוע הפך דונלד טראמפ למלך החיכוכים והפלגנות.

מייקל וולף זכה בפרסים רבים על מפעלו, כולל שני פרסי המגזין הלאומי. הוא כותב טורים קבועים לוואניטי פייר, ניו־יורק, הוליווד ריפורטר, British GQ , יו־אס־אֵי טודֵי והגרדיאן. זהו ספרו השביעי.

מקט: 4-20-534370
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

אֵיילס ובאנון

הערב החל בשעה שש וחצי, אבל סטיב באנון – לפתע מהאנשים החזקים בעולם, ועתה פחות ופחות מודע למגבלות הזמן – איחר.

באנון הבטיח להגיע לארוחת הערב הקטנה הזו שארגנו חברים משותפים בבית בגריניץ’ וילג’ כדי לפגוש את רוג’ר איילס – לשעבר ראש דסק החדשות ברשת פוקס ניוז, הדמות הבולטת ביותר בתקשורת הימנית שאף היה בעבר מורה רוחני של באנון. למוחרת, ב־4 בינואר 2017 – קצת יותר משבועיים לפני השבעתו של ידידו דונלד טראמפ לתפקיד נשיאהּ הארבעים וחמישה של ארצות הברית – היה איילס אמור לפרוש לפאלם ביץ’, פרישה מאולצת אך גם, כפי שקיווה, זמנית.

שלג איים לרדת, ולכמה רגעים ארוכים עמדה הארוחה כולה בספק. איילס בן השבעים ושש, בעל היסטוריה ארוכה של בעיות רגליים ומותניים, הצליח בקושי ללכת, וכשהגיע למנהטן עם אשתו בת’ מביתם שבצפון מדינת ניו יורק, על גדת ההדסון, נזהר מהרחובות החלקלקים. אך הוא גם היה להוט לפגוש את באנון. העוזרת של באנון, אלכסנדרה פְּריט, סימסה עוד ועוד עדכונים על התקדמותו של באנון בדרכו החוצה ממגדלי טראמפ.

החבורה הקטנה חיכתה לבאנון, ובינתיים היה זה הערב של איילס. גם הוא, כמו כולם כמעט, הוכה בהלם לנוכח ניצחונו של ידידו הוותיק דונלד טראמפ, והוא סיפק לנוכחים מעין שיעור מקוצר על אופייה האקראי והאבסורדי של הפוליטיקה. לפני שהקים את פוקס ניוז ב־1996 היה איילס במשך שלושים שנה מהפעילים הפוליטיים המובילים במפלגה הרפובליקנית. תוצאות הבחירות הפתיעו אומנם גם אותו, אך הוא טען כי אפשר למתוח קו ישיר בין ניקסון לבין טראמפ. הוא פשוט לא היה בטוח, לדבריו, אם טראמפ עצמו – שהיה לפרקים גם רפובליקני, גם עצמאי וגם דמוקרט – יוכל למתוח אותו הקו. ולמרות זאת, הוא חשב שהוא מכיר את טראמפ טוב כמו האחרים והיה להוט להציע את עזרתו. הוא היה להוט גם לחזור לזירת התקשורת הימנית, ותיאר בהתלהבות כמה אפשרויות לגיוס מיליארד דולר, פחות או יותר, הדרושים לדעתו להקמת רשת כבלים חדשה.

שני הגברים, איילס ובאנון, אהבו לראות בעצמם אנשים שלומדים מההיסטוריה, שני אוטודידקטים בעלי חיבה לתיאוריות שדה אוניברסליות. הם ראו בכך עניין של כריזמה – לשניהם הייתה מערכת יחסים אישית עם ההיסטוריה, כמו גם עם דונלד טראמפ.

וכעת הבין איילס, גם אם בעל כורחו, כי לפחות לעת עתה הוא מעביר את לפיד הימין אל באנון, לפיד שבער מרוב אירוניה. פוקס ניוז של איילס, על רווחיה השנתיים בסך מיליארד וחצי דולר, שלטה בפוליטיקה הרפובליקנית במשך שני עשורים. כעת הייתה זו בּרֵייטבּארט ניוז, עם רווחים שנתיים בסך מיליון וחצי דולר בלבד, שקראה תיגר על מעמדה. במשך שלושים שנה איילס – עד לאחרונה הדמות החזקה ביותר בעולם הפוליטי השמרני – הוא שכרכר סביב דונלד טראמפ בסבלנות ובסובלנות, אך בסופו של דבר מי שהביא לבחירתו היו באנון וברייטבארט.

חצי שנה קודם לכן, כשניצחון של טראמפ עדיין נראה אפשרות מופרכת במיוחד, הואשם איילס בהטרדה מינית ועף מפוקס ניוז במהלך שתזמרו בניו הליברליים של רופרט מרדוק השמרן בן השמונים וחמש, בעל מניות השליטה בפוקס ניוז ואיל התקשורת החזק ביותר של זמננו. נפילתו של איילס עוררה חגיגות של ממש בקרב הליברלים: הסדין האדום השמרני הגדול ביותר בפוליטיקה המודרנית סולק בידי הנורמה החברתית החדשה. ואז, כעבור שלושה חודשים בלבד, דווקא טראמפ, שהואשם בהתנהגות נלוזה ופוגענית הרבה יותר, נבחר לנשיא.

***

איילס נהנה מלא מעט דברים אצל טראמפ: מכישורי המכירות שלו, מכישורי המשחק שלו, מרכלנותו. הוא העריץ את החוש השישי של טראמפ בכל הנוגע לזירה הציבורית – או לפחות את ניסיונותיו הבלתי נלאים והבלתי פוסקים להשתלט עליה. הוא אהב את המשחק של טראמפ; הוא אהב את יכולת ההשפעה של טראמפ ואת היעדר הבושה שלו. ‘הוא פשוט לא עוצר,’ התפעל איילס באוזני חבר אחרי העימות הראשון עם הילרי קלינטון. ‘אתה נותן לדונלד מכה בראש, והוא ממשיך בשלו. הוא אפילו לא שם לב שקיבל מכה.’

אבל איילס היה משוכנע שלטראמפ אין דעות פוליטיות או עמוד שדרה. העובדה שטראמפ הפך ברשת פוקס להתגלמות האולטימטיבית של האדם הזועם מן היישוב הייתה סימן נוסף לכך שאנחנו חיים בעולם הפוך. עשו פה צחוק ממישהו – ואיילס לא היה בטוח שלא ממנו.

ועדיין, איילס צפה בפוליטיקאים עשרות שנים, ובמהלך הקריירה הארוכה שלו כבר היה עד כמעט לכל הסוגים והמינים: כל סגנון, כל קוריוז, כל גילוי פחדנות וכל התקף של טירוף. פעילים פוליטיים כמוהו – וכמו באנון עכשיו – עבדו עם כל המגוון. זו הייתה מערכת יחסים סימביוטית־תלותית אולטימטיבית. הפוליטיקאים היו הפנים הייצוגיות של פעילות ארגונית מורכבת. פעילי השטח הכירו את המשחק, וכך גם רוב המועמדים ובעלי התפקידים. אך איילס היה די בטוח שטראמפ לא מכיר את המשחק. טראמפ היה חסר משמעת – נטול כל יכולת התמודדות עם תוכנית פעולה מכל סוג. הוא לא יוכל להיות חלק מאף ארגון, ולא סביר שיתחייב למצע או לעיקרון כלשהם. בעיניו של איילס הוא היה ‘מורד בלי מטרה’. הוא היה פשוט ‘דונלד’ – כאילו אין צורך לומר יותר מזה.

בראשית אוגוסט, פחות מחודש לאחר שאיילס הודח מפוקס ניוז, ביקש טראמפ מידידו הוותיק לתפוס פיקוד על ניהול מסע הבחירות הקטסטרופלי שלו. איילס, שידע כי טראמפ אינו שש לקבל עצות או אפילו להקשיב להן, דחה את פנייתו. את התפקיד הזה קיבל על עצמו באנון כעבור שבוע.

אחרי ניצחונו של טראמפ, נראה שאיילס נע בין חרטה על כך שלא ניצל את ההזדמנות לנהל את מסע הבחירות של ידידו לבין אי אמון בכך שהצעתו של טראמפ התבררה בדיעבד כהזדמנות האולטימטיבית. הוא הבין כי עלייתו של טראמפ לשלטון היא בגדר ניצחונם הבלתי סביר של רבים מהדברים שייצגו איילס ופוקס ניוז. איילס הרי היה אולי האחראי העיקרי להתרת הרסן של ‘האדם הכועס’, שבאה לידי ביטוי בניצחונו של טראמפ: הוא זה שהמציא את התקשורת הימנית שהתענגה על דמותו של טראמפ.

איילס, מאנשי החוג הקרוב של חברים ויועצים שטראמפ הִרבה להתקשר אליהם, החל לקוות שיזכה לעוד זמן עם הנשיא החדש אחרי שהוא ובת’ יעברו לפאלם ביץ’. הוא ידע שטראמפ מתכנן ביקורים קבועים במאר־א־לאגו, ממש לא רחוק מביתו החדש של איילס. ועדיין, אף שהיה לגמרי מודע לכך שבפוליטיקה ניצחון משנה הכול – המנצח הוא המנצח – הוא פשוט לא הצליח להתרגל לעובדה הביזארית והבלתי סבירה שחברו דונלד טראמפ הוא כעת נשיא ארצות הברית.

***

שלוש שעות לאחר מכן, בשעה תשע וחצי, אחרי שרוב ארוחת הערב כבר נאכלה, הגיע באנון לבסוף. בבלייזר מרושל, צמד החולצות שהפכו לסמלו המסחרי ומכנסי דגמ’ח צבאיים הצטרף הגבר הלא־מגולח וכבד הגוף בן השישים ושלוש אל יתר האורחים שישבו אל השולחן, והשתלט מייד על השיחה. הוא דחה מעליו כוס יין שהוצעה לו – ‘אני לא שותה’ – וצלל אל תוך מונולוג פרשנות בשידור חי, מפל שוצף ובהול של מידע על העולם שהוא עומד להשתלט עליו.

‘אנחנו ניכנס לפעולה אינטנסיבית, כל שר בממשלה יעבור בתוך שבעת הימים הקרובים את השימוע לאישור המינוי שלו,’ הוא אמר בעניין הבחירות המיניסטריאליות שאומצו מהעולם הצבאי־עסקי של שנות החמישים. ‘טילֶרסוֹן יהיה יומיים, סֶשֶנס יהיה יומיים, מאטיס יהיה יומיים…’

וממאטיס – הגנרל המעוטר בדימוס, המכונה ‘מֶד דוג’ (כלב משוגע), שהיה מועמדו של טראמפ לתפקיד שר ההגנה – סטה באנון למונולוג ארוך ומונוטוני על עינויים, על הליברליות המפתיעה של הגנרלים ועל אווילותה של הביורוקרטיה האזרחית־צבאית. משם עבר למינויו הממשמש של מייקל פלין – אחד הגנרלים החביבים על טראמפ, שאף נאם נאומי פתיחה בכמה עצרות במסע הבחירות שלו – לתפקיד היועץ לביטחון לאומי.

‘הוא בסדר גמור. הוא לא ג’ים מאטיס והוא לא ג’ון קלי… אבל הוא בסדר גמור. הא רק צריך את הסגל הנכון סביבו.’ ולמרות זאת באנון הצהיר: ‘כשמוציאים מהמשוואה את כל החבר’ה של בחיים־לא־טראמפ שחתמו על כל המכתבים האלה, ואת כל הניאו־שמרנים שסיבכו אותנו בכל כך הרבה מלחמות… אין לך ספסל עמוק במיוחד.’

באנון אמר שניסה לדחוף את ג’ון בולטון, הדיפלומט הניצי הידוע, לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. בולטון היה גם אחד המועדפים על איילס.

‘הוא אחד שזורק פצצות,’ אמר איילס. ‘וגם חתיכת מוזר, הבן זונה. אבל אתה צריך אותו. מי עוד יהיה טוב עם ישראל? פלין קצת פסיכי בעניין איראן. טילרסון’ – המיועד לתפקיד מזכיר המדינה – ‘פשוט מבין בנפט.’

‘השפם של בולטון בעייתי,’ נחר באנון בבוז. ‘טראמפ חושב שהוא לא נראה מתאים לתפקיד. אתה יודע שבולטון הוא טעם נרכש.’

‘תשמע, הוא הסתבך כי הלך מכות ערב אחד באיזה מלון ורדף אחרי כמה נשים.’

‘אם הייתי אומר את זה לטראמפ, אולי הג’וב היה שלו.’

***

לבאנון הייתה יכולת מסקרנת לעטוף את טראמפ ולגונן עליו, ובאותה נשימה לטעון שהוא לא לוקח אותו לגמרי ברצינות. הוא פגש לראשונה את טראמפ, המועמד המזגזג לנשיאות, ב־2010. במפגש במגדלי טראמפ באנון הציע לטראמפ שיוציא חצי מיליון דולר על תמיכה במועמדים ברוח מסיבת התה כדרך לקידום שאיפותיו הנשיאותיות. באנון יצא מהפגישה בידיעה שטראמפ לעולם לא יזרוק כמות כזו של כסף. הוא פשוט לא היה שחקן רציני. בין אותו מפגש ראשון לבין אמצע אוגוסט 2016, כשלקח לידיו את ניהול מסע הבחירות של טראמפ, באנון היה די בטוח – מעבר לכמה פעמים שראיין את טראמפ לתוכניתו בתחנת הרדיו של בּרֵייטבּארט – שלא צבר יותר מעשר דקות של שיחה בארבע עיניים עם טראמפ.

אבל עכשיו הגיע רגע הצייטגייסט של באנון. מכל עבר נשבה רוח פתאומית של פקפוק עצמי גלובלי. הברקזיט בבריטניה, גלי המהגרים שהגיעו אל חופיה הזועמים של אירופה, קיפוח הזכויות של הפועל הפשוט, האִיום בקריסה פיננסית נוספת, ברני סנדרס והנקמנות הליברלית שלו – הכול היה תגובת נגד. אפילו הפרשנים המסורים ביותר לעניין הגלובליזציה היססו. באנון האמין שאנשים רבים מאוד נפתחים פתאום למסר חדש: העולם זקוק לגבולות – או שהעולם צריך לחזור לתקופה שבה היו גבולות; כשאמריקה הייתה גדולה. טראמפ הפך להיות הפלטפורמה של המסר הזה.

באותו ערב בינואר באנון כבר היה שקוע כמעט חמישה חודשים בתוך עולמו של דונלד טראמפ. ואף שכבר צבר קטלוג עבה למדי של המוזרויות של טראמפ, וכבר הייתה לו סיבה מספקת לדאגה באשר לחוסר היכולת לצפות את הבוס שלו ואת דעותיו, גם אלה לא הסיחו את דעתו מן הקסם הייחודי והכריזמטי שהילך טראמפ על הימין, על חוגי מסיבת התה ועל יוצרי הממים באינטרנט, וכעת, בניצחונו, מן ההזדמנות שהוא מציב בפני סטיב באנון.

הוא קולט את זה?’ שאל איילס לפתע, ואז השתתק ונעץ את מבטו בבאנון.

הוא התכוון לשאול אם טראמפ קולט את זה. נדמה היה שהשאלה הזו נוגעת לאג’נדה הימנית: האם הפלייבוי המיליארדר באמת קולט את האינטרס הפופוליסטי של הפועל הפשוט? אך ייתכן שהייתה זו שאלה ישירה בדבר טבעו של הכוח עצמו. האם טראמפ באמת קולט היכן הציבה אותו ההיסטוריה?

באנון לגם מכוס המים שלו. ‘הוא קולט את זה,’ אמר באנון, אחרי היסוס אולי ממושך מדי. ‘או שהוא קולט מה שהוא קולט.’

איילס לכסן מבט לעברו והמשיך לבהות בו, כאילו מחכה שבאנון יחשוף עוד קלפים.

‘באמת,’ אמר באנון. ‘הוא מחובר למצע. זה המצע שלו.’ ומנקודת המוצא של טראמפ עצמו, עבר באנון מייד לעיסוק באג’נדה של טראמפ. ‘ביום הראשון אנחנו מעבירים את שגרירות ארצות הברית לירושלים. נתניהו לגמרי בעניין. שלדון’ – שלדון אדלסון, מיליארדר ההימורים, איש ימין קיצוני המגן על ישראל ותומך בטראמפ – ‘לגמרי בעניין. אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים עם זה.’

‘דונלד יודע?’ שאל איילס בספקנות.

באנון חייך – אם כי כמעט בקריצה – והמשיך:

‘תן לירדן לקחת את הגדה המערבית, תן למצרים לקחת את עזה. תן להן להתמודד עם זה, או לנסות ולטבוע. הסעודים כבר על הקצה, המצרים על הקצה, כולם מפחדים פחד מוות מהפרסים… תימן, סיני, לוב… זה רע… בגלל זה רוסיה כל כך קריטית… רוסיה באמת כל כך נוראית? הם החבר’ה הרעים. אבל העולם מלא חבר’ה רעים.’

את כל זה שטח באנון במעין שצף קצף – אדם המעצב מחדש את העולם.

‘אבל טוב לדעת שהחבר’ה הרעים הם החבר’ה הרעים,’ לחץ איילס את באנון. ‘יכול להיות שדונלד לא יודע.’

האויבת העיקרית – כך אמר באנון התכליתי, נזהר לא להגן יותר מדי על טראמפ או לרדת עליו לגמרי – היא סין. סין היא החזית הראשונה במלחמה הקרה החדשה, ובשנות אובמה הייתה אי הבנה מוחלטת בעניין הזה – את מה שחשבנו שהבנו, לא הבנו בכלל. זה היה כישלונו של המודיעין האמריקני. ‘אני חושב שקומי הוא סוג ג’. אני חושב שברנן הוא סוג ב’,’ אמר באנון, וכך, בכמה מילים בודדות, ביטל את ראש האף־בי־איי ואת ראש הסי־איי־איי.

‘הבית הלבן כרגע הוא כמו הבית הלבן של ג’ונסון ב־1968. סוזן רייס’ – היועצת לביטחון לאומי של אובמה – ‘מנהלת את הקמפיין נגד דאע’ש בתור יועצת לביטחון לאומי. הם בוחרים את היעדים, היא בוחרת את תקיפות המזל’טים. כלומר הם מנהלים את המלחמה בערך באותה יעילות שבה ג’ונסון התנהל ב־68′. הפנטגון מנותק לגמרי מכל העניין. שירותי המודיעין מנותקים מכל העניין. התקשורת שחררה לגמרי את הרסן לאובמה. תוציא מזה את העניין האידיאולוגי, וזאת חובבנות מוחלטת. אני לא יודע מה אובמה עושה. אף אחד בגבעת הקפיטול לא מכיר אותו, אף איש עסקים לא מכיר אותו – מה הוא השיג, מה הוא עושה?’

‘איפה דונלד בעניין הזה?’ שאל איילס, וכעת השתמע ממנו בבירור שבאנון מקדים בהרבה את מעסיקו.

‘הוא לגמרי בעניין.’

‘ממוקד?’

‘הוא קונה את זה.’

‘לא הייתי נותן לדונלד יותר מדי חומר למחשבה,’ אמר איילס, משועשע.

באנון נחר בבוז. ‘יותר מדי, פחות מדי – זה לא בהכרח משנה את המצב.’

***

‘במה הוא הסתבך עם הרוסים?’ לחץ איילס.

‘בעיקר,’ אמר באנון, ‘בזה שהוא נסע לרוסיה וחשב שהוא הולך לפגוש את פוטין. אבל פוטין לא שם זין עליו. אז הוא המשיך לנסות.’

‘הוא דונלד,’ אמר איילס.

‘זה דבר מופלא,’ אמר באנון, שלמד להתייחס לטראמפ כאל מעין פלא טבע, מעבר לכל הסבר.

ושוב, כאילו הוא משאיר את עניין טראמפ בצד – לא יותר מנוכחות גדולה ומשונה ששניהם צריכים להודות עליה ולציית לה – באנון, בתפקיד שהגה לעצמו כיוצרה הבלעדי של כהונת טראמפ כנשיא, הסתער קדימה בכל הכוח.

‘סין היא הכול. שום דבר אחר לא חשוב. אם אנחנו לא מפצחים את עניין סין, לא פיצחנו כלום. כל העניין די פשוט. סין נמצאת במקום שבו גרמניה הנאצית הייתה בין 1929 ל־1930. הסינים, כמו הגרמנים, הם האנשים הכי רציונליים בעולם, עד שהם מפסיקים להיות כאלה. והם יתהפכו כמו גרמניה בשנות השלושים. תהיה לך פה מדינה היפר־לאומנית, וברגע שזה יקרה כבר לא תוכל להחזיר את השד לבקבוק.’

‘לא בטוח שדונלד יהיה ניקסון בסין,’ אמר איילס בפנים חתומות, רמז לפקפוק בכך שטראמפ ייקח לידיו את רסן ההובלה של השינוי הגלובלי.

באנון חייך. ‘באנון בסין,’ הוא אמר, ביומרנות מרשימה מהולה בביטול עצמי מריר.

‘מה שלום הילד?’ שאל איילס והתייחס לחתנו של טראמפ שכיהן גם כיועצו הפוליטי הבכיר, ג’ארד קושנר בן השלושים ושש.

‘הוא השותף שלי,’ אמר באנון, ומנימת קולו עלה כי גם אם הרגיש אחרת, היה נחוש בדעתו לדבוק במסר.

‘באמת?’ שאל איילס בספק.

‘הוא חלק מהצוות.’

‘הוא נפגש הרבה לארוחות צוהריים עם רופרט.’

‘האמת היא,’ אמר באנון, ‘שאשמח לעזרתך בעניין הזה.’ ואז ניסה באנון במשך כמה דקות לגייס את איילס שיעזור לו לנטרל את מרדוק. מאז הדחתו של איילס מפוקס רק גברה מרירותו כלפי מרדוק. כעת מרדוק ניסה שוב ושוב לכופף את ידו של הנשיא הנבחר ולעודד אותו לנהוג במתינות – סטייה מוחלטת ומשונה מהזרמים המשונים כשלעצמם שבהם התנהלה השמרנות האמריקנית. באנון רצה שאיילס יעלה בפני טראמפ – אדם שאחת הנוירוזות הרבות שלו היא פחד משתק מפני שכחנות וסניליות – את הטענה שמרדוק כנראה יורד מהפסים.

‘אני אתקשר אליו,’ אמר איילס. ‘אבל טראמפ יעשה שמיניות באוויר בשביל רופרט, כמו שעשה בשביל פוטין. מלקק לו בלי הכרה. אני רק שואל את עצמי מי עושה צחוק ממי.’

שני אשפי התקשורת הימניים, המבוגר והצעיר ממנו (אם כי לא בהרבה), המשיכו לבדר כך את האורחים עד חצות וחצי, כשהמבוגר מנסה לפענח את האניגמה הלאומית החדשה ששמה טראמפ – אף שאיילס אמר שבעצם תמיד אפשר לצפות את התנהגותו של טראמפ – ואילו הצעיר נראה נחוש לא לקלקל את רגע הגורל הגדול שלו.

‘לדונלד טראמפ יש את זה. הוא טראמפ, אבל יש לו את זה. טראמפ הוא טראמפ,’ אישר באנון.

‘כן, הוא טראמפ,’ אמר איילס בספקנות מה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אש וזעם”