האחיות מרדית' ונינה ויטסון שונות מאוד זו מזו. מרדית', הילדה הטובה שהולכת בתלם נישאה בגיל צעיר ונשארה לנהל את מטע […]
פרולוג
1972
במטע “בּיילי נוצ’י”, על גדות נהר קולומביה רב־העוצמה, בעונה הקפואה הזו שבה אפשר לראות כל נשימה, שררה דממה. שורות עצי התפוח השקועים בתרדמה נמשכו עד לאופק, שורשיהם העבותים מפותלים בעומק האדמה הפורייה הקרה. הטמפרטורות צנחו, והצבע התנקז מהשמיים ומהאדמה. הנוף שהלבין יצר מעין עיוורון חורף. כל יום דמה לקודמו. הכול קפא, נעשה שברירי.
אבל בביתה של מֶרֶדית’ ויטסון הורגשו הקור והשקט ביתר שֹאת. בת שתים־עשרה, היא כבר גילתה את החללים הריקים הנכלאים בין בני אדם. היא ייחלה שהמשפחה שלה תהיה כמו אלה שראתה בטלוויזיה, שם הכול נראה מושלם וכולם הסתדרו עם כולם. אף אחד, גם לא אביה האהוב, לא הבין כמה בודדה הרגישה בין ארבעת קירות הבית, כמה בלתי נראית.
אבל מחר בלילה כל זה ישתנה.
היא הגתה תוכנית גאונית. היא כתבה מחזה המבוסס על אחת מהאגדות של אימא שלה, ותכננה להציג אותו במסיבת חג המולד השנתית. בדיוק מסוג הדברים שהיו יכולים לקרות בפרק של ״משפחת פרטרידג’״.
״למה אני לא יכולה להיות הכוכבת?״ התלוננה נינה. זו הייתה לפחות הפעם העשירית שהיא שאלה את השאלה הזאת מאז שמרדית’ סיימה לכתוב את המחזה.
מרדית’ הסתובבה בכיסאה והסתכלה מטה על אחותה בת התשע, שכרעה מעל רצפת העץ בחדרן וציירה טירה בצבע ירוק־מנתה על סדין ישן.
מרדית’ נשכה את שפתה התחתונה כדי לא לעשות פרצוף. הציור לא התאים בכלל, והטירה נראתה מבולגנת מדי. ״אפשר להפסיק לדבר על זה, נינה?״
״אבל למה אני לא יכולה להיות בת הכפר שמתחתנת עם הנסיך?״
״את יודעת למה. ג’ף משחק את הנסיך, והוא בן שלוש־עשרה. את תיראי מטופשת לידו.״
נינה הכניסה את המכחול שלה לקופסת שימורים ריקה של מרק והתיישבה לאחור על עקביה. היו לה שיער שחור קצר, עיניים ירוקות־ירוקות ועור חיוור. היא נראתה ממש כמו פֵיה. ״אוכל להיות בת הכפר בשנה הבאה?״
״בטח.״ מרדית’ חייכה. היא אהבה את הרעיון שהיא יוצרת מסורת משפחתית חדשה. לכל החברות שלה היו מסורות משפחתיות, אבל לא אצל הוויטסונים. הם תמיד היו שונים. לא הייתה נהירה של קרובי משפחה לבקר בחגים, שום תרנגול הודו בחג ההודיה או ירך חזיר בחג הפסחא, ולא תפילות קבועות. לעזאזל, הם אפילו לא היו בטוחים בת כמה אימא שלהם.
אימא באה מרוסיה והייתה לבדה בארץ הזאת. או לפחות זה מה שאבא אמר. אימא לא דיברה על עצמה יותר מדי.
דפיקה על הדלת הפתיעה את מרדית’. היא נשאה את מבטה בדיוק כשג’ף קוּפּר ואבא שלה נכנסו לחדר.
מרדית’ הרגישה כמו בלון ארוך ושמוט המתמלא אוויר אט־אט ולובש צורה חדשה עם כל נשיפה, ובמקרה הנוכחי הנשיפה הזאת הייתה ג’פרי קופר. הם היו החברים הכי טובים מכיתה ד’, אבל לאחרונה התחושה לידו הייתה אחרת. מרגשת. לפעמים כשהסתכל עליה, בקושי הצליחה לנשום. ״הגעת בדיוק בזמן לחֲזרה.״
הוא שלח לה את אחד החיוכים עוצרי הנשימה שלו. ״רק אל תגידי לג’ואי ולחבר’ה. הם יעשו לי את המוות.״
״בקשר לחֲזרה,״ אמר אבא שלה וצעד לפנים. הוא עדיין היה בבגדי העבודה שלו, חליפה חומה פשוטה עם תפרים כתומים. באופן מפתיע, שום חיוך לא הסתתר תחת שפמו השחור העבות או בעיניו. הוא הרים את דפי הטקסט. ״זה המחזה שאתם מעלים?״
מרדית’ קמה מכיסאה. ״אתה חושב שזה ימצא חן בעיניה?״
נינה נעמדה. פני הלב שלה היו רציניות במידה לא אופיינית. ״כן?״
שלושתם הסתכלו זה על זה מעל לציור הטירה הירוקה בסגנון פיקאסו ומעל לתלבושות שנפרשו על המיטה. האמת שחלפה ביניהם, במבטים בלבד, הייתה שאניה ויטסון היא אישה קרה; את כל החמימות שהייתה בה שמרה לבעלה. רק שביב יקר ערך ממנה הגיע לבנותיה. כשהן היו קטנות יותר, אבא ניסה להעמיד פנים שהמצב אחר, למשוך את תשומת ליבן כמו קוסם, להפנט אותן באורה העז של אהבתו, אבל כמו בכל אשליה, האמת סופה היה להתגלות.
כך שכולם ידעו מה מרדית’ בעצם שואלת.
״אני לא יודע, מֶרֶדוּדל,״ אמר אבא וחיפש את הסיגריות שלו בכיס. ״הסיפורים של אימא שלך-״
״אני אוהבת שהיא מספרת אותם,״ אמרה מרדית’.
״זה הזמן היחיד שהיא באמת מדברת איתנו,״ הוסיפה נינה.
אבא הדליק סיגריה ובהה בהן מבעד לענן עשן אפור, עיניו החומות הצטמצמו. ״כן,״ הוא אמר בנשיפה. ״פשוט…״
מרדית’ התקרבה אליו, נזהרת לא לדרוך על הציור. היא הבינה את ההיסוס שלו. אף אחד אף פעם לא ידע מה ירגיז פתאום את אימא, אבל הפעם מרדית’ הייתה בטוחה שמצאה את התשובה. אם יש דבר אחד שאימא שלהן אוהבת, זו האגדה על בת הכפר הפזיזה שהעזה להתאהב בנסיך. ״זה לוקח רק עשר דקות, אבא. מדדתי זמן. כולם יאהבו את זה.״
״טוב, בסדר,״ הוא אמר לבסוף.
גל של גאווה ותקווה גאה בה. סוף כל סוף היא לא תבלה את המסיבה בקריאה בפינה אפלה בסלון או בשטיפת כלים במטבח. במקום זאת היא תהיה במרכז תשומת הלב של אימא שלה. ההצגה הזאת תוכיח שמרדית’ הקשיבה לכל מילה יקרה שאימא שלה אמרה, אפילו למילים הבודדות שנאמרו ברכּוּת, בחושך, לפני השינה.
בשעה שלאחר מכן עברה מרדית’ עם השחקנים שלה על המחזה, אם כי רק ג’ף באמת נזקק לעזרה. היא ונינה שמעו את האגדה הזו במשך שנים.
אחר כך, כשהחזרה נגמרה וכולם הלכו לדרכם, המשיכה מרדית’ לעבוד. היא הכינה שלט עם הכיתוב: לערב אחד בלבד: הצגה חגיגית, וציינה את שלושת שמותיהם. היא עשתה תיקונים ברקע המצויר (לא היה אפשר לתקן את זה לגמרי, נינה תמיד יצאה מהקווים), ואחר כך תלתה הכול בסלון. כשהתפאורה הייתה מוכנה, היא הוסיפה פאייטים לחצאית הבלט שהפכה לשמלת הנשף שהנסיכה תלבש בסוף ההצגה. היא הלכה לישון רק בשתיים בלילה, וגם אז, מרוב התרגשות לקח לה המון זמן להירדם.
יום המחרת התקדם לאט, אבל בשעה שש האורחים סוף־סוף התחילו להגיע. זו לא הייתה חבורה גדולה, רק האורחים הקבועים: גברים ונשים שעבדו במטע ובני משפחותיהם, כמה שכנים וקרובת המשפחה החיה היחידה של אבא, אחותו דורה.
מרדית’ ישבה בראש המדרגות ובהתה בכניסה לבית. הרגל שלה קפצה בלי שליטה על המדרגה, והיא תהתה מתי עליה לעשות את הצעד.
בדיוק כשעמדה לקום שמעה רעש מצלצל.
אוי, לא. היא זינקה על רגליה ורצה במורד המדרגות, אבל כבר היה מאוחר מדי.
נינה עמדה במטבח, הכתה בתחתית של סיר בכף מתכת וצעקה, ״ההצגה מתחילה!״ מי אם לא נינה ידעה לגנוב את אור הזרקורים.
האורחים עשו את דרכם בצחוק קל מהמטבח אל הסלון, שם ציור הטירה היה תלוי על מסך הקרנה במסגרת אלומיניום, שניצב ליד האח הגדולה. מצד ימין עמד עץ חג מולד גדול, מקושט בשרשרות נורות ובקישוטים שנינה ומרדית’ הכינו לאורך השנים. לפני הציור ניצבה ה״במה״: גשר עץ קטן על רצפת העץ, ופנס רחוב עשוי קרטון ופנס יד שחובר בנייר דבק.
מרדית’ עמעמה את האורות בסלון, הדליקה את הפנס והסתתרה מאחורי הרקע המצויר. נינה וג’ף כבר היו שם, בתלבושות שלהם.
לא הייתה שם הרבה פרטיות. אילו רכנה הצידה, היא הייתה יכולה לראות חלק מהאורחים, והם אותה, אבל עדיין הייתה תחושת חציצה מסוימת. כשדממה נפלה בחדר, מרדית’ נשמה עמוק והתחילה לדקלם את הטקסט המנוסח בקפידה: ״קוראים לה ורה, והיא בת כפר ענייה, חסרת חשיבות. היא גרה בממלכת השלג הקסומה, אך עולמה האהוב גוסס. כוחות רֶשע הגיעו אל ארצה, מתגלגלים ברחובות האבן במרכבות השחורות של אביר אפל ומרושע, שמבקש להשמיד הכול.״
מרדית’ עלתה לבמה בזהירות, שלא למעוד על חצאית השכבות הארוכה שלה. היא הביטה סביב באורחים וראתה את אימא שלה בירכתי החדר, לבדה איכשהו אפילו בתוך הקהל, פניה היפות מעורפלות מעשן סיגריות. לשם שינוי היא הישירה מבט אל מרדית’.
״בואי, אחות,״ אמרה מרדית’ בקול רם והתקרבה אל פנס הרחוב. ״לא ניתן לקור העז הזה לעצור בעדנו.״
נינה הגיחה מאחורי הווילון בכתונת לילה מהוהה, ולראשה קשורה מטפחת. היא פכרה ידיים ונשאה מבט אל מרדית’. ״את חושבת שזה האביר השחור?״ היא צעקה, מחלצת פרץ צחוק מהקהל. ״כל כך קר בגלל הקסם הרע שלו?״
״לא. לא. קר לי בגלל אובדן אבינו. מתי הוא ישוב?״ מרדית’ הצמידה את גב כף ידה אל מצחה ונאנחה בדרמטיות. ״המרכבות בכל מקום בימים אלה. האביר השחור צובר כוח… אנשים נהפכים לעשן לנגד עינינו…״
״תראי,״ אמרה נינה והצביעה לעבר הטירה המצוירת. ״זה הנסיך…״ היא הצליחה להישמע רוחשת כבוד.
ג’ף תפס את מקומו על הבמה הקטנה. במעיל הספורט הכחול שלו ובמכנסי הג’ינס, עם כתר זהב זול על שערו הבלונדיני, הוא נראה כל כך נאה, עד שמרדית’ שכחה לרגע את השורות שלה. היא ידעה שהוא נבוך ומרגיש לא בנוח – האודם בלחייו הבהיר זאת היטב – ובכל זאת הוא היה כאן, עדוּת לחברוּת האמת שלו. והוא חייך אליה כאילו היא אכן נסיכה.
הוא הושיט לה זוג ורדֵי משי. ״שני ורדים מגיש אני לך,״ אמר למרדית’ בקול סדוק.
היא נגעה בכף ידו, אבל לפני שהספיקה לומר את השורה שלה, נשמע קול התנפצות.
מרדית’ הסתובבה וראתה את אימא שלה עומדת בלב הקהל, קפואה, פניה חיוורות, עיניה הכחולות יוקדות. דם טפטף מכף ידה. היא שברה את כוס הקוקטייל שלה, ואפילו מהמרחק הזה ראתה מרדית’ פיסת זכוכית נעוצה בכף ידה.
״מספיק,״ אמרה אימה בבוטות. ״זה ממש לא בידור מתאים למסיבה.״
האורחים היו נבוכים. אחדים קמו, אחרים המשיכו לשבת. דממה נפלה בחדר.
אבא פילס את דרכו אל אימא. הוא חיבק אותה בידו ומשך אותה אליו, או לפחות ניסה לעשות זאת. היא סירבה להיכנע, אפילו בשבילו.
״אסור היה לי לספר לכן את האגדות המגוחכות האלה,״ אמרה, והמבטא הרוסי שלה חד מכעס. ״שכחתי כמה רומנטיות וטיפשות ילדות יכולות להיות.״
מרדית’ לא יכלה לזוז מרוב השפלה.
היא ראתה את אביה מוביל את אִמה אל המטבח, שם ודאי לקח אותה ישר אל הכיור לשטוף את כף ידה. האורחים מיהרו לעזוב כאילו זו ה״טיטניק״, וסירות הצלה מחכות להם ממש מחוץ לדלת.
רק ג’ף הסתכל על מרדית’, והיא ראתה כמה הוא נבוך בשבילה. הוא עשה צעד לכיוונה, שני הוורדים עדיין בידו. ״מרדית’-״
היא חלפה על פניו ויצאה בריצה מהחדר. בקצה המסדרון, בפינה חשוכה, נעצרה ופשוט עמדה שם מתנשפת, עיניה צורבות מדמעות. היא שמעה את קולו של אבא שלה מהמטבח. הוא ניסה להרגיע את אשתו הכועסת. כעבור דקה נסגרה דלת, והיא ידעה שג’ף הלך הביתה.
״מה כבר עשית?״ שאלה נינה חרש ונעמדה לידה.
״מי יודע?״ אמרה מרדית’ וניגבה את עיניה. ״היא כזאת כלבה.״
״זאת מילה לא יפה.״
מרדית’ שמעה את הרעד בקולה של נינה וידעה עד כמה אחותה מתאפקת לא לבכות. היא רכנה אליה ואחזה בידה.
״מה נעשה? שנלך לבקש סליחה?״
מרדית’ נזכרה בעל כורחה בפעם האחרונה שהכעיסה את אימא שלה ואז ביקשה סליחה. ״זה לא יזיז לה. תאמיני לי.״
״אז מה נעשה?״
מרדית’ ניסתה להרגיש בוגרת כמו שהרגישה הבוקר, אבל הביטחון שלה נעלם. היא ידעה מה יקרה: אבא ירגיע את אימא, ואז הוא יבוא לחדר שלהן ויצחיק אותן ויחבק אותן בזרועותיו הגדולות והחזקות ויגיד להן שאימא באמת אוהבת אותן. עד שהוא יגמור עם כל הבדיחות והסיפורים, מרדית’ כבר תרצה נואשות להאמין בזה. שוב. ״אני יודעת מה אני הולכת לעשות,״ אמרה וצעדה במסדרון לכיוון המטבח, עד שראתה את אמה מהצד – רק את שמלת הקטיפה הצמודה שלה ואת זרועה החיוורת ושֹערה הלבן־לבן. ״אני בחיים לא אקשיב יותר לאף אגדה מטופשת שלה.״
אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לְהִפָּרֵד,
מְשׁוֹטְטִים כָּתֵף אֶל כָּתֵף.
הַיּוֹם תַּם. הָעֶרֶב יוֹרֵד.
אַתָּה מְהֻרְהָר, אֲנִי שׁוֹתֶקֶת.
– אנה אחמטובה
1
2000
ככה נראה גיל ארבעים? באמת? בשנה האחרונה התחילו פתאום לקרוא למרדית’ ״גברת״. סתם ככה, בלי שום אזהרה. גרוע מזה, העור שלה התחיל לאבד את הגמישות שלו. קפלים קטנים נראו במקומות שבעבר היו חלקים. הצוואר שלה היה מלא יותר, אין ספק. אבל היא עדיין לא האפירה. לפחות החסד הזה. שערה הערמוני, בתספורת קארה עניינית עד הכתפיים, עוד היה מלא ומבריק. אך עיניה הסגירו אותה. היא נראתה עייפה. ולא רק בשש בבוקר.
היא פנתה מן המראה, פשטה את הטישרט הישנה ולבשה מכנסי טרנינג שחורים, גרבי קרסול וחולצה שחורה ארוכה. היא אספה את שערה בקוקו עבה, יצאה מחדר האמבטיה ונכנסה אל חדר השינה החשוך, שם תווי הנחירות הרכים של בעלה כמעט גרמו לה לרצות לחזור למיטה. פעם זה בדיוק מה שהייתה עושה, נצמדת אליו ומתכרבלת.
היא יצאה מהחדר, סגרה את הדלת מאחוריה בנקישה ופסעה במסדרון בכיוון המדרגות.
באורן החיוור של שתי מנורות לילה מיושנות היא חלפה על פני הדלתות הסגורות של חדרי הילדוֹת שלה, שכבר לא היו ילדות. ג’יליאן כבר הייתה בת תשע־עשרה, סטודנטית שנה שנייה ביו־סי־אל־איי שחלמה להיות רופאה, ומאדי – בת הזקונים – בת שמונה־עשרה, התחילה את השנה הראשונה באוניברסיטת ואנדרבּילט. בלעדיהן הבית הזה, כמו חייה של מרדית’, היה ריק ושקט יותר משציפתה. במשך כמעט עשרים שנה הקדישה את עצמה להיות האימא שמעולם לא הייתה לה, והצליחה. היא ובנותיה היו החברות הכי טובות. בהיעדרן הרגישה שהיא נסחפת כמעט ללא מטרה. היא ידעה שזה טיפשי. הרי היו לה המון דברים לעשות. היא רק התגעגעה לבנות, זה הכול.
היא המשיכה להימצא בתנועה. בזמן האחרון נראָה שזאת הדרך הכי טובה להתמודד.
למטה היא עצרה בסלון רק כדי לחבר לחשמל את האורות של עץ חג המולד. בכניסה לבית זינקו עליה הכלבים, נבחו וכשכשו בזנב.
״לוּק, ליאה, לא לקפוץ,״ נזפה בכלבי ההאסקי, גירדה להם מאחורי האוזניים והובילה אותם אל הדלת האחורית. כשפתחה אותה, אוויר קר חדר פנימה. בלילה שוב ירד שלג, ואף על פי שעוד היה חשוך בבוקר זה של אמצע דצמבר, היא יכלה להבחין בברק הפנינה החיוור של דרך ושל שדה. הבל נשימתה היתמר כעשן.
עד שכולם היו בחוץ ויצאו לדרך, השעה הייתה שש ועשרה, והשמיים נצבעו בגוון אפור־סגול עמוק.
בדיוק בזמן.
בהתחלה מרדית’ רצה לאט, מסתגלת לקור. כדרכה בכל בוקר, למעֵט סופי השבוע, היא רצה על דרך החצץ מביתה, חלפה על פני בית הוריה, ואז עלתה על הדרך הצרה הישנה שהסתיימה כקילומטר וחצי במעלה הגבעה. משם רצה אל מגרש הגולף ובחזרה. שישה קילומטרים בדיוק. זו הייתה שגרה שהקפידה עליה. לא הייתה לה ברירה, האמת. הכול בה היה גדול מטבעו. היא הייתה גבוהה, עם כתפיים רחבות, ירכיים מעוגלות וכפות רגליים גדולות. אפילו תווי פניה נראו מעט מוגזמים על פניה המוארכות החיוורות – היו לה פה גדול בסגנון ג’וליה רוברטס, עיניים חומות ענקיות, גבות מלאות ושיער עבה. היא נראתה טוב רק בזכות פעילות גופנית קבועה, דיאטה קפדנית, מוצרי טיפוח טובים לשיער ופינצטה מקצועית.
כשפנתה בחזרה אל השביל שלה, השמש הזורחת האירה את ההרים וצבעה את פסגותיהם המושלגות בסגול ובוורוד.
מצִדה האחר נראו אלפי עצי תפוחים גבוהים ועירומים מבעד לשלג, כמו תפרים חומים בבד לבן. פיסת האדמה הפורייה הזו השתייכה למשפחתה זה חמישים שנה, ובמרכזה, מתנשא אל־על בגאווה, ניצב הבית שבו גדלה. ביילי נוצ’י. גם באור השחר הוא נראה ראוותני ותלוש מכל הקשר.
מרדית’ המשיכה לרוץ במעלה הגבעה, יותר ויותר מהר, עד שהתקשתה לנשום והרגישה דקירה בצד.
היא נעצרה במרפסת הקדמית שלה, בה בשעה שהעמק נשטף אור זהוב קורן. היא נתנה אוכל לכלבים ומיהרה לעלות למעלה. בדיוק כשעמדה להיכנס לחדר האמבטיה, ג’ף יצא משם עטוף במגבת, שערו הבלונדיני המאפיר נוטף מים. הוא הסתובב אל הצד כדי לתת לה לעבור. היא עשתה כמוהו. אף אחד מהם לא דיבר.
בשעה שבע ועשרים היא ייבשה את שערה, ובשבע וחצי – בדיוק בזמן – כבר הייתה לבושה לעבודה במכנסי ג’ינס שחורים וחולצת כפתורים ירוקה. קצת אייליינר, מעט סומק ומסקרה, שפתון, והיא הייתה מוכנה.
למטה מצאה את ג’ף ליד השולחן במטבח, יושב בכיסא הקבוע שלו וקורא את ״הניו יורק טיימס״. הכלבים ישנו למרגלותיו.
היא ניגשה אל הקנקן ומזגה לעצמה כוס קפה. ״למלא לך את הכוס?״
״אני מסודר,״ הוא אמר בלי להרים את המבט.
מרדית’ ערבבה חלב סויה בקפה שלה, מתבוננת בצבע המשתנה. עלה בדעתה שלאחרונה ג’ף והיא מדברים רק מרחוק, כמו זרים – או כמו בני זוג מפוכחים – וגם אז רק על ענייני עבודה או על הילדות. לרגע ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה עשו אהבה, ולא הצליחה.
אולי זה נורמלי. כן, בוודאי. כשנשואים כל כך הרבה שנים כמוהם, לכולם יש תקופות שקטות יותר. ובכל זאת, לפעמים העציב אותה להיזכר בתשוקה שפעם הייתה ביניהם. בדייט הראשון שלהם היא הייתה בת ארבע־עשרה (הם הלכו לראות את ״פרנקנשטיין הצעיר״, שהוא עדיין מהסרטים האהובים עליהם), והאמת היא שמאז היא לא הסתכלה על אף אחד אחר. מוזר, היא חשבה עכשיו. היא לא ראתה בעצמה טיפוס רומנטי, אבל היא התאהבה ממבט ראשון. הוא היה חלק ממנה מאז שזכרה את עצמה.
הם התחתנו בגיל צעיר – צעיר מדי, האמת – והיא נסעה אחריו לקולג’ בסיאטל, ובלילות ובסופי שבוע עבדה בברים אפופי עשן כדי לממן את שכר הלימוד. היא הייתה מאושרת בדירה הקטנטונת והצפופה שלהם במעונות האוניברסיטה. ואז, בשנת הלימודים האחרונה שלהם, היא נכנסה להיריון. בהתחלה נבהלה. היא פחדה שתהיה כמו אימא שלה, שההורוּת לא תעשה לה טוב. אבל לשמחתה הרבה גילתה שהיא ההפך הגמור מאִמה. אולי גם בזכות גילה הצעיר. אלוהים יודע שאימא שלה לא הייתה צעירה כשמרדית’ נולדה.
ג’ף נד מעט בראשו. מין מחווה מינורית, ניע קל בלבד, אבל היא הבחינה בכך. תמיד הייתה מכוּוננת אליו, ולאחרונה האכזבה ההדדית שלהם כמו התנגנה בצליל, מין שריקה צורמת שרק היא שמעה.
״מה?״ היא שאלה.
״כלום.״
״הזזת את הראש בגלל משהו. מה קרה?״
״רק שאלתי אותך משהו.״
״לא שמעתי אותך. תשאל שוב.״
״לא משנה.״
״טוב.״ היא לקחה את כוס הקפה שלה ופנתה אל חדר האוכל.
היא כבר עשתה את זה מאה פעמים, אבל באותה שנייה, כשעברה מתחת למנורת התקרה המיושנת שענף דבקון טיפשי מפלסטיק השתלשל ממנה, משהו השתנה בה.
היא ראתה את עצמה מבחוץ: אישה בת ארבעים, עם ספל קפה ביד, מסתכלת על שני מקומות ריקים ליד השולחן, ועל בעלה שעדיין כאן, ולשבריר שנייה תהתה אֵילו חיים אחרים היו יכולים להיות לאישה הזאת. מה היה קורה אלמלא חזרה הביתה לנהל את המטע ולגדל את בנותיה? מה היה קורה אלמלא התחתנה צעירה כל כך? איזו מין אישה היא הייתה יכולה להיות?
ואז הרגע התפוגג כמו בועת סבון, והיא חזרה למקום שהשתייכה אליו.
״תגיע הביתה לארוחת ערב?״
״כמו תמיד, לא?״
״בשבע,״ היא אמרה.
״למה לא?״ הוא אמר והעביר דף. ״בואי נקבע שעה.״
אין עדיין תגובות