החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בצל עץ הבַּניאן

מאת:
מאנגלית: נעה בן-פורת | הוצאה: | 2016-01 | 303 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

סיפרתי לך סיפורים כדי לתת לך כנפיים, ראמי, כך ששום דבר לא יוכל לעצור בעדך…

ילדותה השלווה של ראמי בת השבע באה אל קצה ביום בהיר אחד, שמתחיל בקול פסיעותיו של אביה, השב לביתו עם שחר. הוא מביא עמו פרטים על התוהו ובוהו ברחובותיה של פנום פן, בירת קמבודיה השרויה במלחמת אזרחים. חיש מהר הורסת המהפכה את עולמה המוגן של המשפחה, המשתייכת לבית המלוכה. כמו כל תושבי הערים, גם ראמי ובני משפחתה מוגלים לאזורים הכפריים ונידונים לחיים של עבודת פרך, רעב ואלימות. בארבע השנים הבאות, שבהן עושה הקמר רוז' מאמץ עילאי למחוק כל זכר לזהותם האישית של אזרחי המדינה, ראמי נאחזת בשרידים היחידים שנשארו לה מילדותה – האגדות, המיתוסים והשירים ששמעה מאביה – ושואבת מהם את החוסן הנפשי שמאפשר לה לשרוד. 

בצל עץ הבַּניאן הוא יצירת מופת מעוררת השראה המשלבת את עושר החוכמה הקמבודית העתיקה עם עוצמתה של רוח האדם.
הספר כיכב ברשימות רבי־המכר, זכה בפרסים חשובים ותורגם לכשלושים שפות.

ודי רטנר הייתה בת חמש בשנת 1975, השנה שבה תפס הקמר רוז' את השלטון בקמבודיה. כעבור ארבע שנים הצליחו היא ואמה לברוח מהמדינה אולם רוב בני משפחתה נרצחו. ב־1981 היא הגיעה לארצות הברית כפליטה.


"שירה בפרוזה… יצירה מרתקת ומרגשת שמותירה בנו תחושות עזות של יופי, שמחה ואופטימיות." The Independent

מקט: 6-20-53127
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


נ יכנס לעולם של ילדותי לא לקול נפץ טילים ופצצות, אלא עם נקישת צעדיו של אבי הפוסע במסדרון ועובר ליד חדרי בדרכו אל חדר השינה שלו. שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת בנקישה רכה. ירדתי ממיטתי, נזהרת לא להעיר את רדאנה הנמה בעריסתה, ויצאתי חרש מהחדר. הצמדתי את אוזני לדלת והקשבתי.
"אתה בסדר?" אימא נשמעה מודאגת.
מדי בוקר, לפני עלות השחר, היה אבי יוצא לשוטט לבדו וחוזר כעבור כשעה, מביא עמו את מראות העיר וקולותיה, מצמיח מהם את השירים שהקריא לי. אלא שהבוקר, כך נראה, הוא שב הביתה מיד אחרי שיצא, כי השחר עלה זה עתה ותחושת הלילה עדיין לא התפוגגה כליל. השקט ליווה כל פסיעה שלו, כשרידים של חלום זמן רב לאחר היקיצה. דימיתי אותו שוכב כעת לצדה של אמי, עיניו עצומות והוא מאזין לקולה השקט החודר מבעד למחשבותיו המרעישות, מנחם ומעודד.
"מה קרה?"
"שום דבר, יקירתי."
"בכל זאת?" דחקה בו.
אנחה עמוקה, ממושכת, ואז אבא אמר סוף־סוף, "הרחובות מלאים אנשים, אנה. חסרי בית, רעבים, נואשים…" הוא השתתק, המיטה חרקה, ואני דמיינתי אותו מתהפך על צדו ושוכב עם פניו אליה, לחיי שניהם מונחות על אותו כר ארוך, כדרך שראיתים שוכבים לעתים קרובות. "המצוקה שלהם…"
"לא משנה כמה נורא שם בחוץ," נכנסה אימא לדבריו בלחש, "אני יודעת שאתה תדאג לנו."
שתיקה עצורת נשימה. דמיינתי את שפתיה נצמדות לשלו. פניי האדימו.
"זהו זה!" קראה לבסוף. הצליל השאנן והמתנגן שב לקולה. ואז נשמע רעש פתיחה של תריסים מוגפים, כמו המראה פתאומית של ציפורי עץ המשתחררות מכלובן. "שמש נפלאה!" היא קראה בהתלהבות והמילים הקלילות הללו הניסו את חומרת הבוקר, השליכו את "שום דבר" אל מעבר לשער, כאילו היה חתול רחוב שזינק ונאחז בציפורניו בכתפו של אבא.
אלומת אור שטפה את חזית הבית וזלגה אל המסדרון הפתוח דרך המרפסת. בעיניי היא נראתה כשטיח שמימי שמלאך, טֶווֹדָה, הפיל בשגגה מלמעלה. רצתי לעברו יחפה, בלי שסד הברזל והנעליים המיוחדות שנעלתי בדרך כלל לתיקון הצליעה ברגלי הימנית יגבילו את תנועותיי.
בחוץ התרוממה השמש מעל לעלווה הירוקה הסמיכה של צמחיית החצר. היא פיהקה והתמתחה כמו אלילון תינוק השולח את זרועותיו הרבות, הארוכות מבעד לעלים ולענפים. עמדנו בחודש אפריל, בשלהי העונה היבשה, ובתוך זמן קצר עתידה להגיע עונת המונסונים שתביא עמה את הגשמים ואת ההקלה המיוחלת מהחום המהביל. עד אז יוסיף הבית כולו להיות חם ומחניק, כבטנו של כדור פורח. הייתי שטופת זיעה. עם זאת, ראש השנה ממשמש ובא, ואחרי ההמתנה הממושכת וההתלבטויות הרבות, סוף־סוף תהיה לנו חגיגה!
"לקום, לקום, לקום!" נשמעה צעקה מבית הבישול. הדוברת הייתה אוֹם־בַּאוֹ, שנפח קולה כנפח גופה הדשן, הדומה לשק אורז מלא וגדוש עד
להתפקע.
"תרימו את העצמות העצלות שלכן!" קרקרה בכעס. "מהר, מהר, מהר!"
רצתי במרפסת אל צד הבית וראיתי אותה מתגלגלת הלוך ושוב בין בית הנשים התחתון לביתן הבישול, סנדליה חובטים בעפר בקוצר רוח. "תרחצו את הפנים ותצחצחו שיניים!" פקדה בעודה מוחאת כפיים ומריצה שורת משרתות צעירות לעבר כדי החרס השעונים אל הקיר מחוץ לביתן הבישול. "אוי, אוי, אוי, השמש כבר עלתה, תרימו את הישבנים שלכן!" היא חבטה בעכוזה של אחת הנערות. "אתן מחמיצות את שאגתו האחרונה של הנמר ואת דילוגו הראשון של הארנב!"
הנמר והארנב היו שנות ירח, האחת מסתיימת עתה והאחרת עומדת להתחיל. ראש השנה של עם הקְמֶר, עמה העתיק של קמבודיה, נחגג תמיד באפריל, והשנה — שנת 1975 — הוא יחול ב־17 בחודש, כלומר בעוד ימים מעטים. בביתנו היה נהוג לפתוח זמן רב מראש בהכנות לקראת כל הטקסים הבודהיסטיים ומסיבות הגן שנערכו במהלך ימי החג. השנה, בגלל הלחימה, אבא לא רצה לחגוג. ראש השנה הוא זמן של היטהרות, הזכיר לנו, זמן של התחדשות. כל זמן שקרבות מתחוללים באזורים הכפריים ומבריחים את תושביהם אל רחובותינו, לא יהיה זה נכון מצדנו לחגוג. למרבה המזל, אימא חלקה על דעתו. דווקא עכשיו, זה הזמן המתאים לחגוג, טענה. מסיבת ראש השנה תסלק את כל הרע ותביא עמה רק טוב.
פניתי וראיתי את אימא עומדת בפינת המרפסת שמחוץ לחדר השינה שלה. היא אספה את שערותיה והרימה אותן, לצנן את עורפה, ואחר שחררה אותן בהדרגה. קווצות דקות צנחו כאשד על גבה וכיסו אותו עד למותניים. פרפר מתייפה. שורה מאחד משיריו של אבא. מצמצתי. היא נעלמה.
מיהרתי אל ארון המטאטאים שבירכתי הבית, שבו החבאתי אתמול את הסד ואת הנעליים, כשהעמדתי פנים כאילו איני זוכרת היכן שמתי אותם, כי לא יכולתי לסבול אותם בחום הכבד. אימא ניחשה זאת, כנראה, משום שהיא אמרה, בסדר, אבל מחר בבוקר את חייבת לחזור להשתמש בהם. אני בטוחה שתמצאי אותם עד אז. הוצאתי את הסד ואת הנעליים מהארון, רתמתי את הסד לרגלי במהירות האפשרית ונעלתי את הנעליים. סוליית הנעל הימנית הייתה עבה במקצת מהשמאלית, לתיקון ההבדל באורך של שתי הרגליים שלי.
"רָאמי, ילדה מטורפת שכמותך!" קרא אליי קול בעת שחלפתי בצעדים מגושמים על פני דלת חדרי הפתוחה, אל המרפסת. הדוברת הייתה המינקת והאומנת שלי, מילק־מאמא. "תיכנסי מיד בחזרה!"
קפאתי על מקומי, ציפיתי שהיא תצא מהחדר ותמשוך אותי בכוח פנימה, אבל היא לא עשתה זאת. המשכתי אפוא במסעי, הקפתי את הבית לאורך המרפסת הכרוכה סביבו. איפה היא? איפה אימא שלי? עברתי בריצה את חדרם של הוריי. הדלתות המוליכות למרפסת היו פתוחות לרווחה וראיתי את אבי יושב בכיסא הנצרים שלו ליד אחד החלונות, מחזיק מחברת ועט, עיניו כבושות בקרקע בריכוז והוא אטום לחלוטין לסביבתו. אל בורא שירה מתוך הדממה… שורה נוספת משיר אחר שלו. תמיד חשבתי שהיא מתארת אותו בצורה הטובה ביותר. כשאבא כותב, אפילו רעידת אדמה לא תוכל להפריע לו. ברגע זה היה ברור שהוא אינו חש בקיומי.
לא היה כל זכר לאימא. הצצתי במעלה המדרגות ובמורדן, מעבר למעקה המרפסת, מבעד לשער הפרדס הפתוח. היא לא נראתה בשום מקום. כעת הייתי בטוחה במה שחשדתי תמיד — אימא היא רוח רפאים! נשמה המרחפת לה אל תוך הבית וממנו. גחלילית זוהרת ומנצנצת, רגע היא כאן ובמשנהו איננה עוד. וכעת היא נעלמה בלי להשאיר עקבות! פוף! פשוט כך.
"את שומעת אותי, ראמי?"
לפעמים הייתי רוצה שמילק־מאמא תיעלם מחיי. אבל בניגוד לאימא, היא תמיד הייתה בסביבה, משגיחה עליי בלי הרף, כמו אחת מאותן שממיות הדבוקות לקירות, קוראות בקול מצלצל, טיקאֵיר, טיקאֵיר! חשתי בה, שמעתי אותה בכל פינות הבית. "בואי הנה, אמרתי!" שאגתה ניפצה את שלוות הבוקר.
חתכתי ימינה, רצתי במסדרון הארוך החוצה את הבית במרכזו ולבסוף מצאתי את עצמי שוב במרפסת, באותה נקודה שממנה יצאתי לסיורי. ועדיין לא מצאתי את אימא. מחבואים, חשבתי, ונשימתי כבֵדה מהחום. לא פשוט לשחק מחבואים עם רוח רפאים.
בּוווּם! קול נפץ נשמע מרחוק. לבי התחיל לפעום בקצב מואץ.
"איפה את, ילדה משוגעת?" נשמע שוב קולה של מילק־מאמא.
העמדתי פנים שלא שמעתי אותה והשענתי את סנטרי על המעקה המגולף של המרפסת. פרפר ורוד זעיר, כנפיו עדינות כעלי כותרת של בוגנוויליאה, ריחף ובא מן הגינה שלמטה ונחת על המעקה, סמוך לפניי. הוא התנשם בלאות ממעופו הממושך וכנפיו נפתחו ונסגרו כמו שתי מניפות המסלקות את חום הבוקר. אימא? באחת מתחפושותיה? לא, היצור הזה היה רק מה שהוא באמת — פרפר תינוק. ענוג כאילו בקע זה עתה מהפקעת. אולי הוא מחפש את אמו, חשבתי, כשם שאני מחפשת את אמי. "אל תדאג," לחשתי, "היא כאן באיזשהו מקום." הושטתי את ידי ללטפו, להרגיע אותו, אך הוא פרח ברגע שנגעתי בו.
מישהו נע בחצר. הבטתי למטה וראיתי את אוֹלד־בּוֹי יוצא להשקות את הגינה. הוא פסע כמו צל; צעדיו לא השמיעו קול. הוא נטל את הצינור ומילא את בריכת הלוטוס במים עד שעלתה על גדותיה. הוא ריסס במים את הגרדניות ואת הסחלבים. הוא הרטיב את שיחי היסמין. הוא גזם את שיח הניקוליה, איגד לזר את הפרחים האדומים כאש, קשר את הזר בפיסת קיסוס והניח אותו בצד. ואז המשיך בעבודתו. פרפרים בכל הצבעים ריחפו סביבו, כאילו הוא ענף של עץ וכובע הקש שלו הוא פרח צהוב ענקי. אום־באו צצה פתאום ביניהם, מתחנחנת וביישנית, מתנהגת לא כטבחית מזדקנת כי אם כעלמה בשיא פריחתה. אולד־בוי קטם גבעול של פּלוּמֶריָה אדומה, ליטף את לחיה בפרח והושיט לה אותו.
"תעני לי!" צעקה מילק־מאמא.
אום־באו מיהרה להסתלק. אולד־בוי נשא את עיניו, ראה אותי והאדים כסלק. אבל הוא התעשת במהירות, הסיר את כובעו, קד קידה עמוקה ובירך אותי לשלום בכפות ידיים צמודות לפני פניו בצורת פרח לוטוס, ברכת סַמפּיאָה קמבודית מסורתית. הוא קד בפניי משום שהיה משרת ואני אדוניתו, אף־על־פי שהוא היה מבוגר ואני, כדבריה של מילק־מאמא, "בקושי בת שבע". החזרתי לו ברכת סַמפּיאָה וגם קידה, כי לא הצלחתי לעצור בעצמי בזמן. הוא חייך אליי בפיו חסר השיניים, כמנחש שסודו יהיה שמור עמי.
מישהו קרב ובא. אולד־בוי פנה לכיוון שממנו הגיע קול הצעדים.
אימא!
היא פסעה לעברו בשלווה ובלי להיחפז. קשת ססגונית דואה בשדה פרחים… חלפה שוב במוחי שורה משיר. אמנם לא הייתי משוררת, אך הייתי בתו של משורר ותכופות ראיתי את העולם מבעד למילותיו של אבי.
"בוקר טוב, גברתי," אמר אולד־בוי, השפיל את עיניו והידק את כובעו אל חזהו.
היא השיבה על ברכתו ואמרה, מביטה בפרחי הלוטוס, "חם כל־כך ועכשיו הם נסגרו שוב." היא נאנחה. הלוטוס היה הפרח האהוב עליה, ואף שפרחים אלו תכליתם לשמש מנחה לאלים, אימא תמיד ביקשה להקצות מדי יום כמה מהם גם לעצמה. "קיוויתי לקבל הבוקר לפחות פרח פתוח אחד."
"ואת תקבלי, גברתי," הבטיח לה אולד־בוי. "קטפתי פרחים אחדים לפנות בוקר והנחתי אותם במי קרח כדי שיישארו פתוחים. אני אביא את האגרטל לחדר שלך ברגע שהוד מעלתו יסיים לכתוב."
"תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליך." היא חייכה אליו באושר. "תוכל בבקשה להכין לי זר נוסף מהפרחים הסגורים, לקחת איתי למקדש?"
"כל מה שתבקשי, גברתי."
"תודה."
אולד־בוי קד בשנית והמשיך להשפיל את עיניו עד שאימא ריחפה משם. היא עלתה במדרגות. ידה הימנית הידקה את שולי סַמפּוֹט המשי שלה, והיא הקפידה לפסוע בפסיעות קטנות וצנועות. בראש המדרגות היא נעצרה וחייכה אליי. "אה, יופי. מצאת את הסד ואת הנעליים שלך!"
"אני מתאמנת ללכת בהם לאט!"
היא צחקה. "באמת?"
"אני רוצה ללכת כמוך יום אחד!"
פניה של אימא התכרכמו. היא ריחפה לעברי, התכופפה עד שראשה היה בגובה ראשי ואמרה, "בכלל לא אכפת לי איך את הולכת, יקירתי."
"לא אכפת לך?"
לא הסד הצובט ולא הנעליים הלוחצות, אפילו המראה שנגלה לעיניי במראה, לא הם שהכאיבו לי יותר מכול. היה זה העצב שנשקף מעיניה של אימא בדברה על רגלי. משום כך העליתי את הנושא רק לעתים רחוקות.
"בכלל לא… אני אסירת תודה על עצם העובדה שאת יכולה ללכת."
היא חייכה. פניה זהרו שוב.
עמדתי בלי נוע ובנשימה עצורה, פוחדת שאם רק אנשום היא תיעלם. היא גחנה שוב ונשקה לי על קודקודי, ושערותיה שטפו אותי כמו גשמי המונסון. העזתי לשאוף לקרבי את ריחה — את ניחוח המסתורין שנדף ממנה כאילו התבשמה בו. "טוב לראות שמישהו נהנה מהאוויר המחניק הזה," אמרה בצחוק, כאילו התנהגותי הייתה חידתית עבורה לא פחות משהחינניות שלה הייתה חידתית עבורי. מצמצתי. היא ריחפה לדרכה, כל ישותה אוורירית כאור שמש.
השירה היא כזאת, אמר לי אבי. היא יכולה לבוא אלייך בשאיפת אוויר אחת ולהיעלם שוב בניד עפעף, וכל מה שיש לך בתחילה הוא

שורה החולפת במוחך
כזנב עפיפון של ילד
לא כבולה להיגיון או למקצב.

ואז, אמר, בא כל השאר — העפיפון, הסיפור עצמו. המהות השלמה.
"אוי, אוי, אוי, אין לנו רגע מיותר!" רעם קולה של אום־באו מלמטה. "צריך לשטוף את הרצפות ולמרק בשעווה, צריך לאבק את השטיחים ולאוורר בשמש, לסדר את כלי החרסינה, להבריק את כלי הכסף, לגהץ ולבשם את בגדי החג. אוי, אוי, אוי, כל־כך הרבה עבודה, כל־כך הרבה עבודה!"
ענפי עץ הבניאן הנטוע במרכז החצר נעו ועליו פיזזו. חלק מהענפים היו ארוכים כל־כך שהגיעו למרפסת, וצל עלוותם עטף את גופי כיריעת משי. חגתי סביב עצמי בזרועות פשוטות ומלמלתי לחש המזמין אליי את הטֶווֹדָאס, המלאכים: "הרזה, השמן…"
"מה בדיוק את עושה?"
פניתי לעבר הקול. מילק־מאמא עמדה בפתח החדר, נושאת את רדאנה על מותנה. רדאנה התפתלה וצנחה לארץ ומיד התחילה לרקוע על הצללים ברגליה השמנמנות. הפעמונים הזעירים, המשובצים יהלומים, של צמידי הקרסול שלה צלצלו בעוז. ילדים קמבודים כוסו בתכשיטים יקרים לעתים קרובות, ואחותי הפעוטה והנערצת קושטה בפאר רב, על צווארה שרשרת פלטינה ובאוזניה עגילי חישוק, תואמים לצמידי הקרסול. היא לא ילדה, חשבתי. היא דוכן בבזאר לֵילי!
בעודה מהדסת סביבי, דמיינתי שגם היא נדבקת בשיתוק ילדים וצולעת כמוני. ידעתי שאסור לי לאחל לה דבר כזה, אבל לפעמים לא הצלחתי להתאפק. למרות ההילוך המתנדנד והשומן התינוקי, יכולתי לראות כבר עתה שבבגרותה תיראה רדאנה בדיוק כמו אימא.
"איי!" צווחה בראותה את אימא מרחפת פנימה מבעד לאחד הפתחים. ובטרם עלה בידה של מילק־מאמא לעצור אותה, היא רצה בצלצול פעמונים לאורך המסדרון וצעקה, "מַאם מַאם מַאם…"
מילק־מאמא פנתה אליי ושאלה בשנית, במורת רוח גלויה, "אז מה בדיוק את עושה?"
"מזמינה את המלאכים," עניתי, מחייכת חיוך רחב מאוזן לאוזן.
"מזמינה אותם?"
"כן, אני רוצה להיפגש איתם השנה."
איש לא נפגש מעולם עם המלאכים, כמובן. הם היו רוחות רפאים, וכמו כל הדברים הערטילאיים, הם חיו בדמיוננו בלבד. המלאכים של מילק־מאמא — לפחות כפי שהיא תיארה אותם באוזניי — נשמעו מוכרים בצורה חשודה. עם שמות כמו הרזה, השמן והכהה, הייתי אומרת שהיא תיארה את עצמה, את אום־באו ואת אולד־בוי. מנגד, המלאכים שלי לא דמו לי כלל ועיקר, הם היו מקסימים כמו רקדני חצר המלכות, במחלצות המשי שלהם ובעטרות עם הצריחים הגבוהים עד לשמים.
מילק־מאמא לא הקשיבה לי, אוזנה הייתה כרויה לרעש שונה לחלוטין. בּוווּם! התפוצצות נוספת הרעידה את האוויר. היא הטתה אוזן, ראשה פונה לכיוון שממנו בא הקול.
ההתפוצצויות היו עזות מתמיד. בּוווּם, בּוווּם, בּוווּם! הן באו בסדרות כעת, בדיוק כמו ההתפוצצויות ששמעתי בלילה.
בפנותה אליי אמרה מילק־מאמא, "יקירתי, אל תצפי יותר מדי לבואם של המלאכים השנה."
"למה לא?"
היא שאפה אוויר ונראתה כעומדת לפתוח בהסברים, אבל אז אמרה, "התרחצת?"
"לא. אבל התכוונתי להתרחץ."
היא נעצה בי מבט נוזף, רמזה בראשה לעבר ביתן הרחצה ואמרה בקוצר רוח, "נו, לכי כבר."
"אבל…"
"בלי אבל. סבתא־המלכה תצטרף למשפחה לארוחת הבוקר ולך, פשפשונת שלי, אסור לאחר."
"אוי, לא, סבתא־המלכה! למה לא אמרת לי קודם?"
"ניסיתי לומר לך, אבל את ברחת ממני."
"אבל אני לא ידעתי! היית צריכה להודיע לי!"
"טוב, זאת הסיבה שקראתי לך שוב ושוב — בשביל להודיע לך." היא הדפה אותי בכעס. "מספיק לבזבז זמן. לכי, תתכונני. תנסי להיראות ולהתנהג כמו הנסיכה שאת אמורה להיות."
התחלתי ללכת ואז נעצרתי ופניתי אליה. "מילק־מאמא?"
"כן?"
"את מאמינה במלאכים?"
היא לא מיהרה לענות, רק עמדה והביטה בי. לבסוף אמרה, "במה עוד אפשר להאמין אם לא במלאכים?"
ירדתי במדרגות הקדמיות. זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. את שאר הדברים היה לי קל להבין בעצמי. כי את הדברים האלה יכולתי לראות ויכולתי לגעת בהם — פרחי לוטוס פותחים את עלי הכותרת שלהם, עכבישים טווים ערסלי כסף זעירים על זלזלים, חלזונות מחליקים על דשא ירוק רטוב…
"ראמי." הסתכלתי למעלה וראיתי את מילק־מאמא מציצה מעבר למעקה המרפסת. "מה מעכב אותך עכשיו?"
הנחתי רגל לפני רגל תוך נענוע קל של עכוזי. "אני מתאמנת בהליכה."
"בשביל מה? בשביל תחרות זחילה של תולעים?"
"בשביל להיות אצילית כמו אימא."
תלשתי ענף יסמין פורח משיח סמוך ותחבתי אותו מאחורי אוזני, מדמה בלבי שאני יפה כמו אימא. רדאנה הופיעה משום מקום ונעמדה מולי. למשך רגע או שניים היא בחנה אותי במבט מוקסם, הומה כיונה, ואז החליטה כנראה שאיני דומה כלל לאימא וניתרה הלאה. איפה את? שמעתי את קולה המזמרר של אימא. אני אתפוס אותך… השתיים שיחקו במחבואים. אני חליתי בשיתוק ילדים בהיותי בת שנה ולא הלכתי עד גיל שלוש. הייתי בטוחה שאימא ואני לא שיחקנו במחבואים בקטנותי.
מעליי פלטה מילק־מאמא אנחה נרגזת. "למען השם, תפסיקי כבר למשוך זמן!"

בשעת בוקר מאוחרת יותר, עטויים מחלצות משי בשלל צבעים שכמעט האפילו על הציפורים והפרפרים המרחפים סביבנו, התאספנו בביתן האכילה, מבנה פתוח מעץ טיק עם רצפת פרקט וגג דמוי פגודה שניצב במרכז החצר, בין עצי הפרי והנוי. אימא שוב פשטה צורה ולבשה צורה, הפעם היא נהפכה מפרפר לגינה. כל ישותה פרחה. היא החליפה בגדים ולבשה כעת חולצת תחרה לבנה וחצאית פַאמוּנג כחולה, מנוקדת בפרחים לבנים זעירים. שערותיה כבר לא היו פזורות כמקודם, הן נאספו על קודקודה בפקעת מהודקת מוקפת טבעת של פרחי יסמין. מחרוזת של פרחי מיכליה, ענוגים כזרתו של תינוק ומושחלים על חוט משי יחיד, הייתה תלויה על צווארה; בעת שנעה לכאן ולכאן כדי לקחת דבר כזה או אחר, גלשו הפרחים והתגלגלו על עורה, חלקים כחרוזי שנהב.
עמדתי לצדה עם סד המתכת והנעליים המגושמות והשמלה הכחולה המקומטת, והרגשתי נטולת חן ומפוחלצת כמו בובת חייטים נעוצה על מוט פלדה, שנעטפה כלאחר יד בפיסת אריג. וכאילו לא די באותה בושה, גם הבטן שלי לא הפסיקה לקרקר. כמה זמן עוד נצטרך לחכות?
סוף־סוף, סבתא־המלכה — סְדֶקיָה קראנו לה בשפת הקמר — הופיעה על המרפסת, שעונה בכבדות על זרועו של אבא. היא ירדה לאִטה במדרגות וכולנו נחפזנו לקדם את פניה, ערוכים בטור לפי סדר החשיבות, וקדים בכפיפת ברכיים, הראש מורכן, כפות הידיים צמודות זו לזו לפני החזה, קצות האצבעות מתחככות בסנטר. היא נעצרה בקצה השורה וכל אחד מאיתנו ניגש אליה בתורו והשתחווה ארצה עד שמצחו נגע בכפות רגליה. ואז פסענו בעקבותיה לביתן האכילה והתיישבנו במקומותינו הקבועים.
השולחן לפנינו היה ערוך בכל טוב — דייסת זרעי לוטוס ממותקת בסוכר דקלים, אורז דביק עם שומשום קלוי ופתיתי קוקוס, מרק בשר ואטריות מתובל בעלי כוסברה ובכוכבי אניס, חביתות עם פטריות ופרוסות באגט — מבחר מאכלי בוקר העונה על טעמו של כל אחד מאיתנו. במרכז השולחן היה מונח מגש עמוס מנגו ופפאיה שאותם קטף אולד־בוי במטע עצי הפרי שמאחורי הבית שלנו, ופירות רַמבּוּטָן ומַנגוֹסטין שהביאה אום־באו מביקור הבוקר שלה בשוק. ארוחת הבוקר הייתה תמיד אירוע מפואר בימים שבהם החליטה סבתא־המלכה לכבד אותנו בנוכחותה. היא הייתה נסיכה רמת מעלה, כפי שכולם טרחו לציין באוזניי בלי הרף, כדי להזכירני כיצד עליי להתנהג בחברתה של האישה שהייתה סבתי.
המתנתי עד שסבתא־המלכה התחילה לאכול ורק אז הרמתי את מכסה קערית המרק שלי; בעשותי זאת עלו ממנה אדים ודגדגו את קצה חוטמי כמו מאה אצבעות. בהיסוס הבאתי כף מרק חם אל שפתיי.
"תיזהרי," אמרה אימא מעבר לשולחן, בעודה פורשת את המפית ומניחה אותה על ברכיה. "אם את לא רוצה לשרוף לך את הלשון." היא חייכה.
נעצתי בה מבט מוקסם. אולי כן ראיתי בסופו של דבר מלאך של ראש השנה.
"חשבתי ללכת לבקר במקדש בטוֹל טאמפּוֹנג אחרי ארוחת הבוקר," היא אמרה. "אחותי תשלח את הנהג שלה לקחת אותי. אני אסע איתה, כך שהמכונית שלנו תהיה פנויה אם תרצה לצאת העירה." דבריה היו מכוונים אל אבא.
אבל הוא קרא בעיתון, בראש מוטה קמעה לצד אחד. בתלבושתו הרגילה, מכנסי מעטפת חומים וחולצה בצבע בז', אבא נראה כבוי לעומת אימא הזוהרת. הוא הושיט יד לספל המונח לפניו והתחיל ללגום מהקפה המהביל, המעורב בחלב מרוכז. הוא היה שקוע בחדשות וכבר הספיק לשכוח את שארית ארוחת הבוקר שלו. הוא לא שמע כלל את אימא.
היא נאנחה, הרפתה ממנו והחליטה לשמור על מצב רוח מרומם.
מאחד מקצות השולחן התערבה טאטא בשיחה. "באמת כדאי לך לצאת קצת," אמרה. טאטא הייתה אחותו הבכורה של אבא — אחותו־למחצה, בעצם, בתה של סבתא־המלכה מנישואיה הראשונים לנסיך משושלת נורודום. "טאטא" לא היה שמה האמיתי, אבל כשהייתי קטנטונת נהגתי לומר שהיא ה"טאטא" שלי. הכינוי דבק בה וכיום קראו לה כולם בשם זה, אפילו סבתא־המלכה שברגע זה ישבה על כיסא מלכותה בראש השולחן, נתונה במצב מבורך של טשטוש הדעת מחמת הזקנה והשיטיון. אני האמנתי שבשל היותה נסיכה רמת מעלה — פּרֶאָה אַנג מֶקאס קְסאטְרֵיי — סבתא־המלכה עוד פחות מוחשית מהמלאכים. אין ספק שבתור "המלכה" השולטת במשפחה הזאת, היא הייתה רוב הזמן בלתי מושגת.
"אני לא איעדר זמן רב," אמרה אימא. "רק אתפלל ואחזור. נראה לי שלא יהיה נכון להתחיל את השנה החדשה בלי להתפלל קודם."
טאטא הנהנה. "המסיבה היא רעיון מצוין, אנה." היא הביטה סביבה בשביעות רצון. מצב רוחה היה מרומם מאז הבוקר, אחרי שהבחינה בתחילת ההכנות למסיבת ראש השנה.
בביתן הבישול התחילה אום־באו לאדות את המחזור הראשון של נאם אַנסוֹם, עוגיות של אורז דביק עטוף בעלי בננה, מאכל מסורתי של ראש השנה. במהלך הימים הקרובים היא תכין מחזורים נוספים של עוגיות ואנו נכבד בהן את כל החברים והשכנים. על מרפסת הבית הראשי כרעו המשרתות על ברכיהן ומירקו בשעווה את הרצפה ואת המעקה. הן החזיקו נרות דולקים, טפטפו שעווה על עץ הטיק ושפשפו אותה בחוזקה עד שנספגה בו. מתחת למרפסת גירף אולד־בוי את האדמה. הוא איבק ושפשף את בית הרוחות עד שהבהיק מניקיון, וכעת עמד הבית על כן מוזהב מתחת לעץ הבניאן, מזכיר בצורתו מקדש בודהיסטי מיניאטורי. שרשראות ארוכות של פרחי יסמין עיטרו את עמודיו הזעירים ואת הצריח שעל גגו, ומול הפתח עמד סיר חֵמר מלא אורז לא מבושל ששלושה מקלות קטורת נעוצים בו, מנחה לשלוש אבני היסוד של קיומנו — האבות הקדמונים, המלאכים והרוחות הטובות. כולם היו שם, השגיחו עלינו, הרחיקו מעלינו את כל הסכנות. אין לנו סיבה לחשוש, אמרה תמיד מילק־מאמא. כל עוד נישאר ספונים בין קירות הבית הזה, המלחמה לא תוכל לגעת בנו.
"לא הצלחתי לעצום עין הלילה." טאטא דיברה שוב, בעודה גורפת בכפית סוכר חום מתוך קערית קטנה, ומפזרת אותו על דייסת האורז שלה. "החום היה נורא וההפגזות גרועות מתמיד."
אימא הניחה את המזלג שלה בעדינות, מתאמצת להסוות את מורת רוחה. אבל אני ידעתי שהיא חושבת, למה אנחנו לא יכולים לדבר על משהו אחר? אלא שהיא הייתה רק גיסתה של טאטא, ובת למשפחה פשוטה שדם מלכים לא זורם בעורקיה, ובתור שכזו הייתה מנועה מלדבר מחוץ לתורה, מלהכתיב לטאטא מה להגיד ומה לא להגיד, מלבחור את נושא השיחה. לא, התנהגות כזאת אינה יאה. המשפחה שלנו, ראמי, היא כמו סידור פרחים שבו כל גבעול וכל פרח נמצא בדיוק במקום המתאים ליצירת המראה המושלם, הייתה אימא אומרת לי, כמבקשת להבהיר שכללי ההתנהגות שלנו אינם סתם עניין של משחקי כבוד או גינוני טקס אלא אמנות לשמה.
טאטא פנתה אל סבתא־המלכה היושבת בקצה האחר של השולחן. "גם את חושבת כך, מֶקאס מֶאי?" שאלה בלשון הכבוד של בית המלוכה.
סבתא־המלכה, כבדת שמיעה וקצת חולמת בהקיץ, אמרה, "מה?"
"ההפגזה!" חזרה טאטא ואמרה בקול רם. "את לא חושבת שהיא הייתה נוראה?"
"איזו הפגזה?"
החנקתי צחקוק. הדיבור עם סבתא־המלכה דמה לדיבור אל תוך מנהרה. לא משנה מה אמרת לה, בתשובה שמעת רק את המילים שלך חוזרות אליך כהד.
אבא הרים את עיניו מהעיתון ועמד לומר משהו, אלא שאז נכנסה אום־באו לביתן האכילה ובידיה מגש מוכסף, עמוס בכוסות משקה צונן מזרעי ריחן שהייתה מכינה לנו מדי בוקר. היא הניחה כוס מלאה לפני כל אחד מאיתנו. הנחתי את קצה אפי על שולי הכוס ושאפתי לקרבי את הניחוח המתוק. אום־באו כינתה את המשקה שלה — תערובת של זרעי ריחן וסוכר קנים מושרית במים קרים כקרח ומבושמת בפרחי יסמין — בשם "ילדות קטנות מחפשות ביצים". השכם בבוקר, בעת שאולד־בוי קטף את ניצני היסמין הם היו סגורים לגמרי, אבל כעת הם נפתחו ודמו לחצאיות של ילדות קטנות הטובלות את ראשיהן במים — מחפשות ביצים! הדבר לא עלה על דעתי עד כה, אבל זרעי הריחן אכן דמו לביצי דגים שקופות. חייכתי לתוך הכוס, מאושרת מהתגלית שלי.
"תזדקפי," הורתה לי אימא. היא כבר לא חייכה אליי.
הזדקפתי ושלפתי את אפי מהכוס. אבא לכסן אליי מבט ושפתיו יצרו מילות נחמה ללא קול. הוא לגם מעט מכוסו, הרים את ראשו וקרא בהפתעה, "אום־באו! איבדת את המגע המתוק שלך?"
"אני נורא מצטערת, הוד מעלתך…" עיניה ניתרו בעצבנות מאבא לאימא וחוזר חלילה. "ניסיתי לחסוך בסוכר קנים. לא נשאר ממנו הרבה, וקשה מאוד להשיג אותו בשוק בימים אלה." היא נענעה את ראשה בצער. "אמתך מתנצלת בהכנעה על המתיקות הלא־מספקת, הוד מעלתו." בשעת מצוקה נטתה אום־באו לדבר בשפה רשמית ונמלצת מדי. "אמתך מתנצלת בהכנעה" נשמע נפוח שבעתיים בהתחשב בכך שמעברו האחר של השולחן, מול הוד מעלתו, ישבתי אני וליקקתי את המרק שלי מהקערית כמו כלבלב. "אם הוד מעלתו חפץ…"
"לא צריך, זה בסדר גמור." אבא רוקן את כוסו. "טעים מאוד!"
אום־באו חייכה ולחייה תפחו כמו עוגות האורז המאודה שהכינה במטבח. היא קדה, פעם ועוד פעם, ונסוגה לאחור ביראת כבוד, ואחוריה הדשנים עולים ויורדים עם כל פסיעה. ורק אחרי שהתרחקה מספיק, היא הסתובבה ויצאה. על מדרגות ביתן הבישול הוציא אולד־בוי את המגש הריק מידיה, מוכן ומזומן כתמיד לעזור לה ככל שיידרש. ברגע זה הוא נראה נסער שלא כדרכו. אולי הוא חשש שאספר על התגפפויות הבוקר שלו עם אום־באו לסבתא־המלכה, שלא הרשתה שום גילויי חיבה מעין אלו. אום־באו ליטפה את זרועו בעידוד. נראה שהיא אמרה לו, לא, לא, אין לך מה לדאוג. הוא פנה והביט לעברי בהקלה גלויה. קרצתי לו. ובפעם השנייה בבוקר זה, זכיתי לראות את חיוכו חסר השיניים.
אבא חזר לקריאתו. הוא הפך את דפי העיתון המרשרשים בתנועה חדה. הטיתי את ראשי כדי לקרוא את כותרות העמוד הראשון: "קְמֶר קרָאהוֹם מכתרים את העיר."
קמר קראהום? קמרים אדומים? מי שמע עליהם? כולנו היינו קמבודים — או "קמר", כפי שקראנו לעצמנו. דמיינתי אנשים שגופם צבוע באדום עז פולשים לעיר ומתרוצצים ברחובותיה, כמו נחילי נמלים אדומות עוקצניות. פרצתי בצחוק רם וכמעט נחנקתי מהמשקה של זרעי הריחן.
אימא ירתה בי עוד מבט מתרה. כעסה התלקח כעת בקלות. הבוקר לא התפתח ככל הנראה כפי שתכננה. כולם רצו לדבר רק על המלחמה. אפילו אום־באו התייחסה למלחמה בדבריה על הקושי להשיג סוכר קנים בשוק.
הסתרתי את פניי מאחורי הכוס, הסתרתי את מחשבותיי מאחורי חצאיות היסמין הקטנות שצפו בתוכה. קמרים אדומים. קמרים אדומים, המילים התנגנו במוחי. תהיתי איזה צבע של קמר אני. לכסנתי מבט אל אבא והחלטתי שהצבע שלי הוא כמו הצבע שלו, יהיה אשר יהיה.
"אבא, אתה קמר אדום?" המילים יצאו מפי כמו גיהוק לא צפוי.
טאטא הניחה את כוסה בטפיחה רמה. בכל החצר הושלך הס. דומה היה שאפילו האוויר לא נע. אימא נעצה בי מבט נוקב וכאשר מלאך מביט בך ככה, כדאי לך למהר לתפוס מחסה אחרת אתה עלול להישרף.
הלוואי שיכולתי לטבול את ראשי בכוס המשקה של זרעי הריחן ולחפש ביצי דגים.

בשעות אחר הצהריים הגיע החום לשיאו והפעילות לא הייתה אפשרית. ההכנות לקראת ראש השנה נעצרו. המשרתות הפסיקו לנקות וכעת הן ישבו על מדרגות ביתן הבישול, סירקו זו את שערותיה של זו וקלעו אותן לצמות. סבתא־המלכה ישבה על ספסל טיק ארוך ורחב, מתחת לעץ הבניאן. היא נשענה בגבה על הגזע האדיר, עיניה ספק פקוחות ספק עצומות, ונפנפה על פניה במניפת דקל עגולה. לרגליה ישבה מילק־מאמא ונדנדה את רדאנה ששכבה בערסל התלוי על ענפי העץ. אני שכבתי על הארץ והנחתי את ראשי בחיקה של מילק־מאמא. היא נדנדה את הערסל ביד אחת ובאחרת גירדה את גבי. אבא ישב לבדו על רצפת ביתן האכילה, הוא השעין את גבו על אחד העמודים המגולפים וכתב בפנקס המכורך עור שנשא עמו תמיד. הרדיו מאחוריו השמיע מוזיקת פּינפּיט קלאסית. מילק־מאמא התחילה להתנמנם תוך כדי האזנה לנעימות הערבות לאוזן. אבל אני לא הייתי מנומנמת כלל, וגם רדאנה לא נרדמה. היא המשיכה להציץ מהערסל ורצתה שאשחק עמה. "לעוף!" צייצה והושיטה לי את ידה. "אני עפה!" ניסיתי לאחוז במפרק ידה אך היא מיהרה למשוך אותה חזרה, צחקקה ומחאה כפיים. מילק־מאמא פקחה את עיניה, הדפה את ידי ונתנה לרדאנה את המוצץ שלה. רדאנה נשכבה בערסל ומצצה את המוצץ כאילו היה סוכרייה. סבתא־המלכה צקצקה בלשונה בעידוד, אולי התאוותה גם היא למצוץ משהו.
עד מהרה נרדמו כולם. המניפה של סבתא־המלכה נעצרה, ידה של מילק־מאמא נחה על גבי, ורגלה הימנית של רדאנה השתלשלה מהערסל, שמנמנה וחסרת תנועה כנבט חזרן והפעמונים על קרסולה דוממים.
אימא הופיעה בחצר, היא שבה מביקורה במקדש שנמשך זמן רב מהמתוכנן. בשקט, נזהרת שלא להעיר אותנו, היא עלתה בגרם המדרגות הקצר של ביתן האכילה, התיישבה לצד אבא והשעינה את ידה על ירכו. אבא הניח את פנקסו ופנה אליה. "היא לא התכוונה לשום דבר, את יודעת. זו הייתה שאלת תם."
הוא דיבר עליי. עצמתי את עיניי, לא לגמרי, רק מספיק כדי שיחשוב שאני ישנה.
אבא המשיך. "הקְמֶר רוּז', הקומוניסטים, המרקסיסטים… לא משנה איך אנחנו המבוגרים קוראים להם, בשביל ילדה אלו סתם מילים עם צליל מצחיק, זה הכול. היא לא יודעת מי הם ומה הפירוש של המילים הללו."
ניסיתי לחזור על השמות במוחי — הקמר רוז'… קומוניסטים… הם נשמעו לי מיוחדים במינם וסגלגלים, כמו שמות הדמויות המיתיות באפוס ריאֶמקֶר שמעולם לא נמאס לי לקרוא אותו — הדֶוואראג'אס שהיו צאצאי האלים או הרַקשאסאס, השדים שנלחמו בהם וניזונו משומן של ילדים.
"פעם היית שותף לשאיפות שלהם," אמרה אימא והשעינה את ראשה על כתפו של אבא. "פעם אתה האמנת בהם."
תהיתי בני איזה גזע היו האנשים הללו.
"לא, לא בהם. לא באנשים. האמנתי באידיאלים. הגינות, צדק, יושרה… בזה האמנתי ותמיד אוסיף להאמין. אני רוצה בזה לא רק בשבילי אלא גם בשביל ילדינו. כל הדברים האלה…" הוא הוליך את מבטו סביב החצר, "באים והולכים, אנה. זכויות היתר, העושר, התארים והשמות שלנו, כולם בני חלוף. אבל האידיאלים הללו הם על־זמניים, הם שורש האנושיות שלנו. אני רוצה שהבנות שלנו יגדלו בעולם שבו יהיה להן כל זה, לכל הפחות. עולם שבו אין אידיאלים כאלה הוא סתם טירוף."
"ומה בקשר לטירוף הנוכחי?"
"כל־כך קיוויתי שלא נגיע לזה." הוא נאנח והוסיף, "האחרים נטשו אותנו לפני זמן רב, עם הופעתם של סימני הצרות הראשונים. וכעת עושים זאת גם האמריקנים. הדמוקרטיה הובסה, לדאבוני. והחברים שלנו לא רצו להישאר ולראות את הוצאתה להורג. הם עזבו כל עוד זה היה אפשרי, ומי יכול להאשים אותם?"
"מה בקשר אלינו?" שאלה אימא. "מה יקרה למשפחה שלנו?"
אבא שתק. ואז, אחרי זמן שנראה ארוך כנצח, הוא אמר, "זה יהיה קשה מאוד בנקודת הזמן הזאת, אבל אני עדיין יכול לסדר שאת תיסעי לצרפת עם כל המשפחה."
"'לסדר שאני אסע עם כל המשפחה'? ומה אתה מתכוון לעשות?"
"להישאר כאן. אני עדיין מקווה, למרות המצב הגרוע."
"אני לא אסע בלעדיך."
הוא הביט בה, ואז רכן אליה ונשק לה על עורפה. שפתיו השתהו שם לרגע, לגמו את עורה. הוא התחיל לשלוף את הפרחים משערה בזה אחר זה, התיר את הפקעת והניח לשערה לגלוש על כתפיה. עצרתי את נשימתי והשתדלתי להפוך לבלתי נראית. בלי להוסיף מילה הם קמו, הלכו לגרם המעלות הקדמי, עלו במדרגות שצוחצחו זה עתה ונעלמו בפנים הבית.
הבטתי סביבי על ספסל הטיק. כולם היו שקועים בשינה. שמעתי נהמה רחוקה. היא הלכה והתגברה עד שהחרישה את אוזניי. לבי הלם בחוזקה ואוזניי צלצלו. הרמתי את ראשי וסרקתי את השמים בעיניים מצומצמות, מעבר לגג הרעפים האדום של הבית הראשי, מעבר לצמרת עץ הבניאן, מעבר לשורת הדקלים הדקים שגבלה בשער הקדמי. ואז ראיתי אותו! גבוה בשמים, כמו שפירית ענקית שחורה, מדחפיו חותכים את האוויר, טוקטוקטוקטוקטוק…
המסוק התחיל להנמיך ושאונו בלע את כל הקולות האחרים. נעמדתי על ספסל הטיק כדי להיטיב לראות. פתאום הוא פנה והתרחק לכיוון הנגדי. מתחתי את צווארי והתאמצתי לראות מעבר לשער, אך הוא נעלם ואיננו. זווופ! נמוג כאילו לא היה אלא מחשבה חולפת, נקודה מדומה בשמים.
ואז…
בווום!!! בווום!!! בווום!!!
הקרקע הזדעזעה מתחת לרגליי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בצל עץ הבַּניאן”